אדיר דחוח-הלוי
- 26 בפבר׳
- זמן קריאה 5 דקות

מצאתי תליון נוצרי – האם מותר לי למכרו?

אדם שמצא תליון זהב וכיו"ב בעל מאפיינים נוצריים מובהקים, האם מותר לו למכרוֹ או שמא אסור לו ליהנות ממנו משום איסור הנאה מעבודה-זרה? ובכן, נחל בפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ט, ד): "הנוצרים עובדי עבודה-זרה הם". עוד פוסק רבנו שם (ז, ג): "עבודה-זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה". למדנו אפוא, שכל מה שנעשה בשביל טקסי הפולחן הנוצריים או כדי לשרת את העבודה-הזרה גופה – אסור בהנאה.

כלומר, אם מדובר בתליון, מכל חומר שיהיה, שמשמש לטקסי הפולחן בכנסייה, או שמניחים אותו כתקרובת בכנסייה, או שהוא נעשה לשימושה של העבודה-הזרה, או שיש בו צורת עבודה-זרה, דהיינו צורתו של יש"ו, אף שהיא אינה שלמה מראשה ועד רגליה (וכל-שכן ראשה ורובה) – אסור ליהנות בו. ברם, אם מדובר בתליון זהב נוצרי שאינו משמש לטקסי הפולחן בכנסייה וכו' ואף לא חקוקה בו צורתו של יש"ו? דהיינו מה דינו של תליון זהב נוצרי כזה שנעשה אך ורק לנוי? ובכן, לקמן נלמד, שתליון זהב שכזה, מותר להתיכו וליהנות בזהבוֹ.

וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, י):

"המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון: אם היו כלֵי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות – הרי אלו אסורין [בהנאה]; ועל שאר הכלים – מותרין [בהנאה], מפני שחזקתן לנוי. וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין".

רבנו מבאר בפירוש המשנה (עבודה-זרה ג, ג) מה הן צורות חמה ולבנה ודרקון: "צורת חמה ולבנה, אין עניינו שימצא עיגול ויאמר זו השמש, או חצי עיגול ויאמר זה הירח, אלא, בעלי הטלסם [=הקמיעות למיניהם] מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים כי צורת שבתאי צורת זקן שחור מופלג בזקנה, וצורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב, וצורת השמש צורת מלך מוכתר יושב בעגלה, וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [...] ואמרוֹ: 'חמה ולבנה' רצה לומר שימצא הצורה המיוחסת לחמה והצורה המיוחסת ללבנה לפי איזה דעה שתהיה. והדרקון צורת איש בעל סנפירין וקשקשים רבים בגבו בין סנפיריו כקשקשי הדגים" וכו'.

מן ההלכות הללו ומפיהמ"ש עולים שלושה דינים הלכתיים: 1) כאשר מדובר ב"צורת חמה ולבנה ודרקון" שמצוירים על "כלֵי כסף וזהב או בגדי שני [=בגדים יקרים ומפוארים], או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות" – אסור ליהנות בהם, בין שהם חקוקים או מצוירים בשלמות גופם, בין שהם חקוקים או מצוירים באופן חלקי; 2) כאשר מדובר ב"צורת חמה ולבנה ודרקון" שחקוקות על שאר הכלים, מותר ליהנות בהם כי חזקת הכלים הללו שהם נועדו לנוי; 3) וכאשר מדובר בשאר הצורות, מותר ליהנות בהם ואפילו שצוירו או נחקקו על כלי כסף וכלי זהב וכו'.

נמצא, שכאשר נחקקה צורתו של יש"ו על תליון זהב וכיו"ב – אסור ליהנות בצורה הזו, ואפילו כשמדובר בצורתו החלקית, כגון ראשו בלבד. אך כשמדובר בסממני נצרות בעלמא – מותר.

זאת ועוד, לא רק שאסור ליהנות בצורתו של יש"ו, אלא שחובה לכלותה ולבערה מן העולם, וכיצד מכלים עבודה-זרה? ובכן, הנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה שם:

"כיצד מאבד עבודה-זרה ושאר דברים שהן אסורים בגללה, כגון משמשיה ותקרובת שלה? שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח".

