אחד ממקורות חז"ל המפורסמים ביותר והנלמדים ביותר בכל הזמנים הוא פרקי אבות ובשמה היותר מדויק "מסכת אבות". למסכת זו חמשה פרקים אשר כוללים מוסרים חשובים ומגוונים, רבים מהם מוּסרי הלכה מעשיים וחלקם מדרשיים-רעיוניים. הרמב"ם היה ממעריצי הכתיבה בלשון קצר, ברם לפירושו למסכת אבות הוא הקדיש מבוא אשר כולל שמונה פרקים מאלפים. שמונת פרקי ההקדמה האלה עוסקים בתורת ריפוי נפש האדם מתחלואי המידות הרעות המייסרות את האדם, וכן ביישור הדעות וההשקפות הנכונות שהן-הן תכלית התורה.
א. קבל האמת ממי שאמרו
בהקדמתו זו הרמב"ם פותח בגילוי נאות שבו הוא מציין, שהדברים שיבואו להלן בהקדמתו אינם חידושים שהגה מליבו, אלא דברים שליקט מחכמים שונים וביניהם חכמי אומות העולם. הרמב"ם הכיר את הגישה הדתית-האורתודוקסית שמרוממת את היהודי-הדתי רק מכוח היותו יהודי מבלי להתבונן במעשיו או בתוכן אמריו – כביכול זקן ארוך, מגבעת גבוהה וגלימת כומרים שחורה מקטיפה, מעידים על רוממות האדם ומחייבים אותנו לכבדו ולהעריצו – וּלְמַמְּנוֹ... ואגב, זו בדיוק תפישת הנצרות, אשר רוממה את החיצוניות ולפיה קבעה את גדולת כומריה.
ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, הרמב"ם העריץ רק את האמת ובז לשקר יהיו נושאיו אשר יהיו, וכך כתב בפתיחת דבריו שם (עמ' רמז):
"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו [...] אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד [...] וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו".
מאמר זה, הקובע שיש לקבל את האמת מכל אחד ולאמצה באהבה, הינו הערך הנעלה ביותר במשנתו המחשבתית וההלכתית, ואם ידחקוני לתאר את רבנו הרמב"ם במלה אחת הייתי אומר "אמת", משה אמת ותורתו אמת.
ב. הנחלת דת האמת
הרמב"ם לא ביקש להנחיל משנה שתכליתה לימוד האסור והמותר בלבד, חלילה לו מכך, כי תורת משה בעיני הרמב"ם איננה הוראות יצרן בלבד, בני האדם אינם מכונות כביסה והתורה איננה הוראות הפעלה, כמו שטוענים כומרי ההחזרה בתשובה למיניהם. תורת משה בעיני הרמב"ם היא תורת המחשבה, תורת הדעת, וכל מי שמקיים את המצוות באיברי גופו בלבד אינו משיג את תכליתן, וכפי שהוא כותב בספרו הטהור "מורה הנבוכים" (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
כמה נוקבים אפוא דברים אלה למי שמבין אותם! ומהם אף עולה התובנה המטלטלת, עד כמה הממסד הדתי האורתודוקסי-נוצרי בימינו רחוק מתפישת עולמו המחשבתית וההלכתית של הרמב"ם ומיוֹשֶׁר דרך האמת והמוסר. לדעת מנהיגי הדת בימינו, מכל הזרמים והשיטות, התורה שלנו היא תורה טכנית של אסור ומותר בלבד, כביכול אלהים לא ציווה שנחשוב אלא שנהיה רובוטים חסרי דעת. לימוד התורה, במה שמכוּנה בימינו "עולם התורה", הינו במקרה הטוב לימוד סיזיפי של עשיית האסור והמותר מתוך בורות איומה שכביכול אין מטרה לדברים, ואפילו חושבים בטעות שזו כפירה לחקור אחר מטרה לדברים – וברוב המקרים, לימודם הינו לימוד של הזיות והבלים פרו-נוצריים אשר מטמטמים את לב האדם בהזיות מאגיות כעורות.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, מז) בעניין אהבת האמת ושקר הדת האורתודוקסית:
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה [=אל תתבלבלו לסבור שהדת האורתודוקסית האירופית הפרו-נוצרית הזו שפושׂה בימינו היא דת האמת והצדק], כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
ג. כסף בעבור לימוד תורה?
