[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון ע, תמוז תשל"ט, עמ' 3, 11].
בני עדות המזרח ינסו להשתחרר מן המלכוד החברתי שהם נתונים בו
החברה בישראל, המאופיינת בפירוד, בפיצול ובסכסוכים בין עדתיים, צפויה בעתיד הקרוב, עם בוא השלום [הכוונה להסכם השלום שנחתם עם מצרים במרץ 1979], לזעזועים חברתיים-עדתיים פנימיים, שלא ידעה כמותם בעבר – כך צופה הסוציולוג ד"ר סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. מחקרו המקיף על החברה בישראל (באנגלית): "ישראל – פלורליזם וקונפליקט". יצא לאור בהוצאת רוטלדג' וקיגן פאוול, לונדון (462 עמ') לפני חודשים אחדים.
ד"ר סמי סמוחה השתתף ביום 15.2.79 ברב-שיח שיוחד לנושא "הפערים בחברה הישראלית" שנערך בבית התרבות "אחווה" בחיפה. ברב-שיח זה השתתפו מלבדו כוכבי שמש ותמר גוז'נסקי. הנחתה: ציפורה שרוני.
לדעת ד"ר סמוחה, הארץ מפוצלת לרבדים שונים על-פי חתכים דמוגרפיים וסוציו-כלכליים. כך שהיא דומה כיום לפירמידה, שבתחתיתה נמצאים ערביי השטחים, מעליהם – הערבים הישראלים, מעליהם – יהודי המזרח, ומעליהם בפסגה – היהודים האשכנזים. אולם, חרף הפיצולים האלה, מצליחה החברה בישראל לשמור על שקט פנימי. יש לכך סיבות שונות, שחלקן יפורטו להלן.
שיבוש המערכות
בהרצאתו התמקד ד"ר סמוחה בשאלת הפיצול העדתי היהודי, טיעונו העיקרי והבסיסי בנדון זה הוא, כי במרוצת הזמן חל מיסוּד של הפיצול העדתי הזה בארץ. פשוט, הרובד השליט בארץ מיסֵּד דפוסים חברתיים, עד שהוא הפך אותם לקבועים ומושרשים עמוק בתפישת עולמו. לפי תפישה זו, בני ארצות מזרח-אירופה וצאצאיהם נהנים מעליונות בתחומי הטכנולוגיה והתרבות, לעומת יהודי המזרח וצאצאיהם שאינם "בשלים" עדיין מבחינת התפתחותם. לתפישה זו יש ביטוי חד וחריף בכמה תחומים או מערכות:
א) מערכות החינוך – הממסד חילק את מערכת החינוך במגזר היהודי לשניים: מערך מיוחד לילדים "המסודרים" (קרי בני עדות אשכנז), ומערך מיוחד לילדים שטרם "הבשילו" והם טעונים טיפוח (קרי בני העדות המזרחיות), שבו מסֻווגים 90–95 אחוז מכלל ילדי עדות המזרח. עצם קיום מערך של "טעוני טיפוח" משמש אליבי לממסד ולשליחיו אשר טוענים ומצקצקים: מה ניתן לעשות? הם – ילדי עדות המזרח, עדיין חסרי יכולת וכישלונם הוא בלתי-נמנע...
ב) המערכת התרבותית – מערכת זו מושתתת על תפישה פטרנליסטית, הרואה בישראל ארץ מערבית, הנמצאת אמנם במזרח, אך מבחינה תרבותית היא שייכת לתרבות המערב. מכאן יוצא, כי מי שאינו מערבי נתון במצב של זרות וניכור ומדביקים לו מראש תדמית שלילית.
ג) המערכת החברתית-כלכלית – במערכת הזאת מוצאים שעדה אחת, היא האשכנזית, תופשת את עמדות-הכוח במדינה. ואילו העדה האחרת, היא המזרחית, נמצאת בה בעמדות חסרי-הכוח. כתוצאה מכך חלוקת המשאבים של האומה אינה מאוזנת: ההוצאה לנפש של היהודי האשכנזי הממוצע גדולה פי שניים מזו של היהודי המזרחי הממוצע – והרי זה קנה-המידה לרמת החיים. הריכוז במשלחי-היד הגבוהים (מקצועות חופשיים, מנהלים, אקדמאים וכו') הוא 31 אחוז של האשכנזים, ילידי חוץ לארץ, לעומת 13 אחוז של המזרחים ילידי חוץ לארץ. והוא הדין בדור ילידי הארץ: מבני יהודי המזרח נמצאים בקטגוריות הגבוהות רק 15 אחוז; ואילו ילידי הארץ האשכנזים – 45 אחוז, שיעור שהוא גבוה פי שלושה.
