במשלי (כו, ח) נאמר כך: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד", ושם פירש רס"ג: "כִּצְרוֹר, כאבן מרגלית בגל אבנים כך הנותן לכסיל כבוד". ובפירושו הארוך הוסיף: "המרגמה הוא מקום שיש בו אבנים צבורות כמו תל או גל. אמר החכם, כמו שהמניח אבן מרגלית בין אבנים וסלעים הרי זה איבדהּ, כך מי שהעניק טובה וכבוד לזולת החכמים הרי זה מאבדם. וזה כעין מה שאמר לפני-כן, שהמטיל דבר על מי שאין לו יכולת לכך או מה שאין [לו] יכולת לעשותו חוטא לפקידו [=לשליחו] ולעצמו, כך המכבד כסיל חוטא לכסיל ולכבוד עצמו. והנה חטאו לכבוד שהוא מאבדו, ולכסיל שהוא גורם לו לחשוב שמכבדים אותו על עמדו בכסילותו וידבק בה".
וכבר למדנו במאמרֵי סדרה זו הסמוכים לעיל, כי מוטיב הביקורת וגינוי הרשעים והכסילים הינו אחד המוטיבים המרכזיים בספר משלי, ולמרות זאת, הנטייה אחרי ה"תקינות הפוליטית" הינה אחת מאבני היסוד של ממסד הכומרים השכירים למיניהם. שהרי מטרתם היא לשמר ולרומם את מעמדם ושׂררתם וכבודם ולהמשיך לחלוב את משכורותיהם מבני האדם. וכל מי שזקוק לציבור לשם טובות הנאה, לעולם לא יוכל להיות איש אמת, כי כל מה שיֹאמר כפוף ומשועבד לצרכים פוליטיים, והאמת, כידוע, איננה פופולארית במיוחד... וחמור מכך, סופם של אותם כסילים שדברי השקר שבפיהם יהפכו לאמת הפנימית שלהם, ולא רק כי השוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים (אם בכלל היו בהם צדיקים מעיקרא), אלא גם בגלל שמי שחוזר שוב ושוב על דבר שקר, בסופו-של-דבר יצרוב בתודעתו את השקר כאמת שאין בלתהּ.
ומסוף דברי רס"ג לעיל עוד למדנו, כי רוממות כבודם של הכומרים השכירים אשר מהללים ומפארים זה-את-זה בתארים מסולסלים; וכן רוממות כבודם של כל יושבי הישיבות למיניהם, כאילו בלימוד תורת מינותם המשמימה הם פועלים "גדולות ונצורות" בעליונים – כל הרוממות המדומה הזו וההזיה שהם "גאוני עולם" או "קדושי עליון" וכיו"ב, כל אלה נועדו לחזק את מעלליהם ובראשם הפיכת תורת האלהים לקורדום חוצבים. שהרי נדמה להם לכומרים ולכל יושבי הישיבות למיניהם, שהם עושים מצוה גדולה ועצומה במה שהם מחללים-שם-שמים והופכים את דת משה הטהורה לדת פרו-נוצרית שנועדה להפקת רווחים וטובות הנאה.
ושלמה המלך היטיב לתאר את כסילותם בהמשך הפסוקים שם (כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ", שהרי הם שבים שוב ושוב לאכול את אותו התבשיל המתועב שהוגש ונערך והוכן לפניהם, תבשיל שיצא ממטבחי המינות והמוות של חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים באלף השנים האחרונות. ברם, נפשם העשוקה מקיאה את הפיגולים הנגעלים, אך השוחד וטובות-ההנאה ותאוות העולם-הזה ושכרון היהירות והגאווה, מובילים אותם שוב ושוב לאכול את התבשיל הנתעב, אשר מוציא אותם מן העולם ומדרדר אותם להשקפות המינות.
