תוצאות החיפוש

כמו כן, תשובותיי באותם הימים, ימי הביכורים של אור הרמב"ם, היו עדינות מאד-מאד, ומאז ועד היום התפתח מדור מכל מקום, באותם הימים היו באור הרמב"ם רק כמה עשרות בודדות של מאמרים, ואילו היום יש ב"ה מאות רבות של מאמרים " ; "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי" ; "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם" ; "מדוע אור הרמב"ם מתמקד בענייני נכונה לעניות דעתי, אני גם מתקשה מאד עם הפסילה הכמעט גורפת של כל מי שלא חושב כמו הרמב"ם, שעולה לצערי ממאמריו של אדיר הי"ו ומהנימה המזלזלת במי שאחז בתפיסת עולם שונה מזו של רבנו הרמב"ם.

בעקבות התמקדותו של אור הרמב"ם בענייני מחשבה ובהרחקה ממינות ועבודה-זרה, וכן במתיחת ביקורת חריפה כנגד חילול ומבלי להבין את דרך האמת של אברהם אבינו?   קצרו של דבר, כל ענייני יסודי הדת שהנני עוסק בהם הינם המפתח  לקיומם המעשי של כל ה"הלכתא למשיחא", כך שדרכך וכל מטרתם של סוחרי הדת הפרו-נוצריים הללו הינה יצירתה של דת חדשה, מוכה בשיממון וחידלון מחשבתי, חולה מבערות הללו ימליצו טוב בעבורם ויצילו אותם מדינה של גהינום.

כישופים וכשפים בעניין זה הרחבתי במאמר: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", וכאן נצרף כאמור רק את תמצית השקפת את רבנו הרמב"ם בתוך הנגמ"ש! ונסיים פרק זה בדברי שלמה אבינר בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 321–322), אשר זיהה את מלחמתו של הרמב"ם בעבודה-הזרה ולבו של רבנו הרמב"ם אינם שווים! וזה לשונו של שלמה אבינר ובסופם דברי רבו: "הרמב"ם סובר שכל התופעות המיסטיות שאסרה התורה כגון הכישוף ודומיו

שלום לכל החברים, ב"ה סיימתי להכין את סידור אור הרמב"ם המתוקן והמשופר, הנני מצרף לפניכם את הקובץ לעיונכם

אור הרמב"ם". לייבוביץ' היה ממשיך דרכו המחשבתית והמעשית של רבו הרמב"ם! ושמא אתה חושב שחז"ל ורבנו הרמב"ם זלזלו בקדושתו הבלעדית של הקב"ה? ולאחר כל זאת, מה לי ולתלמידו של אלישע אחֵר? מדוע עלי להתייחס אליו כמורה ומתווך נאמן של משנת הרמב"ם? וזו היא דרכם של אבותיך, וגם דרכם של אבותיי התועים אשר למדו את הרשע והפשע של חכמי-יועצי-אשכנז: לקבל את

התנהלות מנהיגי הציבור הללו עוררה אותי לעיין בדברי רבנו הרמב"ם אודות איסור היציאה מארץ-ישראל. ואיפה אנחנו ואיפה חז"ל… *** טרם שאביא מעט מדברי רבנו הרמב"ם אודות איסור היציאה מארץ-ישראל אנתח מעט את בנוסף, הרמב"ם בראש הלכות דעות פוסק שהחכם צריך להיות "ניכר בדיבורו" משאר העם, והוסיף ופסק שם (ה, יב): אסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (ה, יא–יב) פוסק כך: "אסור לצאת מארץ-ישראל להבנתי, יסוד הוראתם של חז"ל והרמב"ם נובע מן החובה המושתת על כל איש ואיש מישראל לעשות ככל שבכוחו לפיתוחו

אסטרולוגיה במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", הוּכח בהרחבה כי מי שמודיע את העתידות לפי גרמי השמים והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י): "אי זה הוא מעונן? רבנו קידש מלחמה עזה נגד האמונה באסטרולוגיה גם מפני שהיא משבשת יסודות נוספים בדת משה, וכפי שסיכם את יחסו ולדעת רבנו הרמב"ם, טעם מצות כלאים הוא הרחקה מעבודה-זרה. הללו שהן ה"א של אברהם [וה"א] של שרה, אין טעם תוספת זה כטעם תוספת זו.

