בהמשך פירושו להלכות תלמוד תורה (ג, י), רודף הבצע שקרא לפירושו "כסף משנה", מציע פירוש אלטרנטיבי למשנת אבות המפורסמת (ד, ז) האוסרת ליהנות מדברי תורה. פירושו של קארו הזה מעקם לחלוטין את כוונת המשנה המקורית, ובעצם מאפשר הנאה מדברי תורה בניגוד גמור ומוחלט לפשט דברי המשנה. כדי לעקם את המשנה המפורסמת האמורה, קארו קושר אותה בקשר דמיוני למשנה שקדמה לה, ומעקם את שתי המשניות יחדיו.
טרם שנעיין בדברי קארו, נעיין שוב במשניות המפורסמות באבות (ד, ו–ז):
"ר' ישמעאל בנו אומר: הלומד על-מנת ללמֵּד, מספיקין בידו ללמוד וללמֵּד; והלומד על-מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמֵּד ולעשות".
"ר' צדוק אומר, לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף! הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".
ובכן, עיון במשניות שבפרק ד במסכת אבות מעלה, שמדובר בפרק אשר מכיל משניות שאינן קשורות זו לזו, דהיינו כל משנה מהווה חטיבה מוסרית בעניין נפרד בפני עצמו. ויתרה מזאת, משנת ר' ישמעאל שממנה לומד קארו ענייני הלכה למעשה, היא משנה מדרשית! דהיינו היא לא נועדה ללמֵּד הלכה כמו המשנה הבאה אחריה, אלא בעיקר נועדה ללמד מוסר.
ואיך אני יודע זאת? ובכן, אי אפשר לפרש את המשנה כפשוטה, שהרי ברור שמי שלומד על-מנת ללמֵּד בלבד, דהיינו מי שלומד ומלמד ואינו מקיים את מצוות התורה בעצמו, נכלל בגדרם של המתעים את העם אחרי ההבל ואין לו חלק לעולם-הבא, ואינו ראוי ללמוד וכל-שכן ללמֵּד תורה, ולכן אסור ללמוד ממנו כלל! ואדם כזה, אין לומר עליו: "מספיקין בידו ללמוד וללמֵּד", שהרי אסור לו ללמֵּד כלל! והראיה: אפילו מורה שאינו הולך בדרך טובה בעניין מסוים אסור ללמוד ממנו, כל-שכן מי שאינו מקיים את המצוות (ראו הלכות תלמוד תורה ד, ב).
ברור אפוא, שדברי ר' ישמעאל הינם דברי דרש שנועדו לעורר את לומדי התורה שלא לזנוח את עולם המעשה: שלא להתמקד אך ורק בלימוד התורה, אלא לעסוק גם בגמילות חסדים.
ובמלים אחרות, הלומד על-מנת ללמֵּד הוא תלמיד החכמים אשר מבקש לזכות אך ורק במצות תלמוד תורה לשמה, ללמוד וללמֵּד ותו לא, ומקדיש למצות תלמוד התורה בלבד את חייו. בא ר' ישמעאל ועוררוֹ שלא לזנוח את חיי המעשה, דהיינו את גמילות החסדים שבגופו ובממונו, ועודד אותו שהקב"ה יסייע לו לזכות גם בלימוד התורה לשמה וגם בגמילות החסדים.
***
ועתה לדבריו הנכלוליים של קארו העקלתון בפרשוֹ את המשניות:
"ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי: 'רבי ישמעאל אומר: הלומד על מנת ללמֵּד', כלומר, שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שנאמר (נדרים סב ע"א): 'לאהבה את ה', שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, או שאהיה זקן ויושב בישיבה'; או שכוונתו על-מנת ללמֵּד וליטול שכר כמי שלומד [צ"ל 'שעושה'] איזה אומנות – מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר".
קארו מפרש שדברי ר' ישמעאל: "הלומד על-מנת ללמֵּד" עוסקים באדם שכוונתו ללמוד במטרה "להתכבד בהיותו ראש ישיבה [...] או שכוונתו על-מנת ללמֵּד וליטול שכר", ואני תמה: וכי יעלה על הדעת שר' ישמעאל יאמר על מי שלומד תורה למטרות הללו: "מספיקין בידו"? וכי ר' ישמעאל יעודד ללמוד תורה במטרה להתגדל על הציבור או להפיק ממון?
