על שבע מצוות בני נח ועל אריסטו

כידוע וכמפורסם בני נֹח נצטוו על שבע מצוות והראשונה שבהן היא האיסור לעבודה עבודה-זרה – ללמדנו על חומרתה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ט, א–ד):

[א] "על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה-זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. [ב] אף-על-פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו. הוסיף לנֹח איבר מן החי, שנאמר: 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' [בר' ט, ד] – נמצאו שבע מצוות. [...] [ד] בן נֹח שעבד עבודה זרה – חייב, והוא שיעבוד כדרכה. וכל עבודה-זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה – בן נֹח נהרג עליה. וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה – אין בן נֹח נהרג עליה, ואף-על-פי שאינו נהרג, אסור בכול. ואין מניחין אותם להקים מצבה, ולא ליטע אשרה" וכו'.

כמו כן, בן נֹח מחויב להאמין ששבע המצוות הללו ניתנו מאת ה' יתברך בתורת משה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ח, יג–יד):

[יג] "וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נֹח, וכל מי שלא קיבל – ייהרג. והמקבל אותן הוא הנקרא 'גר תושב' בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים. [...] [יד] כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם-הבא – והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש-ברוך-הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נֹח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת – אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".

נמצא אפוא, שאריסטו היה בגדר של "חכמי אומות העולם" ולא בגדר של "חסידי אומות העולם", וספק אם היה לו חלק לעולם-הבא מפני שהוא לא הודה בתורת משה. ושאלה קמה וניצבה: האם מותר היה לרבנו הרמב"ם ללמוד מאריסטו אף שהוא לא הודה בתורת משה? ואף שהוא כפר כמעט בכל יסודות התורה? כגון השגחה ושכר ועונש? ובכן, נראים הדברים שאין שום מניעה ללמוד מאריסטו, מפני שאין שום הלכה שאוסרת ללמוד מבן נֹח שמקיים את שבע מצוות בני נֹח מהכרע דעתו, כל-שכן שהוא קידם ותרם מאד להבנת מצוַת ידיעת ה' וייחודו. זאת ועוד, בן נֹח אינו מחויב להאמין בשום יסוד מיסודות תורתנו, לא בהשגחה ולא בשכר ועונש וכיו"ב, כל שהוא מחויב בו נאמר לעיל, דהיינו שבע מצוות מכוח תורת משה.

ואם יטען הטוען ויֹאמר, שחיוב קבלת שבע המצוות מכוח תורת משה מחייב גם שבן נֹח יקבל את שלושה-עשר יסודות תורתנו, נשיבוֹ: אם היה כן, היה נקבע במפורש בתורתנו שבן נֹח מחויב לקבל את שלושה-עשר יסודות תורתנו, אך דבר זה לא נאמר בשום מקום. כללו של דבר, למעט האמור, בן נֹח לא מחויב לקבל שום יסוד משלושה-עשר יסודות תורתנו – ואף שכל יסודי התורה נגזרים ונלמדים מתורת משה, אין בן נֹח מחויב לקבל את כל מה שנלמד מתורתנו, ואף אסור לו באיסור חמור ללמוד תורה ו"גוי שלמד תורה חייב מיתה" (מלכים ומלחמות י, יא).

מכלל הדברים עולה שהיה מותר לרבנו ללמוד מדעים ומחשבה מאריסטו, ולרתום את תובנותיו כדי לקדם את עם-ישראל בדרכי הדעת והמוסר, וכדי לרומם ולהנחיל את יסודות ידיעת ה' וייחודו אשר המינים מחקו והעדירו לחלוטין מתורת משה, והמיטו על עמֵּנו ייסורים איומים.

