את אתר אור הרמב"ם, והנה טיפשותו שבידחה אותי מאד: "אבל תדעו לכם, מה שהוא [=שאולוב] פרסם נגדי [=נגד המין והוא הולך ביחד עם האתר הטמא והמטונף שנקרא אור הרמב"ם – זה נקרא ללכת לאנשים הכי משוקצים והכי טמאים, זה רבותיי היקרים, הוא עקר את עצמו, הוא חושב שהוא לבד יכול להבין רמב"ם והוא לא למד רמב"ם, אפילו את המורה-נבוכים הוא לא למד, ולכן הוא לא יודע שכל דברי הקבלה, כל דברי הקבלה זה רק בשביל שהאדם לא יגשים את הבורא. של הבורא יתעלה.

מינותם של הוזי ההזיות שמחדירים תורה חדשה, מאשר לחשוף את מינותם של גסי-הרוח שמסלפים ומזייפים את תורת מצב קלאסי של win-win, כל הצדדים זוכים. בעקבות בעלז, נוצר תור של חסידויות ותלמודי תורה שרצו להצטרף. שראינו שההתנגדות לעלייה להר הבית מבטאת למעשה את השקיעה בסכלות ובהשקפות מינות פגאניות חמורות מאד, נראה את יחסם הבאים לקמן, אזי ניתן לטעון להגנתו שהוא סמך על הגמרא ולא סילף את התורה-שבעל-פה, וז"ל הגר"א בביאורו: "הרמב"ם ושדים ושאר אמונות מאגיות, לא היה להם שורש כבר אצל חז"ל – לטענה הזו אין ידיים ורגליים, להלן ציטוט מרבנו הרמב"ם

כך פותח רבנו הרמב"ם את הלכות יסודי תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". לכן פתח הרמב"ם את חיבורו הגדול בהלכה הוא "משנה תורה" בספר המדע, הכולל בתוכו עניינים שנועדו להדריך את כל העם לידע את בוראם, כל אחד כפי כוח השגתו, כדי שנוכל להתגבר על מעלליהם ותעלוליהם וכזביהם של אותם הכופרים כאשר אנו בוכים על השריפה והחורבן, צריכים אנו להתחזק ולהבין שעלינו להוקיע מקרבנו את השקפותיהם ודרכיהם של המינים, אשר ציוו על שריפת ספרי הדעת של תורת-האמת, וללכת בדרך שבה נצטווינו בהר סיני – לידע את ה' יתעלה

כגון ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של ט"ו בשבט כיום של שמחה, לא בכתבי גאוני בבל ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים וגם אז הוא נזכר רק אצל פוסקי אשכנז או אצל פוסקי ספרד המעידים על מנהגי אשכנז, כדלקמן. 2) כמו כן, רבנו הרמב"ם בעקבות הזייתו של ספר הזוהר תעו ולעו רבים, וספרי קבלה וחסידות רבים הסתמכו על דבריו כדי לערוך כל מיני השוואות ואחתום בדברי רבנו הרמב"ם במאמר קידוש ה' (עמ' קיב) אשר מתאימים לענייננו: "וידענו כי כל מה שנתחבר בספר,

עיין סדר התפילה של הרמב"ם [...] הגשמה בייחוס חפצים לבורא רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, כח), מצטט ומנתח את תרגום אונקלוס לפסוק רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא. הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ומדגיש במורה שם (א, לו): " ואתה דע,  שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע זהו סידור תפילה ספרדי [לא מדובר בספרד הקדומה ישרת המחשבה, הנאמנה לדרך האמת של הרמב"ם רס"ג והתלמוד, אלא

ומה דינו של מוסא הלֵץ הלזה אשר השחית את התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה? וכבר לימדנו רבנו במורה (ב, כג) על מקור מרידתם של האשכנזים בה' יתעלה שמו: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה להתרחק מהם, לדחות את דבריהם ומעשיהם בשאט נפש, ולחפש לו מקור מים חיים לרוות בו את צימאונו – כי בורם של וכבר הכין לנו רבנו הרמב"ם את הדרך בכתביו הנאמנים, וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את ליבנו, וללכת בדרך האמת

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" ('משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם'), למדנו כי הרמב"ם מבחין בין משלי של כללי הטבע והמדע שנחקקו בו בששת ימי בראשית. לתאר את רצונו המיוחד של הקב"ה שאין אנו יודעים היאך הוא. השאיפה הזו של החומר לקבלת צורה-מהות היא שאיפה תמידית שאינה פוסקת לעולם, ואף לאחר שהיא מגיעה לידי מימוש יסוד שיטת ביאור משלי כתבי-הקודש בהמשך דברי רבנו בהקדמתו למורה שם (עמ' יא), הרמב"ם מלמד אותנו על דרך ביאורו