במאמר זה נבקש להבין מהי תפקידה של האמנות בדת משה. מהו אפוא תפקידה החשוב של האמנות בדת משה? בדוגמה השנייה שהרמב"ם מביא בפרקי הקדמתו לאבות שם, הוא מזכיר את תפקידה של המוזיקה והאמנות בחיי האדם, וכֹה במהלך הפרק רבנו הרמב"ם שב ומדגיש, שכל מטרתה של האמנות היא ריפוי נפש האדם, וזאת כדי שכלֵי גופו ונפשו יהיו אמנם הרמב"ם מוסיף הסתייגות-מה לדבריו באמרוֹ "וחוששני לומר" וכו', כי הרמב"ם יודע היטב שהאמנות משמשת בידי

הרמב"ם"). דברים דומים כותב רבנו הרמב"ם גם בהמשך פירושו שם (ב, יב), ומהם עולה שעין טובה היא מידת ההסתפקות, דהיינו ובמאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" ביארתי בהרחבה את המושגים הללו. *** אין ספק כי האמונה ביכולת למחשבה בעניין אמונת ההבל בעין הרע (וכבר ציינתי שעניין זה נתבאר בהרחבה במאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם ואין קץ לדמיונותיו המטופשים של העבד הספרדי הנרצע למינים האירופים, ותודה לה' שנתן לנו את רבנו הרמב"ם,

אולי באמְּצֵנו את מחשבתו הזכה של הרמב"ם אנו שוגים? מהו אפוא העולם-הבא לדעת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מוסיף ומבאר בהקדמתו שם, כי אין שום יחס או דמיון בין התענוגות הגופניים לתענוגות הנפשיים. דברי רבנו די ברורים ולכן נתעכב רק על משפט אחד בדברי הרמב"ם: "שהוא [=אלהים] סיבת קיומה [=של הנפש] בהשׂגתה הלכות תשובה להרמב"ם פרק שמיני להלן הפרק השמיני מהלכות תשובה להרמב"ם שמסכם ומתמצת את כל עניינו של העולם-הבא

ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, הרמב"ם העריץ רק את האמת ובז לשקר יהיו נושאיו אשר יהיו, וכך כתב בפתיחת דבריו הרמב"ם ומיוֹשֶׁר דרך האמת והמוסר. ונחתום פרק זה בנבואתו של מלאכי, אשר מסכם את עוונם ועונשם של כומרי הדת רודפי הבצע, שיהיו לעולם נבזים ושפלים רבנו הרמב"ם הולך בדרכם של הנביאים ע"ה ומוכיח את גדולי האסלה שבדורו. כֹּה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכֹה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, עד שלעתים הנני עומד תוהה

אדם, אין כוונתו אלא לנטיותיו הטבעיות של האדם וכן למצעו הנפשי-מידותי אשר מוכן לקבלת מידה מסוימת ביתר האדם (והרחבנו בכל העניינים הללו במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" – פורסם בספרי "אפיקים להרמב"ם שביל הזהב של הרמב"ם המידות הטובות שאליהן יש לשאוף, נמצאות לדעת רבנו בשביל הזהב, כלומר בדרך המאוזנת והממוצעת והיא שביל הזהב לאיזון נפשו של האדם ולאושרו בעולם הזה. בפרק שני של הלכות דעות רבנו יעסוק במי שחלתה נפשו ובריפויה מן המידות הרעות.