ואין צורך לטרוח ולנסוע עד ים המלח, די להטילה למקום עמוק ומרוחק בים התיכון, שהרי בהלכות ערכים וחרמים (ח, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים-הגדול ים-המלח כדי לאבדן". נמצא, שהים הגדול, הוא הים התיכון, קרוי בפי רבנו: ים המלח. ועל-כל-פנים צריך לאבדה בשחיקה או בשריפה או בניתוץ וכיו"ב, טרם שיזרקנה לים.

***

ומה יהיה דינם של ציורי אלילים שנחקקו על-גבי שאר הכלים? דהיינו שלא על-גבי כלי כסף וכלי זהב, נזמים וטבעות או בגדי שני מפוארים? ובכן, מותר ליהנות בהם, דהיינו להשתמש בהם או למכרם וכיו"ב, אך רק לאחר שהשמדנו את צורתם של האלילים מן הכלים. לדוגמה, אם אנו מבקשים להשתמש או למכור ציור של אחד מאלילי המינות האירופים המפורסמים (כמו שך ואלישיב ושטיינמן וקנייבסקי וכיו"ב), אסור לנו למכרם כמות שהם, שהרי בזה אנו מחזקים ידי עוברי עבירה, ותורמים להפצתה של תרבות שקר והבל פגאנית, אך מותר לנו למחזר את התמונות הללו, או למכור את המסגרות של התמונות הללו, וכן כל כיוצא בזה.

נמצא אפוא, שפסק רבנו לעיל (לפיו מותר ליהנות בציורי אלילים מפורסמים כאשר הם נחקקו על-גבי שאר הכלים) אינו מתיר ליהנות מציורי האלילים הללו בדרך שתפיץ את שמות האלילים בעולם, שהרי לא יעלה על הדעת כדבר הזה. אלא, מותר ליהנות בהם אך ורק בדרך שלא תפרסם ותרומם את האלילות והתועבה, דהיינו להשתמש בחומרי גולמם ותו לא.

ברם, אם מדובר בצורות שאינן מפורסמות כאלילים, נראה מדברי רבנו שמותר ליהנות בהן כמות שהן, דהיינו, אם מדובר בציורי דמויות מיתיות שאינן מפורסמות כאלילים, כגון כל ציורי דמויות הפנטזיה למיניהן – אין איסור ליהנות בהן, וכפסק רבנו לעיל: "וכן שאר הצורות הנמצאות על הכלים – חזקתן לנואי ומותרין". אולם, כמובן שאין הדבר ראוי, שהרי לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים או אפילו האנשים הכשרים יסתובבו עם חולצות שיש עליהן ציורים של דמויות מאגיות פגאניות כמו הדרקונים הידועים בימינו (ברם, הדרקון המסוים שנזכר בהלכה, שהוא כדמות אדם, אסור; וייתכן שגם זה בימינו מותר, כי לא מדובר באליל מפורסם וידוע, אלא בסתם הזיה דמיונית, וכל דרדק מבין שמטרת הציור היא לנוי בלבד).

***

קצרו של דבר, אדם שמצא תליון ובו צלב מזהב, חזקתו לנוי, ומותר להתיכו וליהנות מזהבו. כמו כן, אם אדם מצא כלים שיש עליהם צורת צלב, מותר לו להשתמש בכלים הללו בצנעה, או לצבוע או לעטוף אותם ולהשתמש בהם בפרהסיה, אך לדעתי אסור לו למכרם לגויים שהרי במכירתם הוא מחזק ידי עוברי עבירה, ומרבה הזיות ומחשבות טמטום פגאניות בעולם.

סוף דבר

אחתום מאמר זה בחובה הכללית לבער את העבודה-הזרה מן העולם, כדי לחזק את הקביעה שהובאה לעיל, שגם במקום שמותר ליהנות מכלים שיש להם זיקה לעבודה-זרה, אסור לעשות כן באופן שיפרסם וירומם ויפיץ את הזיות העבודה-הזרה בעולם, ונוכיח זאת מדברי רבנו.

רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:

1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).

2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).

3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יא, טז; כט, יז; ז, ה; יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).

4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).

5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).

6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).

לפיכך ברור, שגם כאשר הותר ליהנות מכלים שיש להם זיקה לעבודה-זרה אסור ליהנות בהם באופן שיפרסם וירומם ויפיץ את הזיות האלילות והסכלות בעולם. והדברים פשוטים.