בחלק א של מאמר זה, למדנו מעט על אחת התופעות הרווחות בימינו בעולם האורתודוקסי והיא שימוש בתארי כבוד וסלסול שמתהדרים בהם כומרי הממסד השכירים, ובמיוחד אלה שרואים את עצמם כגדולים וחשובים כמעט כמו אלהים. כמו כן, ראינו כמה דוגמאות מדבריהם המליציים "המעולפים בספירים" של נוכלי הדת הללו, אשר מפארים ומהללים ומשבחים זה את זה, לא כי יש ביניהם אהבת חינם, אלא כי יש להם אינטרס משותף והוא: ביסוס וביצור מעמדם הפוליטי, שהרי אם הם יחניפו בדברים לקולגות הממסדיים, אלה ישיבו להם בפרסום דברי חניפות כלפיהם ונמצאו מרוממים ומפארים ומשבחים ומאדירים זה את זה.
וכידוע, נמצאו גומלין זה את זה כמשנת החמָּרים שאינם נאמנים להעיד על סחורתם.
והאמת שעניין זה אינו קיים רק בקרב ממסד הכמורה האורתודוקסי, אלא גם בממסד האקדמי המתנשׂא של מדעי היהדות, גם שם הם מפארים ומשבחים זה את זה במטרה ליצור הילה וגדולה מדומות סביב אנשי שלומם, וכדי לבסס ולשמר את מעמדם ויוקרתם ומשכורותיהם. ברם, כאשר האינטרס התועלתני שלהם יקודם באמצעות שליחת חיצי ביקורת ארסיים כלפי מתחריהם או כלפי אלה שאינם נמנים על אנשי שלומם – גם הכומרים השכירים וגם הפרופ' היהירים לא יימנעו מלגנות ומלבקר את הקולגות שלהם, הכל בהתאם לאינטרס הצר.
א. מתן תואר כבוד מגדולי הדור
רבים הם התועים אחר גדולי האסלה המהובלים ופוקדים את משכנות האלילים והאיטים אנשי השם, וזאת כדי להצטלם עמם ולהוציא מפיהם מילה או אפילו מלמול של הסכמה לספריהם או למעשיהם, וזאת כדי שיוכלו אחר-כך לנפנף במלמולו של "הגדול העצום" המיובל שחתם על ספריהם או הניד בראשו לעומתם או אף סטר על פניהם כאות לשביעות רצונו מפעולותיהם והליכותיהם בעם ישראל. ובעָניי איני מבין את שאיפתם וכמיהתם המוזרה הזו, מדוע הם פוקדים את בתי גדולי האסלה הללו שאינם אלא בשר ודם, מה ייתן ומה יוסיף מילת עידוד מפיהם? והלא הם עצמם רחוקים מדרך האמת, מונהגים על ידי עסקנים ושאיפות פוליטיות, מרופדים בטובות הנאה מפוטמות, ועמוסים לעייפה בדמיונות שווא של גדולה ורוממות.
ואף שאיני מבין את שאיפתם של ההמונים המסכנים, את שאיפתם של הכומרים הממסדיים הנני מבין היטב, מטרתם בחנופתם לגדולי הדור עלובי החיים הללו הינה כפולה: הראשונה, שלא להינזק מהם, כי כוחם הפוליטי רב ורגישותם לכבודם גדולה מאד; והשנייה, להתכבד בהם ולשאוב משהו מיוקרתם המדומה, כדי שההמון יוסיפו לרומם אותם ולהעריצם, וכמובן, יוסיפו לשלם את משכורותיהם ולהעביר להם טובות הנאה מרובות ששוות כסף רב.
דוגמה למופע של חנופה תוכלו לראות בסרטון הפליקים של עבדאללה, אשר מנחית שלושה פליקים על זקנו של ערוסי, וערוסי, מגיש את לחיו לעומתו בהכנעה: "תן לי עוד, בבקשה"...
באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, הרמב"ם תוקף בחריפות את הממסד הרבני שהיה בתקופתו, ואם נבחר בלשון עדינה נֹאמר, שתיאוריו את הממסד הרבני בימיו מתאימים לממסד הכמורה בימינו לפחות באותה המידה. להלן רק מעט מדברי רבנו לתלמידו ר' יוסף ביחס לממסד הרבני ולעומדים בראשו (עמ' קכז, ההערות המוסגרות הן של קאפח הפוסח על שתי הסעיפים):
"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [=של הגאון ר' שמואל בן עלי] בדומה למידות הללו [=בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי שלא להחשיב את ספר "משנה-תורה", ולא את מחברו], אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [=כלומר מעלת התפקיד, שמינו אותו גאון] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [שהוא חי מתרומות ונדבות הציבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב [=ביטוי חריף מאד להתחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכל, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה, או להעניק תואר מסוים, כגון אותם התארים שהזכיר רבנו בפירושו למשנה בכורות] [...] שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע".