שהרי זו מסורת אבותינו "ישמרו צורו ויגן בעדו" (כך פותר הרמב"ם את ראשי התיבות הללו בפתיחת איגרת תימן). ולאחר שראינו את דבריהם ה"מעולפים בספירים", נעבור ונראה מה דעת רבנו הרמב"ם על ההפלגה בתארים מליציים, האם קאפח לומד מדברים אלה על סלידתו של רבנו הרמב"ם מגינוני התארים הרבניים, וזה לשון הערתו בפתיחת "אגרת תימן ואכן, הרמב"ם חרג ממנהגו בפתיחתו לאגרת תימן, והוא כותב שם ביטוי יוצא דופן במשנתו: "גדולת קדושת". "גאונים" ו"חכמים" בתואר בלבד ב"מאמר תחיית המתים" רבנו הרמב"ם תוקף בחריפות את אלה שפקפקו בחשיבות הסדרת

באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, הרמב"ם תוקף בחריפות את הממסד הרבני שהיה בתקופתו, ואם נבחר בלשון עדינה נֹאמר, מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף וכן לפרסמה ולטפח זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים לדורותיהם, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי כל שיור יחס של אדנות כלפי אחד מן הנבראים חמור ביותר לדעתו, וכל-שכן כאשר אותו "גדול" מתעה את העם אחרי

תפילה אחת בשבת גם בשחרית וגם במוסף, וכך נהג בעצמו בבית-הכנסת שלו, וכֹה דבריו בתשובתו (מובאת בפירושו של נשים לב, כי בתשובה השנייה רבנו כבר לא מזכיר את האפשרות של תפילה "בציבור מועט רציני", אלא קובע באופן גורף ולדעתי נֵיטיב לעשות אם ננהג בכנות עם עצמנו לפחות בגשתנו להתרצות לפני מלכנו מלכו-של-עולם, וננהג כפי שתיקן דברים קשים אלה נשענים על הטענה המתעתעת, לפיה גם רבנו הרמב"ם סובר שיש להתפלל לחש וחזרה, וזה לשונו של המהדיר ועל מקור תעתועיו של המהדיר כבר אמר שלמה במשלי (יד, ח): "וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה".

ועוד בעניין זה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?" , וחזונו הזך והטהור מכונן מאד. נספח א: שאלה ותשובה אם הרמב"ם פסק לפי התלמוד הבבלי, איך ניתן לומר דברים שממַעטים בערכו? מדוע יש לפסוק דווקא כרבנו הרמב"ם אשר פסק את פסקיו לאור ובצמוד ובכפוף לפסקי התלמוד הבבלי? מה שבטוח, הרמב"ם ידע ששינוי מונומנטלי שכזה יארך זמן רב. נראה שהרמב"ם האמין, שעם הזמן ובמאמץ משותף של תלמידיו האמיתיים, בסופו של דבר "משנה תורה" יחליף בניצחון

אברהם אבינו לכל באי עולם: בשם ה' אל עולם – שרבנו הקדוש איש האמת, הודה לקבלה הארורה ואף עבד עבודה-זרה דבר נוסף, עד ימינו איגרת זו נחשבת כאילו היא יצאה מתחת ידו של רבנו הרמב"ם, ומצאתי אותה באתר אינטרנט שנקרא ניכר שהזייפן הטיפש הכיר מעט את כתבי הרמב"ם, והוא מנסה, באמצעות העתקת סגנונו ולשונו של רבנו פה ושם, לשוות , ואמרך לה [לקבלה הארורה] אחותי היא, והיא גם היא אמרה אחי הוא". ולעיון נרחב בענייני הקמיעות, ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה" .

בצלע הראשונה רבנו קושר את עצמו למנציחה המרכזי של התורה-שבעל-פה הוא רבי יהודה הנשיא: כַּדָּת אֲשֶׁר הֶעְתִּיק זְקֵינֵינוּ – ואין ספק שרבנו ראה את עצמו כממשיך דרכו של רבי יהודה הנשיא בהנצחת התורה-שבעל-פה. בהמשך שירו רבנו הרמב"ם גם רומז לממשיכי דרכו, האמוראים, שהמשיכו את מפעלו של רבנו הקדוש, והם נזכרו במלים ה' יתעלה לסור מרע: שירחיקנו מן השווא והשקר הגואים בעולם הדתי והחילוני, ומהתאוות והעוונות שהם תוצאתם של חשוב לציין, כי משירו הזה של רבנו עולה, שאין זיק של אמת באגדה הטיפשית על רבנו שהוא היה ילד קשה קליטה,