הרמב"ם גם לא היה מה שנהוג לומר היום "פוליטיקלי קורקט", כי לא שיקולי פריימריז או תקציבים וטובות הנאה העסיקו את נפשו הזכה, אלא האמת בלבד. מייצגים היטב את גישתו זו הם דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, ז) כאשר הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם". וכך כתב בפירושו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [ולא לחינם שיער רבנו שכולם יתנגדו להתנגדותו ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה], אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
הרמב"ם ידע ש"עולם התורה" בימיו לא יאהב בלשון המעטה את פירושו לדברי ר' צדוק, ובמיוחד "גדולי התורה" בעלי המרדעות, אבל הוא לא חשש מחרמות ופאשקווילים ארסיים, ולא מחוסר תקצוב ל"מוסדות דת", משום שלא היו לו כאלה שריפדו את חייו בטובות הנאה. הוא גם לא חשש מפיטורים פוליטיים ממשׂרת רבנות שמֵנה, משום שהוא לא ביקש לעצמו גדולה דמיונית שכזו. הרמב"ם לא חשש מאדם כי אם מאלהים, הוא היה נעלה ומרומם מכל מתנגדיו, הוא היה מוסד בעצמו, הוא היה עולם התורה בכבודו ובעצמו, הוא הנחיל לנו דת אמת, ובזכות זאת, אישיותו נסקה לגבהים שלא ניתן להגיע אליהם ולפגוע בו בשום דרך.
נעיין מעט בתוכן הדברים שם, אותם הדברים שהרמב"ם ידע שלא ימצאו חן בעיני "גדולי התורה" מחוסרי הדעת ונעדרי החכמה, וכך כתב רבנו בהמשך דבריו:
"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא [!], והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והישגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים, ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".
ונצרף את תוכחתו של רס"ג לכומרים השכירים למיניהם שוחרי ה"תקינות הפוליטית". וכך נאמר במשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף:
"וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, י], לפי שאומֵר לך: 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך: 'לא' ולא תסמוך על-כך, אמר החכם בזה, שהוא [=איש התהפוכות המכזב המלהטט והמחליק בלשונו] ייפול ברעתו, כאמרוֹ: 'וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' [מ' יז, כ]. [...] ועוד ממעשיהם: 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם' [מש' ב, טו], עניין העיקשות והנלוזות הוא, שאם נתווכחו עמך שיקרו [מתווכחים באופנים נבזיים במטרה להבהיל ולערער את נפשו של האדם שהוא מטרת חיציהם], ואם נתעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
ודברי רס"ג בהמשך תוכחתו מתאימים להפליא לשכירים רודפי הבצע ושוחרי השילומים למיניהם, ולא רק לאותם אשר מקבלים משכורות ושילומים וסעיפי שילומים ממשרד האוצר ומכספי משלמי המיסים, לא פחות לנוכלים העצמאיים (גדולי האסלה) אשר חוצבים מהתורה טובות הנאה לאלפים ולרבבות, לעתים הרבה יותר מהכומרים הממסדיים, כי הם מגלגלים בספריותיהם ובכספותיהם מיליונים של כסף שחור, וייתכן שתראום שהם חיים בעניות מופלגת – אך הכל הצגה אחת גדולה, כי מיליונים מועברים לבניהם ולבני בניהם למקורביהם ולמקורבי מקורביהם: "וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה" (יח' לד, יט).