מתיאורו של רבנו עולה תמונה עגומה מאד, לפיה ראשי הממסד הרבני השכיר בתקופתו היו עלובים מאד מכל הבחינות, גם מבחינה מידותית וגם מבחינה מחשבתית. וכך הוא הדבר גם בימינו, וכמו שקאפח השכיר רומז: "ודומיהם בכל הדורות", גדולי הדור מרוממים ומפארים את עצמם, כאשר מטרתם המרכזית היא ביסוס וביצור מעמדם ויוקרתם, במטרה להצדיק את קיומו של ממסד הכומרים השכירים אשר עמוס לעייפה בהזיות בתאוות ובטובות הנאה.
ומעניין שקאפח, למרות דבריו החדים והחריפים בהערותיו לעיל, טען בפתיחת דבריו לשיעורו המוקלט בעניין איגרת זו, שרבנו לא התכוון שאיגרת זו תפורסם! בדבריו אלה הוא למעשה מחליש מאד את עוצמת דברי רבנו כאילו הם לא ראויים להיאמר בגלוי. והאמת שטענתו נובעת אך ורק משותפותו בממסד הכומרים השכירים, שהרי כל מי ששוגה אחר ההבל מלמד זכות על חברו ששוגה באותו עניין, וגם בזאת קאפח חומל ומכסה על ערוותו וערוות חבריו בממסד הרבנים השכירים. כמו כן, עצם טענתו הינה הבל גמור, כי לא יעלה על הדעת שרבנו באמת התכוון שדבריו יישארו חסויים, שהרי הוא ידע היטב שכל דבריו מתפרסמים במהירות.
ב. גומלין זה את זה
בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כפוסקי וגדולי הדור. אך טרם שנעיין בדברי רבנו, נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח אשר שופך מעט אור על אותה התקופה (עמ' קכד):
"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה".
רבנו הרמב"ם מספר באיגרתו, שזכריה כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את שמואל בן עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל בן עלי איגרת ובה הוא משבח ומפאר את זכריה – ונמצאו גומלין זה את זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף וכן לפרסמה ולטפח את הילת הגדלות המדומה שיצרו סביבם.
והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט), בשתי הפסקות הבאות:
"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל בן עלי – ראש הגלות] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.
וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל בן עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו [הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פ"ד דדמאי שאינם נאמנים להעיד על סחורתם]".
זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים לדורותיהם, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו שם באיגרתו:
"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כֹּה".
אגב, מעניין שהרמב"ם השאיל את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם גדולי אסלה בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".
ג. תארי אדנות – לה' לבדו ואין בלתו
רבנו בחיי בן יוסף בספרו "תורת חובות הלבבות" מלמד אותנו, כי על האדם לרוקן את עצמו מכל תארי האדנות שהוא מייחס לעצמו או לזולתו, ולייחדם לה' יתעלה בלבד. כל שיור יחס של אדנות כלפי אחד מן הנבראים חמור ביותר לדעתו, וכל-שכן כאשר אותו "גדול" מתעה את העם אחרי ההבל ומעודד את ההמון לרומם אותו לדרגה של אדנות ואלהות (כמו בהעתקת דברי החנופה שראינו בחלק א: "המאיר לארץ ולדרים", שבמקורם נתייחדו לאל עולם שאין בלתו ואין כיוצא בו). וכֹה דברי רבנו בחיי שם (עמ' רצז):
"ראשית המשמעת לה' יתהדר ויתרומם מצד האדם היא, שירוקן אליו את כל תארי האדנות וייחדהו בהם [=כלומר שלא ישייר האדם לעצמו ולא לזולתו מן הנבראים שום תואר מתארי האדנות, אלא יקדיש ויפנה את כולם רק לה' יתברך] ויקבל על עצמו כל תארי העבדוּת לה' [...] ושיתרוקן [...] מכל תארי האדנות שהם הגאווה והעוז וההתנשאות וההתפארות והגבהות וכל הדומה לכך. ואמרוּ, הגאווה לבוש ה', וכל הנוטל מה' את לבושו כאילו הוא חולק עִמו [=כלומר מייחס לעצמו חלק מן האלהות]" (וראו עוד שם, בעמ' רעח, שלח–שלט).
נמצא, שאדם שמאמץ אל חיקו תארי אדנות או מעניק תארים כאלה לחברו, חוטא בחטא "הגאווה והעוז וההתנשאות וההתפארות והגבהות וכל הדומה לכך", וזהו חטא גדול וחמור לפני ה' יתעלה ויתרומם, שהרי מאחוריו עומדת השאיפה של האדם להערצה אלילית.
