לאחרונה געשה ורעשה הארץ בעקבות דברי יצחק יוסף ש"אם יכריחו ללכת לצבא ניסע לחו"ל" (אתר 'בחדרי חרדים', כט באדר א תשפ"ד). בעיני, לדברים הללו ישנו קשר חזק לאירוע אחר שדווקא עבר מתחת לרדאר ובו הורה מי שמכונה "האדמו"ר מאשלג" לחסידיו לעזוב את הארץ עד יעבור זעם (שם, כח בשבט תשפ"ד). בכתבה על אותו אדמו"ר נאמר כך:
"הרבי אמר לחסידים שהוא מפחד מהחודש הקרוב [=חודש אדר א תשפ"ד שכבר הסתיים ללא אירועים חריגים ביחס לחצי השנה האחרונה] כיוון שהמצב במדינה נמצא על סיר לחץ. הרבי סיפר כי אביו בא אליו בחלום ולכן גמלה בליבו ההחלטה לעבור לעת עתה מהארץ, כי את הארץ כידוע לא עוזבים לתמיד ובעזרת ה' הקב"ה יעזור שיהיה טוב ויוכלו לחזור".
עוד נאמר בכתבה, ש"כמה מהחסידים כבר עזבו את הארץ והם צפויים להישאר בהונגריה, הרבי עצמו צפוי להצטרף ולהמריא בשבוע הבא, שם ישהו במתחם מיוחד שנשׂכר על ידי החסידות בהונגריה".
התנהלות מנהיגי הציבור הללו עוררה אותי לעיין בדברי רבנו הרמב"ם אודות איסור היציאה מארץ-ישראל. בעוונותינו הרבים איננו מכירים מספיק טובה לה' יתעלה על-כך שאנו זוכים לגור במדינת-ישראל אשר בארץ-ישראל ונהנים מאיכות חיים טובה מאוד ביחס לכל מדינות העולם. הקשיים היומיומיים שלנו הם כאין וכאפס ביחס לקשיים שהיו לאבותינו ואבות אבותינו בגולה. ובשל כל הטוב הזה לו זכינו, יש לזכור זאת לפחות שלוש פעמים ביום כשאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה: "הטוב שמך ולך נאה להודות" וכו', וכמובן גם כאשר אנו מברכים בברכה השנייה של ברכת המזון: "נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" וכו'. אם לא מכירים מספיק טובה לה' יתברך אז מתדרדרים בקלות רבה לזלזול בטובתו ומאיימים לרדת מהארץ כאילו מי שגר פה עושה טובה למישהו (חוץ מלעצמו) וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (מש' יז, יג).
זאת ועוד, רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמות (ה, יג–יד), וכֹה דבריו:
"גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ-ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרהּ, וכן הוא אומר: 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' [תה' קב, טו]. אמרו חכמים: כל השוכן בארץ-ישראל עוונותיו מחולין, שנאמר: 'וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן' [יש' לג, כד], אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם-הבא" וכו'.
מקור דברי רבנו הוא בגמרא במסכת כתובות (קיב ע"א) אשר מלאה בשבחי ארץ-ישראל ובזכותם הגדולה של הדרים בה, נביא ממנה עוד מעשה אחד והנה הוא לפניכם (שם):
"רבי זירא כי הוה סליק לארץ-ישראל לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו. אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה".
ופירוש הגמרא בקיצור הוא כך: כאשר רבי זירא עלה לארץ-ישראל לא מצא סירה שתעבירהו את הנהר, ומיהר ועבר את הנהר בעזרת חבל שהיה מתוח כגשר כדי שלא להחמיץ אפילו זמן קצר מזכות השהייה בארץ-ישראל, כי אם משה רבנו לא זכה מי הוא שיזכה? דהיינו שמא יארע דבר-מה ולא יזכה... ולכן, עלינו להראות את מלֹא הרצון ולעשות את מירב ההשתדלות לגור בארץ-ישראל ולא לצאת ממנה גם אם היא לא תמיד נוחה לנו ואפילו שיש סכנה בדבר, ובוודאי שלא ליבוש מפני המלעיגים עלינו כמו ההוא צדוקי מהגמרא. ואיפה אנחנו ואיפה חז"ל…
***
טרם שאביא מעט מדברי רבנו הרמב"ם אודות איסור היציאה מארץ-ישראל אנתח מעט את משמעות דבריו של יצחק יוסף. הרי ברור לכולם שבכל מצב שיהיה ובכל ממשלה שתקום, בטווח הקצר הנראה לעין, תלמידי הישיבות והכוללים לא יגויסו לצה"ל בכוח מאחר ואין שום תועלת בגיוס של חיילים חסרי מוטיבציה. אפילו אביגדור ליברמן הציע רק חוק שישלול מתלמידי הישיבות זכויות כלכליות משמעותיות (אתר 'בחדרי חרדים', כד באדר א תשפ"ד) אבל לא מעבר לכך. כלומר, מדובר באיום כלכלי בלבד ותו לא. ואם כך, איך עזיבתם של תלמידי הישיבות את הארץ תיתן להם מענה לאיום הכלכלי? גם ככה מצבם הכלכלי בכי-רע, עד-כדי-כך שהם אינם יכולים לוותר אפילו על הפרוטות שהם מקבלים ממדינת-ישראל, אז ממה הם יחיו בחו"ל אם הם לא יעבדו? ואם הם יעבדו שם, אז למה שלא יעבדו כבר בארץ-ישראל?