והמקור שקארו מביא ממנו ראיה סותר את פירושו! שהרי במסכת נדרים הרחיקו את האדם מללמוד תורה במטרה להשיג כבוד ורוממות, ואיך אפוא ר' ישמעאל יאמר על אדם כזה: שמן השמים "מספיקין בידו"? וכל-שכן וקל-וחומר שלא יעלה על הדעת שר' ישמעאל יאמר על מי שנהנה מדברי תורה ונוטל חייו מן העולם: "מספיקין בידו"... אלא ברור שיש לפרש כמו שפירשתי לעיל, שמדובר באדם אשר לומד ומלמד תורה לשם שמים ומזניח את עולם המעשה, ובא ר' ישמעאל לעוררוֹ לעסוק גם בגמילות חסדים, ולא להסתגר בבית-המדרש.
וברור שלא עלה על דעתו של ר' ישמעאל להתיר ליהנות מדברי תורה, וכאמור, לפי קארו, לא רק שר' ישמעאל מתיר, הוא גם מעודד ליהנות מדברי תורה, שהרי ר' ישמעאל אומר במשנה: "מספיקין בידו ללמוד וללמֵּד", דהיינו שיש מעלה לא קטנה למי שנהנה מדברי תורה! וזה עיוות חמור וכעור מאד, עיוות אשר גורר להחרבת דת משה וגם לזיהומה בהזיות המינות.
קארו ממשיך בפירושו ואומר כך:
"אבל הלומד על-מנת לעשות הוי לומד לשמה, ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כי כל אלה בכלל כוונתו, כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות לא-תעשה ועשותו [צ"ל 'ועשו'] מצות עשה, מעשה יאמר לו".
וכבר הסברנו שדברי ר' ישמעאל ברישא ובסיפא הם על מי שלומד תורה לשמה. ודברי קארו לעיל בסמוך אינם ברורים, שהרי העשייה שדיבר עליה ר' ישמעאל אינה לימוד התלמידים, כי על לימוד התלמידים נאמר במשנה "ללמֵּד", אלא העשייה שנזכרה היא לקיים את המצוות שהן רשות, דהיינו שילוב של עולם המעשה וגמילות החסדים עם לימוד התורה לשמה.
***
לאחר הדברים האלה קארו עובר "להסביר" לנו את דברי ר' צדוק, וזה לשונו:
"בא ר' צדוק ואמר: אל תטעה לומר, כיוון שאני רואה שגם ללומד על-מנת ללמֵּד מספיקין בידו כפי כוונתו, שאין בו עוון אשר חטא, אל תכוון לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמֵּד. ובבחינת המכוון השגת הכבוד אמר: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם', ובבחינת המכוון ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר: 'ולא קרדום לחפור בהם'. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר: 'ודאשתמש בתגא חלף', וכיוון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה, כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו, נוטל חייו מן העולם".
בראש דבריו קארו דוחף מלים לפיו של ר' צדוק: "בא ר' צדוק ואמר: אל תטעה לומר, כיוון שאני רואה שגם ללומד על-מנת ללמֵּד, מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עוון אשר חטא". ובמלים אחרות, לפי קארו ר' צדוק אומר כך: אף שהנכם רואים שמותר ללמוד על-מנת ללמֵּד, שהרי "מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עוון אשר חטא" כלשונו של קארו, "אין לכוון לשום אחד מהכוונות הרמוזות בעל-מנת ללמֵּד [=הכוונה הראשונה היא: להתגדל על הבריות; והכוונה השנייה: להפיק ממון, וכפי שמפורש לעיל בדברי קארו]". מדברי קארו עולה אפוא, שר' צדוק אינו אוסר ליהנות מדברי תורה, אלא דבריו הם בגדר המלצה קלושה מאד ולא מחייבת, שהרי ר' צדוק מודה שמן השמים "מספיקין בידי" מי שנהנה מדברי תורה.