השאיפה הזו לכבוד ולהערצה וכן השקיעה בהזיות הגאווה, נובעות מריקנות רוחנית מייסרת מאד, ומסכלות מוחלטת במושגי האמת אשר מסבים לאדם עונג רוחני אדיר, ובהעדרם, נפש האדם מבקשת למלא את ריקנותה בעונג כלשהו. בשל ריקנותם ממושגי האמת, פונים אותם כסילים לאהבת הכבוד והרוממות או לאהבת התאוות והממון וכיו"ב, וזאת במטרה למלא את נפשם השוממה מידיעת השם ומהשקפות נכונות ואמיתיות, אשר מענגות את הנפש בעונג רוחני נצחי ומבטלות את הצורך בדמיונות שווא של כבוד ובהזיות של גדלות וגאווה.
ד. כוח התעמולה של צאצאי המינים
נצרף למאמר זה קטע מספרו של ר' זכריה סולימן "שרשרות גבלות", שם הוא כותב פרק קצר שכותרתו "כוח התעמולה האשכנזי", וזה לשונו שם:
"כוח התעמולה האשכנזי הוא עצום לאין ערוך. בשמוע האיש התימני את התעמולה על גדלו של הזולת, עוצמתו, צדקותו וחכמתו, חש היהודי התימני את אפסיותו לעומת נשוא התעמולה. ולאט לאט חודרת לתודעתו של היהודי התימני, כי הוא כאין וכאפס לעומת אחיו האשכנזי, אף-על-פי שהוא הרבה יותר ישר, עדין ומנומס ויהודי. אבל בשמעו השכם והערב על אחיו האשכנזי, כמה הוא חכם, וכמה הוא גאון גדול ועצום, לבו נמס בקרבו והיה לאין, הכרתו מתערפלת כליל, והוא אינו מסוגל להבחין עוד בין דעותיו האמיתיות והמקוריות, ובין מה שהלעיטו אותו וחודר ומפעפע בקרבו.
זו הסיבה שהיהודי התימני אינו מוצא לנכון לחזור למקורותיו, הוא אינו רואה סיבה לכך, מפני שהוא מבכֵּר את האמת המדומה והמזויפת על פני האמת עתיקת היומין. ועל כן, החליט להתנשל ולהתערטל ממנהגיו היהודיים, והמיר את לשונו הברורה והצחה, בלשון עילגים מעֻוותת אשר מיוסדת על חיקוי לשונות נֵכר טמאים. אף את שירי הקודש מרוממי הנפש באמת, המיר בשירת שיגיונות מחרישת אזנים, אוי אוי אוי, וכו'. רק זעזוע כביר יכול להחזירו למשכן הדעת [!], ומי יודע, אולי נזכה לראות בעינינו את העצמות היבשות של בני עדתנו קורמות עור וגידים, ורוח חדשה מאת השם מפעמת בקרבם: רוח ידיעת השם ואהבת השם, רוח אהבת האמת ואהבת האדם. השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". אמן.
סוף דבר
נחתום מאמר זה בכומרי הדת ויושבי הישיבות השכירים למיניהם: על אלה ראוי לקרוא את הפסוק במשלי: "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב), ופירש שם רס"ג: "אם ראית איש חכם בעיניו, דע כי לכסיל תקוה יותר ממנו", ובפירושו הארוך הוסיף: "הסכלות שני מינים, סכלות פשוטה וסכלות מורכבת: 1) הפשוטה – היא שיסכל האדם דבר מסוים ויידע שהוא סכל בו, זה יש לו תקוה שיידעהו; 2) והמורכבת – הוא שיסכל האדם דבר מסוים ואינו יודע שהוא סכל בו, [זה] אין לו תקוה שיידעהו, ולפיכך אמר: 'תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ'".
כלומר, הכומרים השכירים ויושבי הישיבות למיניהם ולסוגיהם, הינם בגדר "סכלים מורכבים מאד-מאד", שהרי לא רק שהם אינם יודעים ומבינים את סכלותם וחילול-שם-השמים שבידם, אלא שנדמה להם שהם כוכבים בשמים אשר בזכותם כל העולם כולו עומד... ולכן אין להם סיכוי להבין ולהשכיל את דרך האמת, ומשתי סיבות כאמור: הם בטוחים שהם כוכבים בשמים, וכן בגלל השוחד החודשי והיומי שהם מקבלים, אשר מעוור את עיניהם ומסלף ומעוות את תורתם, עד שכל קשר בינם לבין דת משה שניתנה לנו בהר סיני הינו מקרי בהחלט.
"וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יש' יט, ג).
"פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כב).