רבנו הרמב"ם. ותודה לאל ששלח לנו את רבנו הרמב"ם להצילנו מטומאת השל"ה ומן התוהו והתעייה, וכֹה דבריו בהלכות אבל (ח, ג כלומר, פשוט וברור לפי רבנו הרמב"ם שהבנים חולצים כתפיהם והולכים כך לפני המטה עד לקבורה (ולפי מנהג תימן מענייני ההזיות והעבודה-הזרה כאמור, וגם אם נתעלם מחרפת האב במנהג הזה שנזכרה לעיל, וגם אם נתעלם מהִלכת הרמב"ם המקור הראשון של המנהג שלא ללוות את האב לקבורה לפי טוקצינסקי, מקורו הראשון של המנהג הוא בקבלה הארורה ובספר

דעת הרמב"ם בעניין גלגול הנשמות בשונה מרס"ג, רבנו הרמב"ם לא התייחס במפורש לאמונת גלגול הנשמות, ואף רס"ג ", במאמר "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". הרמב"ם". רס"ג אינה נכונה לדעת הרמב"ם (ובמאמר: "האם יש ייסורים של אהבה?" נשאלתי בפורום "אור הרמב"ם" את השאלה הבאה: אחת ה"הוכחות" הנוספות של מאמיני הגלגול היא מהמדרשים וממפרשי

ובשל נחיצות ידיעת ה' ליראת ה' ולעבודתו ולאהבתו, חוקק רבנו הרמב"ם את הלכות "יסודי התורה" בראש ספרו "משנה הם ידעו לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, אולי גם כמה הלכות משולחן השרימפסים וההזיות של קארו הקראי, ואולי וכאשר יהודי תימן, נעדרי ידיעת ה' ומשולהבי האמונות התפלות על השדים ובניהם, ראו את סדום ועמורה של יהדות כללו של דבר, כאשר תנסה לדבר עם איזה זקן תימני על דרכי האמת יתבונן בך בעיני עגל כאילו אמרת לו איזו נוסחה האם הם מסוגלים לקבל את האמת ממי שאמרו? האם יש להם כלים כלשהם להבחין בין אמת לבין שקר?

נשים לב, שפירושו השלישי של רס"ג לעיל: "'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק' [...] משיב דברים נכוחים", דהיינו, יוּשָּׁק על השפתיים של המשיב דברים נכוחים. ועוד בעניין האמור לעיל ראו: "תכנון המשפחה לאורם של רס"ג והרמב"ם". מטרתם הייתה לקבל תשובה אוהדת כדי שיוכלו לפרסמה ולטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם. ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי

source=mokd וכך נאמר בפרסום של "קופת החזיר המת" (כל הדגשים במקור): רשכבה"ג [=רבן של כל בני הגולה, והוא ועל הבלי הקמיעות והשדים ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", "השֵּׁדים – נחלת השוטים והחטָּאים", ועל ושימו לב במיוחד לסכום המופקע שיש לתרום לקופת החזיר כדי לקבל את שלושת הקמיעות הללו! ואין גבול לרדיפת הבצע של קופת החזיר המת בראשות משפחת הפשע של קנייבסקי! ויש לי רשימה לא קצרה של מאמרים שעוסקים במעללי המינות של קנייבסקי הארור שר"י.

נחל אפוא את עיוננו בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים (ו, א): "כיבוד אב ואם מצוַת עשה גדולה, וכן מורא אב לכעוס עליהם או אפילו לגעור בהם גערה קלה, אלא עליו לקבל באהבה ובהכנעה את ציוויו של הקב"ה שציווה עליו לכבד רבנו הרמב"ם מוסיף ופוסק שם (ו, י): "ועד היכן מוראן? אדם שכועס באופן כללי, ועל אביו ואימו בפרט, מזיק מאוד לנפשו, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ז–ח למעמדו של בורא-עולם במצווֹת הכבוד והיראה.

ולא ארחיב בעניין זה כאן, שהרי כבר ייחדתי לו מאמר מקיף, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם". והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בעניין זה במורה (א, לו): "והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? אגסי: "כן, כן, אתה יודע מה אמר הרמב"ם? הרמב"ם אמר יש אלהים, ואי אפשר להגיד עליו שום דבר". שהרי לא רק שהרמב"ם קובע שיש אלהים וזאת בניגוד מוחלט לדברי לייבוביץ' הארור, אלא שדברי הרמב"ם לפיהם "אי כלומר, ההיפך הגמור הוא הנכון לפי הרמב"ם: המאפיין המגדיר את היהדות הוא בראש ובראשונה אמונה בשלושה-עשר

אשמח אם תְּפַנה מזמנך כדי לפרט לי על כל אחת מהמצוות הנ"ל, למען אזכה גם אני לקיים אותה אליבא דרבנו הרמב"ם להלן תשובתי: ערב טוב, 1) עיין במאמרים: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", "זיוף הקלף והדוכסוסטוס", ומהם ולכן, אם הבנת אחד הבנת את כולם, ואם הבנת את שיטותיו של אחד הבנת את שיטותיהם של רבים. את המעשה הנ"ל סיפר לי אחד מהחסידים של הרב, ומעשה שהיה כך היה: אשתו של אותו חבר הייתה גננת במוסדות של האם דברים אלה מסתדרים עם דעת רבנו הרמב"ם? להלן תשובתי: כאב לב גדול שבית-המקדש חרב...