בנוסף, הרמב"ם בראש הלכות דעות פוסק שהחכם צריך להיות "ניכר בדיבורו" משאר העם, והוסיף ופסק שם (ה, יב): "תלמיד חכמים [...] אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק". כלומר, כאשר תלמיד חכמים אומר דבר-מה עליו לחשוב היטב במה תועיל אמירתו וכיצד היא תתקבל אצל השומעים. כלומר, גם אם מסיבה כלשהי תלמיד-החכמים נדרש לאיים על שומעיו אזי צריך שיהיה ממש באיומו כדי שהוא אכן יועיל.
אולם, אם האיום הוא איום סרק והבל מהובל אזי תושג ממנו התוצאה ההפוכה וזאת מעבר לצחוק שהוא יעשה מעצמו. ולכן, במה בדיוק מאיים יצחק יוסף? לאיזו מדינה בחוץ-לארץ הוא חושב לנסוע עם כל משפחתו ותלמידיו? האם נראה לו שעיראק ארץ הולדת אבותיו מתכננת להנפיק להם אזרחות, בהנחה שהיא בכלל תשאיר אותם בחיים ברגע שכף רגלם תדרוך בה? ואם הוא חושב לנסוע להונגריה שבאירופה ולהצטרף לקהילתו של אותו אדמו"ר שנזכר, וכי נראה לו שויקטור אורבן (ראש ממשלת הונגריה) ייתן לו אזרחות הונגרית? (כנראה האדמו"ר וחסידיו יכולים לקבל אזרחות הונגרית מאחר ומוצאם משם), אז לאן בדיוק ייסע יצחק יוסף? וגם אם הוא יקנה אזרחות בכספו מה יעשו כל תלמידיו שמצבם הכלכלי גם כך בכי-רע?
אסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ
הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (ה, יא–יב) פוסק כך:
"אסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה-לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה-לארץ אסור, אלא-אם-כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרין. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם היו הפירות בזול, ולא ימצא מעות ולא במה ישׂתכר, ואבדה פרוטה מן הכיס – ייצא לכל מקום שימצא בו רווח. ואף-על-פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום".
מדברי רבנו עולה, שאסור לצאת מארץ-ישראל לארץ העמים שלא על מנת לחזור לארץ-ישראל. וגם כאשר מותר לצאת על-מנת לשוב לארץ-הקודש, אין זה אלא למטרות מוגדרות וברורות:
1) יציאה חד-פעמית או כדי ללמוד תורה או לישא אישה או להציל מן הגויים.
2) יציאה מדי פעם לשם מסחר.
3) יציאה לפרק זמן לא ידוע כאשר יש רעב חזק בארץ.
להבנתי, יסוד הוראתם של חז"ל והרמב"ם נובע מן החובה המושתת על כל איש ואיש מישראל לעשות ככל שבכוחו לפיתוחו ולשגשוגו של עם-ישראל בארץ-ישראל, וזאת מפני שבכך נזכה לכונן בה ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן, כל איש מישראל שעוזב ונוטש חלילה את ארץ ישראל, יכולותיו ומשאביו נחסרים מהארץ ומחלישים את היישוב היהודי, וזה היפך רצון ה' כאמור.
עוד ניתן ללמוד מהלכות חז"ל ורבנו, שהאופנים שלפיהם מותר לאיש מישראל לצאת מהארץ (על מנת לחזור כמובן) הם רק כשהיציאה תגרום לו לחזור לארץ-ישראל עם יכולות ומשאבים שעשויים להתווסף לו רק בחוץ-לארץ, ואשר יסייעו לו לחזק בארץ את היישוב היהודי.