הפער בחינוך התיכון אינו גדול במיוחד: 71 אחוז בקרב האשכנזים, לעומת 56 אחוז בקרב המזרחים. אולם, הפער גדול בסוג החינוך התיכון: 44 אחוז של האשכנזים לומדים בתיכון העיוני לעומת 19 אחוז של המזרחים. הפער גדל עוד יותר בחינוך הגבוה והיחס שם הוא: 1:5 לטובת האשכנזים – והרי החינוך התיכון העיוני והאוניברסיטאי הם החממה לגידול דור של מנהלים ומנהיגים. פערים בחינוך התיכון והגבוה יציבים מזה עשר שנים (בארה"ב שיעור השחורים בחינוך הגבוה הוא יחסית גדול יותר).
ד) המערכת הפוליטית – בני יהדות המזרח תופשים את העמדות המשניות במערכת הזאת, כגון ראשי מועצות מקומיות ומזכירי מועצות פועלים. שיעור ייצוגם גדֵּל ככל שהיישוב יותר קטן. ייצוגם במרכזי המפלגות הוא ביחס של: 1:4 לטובת האשכנזים. בקיצור: ככל שדרג הייצוג הוא יותר בכיר ובעל עוצמה יותר גדולה, כך קטֵן ייצוגם של בני עדות המזרח בו (כולל תימנים), והרי הכוח והעוצמה מרוכזים בדרגים הבכירים של המערכת הפוליטית.
פער בין ההלכה למעשה
להלכה שלטת בחברה בישראל אידיאולוגיה שוויונית, אך למעשה שורר חוסר-שוויון ברור. מציאות חוסר-השוויון נובעת מתפישה מושרשת עמוק, הרואה בבני יהודי המזרח אנשים נחותים, חסרי יכולת וטעונים שינוי ותיקון. להלכה מפגינים רצון לקדם תלמידים "טעוני טיפוח" ושכבות עוני ומצוקה, אך למעשה אין מקציבים את המשאבים הדרושים בכמות ובצורה המתאימה. וכאשר התוכניות נכשלות, תולים את הסיבה בבני עדות המזרח עצמם ומגייסים את האידיאולוגיה, כדי לתת צידוק לכישלון.
אם כך הוא המצב, אלו תהליכים ניתן לעודד כדי לפרוץ את טבעת-החנק הזאת המהודקת סביב צווארם של בני יהודי-המזרח? יש הטוענים כי נישואים מעורבים, מפגשים מעורבים בבתי-הספר, הרפורמה בחינוך, צה"ל וכדומה, הם תהליכים המסייעים בעניין זה. אולם, מתוך הניסיון מסתבר, שאלה הם תהליכים איטיים, ולעתים – בגלל ביצוע כושל – משיגים את התוצאה ההפוכה. שיעור הנישואים המעורבים עומד זה כמה שנים על 19 אחוז, ואין יודעים מה הוא שיעור הגירושין בנישואים אלה.
התוצאה של המצב הזה הוא מלכוד עצמי, מעין יצירת טבעת-חנק, שאי אפשר להיחלץ ממנה ללא התערבות כנה ופעילה.
הכוחות המסוגלים לפרוץ את טבעת החנק
קיימים שלושה כוחות אפשריים, אך הם לא עשו דבר עד כֹּה: א) הציבור האשכנזי; ב) הציבור המזרחי; ג) הממסד.
לציבור האשכנזי אינטרס משוריין וברור במצב הקיים, כי הוא נהנה ממנו, אם כי קיימות אולי הסתייגות אידיאולוגית וקבוצות הטוענות כי "צריך לשנות". ציבור יהודי-המזרח מאמין בשינוי ורוצה בו, אבל אין לו את הכוח להביא לידי שינוי. הוא מפוצל לפי ארצות מוצא, מסורת (דתית, חילונית), והמנהיגות שלו מנוטרלת כי היא ממוסדת [=חלק מהממסד]. המנהיגות העצמאית לא החזיקה מעמד עד כֹּה, וכך, ציבור זה, ציבור יהודי-המזרח, למרות שהוא המרכיב העיקרי באוכלוסייה בארץ (הוא מגיע למעלה מ-60 אחוז באוכלוסייה היהודית) הינו חסר אונים.