בעקבות חז"ל, גם הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". ויתרה מזו, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין וגדולה תשובה שבלעדיה אין קיום תקין לעולם, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, לו): "ופשוט ובעניין זה ראה בראש המאמר "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". ואם יורשה לי אוסיף ואומר, שאוֹר הרמב"ם צמח ונבע מיהודי תימני...

ודברים דומים כותב רבנו הרמב"ם במקום אחֵר במורה (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ברם, בניגוד לתפישׂתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה האמורה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית נשאלתי מהי התועלת בבקשת רחמים על חברו לדעת הרמב"ם? והרי הרמב"ם קובע מפורשות שהתורה לא תשתנה ולא תוחלף. לכאורה לפי הרמב"ם צריך לענות "אמן" אחר שתיהן (כי רק לפי הזוהר לא עונים ומה לנו ולו).

כללו של דבר, בהכשרת ספר-האופל קאפַּח בגד בגידה חמורה בדרכו של אברהם אבינו ובמלחמתו באלילות, ופתח פתח רחב לחדירת האלילות והשקר לתוך משנת הרמב"ם, עד שתלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום והלא קצפם וזעמם של "חכמי ישראל" הסכלים יצאה על ר' יחיא קאפח בשל התנגדותו לקבלה, ללא קשר ישיר למחלוקת ובכן, לפי ערוסי, כוונתו של קאפח ג'וניור היא, שתלמידיו של ר' יחיא קאפח לחצו עליו לכתוב ספר כנגד הקבלה, , אך את הספר של סבו הוא לא ההדיר!

נחל בדברי הרמב"ם, רבנו הזכיר שלושה מקורות בלבד ממדרש זה בכתביו, כולם בספרו מורה-הנבוכים, ובכל המקומות והנני מפנה את השאלה בחזרה לאותם מינים וכופרים אשר יתגודדו כמנהגם, ואשאל אותם: וכי הרמב"ם היה אלהים? יתר-על-כן, אין לי צל של ספק שאם הרמב"ם היה רואה את דבריי בעניין המדרש הלזה, הוא היה מנשק אותי על מצחי ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב [ועל שגיאה חמורה של רבנו הרמב"ם ובעניינים אלה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה" , וכן: "כומר ושמו אליעזר" ועוד.

ושאלה גדולה קמה וניצבה: מדוע רבנו הרמב"ם קובע בלשון הווה  שתפילת ערבית איננה חובה? ואולי הראיה הגדולה מכולן: רבנו הרמב"ם אומר לעיל בפירוש-המשנה, שחכמי התלמוד הם אלה אשר "קבלוהָ והנהיגוהָ נמצא אפוא, שמה שפוסק רבנו בהלכות תפילה (א, ח): "וקיבלוהָ עליהם כתפילת חובה", אין הכוונה לקבלה הלכתית ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחִיֵּיב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – בשום מקום רבנו הרמב"ם נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעוֹ ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם

לחורבן בית-שני רבן גמליאל ובית-דינו הוסיפו את ברכת המינים לתפילה: "כל המינים כרגע יאבדו", וכפי שפוסק הרמב"ם למשל, את תורת משה הם החליפו בתורת הקבלה החדשה הפגאנית והאלילית, ובעקבותיה החליפו גם את משה רבנו בבר-יוחי

ברם, איסור הגילוח של הנזיר שונה מאיסור הגילוח של פאות-הראש והזקן, שהרי הנזיר לוקה אפילו אם גילח שערה כללו של דבר, דינו של נזיר שונה באופן מהותי מדינו של המגלח את פאות-ראשו או זקנו, ולכן אין ללמוד מדינו של הנזיר מאומה לגבי דינו של המגלח את פאות-ראשו או פאות זקנו. המציאות מוסברת ב מאמר של הרב רוזן . ובכן, חז"ל ורבנו הרמב"ם התירו לגזור את שער הפנים במספריים, גם כאשר להבי המספריים נוגעים בעור, ובשום מקום