ואם מן השמים "מספיקין בידי" מי שנהנה מדברי תורה, מדוע בכלל שנשמע לדברי ר' צדוק? שהרי לא רק שאין איסור ליהנות מדברי תורה אף "מספיקין בידי" מי שנהנה...
בהמשך דבריו לעיל, קארו מחליט שדברי ר' צדוק: "אל תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם" נאמרו על "המכַוון להשגת הכבוד", ואילו דבריו: "ולא קורדום לחפור בהם", נאמרו על "המכַוון ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות". אולם, יש בדברי קארו העדר הבחנה חמור ביותר, כי אין מה להשוות בין מי שלומד תורה כדי להשיג כבוד בין חבריו או בני משפחתו, לבין מי שלומד תורה כדי להשיג ממון, כי חכמים עודדו גם את מי שלומד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אך מי שלומד תורה ככלי לפרנסה, נעקר מן העולם.
אולם, מכל מקום כאמור, קארו סובר שדברי ר' צדוק הם בגדר המלצה קלושה שאינה מחייבת, ומן השמים מסייעים גם למי שלא מקיימה... ואלמלא המשך המשנה, היה קשה לסתור את פירושו העקום, אך בדיוק בגלל נחשי עקלתון רודפי בצע כמו קארו, חז"ל לא הסתפקו בדברי ר' צדוק, וצירפו להם את דברי הלל ועוד, והנה המשנה שנית לפניכם:
"ר' צדוק אומר, לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף! הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".
כלומר, מדברי הלל וממסקנת חכמים במשנה עולה כאור בוהק ביום בהיר, שדברי ר' צדוק אינם בגדר המלצה קלושה או אפילו המלצה חמה, אלא הם חובה נוראה אשר נוגעת לחילול-שם-שמים, שהרי הלל אומר: "ודישתמש בתגא חָלַף"! וחכמים מוסיפים: "ש"כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", איך אפשר אפוא לטעון שדברי ר' צדוק הם בגדר המלצה קלושה שאינה מחייבת? והקב"ה אף מסייע בידי מי שלא מקיימה? רק מי ששכלו הושחר מרדיפת הבצע ומהשקפות המינות של חכמי-יועצי-אשכנז מסוגל לעוות כך את התורה.
***
ומה יעשה קארו עם דברי הלל המפורשים? ומה הוא יעשה עם מסקנת המשנה? והלא דבריו כאמור נסתרים מיניה וביה! ובכן, שערי עיוות לא ננעלו, וכמו שתראו בהמשך קארו מחליט שדברי הלל הזקן וכן מסקנת המשנה הנדונה הם אך ורק בתחילת לימודו של אדם, אך בהמשך לימודו של אדם מותר לו ליהנות מדברי תורה, ולא עליו נאמרו דברי הלל וחכמים...
והנה תחילת דברי קארו, אשר לא יכול להתעלם מדברי הלל ומסוף דברי המשנה:
"ותדע ששתי הכוונות אסורות [רדיפת הכבוד הממון] שכך היה הלל אומר: 'ודאשתמש בתגא חלף', וכיוון שהלל סתם דבריו: הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה, כלומר, שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו, נוטל חייו מן העולם".
קארו לא יכול להכחיש שלפי הלל הזקן ולפי מסקנת המשנה אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה, הוא לא יכול לתעתע בזה, ולכן הוא פותח את דבריו בהודאה בפשט הדברים, שהרי אי-אפשר לשללם... ובסוף דבריו לקמן תראו את חילוקו בין תחילת הלימוד להמשכו.
אך טרם שנגיע לזה נמשיך ונעיין בדבריו ונראה כיצד הוא מפרש את דברי הלל, וגם כאן עלינו להקדים ולעיין במשנה שבה ידון קארו לקמן בפירושו, וכך נאמר במשנה אבות (א, יב):
"הוא [=הלל] היה אומר: נגד שמא אבד שמא. דילא מוסיף – יסוף; ודילא יליף – קטלא חייב; ודישתמש בתגא חלף". ושם פירש רבנו: "ואמר עוד, אם נתפרסם שֵׁם האדם ונתגדל דע כי קרוב אובדנו. ועוד היה אומר, מי שאינו מוסיף בלימוד [התורה] ימיתהו ה', אבל מי שלא למד כלל הרי זה ראוי להורגו; וכל המשתמש בכתר יאבד, כלומר מי שעושה את התורה פרנסה, וזו היא כוונתו בדבר זה כמו שיתבאר במסכתא זו [במשנת ר' צדוק שבפרק ד]".