אשר לממסד, מאחר שהוא בעיקרו אשכנזי, לא הייתה ואין לו סיבה להתערב. הוא גם נהנה מן המצב הקיים. זהו בסיס המלכוד. המחיר שהחברה משלמת הוא נמוך והחברה על מגזריה השונים אינה סובלת משום כך, אפילו לא צה"ל. בכלכלה אין נזק, כי עדות-המזרח נכנסות לעמדות נחותות ומאפשרות על-ידי-כך לאחרים לאכלס את העמדות הגבוהות. גם הדמוקרטיה לא נפגעה, כי המזרחים הם גורם פסיבי ולכן לא היו מהומות. אירועי ואדי סאליב (1959) והפנתרים השחורים (1971) היו זעזועים חלשים וחולפים אשר לא הזיקו לשמה הטוב של המדינה ואף עזרו לממסד באיסוף כספים למטרותיו שלו.
מה צופן בחובו העתיד?
קיימים כיום שני תהליכים שיכולים לשנות את המצב: א) עליית הליכוד לשלטון; ב) תהליך השלום במזרח-התיכון. אולם, עדיין אין לנו פרספקטיבה להערכת תהליכים אלה. אם כי הם מגדילים את סיכויי מעורבותם של יהודי המזרח ואת סיכוייהם לחולל שינוי. שכן בשנים האחרונות חל תהליך של השתחררות מן האפוטרופסות של הממסד האשכנזי הפועלי [מפא"י]. הנאמנות לאופוזיציה של הליכוד הייתה לצינור של תיעול המחאה. כעת כבר ברור שההצבעה למען הליכוד לא הייתה בגדר מחאה בלבד. תתחיל אכזבה מן הליכוד שתהיה מהירה ועמוקה מזו שמן הממסד הפועלי [מפא"י]. תוך שמונה שנים יהיו בני יהדות המזרח חופשים מאפוטרופסות.
המצב של בטרם-שלום גרם להקפאת בעיות פנים. במצב של לאחר-שלום, יעלו ציפיותיהם של בני עדות המזרח. יהיה מעבר מתהליך שהתמסד למצב שבו אט-אט יתגבשו אתגרים רציניים נגד ריבוד של עדה אחד – תוך זעזועים וכאב.
אתגרים אלה יציבו לראשונה בפני יהודי-המזרח את הצורך ההכרחי להתארגנות עצמאית, שייתן ביטוי משמעותי למורשתם הרוחנית והתרבותית ונציגות הולמת ולוחמת לקידום פתרון בעיותיהם החברתיות שהוזנחו עד כֹּה.
[הערת העורך: נראה לי שהשמאל בישראל זרה חול בעיני עדות-המזרח ונטע בהם את האשליה כאילו השלום עם הערבים יביא לשיפור במצבם, וזאת במטרה לגייס את תמיכתם בוויתורים מפליגים על חלקי ארץ-ישראל וכן בעשיית שלום תמורת מחירים גבוהים. היום, במבט לאחור, אין צל של ספק שמדובר באשליה ובתרמית, השלום עם המצרים לא שיפר כהוא-זה את מצבם של המזרחים, ואולי אף הרע אותו, כי האכזבה וההתפכחות היו קשות.
כמו כן, במבט נוסף לאחור, אין לי צל של ספק שרק השכלה וחתירה להישגים תוביל את עדות-המזרח לשינוי שליטת האשכנזים במוקדי הכוח בחברה הישראלית. אך גם זה לא יספיק, לצד זאת נדרש גם מאבק עיקש ומתמיד כנגד הכוחות בישראל אשר נאבקים לשמֵּר את ההגמוניה האשכנזית. ברם, כדי להצליח במאבק שכזה, יש להכיר ולהבין היטב את שאיפת השליטה ורדיפת הבצע השׂררה והכוח של ההגמוניה האשכנזית המושחתת, ולא לחקות את שיטותיהם הנלוזות ותכסיסיהם המתוחכמים, אלא לבחור בדרכי היושרה והמוסר; כמו כן, חובה להתפכח מאשליות התקשורת בעניין השוויון הדמיוני – כל אלה אפוא הינן היסוד והבסיס לתקומה].