המקור החמישה-עשר במקור השמיני שראינו לעיל, למדנו שהרמב"ם כינה את אריסטו "יריב", וזאת בשל אחיזתו של אריסטו לאריסטו], וזה אפשרי כמו שנזכר בהקדמה השלוש-עשרה [כלומר, אפילו לצד השקפה שאיננה מנוגדת ליסודות תורתנו, הרמב"ם הנביאים ע"ה רוממוהָ, ובה רבנו בוחר מפורשות: 'הרי אני מקבלהּ מצד הנבואה' וכו', ואפילו הפילוסופים מחויבים לקבלהּ ולאחר כל החרדה הזו שחרד רבנו הרמב"ם ליסוד חידוש העולם, איך יעלה על הדעת לחשוד בו שהוא היה סבור שהחידוש קצרו של דבר, רבנו הרמב"ם ראה בהזיית הַקַּדמוּת עניין שקרוב מאד  להזיה מוחלטת (מבחינה פילוסופית בלבד,

כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. מסכת התלונות בתום השירה הנשׂגבה מסופר על מסעם של בני-ישראל במדבר שׁוּר ועל הגעתם למרה. לעומת זאת, הם, בעיני עצמם – פסגת הפסגות של יהדות תימן! "הליטאים" ו"הלמדנים" של התימנים... הם מתפארים שהם הולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם, אך הם התעוורו כליל מן האמת ובוחרים להעריץ את המינים וצאצאיהם עד כאן ביחס לתלונותיהם של ה"דרדעים" השוטים למיניהם על אוֹר הרמב"ם, תלונות שברובן עוברות רק כלחש-ארס מפה

ובכן, במאמר לקמן נלמד, שייחודיותו של השם המפורש איננה נוגעת כלל וכלל לכל מיני הזיות ודמיונות של מקובלים ייחודו של השם המפורש ובכן, בראש הפרק שעוסק בייחודיותו של השם המפורש (א, סא), רבנו מסביר, שכל שמותיו של שלוש פעולות: פעולות מחוכמות, פעולות של גבורה ועוצמה, ופעולות של חמלה. שמות הבורא ועל חומרת ברכה לבטלה, ראו: "'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים", "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם ובעניינים אלה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", וכן: "כומר ושמו אליעזר" ועוד.

מצות ברית המילה היא אחת המצוות החשובות והחמורות ביותר בתורה, וכפי שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות מילה (א, א כמובן שגם למנהג זה אין זכר בדברי חז"ל, לא בדברי הגאונים ולא בדברי רבנו הרמב"ם. וכך הבין רבנו הרמב"ם, וכפי שפסק פוסק בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ו): "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו הבה ונחפש, אפוא, את המקור לקבלה זו... ובכן, חיפשנו וחיפשנו אך לא מצאנו מקור קדום לקבלה זו. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, א–ב): "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות

חז"ל ורבנו הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב. חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזה את חז"ל ורבנו הרמב"ם שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה? מתוך הדיון שעורכים חכמי התלמוד ע"ה, ניתן ללמוד רבות על יחסם של חז"ל ללקיחת כסף בעבור פסיקת דינים.

המלאכים לדעת הרמב"ם הם "צורה בלא גולם", כלומר ישות רוחנית שלא ניתן לראות בעיניים או למשש בידיים, ליישות מעלות המלאכים הרמב"ם מלמדנו בהלכות יסודי התורה שם, כי למלאכים יש עשר מעלות, ומכאן נובעים שינויי השמות של המלאכים בכתבי-הקודש, כדי ללמדנו על דרגתם ומעלתם. וכך כותב הרמב"ם (שם, ה): "ובמה יפרדו הצורות זו מזו?" ביקורתו של רבנו על הסוברים שהמלאכים כבני אדם רבנו הרמב"ם מותח ביקורת די חריפה על אותם הסוברים שהמלאכים

ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים ובכן, לעניין הלכתי יסודי זה אשר נוגע לכשרות הגוויל והקלף נתייחדו שני מאמרים: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם במהדורת ווילנא: "אמר רבא: שבעה  אותיות צריכין שלושה זיונין ואלו הן שעטנז גץ", ונשאלת השאלה: מדוע רבנו הרמב"ם 'שמע', ונון ד'נפשך', ושני זינין של 'מזזות', ושני טיתין של 'טטפת'. למדתי במכון 'יד רפאל' על-פי הספר 'יריעות שלמה', הרב שלימד אותי ממש הלך עם פסקי הרמב"ם תמיד בכל מחלוקת

ע"ה מושיעם של ישראל. וכך כותב הרמב"ם: "ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה], והיה זה מותו וראיה לכך ממה שאומר הרמב"ם לעיל, שמשה רבנו נתעלה למעלה נשׂגבה, ומיתתו, כלומר העדרו, אינה אלא ביחס אלינו בסופו של תהליך החקירה אברהם אבינו ע"ה השׂכיל להכיר בבורא-עולם, הבין שדרכם של בני עירו ובני משפחתו רעה וכי לא ברור שיש לקבל הכל באהבה, בין כשהוא נותן ובין כשהוא לוקח?