ותוכחה גדולה יש בדברי רס"ג לאותם כומרים שכירים וכן למנהיגי העם השקרנים: "ואם אמרו מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל [פוליטיקלי קורקט]. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים". כלומר, אם פסקוּ הלכה יפסקו אותה כך שתתאים לכמה שיותר לקוחות שירוממום ויעריצום, לא לאמת ולצדק ליושר ולמוסר, שהרי הם סוחרי-דת פרו-נוצריים, וסחורתם היא תורת מינות עקומה מעוקשת ועקושה. דרכם הנלוזה הזו היא תועבה לפני הקב"ה, כי הם מתעים את העם אחרי התהו אשר לא יועיל ולא יציל, ולא רצוי לפניו אלא התום השלמות והמישרים.
ד. המציאות העגומה בימינו
בקָראי את דברי רס"ג והרמב"ם, איני יכול שלא לראות לנגד עיניי את המתרחש בימינו: תשלום מיסים בעבור קיום "עולם תורה" דמיוני, כאילו הקב"ה איננו חי וקיים להחזיק את עולם התורה גם מבלעדי שיעברו על חוקי התורה ויבזו אותה, ויחללו-שם-שמים בנטילת כסף מגבירים שהצליחו להטעות אותם שאחזקת "עולם התורה" היא חובה דתית ומוסרית עליונה.
הם אינם רוצים להבין שהם משבשים את התורה, הם אינם רוצים להבין שלא ניתן להגיע לדרך האמת מתוך קבלת שוחד חודשי, הם אינם רוצים להבין שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון אסור – הם למעשה שעבדו וטימאו את נפשותיהם ולעולם לא יגיעו להשקפות האמת. שהרי התורה בעצמה הזהירה על השוחד המזדמן כל-שכן וקל-וחומר על השוחד הקבוע, דהיינו משכורת חודשית: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).
איזו דת אמת ואיזו תורת אמת עשויה לצמוח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד תורה? הלא הממון יסלף את דברי התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נכוחה את האמת, וכבר הזהיר ישעיהו מפני איבוד האמת שיגרור עמו עוולות נוראיות: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו).
ה. רב לכם גדולי התורה!
חובה עלינו ללמוד מנבואות ירמיה ומיכה. הנביאים ירמיה ומיכה כבר הזהירו טרם החורבן, כי פשעיהם של "גדולי התורה" או יותר נכון לומר "גדולי האסלה" בזמנם, עלולים להביא חורבן קשה על עם-ישראל. פשעיהם אלה נבעו בראש ובראשונה מריחוק אותם ה"גדולים" מדרך האמת ובהכרח גם מה' יתעלה. וכֹה דברי הנביא ירמיה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". על מי מֵלִין הנביא? על דלת העם? לא ולא, הנביא זועק וצועק על "גדולי התורה", אלה שתופשים את התורה ורוממותה בגרונם אך בפועל עושים אותה קורדום לחפור בה.
דברי הנביא מיכה קשים אף יותר מדברי הנביא ירמיה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". הנביא זועק על חמס הדיינים ו"גדולי התורה" שפשעיהם ועוולותיהם זועקים לשמים. ברם, לדעתם הם אינם חוטאים כלל, דמיונם המשובש ורוממות המשׂרה והכבוד השחירו את נפשם עד כדי-כך שהם בטוחים בצדקת דרכם, ולא משנה מה יעשו, לעולם לא תבוא עליהם רעה – שהרי הם מתפללים כל יום שלוש תפילות ומתנדנדים כל היום לכבוד שמים... ועל אלה אומר הנביא מיכה בהמשך דבריו: "וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". ובימינו נדמה להם שהישענותם על הסטנדרים ונענוע גוום ומגבעתם כאחוזי טירוף, יכפרו להם על מעלליהם ותעלוליהם שנובעים מריחוקם מדרך האמת ומהשלכת ידיעת ה' אחרי גֵּוָם.