והנה לפניכם פירוט ההיתרים לצאת מהארץ ובכולם עובר חוט השני האמור בסמוך:
א) יציאה חד-פעמית כדי ללמוד תורה – (תורת אמת כמובן) זו תקדם את רוחניותו של האדם ותסייע לו ללמד תורה בארץ-ישראל ולקיים את המצוות בארץ-ישראל (ובפרט המצוות התלויות בארץ) כרצון ה' יתעלה. ככל הנראה, בכלל היתר זה גם לימודי מקצוע שלא ניתן ללמוד בארץ כמו התמחויות משוכללות מאוד ברפואה ובהנדסה שתועלתן ליושבי הארץ ברורה מאליה.
זאת ועוד, לאור חוט השני האמור, דהיינו הכלל לפיו מטרת-העל של כל יציאה מן הארץ היא לחזק את יושבי הארץ בסופו-של-תהליך, בהחלט ניתן לקבוע שאין שום היתר לצאת לחוץ לארץ כדי ללמֵּד תורה אלא אם כוונת היוצא היא לסייע ולעודד את רוח עמֵּנו לעלות לארצנו.
ב) יציאה חד-פעמית כדי לישא אישה – נשיאת אשה עשויה לקדם מאד את מצבו של האדם וכן להשפיע לטובה על סביבתו, וזה פשוט וברור. כמו כן, התועלת העולה מכל משפחה בריאה, מאושרת וחזקה שממנה ייצאו עוד ועוד דורות של אנשי אמת שימשיכו ליישב ולפתח את הארץ, גדולה בהרבה משל האדם היחידי. גם אין לשער את הכוח שנוסף לכל אדם מבחינה אישית כאשר הוא חלק ממשפחה מאושרת ('כל השרוי בלא אישה' וכו', יבמות סב ע"ב).
ג) יציאה חד-פעמית כדי להציל מן הגויים – להבנתי מדובר בנסיבות שבהן אדם זכה בממון רב בירושה וכיו"ב ואי אפשר להביאו מרחוק כי אם ביציאה מהארץ. ומובן מאליו שכל ממון שייכנס לארץ-ישראל מסייע ישירות לפיתוחה הכלכלי. וברור שבכלל זה גם נסיעה לצורך רפואה (כי אדם בריא יכול לפעול ביתר און וכוח וזמן לטובת ארץ-ישראל), וכן נסיעה לצורך הצלת נפשות הנמצאות בצרה ובסכנה לשם עידודם לעלות לארץ-ישראל (וכל-שכן אם פועלים להעלותם).
ד) יציאה מדי פעם בפעם לסחורה – ככל הנראה מדובר ביבואן וכיו"ב שמסייע ליישוב היהודי בארץ בכך שהוא מביא ארצה סחורה, או שמדובר ביצואן המוכר בחוץ-לארץ את סחורת הארץ ומעשיר את הארץ, וכמובן מפרנס גם את עצמו. וזה מותר גם אם הוא יכול להתפרנס בדרך אחרת בארץ כי ההיתר למי שלא מצא פרנסה בארץ נאמר בהמשך, וכדלקמן באות ה.
ה) יציאה מארץ-ישראל כשיש רעב חזק בארץ – מהלכה זו עולה, שאדם שלא מצא בשום פנים ואופן פרנסה בארץ-ישראל, אזי מותר לו לצאת לחוץ-לארץ לעבודה ולסחורה, שהרי אם חלילה הוא יזדקק לבריות הוא יגרע מפיתוחה ומשגשוגה של ארץ-ישראל, וזה היפך רצון ה' בנו. אמנם, יש עניים שאין באפשרותם להועיל לעצמם לא בארץ ולא בחוץ-לארץ, ואלה חובה עלינו לסייע להם לעזור לעצמם, בחינוך, בהדרכה ובעידוד חברתי וכלכלי, וללמד אותם שמטרת ה' בנו שנהיה איתנים מבחינה רוחנית, חברתית וכלכלית, לטובת פיתוחה ושגשוגה של הארץ. ומוסר גדול למדנו מזאת, והוא עד כמה חייב האדם להשתדל בכל כוחו ומאודו שלא להזדקק לבריות ובפרט בארץ-ישראל, אשר יש חובה נעלה מאד לרוממה ולפתחהּ כי היא ארץ ה'.