ועתה נעבור לעיין כיצד קארו מסביר את המשנה הזו, וזה לשונו:
"גם משנת הלל שהזכיר [רבנו בהלכות תלמוד תורה ג, י], הכתובה [גם] ב[מסכת אבות] פרק א, כך פירושו לדעתי: הוא [הלל הזקן] אמר תחלה: 'הוי מתלמידיו של אהרן', ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כוונתם לקנות שֵׁם או להרוויח, וכנגד מי שמכַוון לקנות שֵׁם אמר: 'נגד שמיה' וכו'. ואם תאמר: מי הכניסני בתגר זה? אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמד אולי אתכוון לקנות שם ואובד שמי, וכשלא אוסיף לא איענש, או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמד לא אלמד, [לשם כך] אמר: ודלא מוסיף יסוף, אף-על-פי שלמד, כיוון ששנה ופירש הרי זה קשה מכולם ודאי יסוף. אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא, ומכל מקום, אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה".
ובכן, קארו מחליט שמכיוון שהמשנה במסכת אבות פרק א פותחת במלים: "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' משמע שמדובר במשנה בהמלצות מוסריות ללכת בדרכים ישרות, ולא בחיובי תורה מפורשים שהעובר עליהם מחלל-שם-שמים ונעקר מן העולם-הבא... כמו כן, קארו סבור שהמלים "נגד שמא" משמען שמי שמשתמש בכתרה של תורה כדי לרדוף אחר הכבוד סופו שיאבד מן העולם שהרי נאמר מיד בהמשך המשנה: "אבד שמא". ושגגת תלמוד עולה זדון, כי כאמור לעיל בדברי רבנו בפירושו, האיסור שעליו נעקרים מן העולם אינו נוגע לרדיפת הכבוד, ומי שלומד על-מנת להיות "רב חשוב" או "זקן ויושב בישיבה" אינו מחלל-שם-שמים או נעקר מן העולם בהכרח, אלא האיסור הוא בהפיכת התורה לכלי לפרנסה ולהפקת רווחים. אדרבה, חכמים אמרו: לעולם ילמד אדם תורה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
מכל מקום, המשך פירושו לעיל פשוט הזוי לחלוטין, ואסביר את הדברים:
לפי קארו, דברי הלל: "נגד שמא אבד שמא", עלולים לעורר בקרב האדם דברי כפירה, שהרי לפי קארו האדם עלול להרהר במחשבתו: "מי הכניסני בתגר זה?". כלומר, מדוע נכנסתי לבית-המדרש ללמוד תורה? שהרי אם אוסיף עוד ללמוד "אולי אתכוון לקנות שֵׁם ויאבד שמי" כלשונו של קארו, ואם לא אוסיף לא איענש, ולכן אולי אפוא עדיף לי לחדול מללמוד? ויתרה מזאת, אם הייתי שומע את דברי הלל הזקן הללו טרם שהתחלתי בלימודים, כלל לא הייתי נכנס לבית-המדרש, ולא הייתי מכניס את עצמי בסכנה הגדולה הזו... לשם כך הלל אומר לפי קארו: מי שלא מוסיף ללמוד – יסוף, ומי שלא רוצה ללמוד תורה – חייב מיתה.
ואיני מבין לא את פירושו ולא את תירוצו: פירושו כאמור הזוי, שהרי אדם שלומד תורה במטרה להיות רב וגדול בישראל אינו נעקר מן העולם! אלא שהוא עדיין לא התרומם למעלת אהבת ה' הרצויה מן השרידים אשר ה' קורא, ולפי קארו כל יושבי הישיבות מנענעי הסנטדרים ומסובבי הגודלים, כולם נעקרו ונעקרים מחיי העולם-הבא, שהרי שאיפת כולם היא להיות איזה גוּדֵל מהובל אשר כולם סרים למלמוליו המגוחכים, וקופצים לשמע פליטותיו...