גם הנביאים ירמיה וצפניה מוכיחים את גדולי האסלה על רדיפת התאוות הבצע והמעשקות: "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י). "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד). ונחתום פרק זה בנבואתו של מלאכי, אשר מסכם את עוונם ועונשם של כומרי הדת רודפי הבצע, שיהיו לעולם נבזים ושפלים:
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
רבנו הרמב"ם הולך בדרכם של הנביאים ע"ה ומוכיח את גדולי האסלה שבדורו. אחד המקורות המטלטלים ביותר במשנת הרמב"ם הוא דבריו ב"מאמר תחיית המתים", ובו כותב רבנו דברי אמת שלא משתמעים לשני פנים. שאיפת האדם עלי אדמות היא ידיעת ה' וקרבה רעיונית מחשבתית לבורא-עולם. קרבה זו נובעת מקניית השקפות נכונות ביחס לבורא ולהנהגתו את העולם, וריחוק ממנו נובע בראש ובראשונה מהשקפות נפסדות ביחס אליו, כגון אימוץ המחשבה השגויה שיש לו גוף או דמות הגוף. וכך כותב הרמב"ם שם על אחדים מ"גדולי התורה" שהיו בתקופתו והביע את דעתו ביחס למעמדם הרוחני האמיתי (עמ' עב):
"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה [...] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות".
ו. אהבת הרמב"ם לאמת
הרמב"ם באמת ובתמים ביקש להציל את נפשנו מֵרַחֵף במרחבי התֹּהו המחשבתי, הוא לא ביקש לרכב על גב חסידיו, לא לנצלם כדי להשיג כוח פוליטי, ולא להתחסד כצנוע ומתחת לשולחן נמשכות מעטפות המרשרשים לטובת הצדיק וקרוביו וקרובי-קרוביו. רבנו הרמב"ם ביקש להכחיד את הסכלות והבערות, את ההשקפות הנפסדות, להצילנו מן האפסות ולהביאנו אל מרבצי הדעת התבונה ההשגה והידיעה, וכֹה דברי רבנו בסוף פירושו למסכת ברכות:
"ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה [העיקרון הפילוסופי הנוגע לשכר ועונש], אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
הרמב"ם הבין כי תכלית קיום המצוות היא לרומם את נפש האדם להשקפות נכונות, ולכן, מתוך אהבתו לאדם, היה חשוב לו יותר מכל לרומם את תלמידיו למעלת אהבת האמת. כֹּה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכֹה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, עד שלעתים הנני עומד תוהה ובוהה, הייתכן שדמות נפלאה ומופלאה שכזו, נטולת פניות ותאוות, מלאה באהבת האדם, אכן חיה בינינו? והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו למורה:
"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
דברים מדהימים! הרמב"ם העדיף לומר את האמת כדי להציל ולרומם נפש אחת בישראל, ואפילו שיגנוהו על אמירתה אלפים ורבבות, הוא יהיה מאושר בהצלת אדם אחד בהדרכת נפשו לאמת ולצדק – כֹּה נעלה ומרוממת היא ידיעת האמת בעיני הרמב"ם! וכמה אנשים כאלה אתם מכירים? ובכן, אפילו הדרדעים שהכירו וידעו את טומאת ספר הזוהר, אפילו הם השליכו את האמת אחרי גוום, ובכל מקום תמצאו את יודעי-הדת-והדין שביניהם, מחשבים חישובים פוליטיים חברתיים וכלכליים, ואין בהם ולוּ אחד, שאינו משתוקק לשׂררה רבנית מרופדת.
קאפח וערוסי טמטמו את חשיבתם, בהכשירם את שרץ ההנאה מדברי תורה וברוממם את טומאת המינים האורתודוקסים באלף השנים האחרונות. הזיהום של קאפח וערוסי קשה מאד, הם כמעט החריבו לחלוטין את דרך האמת, וגרמו לכל שוחרי החכמה מקרב הדרדעים לשאוף ללכת בעקבותיהם ובעקבות צאצאי המינים, ולכסוף ולערוג לטומאת הכמורה האורתודוקסית – עיניהם נתעוורו מלהבין את מינותם וכיעורם של הכומרים, ושכל המחובר לטמא – טמא.
נחתום בדברי נחמה ותפילה, וכֹה דברי רבנו בחתימת ספרו "מורה הנבוכים": "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' ט, א]".