לסיכום, ההיתרים לצאת מן הארץ מוגדרים ומסוימים מאד, וכמובן שאין שום היתר לצאת מן הארץ במטרה להתחמק מחובות, ובמיוחד לא מהחובה להגן על הארץ או מהחובה להתפרנס בארץ ולחזק את פיתוחה ושגשוגה. ודווקא מי שמתיימר לטעון שהוא מחזק את קידומה הרוחני של ארץ-ישראל, עליו להתאמץ ולחיות חיי דוחק ולהתפרנס בכוחות עצמו ולא לעזוב.
כמו כן, לדעתי ההיתר לצאת לחוץ לארץ לטיול הינו מפוקפק ביותר ולא ברור לי על מה יש לו לסמוך. ובעניין זה, די מפריע לי לראות בעלונים שמחלקים בבתי-הכנסת, כמויות של פרסומות לנופשי פסח למיניהם בחו"ל, ואיזו מן הרגשה זו לומר בליל הסדר בחוץ-לארץ תודה לה' שהביאנו לארץ-ישראל (בפיוט 'דיינו' בהגדה של פסח) והרי זה כמעיד עדות שקר בעצמו…
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם"
נשוב עתה לאדמו"ר אשר קבע "שהולכת להיות סכנה גדולה [...] בחודש הקרוב", והתברר למפרע שלא היה שום אירוע מיוחד באדר א אשר שונה מהחודשים שקדמו לו. ובכן, לא ניתן לבחון את נביאי השקר לפי נבואת פורענות, אך בהחלט ניתן לבחון אותם לפי התאמת מעשיהם ודבריהם ליסודות תורתנו, ולפיהם אין ספק שהוא נביא שקר, שהרי נאמר בכתבה על אותו אדמו"ר כדברים האלה: "הרבי מאשלג פועל בשנים האחרונות לחלק רבבות ספרי זוהר לחיזוק עם ישראל בעזרתם של נדיבים מהארץ ומחו"ל, הרבי חוזר ואומר כי יש להתחזק במיוחד בלימוד הזוהר הקדוש שרק על-ידי-זה אפשר לקרב את הגאולה ולבטל גזירות. 'אדוננו בר יוחאי שתורתו מגן לנו היא מאירת עיננו יכול לבטל את כל הגזירות', אמר הרבי".
ולא רק שהוא מפיץ את ספר הזוהר ומחדירו לעם חכם ונבון, אלא שהוא גם הופך את בר-יוחי לאלוה נעבד, שהרי הוא מפיץ את ההשקפה שבר-יוחי "יכול לבטל את כל הגזירות".
כמו כן, דרכה של תורה בהתמודדות עם עת צרה ליעקב שונה לחלוטין מדברי האדמו"ר, שהרי חז"ל ורבנו הורו לנו בראש הלכות תעניות מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה שתבוא על הציבור! וזוהי הדרך להתמודד עם ייסורים, דהיינו באמצעות חשבון נפש…
יתר-על-כן, דבריו: "אדוננו בר-יוחאי שתורתו מגן לנו", הם דברי כפירה ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו, והנה היסוד לפניכם: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. [...] וכאשר יפקפק [וכל-שכן יתעה את הרבים בו] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
הבה נמשיך, נניח שפחדיו של אותו אדמו"ר היו מתממשים: האם מותר לעזוב את ארץ-ישראל בשל מלחמה וספק סכנת נפשות, שהרי בוודאי שלא מדובר בפיקוח נפש ברור ומיידי. ובכן, רבנו הרמב"ם, בהלכות מלכים ומלחמות (ה, טו), פוסק כך: "לעולם ידור אדם בארץ-ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה-לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל – שכל היוצא לחוצה-לארץ כאילו עובד עבודה-זרה, שנאמר: 'כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים' [ש"א כו, יט]".
והואיל ועבודה-זרה היא מן החמורות, והואיל ועל עבודה-זרה נתחייבנו להיהרג ולא לעבור, נראה ברור שאין לעזוב את ארץ-ישראל בשל ספק פיקוח נפש, שהרי השוו את עזיבת ארץ-ישראל על דרך המוסר ורוממות הארץ – לעבודה-זרה, ולכן יש להישאר כאן בארץ אלא-אם-כן יש פיקוח נפש ברור ומיידי כמו בימי ירמיהו אשר הורה לעם-ישראל לעזוב את ירושלים.
וה' יתעלה יזכה אותנו לשבת בארץ לבטח ויתקיימו בנו כל הברכות האמורות בתורה. ואחתום בפסוקי התורה בענייני נביאי השקר והכזב למיניהם: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א).
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יג, א–ו).
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [...] אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא, וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְיָ, אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְיָ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְיָ בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דב' יח, ט–כב).