אולם! אסור באיסור חמור ללמוד מן המינים הארורים מישראל אשר מתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, כל אלה מצוה גדולה ורבה היא לכלות ולמחות את זכרם מן המציאות ככל שניתן, ואסור באיסור חמור לצטט אותם וללמוד מהם ולהאדיר את שמם, ואפילו לשם מטרה טובה, דהיינו להביא מהם אֵי אלו ראיות חלושות וקלושות לדרך האמת. וכבר ראינו שאפילו ספר תורה כשר שנכתב על הגוויל, אם כתבוֹ מין דינו לשריפה ואין חסים על כל האזכרות שנכתבו בו. כל-שכן וקל-וחומר ספרי המינים והשקפותיהם אשר ספוגים בהזיות פגאניות ובהתעיות מרושעות.

אגב, רבנו הגדיר את אריסטו לעיל כמי שנכלל ב"חכמי אומות העולם", ואם בן נֹח שקיים את שבע מצוות בני נֹח מהכרע דעתו היה גדרו כמין מישראל שאסור ללמוד ממנו, הרי שרבנו לא היה מגדירו כחכם מ"חכמי אומות העולם", ומעצם הגדרת רבנו עולה שניתן ללמוד ממנו.

***

יתר-על-כן, לפי ההלכה דינו של מין מישראל חמור הרבה יותר מדינו של גוי עובד עבודה-זרה! כלומר אין מה להשוות בין מין מישראל שדינו "מורידין ולא מעלין", לדינו של גוי עובד עבודה-זרה שדינו "לא מורידין ולא מעלין", כל-שכן וקל-וחומר ביחס לגוי כמו אריסטו שקיים שבע מצוות בני נֹח מהכרע דעתו, והטיף לידיעת ה' ולייחודו! כלומר, אין להחיל את האיסורים החמורים שנקבעו בתורתנו ביחס למינים על אריסטו, כי המרחק שבין המינים מישראל לבין הגויים עובדי האלילים הוא מרחק גדול – ואם כך, המרחק שבין המינים מישראל לבין גוי שקיים את שבע המצוות מהכרע דעתו הוא לא רק מרחק גדול, אלא מרחק עצום של שנות אור! וכדי להבין את המרחק שבין המינים מישראל לבין הגויים עובדי האלילים ראו נא את הפרק הבא, אשר העתקתיו לפניכם מן המאמר המקיף בעניינם של המינים: "כל המינים כרגע יאבדו".

המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה!

וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה:

"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.

במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון המקובלים והתועים אחרי הקבלה הפגאנית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".

הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:

"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".

נמצא שיש הבחנה ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור להבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו ועוד נראה את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ספ"ט): "כיצד? אחד [=אדם מישראל] העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...]. ובן נֹח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".

נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!

***

למדנו אפוא שאין להחיל אפילו על גויים עובדי אלילים וגילולים את הדינים שיש להחיל על המינים הארורים מישראל, כל-שכן וקל-וחומר שאין להחיל את הדינים שחלים על המינים על חכמי הגויים שמקיימים את שבע מצוות בני נֹח מהכרע דעתם, וברור שמותר ללמוד מהם.

וכדי להבין את חומרת דיניהם של המינים אצרף עוד שני פרקים מן המאמר שנזכר.

מה דינו של ספר תורה שכתבוֹ מין?

וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח):

"מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ [את שֵׁם ה'] אלא והוא מעלה בדעתו שזה [=הקב"ה] כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ או אבן או בהמה או חיה או אדם או בעל מאפיינים גופניים כאדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשׂוֹרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".

וברור שאדם אינו יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבוֹ מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם-כשר ספר-תורה של מין, חובה על אותו אדם-כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו (אגב, כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: 'כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם').

וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י למשל? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני הוא מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר התורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו יחד עם כל האזכרות שבו? לפיכך, חובה להשליך את כל ספרי רש"י שברשותנו למחזורית הקרובה לביתנו ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו: "וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמות כג, כד).

ולא לחינם הגויים ערמו את ספרי המינים ושׂרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער ספרי מינות ואלילות ועבודה-זרה מן העולם, בדיוק כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (ירמיה כז, ו), "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (ישעיה י, ה).

מה דינם של המינים?

כפי שראינו ונראה גם להלן, דינם של המינים קשה מאד, אך עד שנכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש שבה יש סנהדרין אמת, כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה עצומה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, והיא כדי לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.

נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):

"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחרי הקבלה הפגאנית המיוחסת לבר יוחי] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".

והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו):

"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".

כלומר, חז"ל ורבנו הורו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם – ראויה, מפני שהם מחריבים את תורת האמת וממיטים אסונות וייסורים איומים ונוראים על עמֵּנו.

והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו:

"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".

מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים! ואפילו גוי עובד אלילים נהרג אך ורק בבית-דין ולאחר עריכת משפט!

המינים הללו לא רק מחריבים את תורת האמת ואת עם-ישראל, הם גם מחריבים את העולם כולו, שהרי הם מונעים מעמֵּנו למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון שמאיר באור התורה והחכמה והמדעים לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' וייחודו.

"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי [=בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן ובאימוץ הזיות מינות אליליות], וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם [=מנגני הכלייזמרים והניגונים בארץ נֵכר, ושאר ליצני 'אבריימל'ה מלמד' לרוב סוגיהם ומיניהם], וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [=בשריפת מחשבת ישראל הטהורה, שהרי הם שרפו באש את 'ספר המדע' ו'מורה הנבוכים', וביערוהָ מדתם החדשה]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ [=בתחילת שנות ה-20 הייתה העלייה לארץ-ישראל חופשית במשך כחמש שנים! וכבר הוכיח אותם וייצמן בתוכחתו של ה' יתעלה לאדם הראשון: 'עם ישראל – אַיֶּכָּה?'], נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [=כמה פוגרומים וייסורים קדמו לשואה? כמה מכות נוראיות חלו בהם עד שנסגרו שערי אירופה?].

וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [=לא! אמרתם, אסור לעלות לארץ-ישראל, אסור להרגיז את הגויים אהובי ליבכם]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם [=כמה קשים דברים אלה, ללמדנו עד כמה רשעים וסכלים היו]. בְּבֹא כְשׁוֹאָה [!] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי [=לא 'קדושת' האדמו"רים הטמאים המשוקצים, לא 'קדושי העליון' הליטאיים פלפלני ההבל והזיות המינות האליליות, ולא לימוד התורה המעֻוותת שיצרו במשך כאלף שנות גלות – כל אלה לא הועילו להם ביום עֶברה ותוכחה]. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת [=כי שנאו את הדעת והעדיפו את גאוותם ואת תאוותיהם הבהמיות והבזויות על פני יראת האלהים] וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [=אם היו יראי ה', מלכתחילה הם לא היו פונים לדרכי חתחתים, והיו מודים על האמת כצוואת חז"ל, ומקבלים את תוכחתו של הרמב"ם על-כך שהם: 'יותר תועים מהבהמות', ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו בהשׂגות חלולות ומרושעות, ונלחמים כנגדו באכזריות ובכל אמצעי שפל אפשרי].

לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי [=קיללו וניאצו את דרך האמת שאברהם אבינו ורבנו העלו על נס] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ [=וסופם וסוף חכמיהם האליליים, שהגויים הארורים עינו ורצחו וכילו אותם באלף-אלפי מיתות משונות אכזריות ומחרידות, ולימדו אותם מי הם השֵּׁדים האמיתיים בעולם-הזה] כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=רש"י וחבר מרעיו, אשר החדירו לעמֵּנו את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובאמצעותה סיאבו וזיהמו את תורת האמת באינסוף הזיות אליליות] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=שלוות גדולי המינים הארורים בגולה, אשר הבטיחו לחסידיהם שלא יאונה להם כל רע, אך ברגע האחרון הם ברחו ונמלטו, והותירו את חסידיהם לבדם למוות המר] וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה [=דווקא מי ששומע לי והולך בדרך האמת, ולא אלה שעוסקים בתורה לפי דמיונם הטמא ופלפולם המסואב]".

ואחתום בהלכות אבל (א, ח): "וכן המינים והמשומדים והמוֹסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים: שאבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא' [תה' קלט, כא]".

על שבע מצוות בני נח ועל אריסטו.pdf

הורידו את PDF • 176KB