בדבריו אלה רבנו הרמב"ם מוכיח את דברי האמת של ר' צדוק. רבנו הרמב"ם מוכיח מפסיקות חכמי המשנה והתלמוד ע"ה שאסור באיסור חמור לקחת כסף בעבור לימוד התורה, ואף לקבל לעומת זאת, ראו נא את יחסו של דניאל ע"ה להצעת מלך בבל לתת לו שלל מתנות יקרות מאד, עד אפילו שליש ממלכותו וכך רבנו הרמב"ם פוסק, בעקבותיה ולאורה של התורה-שבעל-פה, בהלכות סנהדרין (ב, ו): "צריך שיהיה בכל אחד מהם לאור דבריו הברורים של הרמב"ם עולה וניצבת שאלה קשה ביותר, מדוע נתעוורו בעלי התורה בעניין זה?

ח) ולתשומת לבם של הדרדעים היהירים אשר תועים אחרי שחיתותו של לייבוביץ' הכופר, גם לפי דעתו של קאפח תחיית-המתים ולא רק זה, הביטוי המעשי של השקפתו הרעה הזו של הפוחז הוא, שהוא כפר ביסוד חיי-העולם-הבא! *** ועתה למקור ההשקפה הזו: במאמר "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" הוסבר, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופתו של רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים קאפח גם הסביר את דעת הרמב"ם בשאלה זו, וזה לשונו: "לדעתו [לדעת הרמב"ם], אינו קיים מושג יום הדין הגדול,

אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר הרמב"ם היא, האם הרמב"ם כפר בתחיית-המתים? רבנו מבאר אפוא, שהרקע לטעותם של הוזי ההזיות הללו נבעה משיבוש שכלי משולב: דעות קדומות משובשות שצמחו פרא ביסוד חשוב מאד בדת משה והוא חיי העולם-הבא, וזאת למרות חשיבותו העצומה, שהרי הוא התכלית הסופית של האדם ולפיכך אנו מפרשים את העולם-הבא ומבארים אותו מחמת עמקותו, ומפני שהוא הדבר אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר קישור לחלק ב של המאמר.

ומה דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם בעניין? א. סוגיות בספרות חז"ל ופסק הרמב"ם לפני שנים רבות הכרתי מישהו שבמהלך אחת ממלחמות ישראל מצא גולגולת של חייל רבנו הרמב"ם מתואם עם המקורות שראינו לעיל, וכך הוא פוסק בהלכות אבל (יד, יט): "המת אסור בהנייה כולו, חוץ פסיקת השולחן-ערוך בניגוד לרבנו הרמב"ם, ובניגוד לפשט המשנה בערכין (א, ד) "האשה שנהרגה נהנין בשערה", קארו קצרו של דבר, פסיקת הרמב"ם עומדת על אדנים איתנים, ולכן ניתן בהחלט ליהנות משער אשה שמתה, לדוגמה לתורמו

אגב דברי רבנו הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר של "רב" או "דיין" נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה. ה. ברם, אין צל של ספק שיש למצוות תכליות ומטרות נעלות, ולשם הבנת עניין זה נצרף פרק מתוך המאמר: "מלחמתו של רבנו הרמב"ם מבאר לנו בדבריו האחרונים מדוע חכמים ע"ה עודדו את ההמון לעשות מעשים טובים מתוך תקווה לקבל היכן הייתה טעותו של קאפח?

איך אפוא התירו חכמים לאיש להימנע מלקיים מצות עונה ברשותה של האשה? ברם, לא אסתפק בזה, ובפרק הבא אנתח את הביטוי "מצות חכמים", ואבסס את המסקנה לפיה אין כוונת רבנו הרמב"ם ומצות חכמים  הראשונים לענות: 'אמן יהא שמיה רבה מברך', בכל כוחו של אדם". אלא ברור, שכל האיסור הוא לזרות מחוץ לגופה של האישה. ואמרו חכמים: גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן.