וכבר נגזרה ואבדה מהם התקווה, למעט מן הצעירים שביניהם שטרם שקעו בתורת מינותם, שהרי שלמה אומר בהמשך דבריו שם (כו, יב): "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", ופירש שם רס"ג: "אם ראית איש חכם בעיניו, דע כי לכסיל תקוה יותר ממנו", ובפירושו הארוך הוסיף: "הסכלות שני מינים, סכלות פשוטה וסכלות מורכבת. הפשוטה – היא שיסכל האדם דבר מסוים ויֵדע שהוא סכל בו, זה יש לו תקוה שיֵדעהו. והמורכבת – הוא שיסכל האדם דבר מסוים ואינו יודע שהוא סכל בו, [זה] אין לו תקוה שיֵדעהו, ולפיכך אמר תקוה לכסיל ממנו".
כלומר, הכומרים השכירים ויושבי הישיבות ששקעו שנים רבות בתורת מינותם, הינם בגדר "סכלים מורכבים מאד-מאד", שהרי לא רק שהם אינם יודעים ומבינים את סכלותם וחילול שם השמים שבידם, אלא שנדמה להם שהם כוכבים בשמים אשר בזכותם העולם עומד... ולכן אין להם סיכוי להבין ולהשׂכיל את דרך האמת, ומשתי סיבות כאמור: הם בטוחים שהם כוכבים בשמים, וכן בשל השוחד וטובות-ההנאה והפטורים, אשר מעוורים את עיניהם ומשחיתים כליל את תורתם, עד שכל קשר בינם לבין דת משה שניתנה לנו בהר סיני הינו מקרי בהחלט.
***
במשלי (כו, יח–יט) נאמר כך: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי", ושם פירש רס"ג: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ – [...] היורה דברים המזיקים וחיצים ממיתים", והוסיף בפירושו הארוך: "עושים זאת הרמאים, זוממים את הרע על מי שהוא מטרתם, אם הרגיש בהם אומרים: 'שיחקנו עמך', ואם לאו, משיגים בו את מטרתם".
ולא רק הרמאים והנוכלים שבקרנות הרחוב, גם גדולי האסלה המהובלים הרכונים ככלבים על הסטנדרים, ומעניין שתמיד מצלמים אותם בשעת לימוד – כאילו הם כל-כך שקועים ב"עולמות העליונים" עד שהם כלל אינם שמים לב לסובב אותם... וברור שכל זה הצגה אחת גדולה. ויש כאלה אשר אינם מסתפקים בספר אחד, ולפני שמצלמים אותם פותחים לפניהם תערוכה של ספרים, כאילו הם "גאוני עולם" או "קדושי עליון" עלי אדמות אפילו יותר מן המלאכים שלא ניתנה להם תורה מפי הגבורה. והאדם הנבון אשר מיאן לטנף את מוחו בהזיותיהם וסירב לאכול משולחנם המגואל, יצליח לזהות את כסילותם אשר בוקעת ועולה מפיהם וכתביהם.
נחזור לשיטותיהם, מדי פעם, גדולי האסלה הללו מפטירים איזו "נבואה", כגון קנייבסקי שר"י אשר התנבא בימי חייו המטונפים שהמשיח יגיע לפני הבחירות הראשונות בסבב הבחירות המשולש האחרון (תשפ"ב), ואף הכריז שלא יתקיימו עוד בחירות לעולם בזכות הופעת המשיח ושיבתו לציון. ואף שנבואתו לא התממשה, הוא כבר השיג את מטרתו שהרי רבבות בני אדם התפעלו מעוצמת "קדושתו" לידע את הנסתרות. ולאחר שהתקיימו בחירות (לא פעם אחת אלא ארבע פעמים!), יצאה הודעה ממקורביו "שהוא לא התכוון בדיוק למה שאמר", אלא אמירתו הייתה אמירה כללית, שנועדה לבטא את תשוקתו וכיסופיו לביאת גואל צדק…
וכמה נהגתי להצטער על קרוביי הכסילים, האשכנזים ממוצא תימני, ליטאים דוברי יידיש אשר אבותיהם נולדו בארץ תימן, ואף יש מאבותיהם אשר למדו בבית-מדרשו של מָרי יחיא קאפח... כמה הצטערתי על שהם הולכים שולל אחרי הבלי המינים המשוקצים, ומאפשרים לתועים ולמתעים לקנות את נפשם בנזיד עדשים, להלבישם בגלימות הכומרים הנוצרים, להחליף את לשונם ללשון הגרמנים, ולהחדיר לליבם תבשילי מינות נתעבים – במקום לידע את ה' ולהתענג ממעיינות האמת המפכים... כי השוחד יעוור עיני חכמים וכל-שכן חובשי הקנייטשים.