ותירוצו עוד יותר הזוי, שהרי לפי קארו, הלל הזקן קבע מימרא שיש בה סכנת כפירה! ובמלים אחרות, קארו כלל לא מסביר מדוע הלל הזקן מעיקרא אומר דבר שיש בו סכנת כפירה כל-כך חמורה... כל שקארו אומר הוא, שעלינו להמשיך ללמוד שמא נמות, ואסור לאדם שלא ללמוד כלל שמא גם הוא ימות, אך כל הרהורי הכפירה של קארו עומדים בעינם ונותרו בלא מענה, שהרי עדיין קשה על הלל: מדוע להוסיף ללמוד תורה ולהסתכן בעקירה מחיי העולם-הבא? ומדוע בכלל להתחיל ללמוד תורה ולהכניס את עצמנו בסכנה כל-כך חמורה?
והתשובה כאמור פשוטה וברורה, מי שלומד תורה כדי להיות גדול וחשוב לא נעקר מן העולם, אלא עשייתו היא ברמה נמוכה, וחכמים עודדוהו להמשיך וללמוד כדי שיתרומם למעלת אברהם אבינו אשר למד חכמה ומדע וקיים מצוות מכוח אהבת הבורא שפיעמה בנפשו.
כמו כן, בהמשך דבריו לעיל, קארו "מסביר" לנו מדוע נאמר על מי שלא מוסיף ולומד תורה: "יסוף" ועל מי שלא למד מעיקרא: "קטלא חייב", וזה לשונו: "אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה". אך הטיפש הזה לא הבין שאין הבדל בין המלה "יסוף" לבין "חייב מיתה", אדרבה, אם כבר המילה "יסוף" חמורה יותר, שהרי משמעה מיתה מיד, והביטוי "חייב מיתה" עדין יותר מפני שמשמעוֹ עתיד למות אך לא בהכרח מיד. ואף הוא מודה בזה שהרי הוא אומר לעיל: "כיוון ששנה ופירש הרי זה קשה מכולם ודאי יסוף".
ברם, לפי האמת אין הבדל בין האיומים שחז"ל איימו עלינו במשנה, וכולם נועדו לעורר אותנו שלא להתרשל במצות תלמוד תורה. והסיבה שחכמים אמרו "יסוף" מפני שזה לשון נופל על לשון עם המלה שקדמה לה: "ודילא מוסיף – יסוף", ותו לא. וחז"ל נקטו פה בשיטה דידקטית ברורה, ושילבו "לשון נופל על לשון" כדי להקל על הזכירה והשינון והצריבה בתודעה.
ועתה לחילוקו הנכלולי של קארו שהבטחנו לכם לעיל:
"וכנגד כוונת הרווחת הממון אמר: ודאשתמש בתגא חלף, וכאן נכללות כל הנאות דברי תורה. והני מילי המכַוון בהתחלת לימודו לכוונות האלה [לשם השגת הכבוד או הממון] או שאפשר לו להתפרנס בלא שייטול שכר תלמודו [דהיינו מי שלמד לשם שמים ולאחר שהוכיח שהוא לומד לשם שמים הוא יכול להתפרנס ממלאכה, ובכל זאת הוא נוטל ממון בעבור דברי תורה], אבל אם למד לשם שמים ואחר-כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר".
מהו איסור ההנאה מדברי תורה לפי קארו? 1) ובכן, לפי קארו, מי שמתחיל את לימודו לשם הכבוד או הממון מחלל-שם-שמים. ודבריו הזויים, כי אין כמעט אדם בעולם אשר מתחיל את לימודו לשם שמים, וכל אדם שמתחיל את לימודו עושה זאת לשם מטרה אחרת, כגון הילד הקטן אשר לומד לשם השגת ממתק או כמו הבחור אשר לומד כדי להיות רב גדול או להשיג שידוך טוב, או חמוּר מזה בהרבה להרוויח ממון שהוא דבר האסור באיסור חמור; 2) כמו כן, מי שבהמשך לימודו יכול להתפרנס ממלאכה ובכל זאת נוטל ממון גם הוא מחלל-שם-שמים; אולם, מי שבהמשך לימודו אין לו פרנסה, מותר לו ליטול שכר בעבור לימוד התורה.