לפני שנמשיך לדון בטעמי המצוה, נסביר את דברי הרמב"ם ביחס למציאות הדמיון אצל בעלי החיים, ונצטט את דברי על דברי הרמב"ם האחרונים מוסיף קאפח, וזה לשונו: "מכאן משמע כמעט במפורש שאם אין תאוותך גוברת עליך לשלול שגיאה חמורה בהבנת פעולותיו של הקב"ה בעולם. וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. הרמב"ם בפירושו למשנה מביא דוגמאות נוספות לצער בעלי חיים, וכֹה דבריו (ב"ק ד, ד): "שור האצטדין, המהמרים

בלב נרגש והומה ובהודיה לה' יתעלה הנני שמח להודיע לכל שוחרי משנת רבנו הצרופה, כי יצא לאור "סידור אוֹר הרמב"ם והנני מזכיר לחברים היקרים שוחרי הדעת שלא רכשו את הספר "אפיקים להרמב"ם", להזדרז ולרכוש אותו יחד עם הסידור במחיר של 35 ש"ח נוספים, ולהפיצו לישרי הדעת.

נלך אפוא בדרך שסלל לנו מָרי ונחל את רשימתנו בקביעת שנת הולדת רבנו הרמב"ם. א. מתי נולד רבנו הרמב"ם? וכי מָרי באמת תמה על דרכם של האשכנזים אלילי הספרדים והתימנים? דרכו של רבנו בכתיבתו מָרי יוסף קאפח מלמד אותנו שם (עמ' 20) על מאפיינים שונים בדרכו של רבנו בכתיבתו: 1 ואף-על-פי-כן, רק אחוזים קטנים יחסית של הקהילות היהודיות הללו נרצחו בשואה. וזה יחסם של אלה אשר כותבים במטרה להשיג "ניקוד אקדמי" כדי להשיג יוקרה מדומה, משכורות מנופחות, וטובות הנאה

את הכומרים הגלחים לבצע את שריפת ספרי הרמב"ם הגדולה מכולן שהתרחשה בכיכר פריז על-ידי הכומרים: "על אשר ולכן הם פנו לכנסייה ושיחדו את הגויים הערֵלים, כדי שישלחו את קלגסיהם לשרוף את ספרי רבנו הרמב"ם. עוד אומר בעניין זה ר"א בן הרמב"ם שם (עמ' נה): "ספרי [...] מורה-הנבוכים וספר-המדע, שרפו אותם [...] ולכן אחי אל תתמה אם השם יתברך ענש את תורת בני צרפת לכבוד רבנו משה [=הרמב"ם] ולא נשא פנים לספרי התלמוד גרוסמן – ממשיך דרכם של הצרפתים מן ההר לדעת החוקר א' גרוסמן (גרוסמין) לא שרפו את ספרי הרמב"ם אלא רק החרימו

כבר שלוש שנים שאני וידידי אדיר נפגשים מדי פעם בשבתות בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר, כאשר אני מתארח באותו בוקר "עשיתי נַגְלַה" וזרקתי ערימה כבדה נוספת של הזבל הזה, אך הפעם כשרוקנתי אותם למחזורית הקרובה לדעתי, זו הייתה נקודת מפנה בחייו של שלמה: להודות על האמת או להמשיך להתכחש לה? בית-הכנסת ע"ש הרמב"ם! אמנם, לא אתפלא אם המצב בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר דומה מאד ואולי אפילו פחות גרוע משאר בתי-הכנסיות

הנבל המפורסם המכונה הראב"ד] וקטלונייא [=צפון-מזרח-ספרד, מקום פעולתו של המין המפורסם המכונה הרמב"ן] על רבנו הרמב"ם. ענש את תורת בני צרפת לכבוד רבנו משה [=הרמב"ם] ולא נשא פנים לספרי התלמוד שלהם וישקף עליהם בעמוד אש וענן וכן ראו את מלחמתו של הרמב"ן ברבנו הרמב"ם ובדרך האמת, וכיצד הפיץ את המאגיה. בדבריו האחרונים הלל חשף שוב שהוא בסך-הכל עוד כסיל אורתודוקסי רודף שׂררה וכבוד אשר נדבק לרבנו הרמב"ם,