***
במשלי (כו, כד–כה) נאמר: "בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ", ושם פירש רס"ג:
"ההתנכרות היא ההתראות בהיפך האמת [ההתחזות] [...] אלא שהיותר נכון וראוי לדמות את השונא המראה ידידות ככסף המזויף [...] שהמטרה בכך להראות מבחוץ היפך מה שיש בפנים כדי להשיג תועלת בענייני העולם. ולפיכך הזייפן בדבריו שני סוגים: מהם מי שממעט דבריו ומדבר בקיצור, והרי הוא כמעות המזויפות שהן קלות-המשקל, ומהם מי שנוטה אל ההרחבה וההארכה בדברים [כמו הכומרים חובשי המגבעות ולובשי הגלימות המתעים את העם אחרי ההבל], והרי הוא ככלי חרש מצופה בכסף כבד-משקל [...] וכיוון שקבע את המשל הזה אמר: 'בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא', כך האויב יראה לך את עצמו בלבוש ידיד כדי לבקש דבר ממאורעות העולם. 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ', אמר, אל תתרמה [שלא יתעתע בך] במה שתִּראה בחיצוניותו, לפי שאין הרע שבליבו כשיעורו בעיניך אלא פי-כמה שנאמר: 'כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [...] וכמו שנשׂאוּ החכמים לזה משלים [...] מהם כדבש המהול ברעל, חיצוניותו מתוק ותוכו ממית, וכל הדומה לכך [...] וכמו שניכר הדינר הטוב מן הרע בטוּב העיון ובהתבוננות, כך יוכר הרמאי".
ומדבריו הנני לומד, שכל מה שהשׂכלתי בעניין רשעותם וטומאתם של המינים האורתודוקסים למיניהם, ובמיוחד גדוליהם ומנהיגיהם המשוקצים, אינו אלא כאין וכאפס ביחס למהותם האמיתית ולעוצמת כיעורם וגיעולם, וכל מה שחשפתי בעניינם אינו אלא קצה הקרחון.
עוד אומר שם רס"ג בענייני הכומרים המתחזים הללו, וכֹה דבריו:
"ואם כל הדברים המגונים הללו במי שמרמה בני אדם, קל וחומר מי שמרמה את ה', והוא מי שמתפלל לפניו הרבה תפילות אחר שמייחדו ומהללו הלל נעלה ומרבה תודותיו בהרחבה, ואין בליבו מכל אלה מאומה [...] כמו שגינה אנשים ואמר בהם: 'וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם... וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם... וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ' [תה' עח]. ומה שאמר 'וַיִּזְכְּרוּ' אין זה בלב, אלא בדיבור, הזכירו לפניו שהם מהללים שהוא צורם וגואלם, וגם התפללו והתחננו לפניו, והם על אחד משני המצבים: 'וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ' והוא אי מילוי החובה, 'וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' והיא הכפירה".
רס"ג מתאר בדבריו בני אדם שמתפללים "הרבה תפילות", ואף מייחדים את בורא-עולם בפיהם באמירת שמע-ישראל (אף שכמובן הם אינם משׂכילים את ייחוד ה', וייחודם הינו ייחוד חיצוני ונבוב ואף כלי בידם לתעתע בהמונים שהם צדיקים וחסידים), ואף מהללים "הלל נעלה" את ה' יתעלה, ומרבים להודות לו בהרחבה רבה – ואף-על-פי-כן אין בליבם מכל אלה מאומה. כך מתארם רס"ג, ותיאוריו מתאימים מאד לכת המינות האורתודוקסית, אשר מפזרים על כל צעד ושעל דברי הלל ושבח לבורא-עולם, בעוד שאין בליבם מכל הדברים שבפיהם מאומה.
והאמת היא: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". ולכן הם מגלים פנים בתורה, מרוצצים במגפיים מסומרים את יסודות דתנו, השקפותיה והלכותיה, ומחדירים את טומאת הנצרות הבהמית לליבהּ – ואת סופם כבר חזה ירמיה בנבואה: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם [...] הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (יב, א–ג).