נשים לב כי קארו ממהר לקעקע את שני סעיפי האיסור ליהנות מדברי תורה: שהרי מיד לאחר שהוא מציין אותם, הוא קובע תירוץ "עוקף איסור", מפני שהוא תירוץ שכל אדם בכל מצב יכול לטעון אותו: "אבל אם למד לשם שמים ואחר-כך אי-אפשר לו להתפרנס אם לא ייטול שכר – מותר", ומי לא זקוק לפרנסה? מי לא זקוק למשהו? והלא אין כמעט אדם שלא חסר לו משהו, וכל אדם יכול לטעון שהוא צריך לקחת כסף מלימוד התורה כדי לממן משהו לעצמו או לאשתו או לילדיו וכו'. ובכלל, מהו הגדר של "תחילת הלימוד" שהוא לשם שמים?
ויתרה מזאת, היכן התירוץ "עוקף האיסור" הזה של קארו נאמר או אפילו נרמז? היכן?!
ואין דבר כזה שאי-אפשר לאדם להתפרנס וללמוד תורה, כי כל חכמי המשנה והתלמוד וכל חכמי ישראל האמיתיים במשך אלפי שנים נזהרו מליהנות מדברי תורה, והם היו חכמים גדולים, והיו בהם גם נביאים ומנהיגים דגולים, כמו משה ושמואל. וכל אדם יכול ללמוד תורה לשמה ויחד עם זאת להתפרנס בכבוד מיגיע כפיו, ומי שטוען שזה בלתי אפשרי טועה ומטעה, כי מי שאוהב את ה' באמת, שום דבר לא ימנע ממנו מללמוד תורה ומלשגות באהבתה.
ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שהיה מותר ליהנות מדברי תורה באופנים מסוימים וחז"ל לא היו מודיעים לנו על כך? וכי קשיי הפרנסה בימיהם היו פחותים מאשר בימינו? והלא בדיוק להיפך! רבים מחכמי המשנה והתלמוד סבלו מעניות דקה מן הדקה, עניות שאנחנו לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמנו, ביושבינו על סיר הבשר ובאכלנו לחם לשובע...
והנני נזכר בממסד המינות האורתודוקסי הפרו-נוצרי של ימינו, אשר מיד עם כניסת הכומר הטיפש לתפקיד "רב השכונה" או "רב העיר" וכיו"ב, מיד מעניקים לו משכורות שמנות וטובות הנאה למכביר; וכן כל לומדי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, מיד מעניקים להם משכורות בזויות, ולא ממתינים שנה או שנתיים כדי לקיים את הזייתו של קארו שיש לפעול תחילה לשם שמים, ורק לאחר מכן ליהנות מדברי תורה. ואף לא בודקים את חשבון הבנק של הכומר שהתמנה או של לומדי הדת החדשה, כדי לברר אם הם זקוקים למשכורות או שאינם זקוקים, ואם הם זקוקים לכמה הם זקוקים, אלא מתירים הכל בכל מכל כל.
והתנהלות הממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי בענייני השלמונים מעידה כאלף עדים על-כך שמטרתו של קארו לא הייתה בירור האמת אלא לעקור את איסור ההנאה מדברי תורה כליל, שהרי כך כל חסידיו מבינים את דבריו, ופועלים הלכה למעשה לקעקע כליל את האיסור.
וזכורני ששוחחתי פעם עם אחד שלומד בכולל, וכאשר עלו דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה, הוא הפטיר כלאחר-יד שה"כסף משנה" כבר השיב על דברי רבנו שם. ועל-סמך הדחייה הקלושה הזו הוא התיר לעצמו ליהנות מדברי תורה במשך עשרות רבות בשנים...
וחוצבי התורה אינם רוצים להבין, שברגע שהכסף חודר לדת האמת הטהורה, הוא מזהם אותה בזיהום קשה אשר הולך ומתפשט, הולך ומחריב ומעוות ומעקש את דת האמת.
ובחלק הבא של מאמר זה נראה כיצד קארו מוסיף לקעקע את איסור ההנאה מדברי תורה עד שלא נותר ממנו שום רושם וזכר, וכל דכפין ייתי וייטול שלמונים ויחלל שם אלהים חיים.