משה עדאקי העשיר את מדף הספרים בספרוֹ על תולדות היישוב בארץ-ישראל ("באש נצורה", שכתבה והביאה לדפוס שולמית הר-אבן, תל-אביב תשל"ה). הספר מוליך את הקורא לסמטאות חבויות בירושלים, בביירות ובדמשק. הוא פותח בפנינו מקצת מצפונותיה של העדה התימנית ואורחות חייה, והוא אחד מספרי הריגול והגבורה המעטים שיכולים ישראלים להתפאר בהם. הספר מהווה עדות חותכת לרוח ההקרבה וההתנדבות שאפיינו את בני העדה התימנית – הנכונות לשאת בסבל רב וממושך למען מטרה לאומית, בלי לְצַפות לתועלת אישית שתבוא תוך כדי ביצוע המשימה או בסופה.
בלי לדעת בדיוק מה חלקו של עדאקי ומה חלקה של הר-אבן, הסופרת בעלת שיעור-הקומה, בכתיבה ובשכתוב, ראוי לציין, כי דמותו של עדאקי יצאה מתחת לדפי הספר, כשהיא נקייה מהתרברבות ומהחשבה עצמית יתרה ונשארת מכובדת ונערצת. זוהי מידה נעלה של התאפקות, והיא מהווה סימן-היכר מובהק של בן אצילים שגוזר על עצמו הצטנעות.
בספר אוטו-ביוגרפי מסוג זה, המספר על מעלליו של הכותב, ישנה סכנה מרובה בגלישה למלודרמטיות או לרגשנות מצד אחד, ומן הצד האחר, ישנה סכנה של ניפוח ה"אני" – תוצאות המעיקות על הקורא. עדאקי ביצע את משימתו בהצלחה, עד שאנו הקוראים חפצים לקרוא יותר מאשר הוא הגיש לנו.
א. תקציר העלילה של הספר
משה עדאקי, יליד ירושלים, היה מרגל ישראלי בדמשק בשנות הארבעים, ואת רשמיו ואת הקורות אותו העלה על ספר. את הספר שכתבה שולמית הר-אבן. בספר ישנה הקדמה מאת אהרן יריב, ראש המודיעין לשעבר. ובראש הספר תודה מיוחדת ליהודה ניני, מרצה לספרות באוניברסיטה, בן עדת תימן, אשר קנה את עולמו החברתי בישראל, בפרסום רשימה נוקבת ביותר על תופעת האפליה בקרב חברת הצעירים, בקיבוץ, בצבא, וכו'.
משה עדאקי בילה את ילדותו בירושלים, בגיל צעיר גויס לשורות ההגנה, ונטל על עצמו משימות נכבדות של סיוע לפעולות צבאיות. הוא הועבר על-ידי ההגנה קורסים בנשק ובהדרכה. חברותו הייתה סודית ואף במשפחתו לא ידעו על-כך, ותמיד סברו כי יצא לקיבוץ. בכל פעם שנגמרה משימה, חזר עדאקי לירושלים, אך על הרוב היה מובטל מעבודה, הוא לא ציפה אז ממי מראשי ההגנה, כי יסייעו לו בעבודה, ורק מאוחר יותר גילה, כי עבודה משיגים רק באמצעות קשרים, ולא די בגילוי נכונות, חריצות ונאמנות.
פעם קרה ושני יהודים נהרגו בים המלח ב"עין פשחה" [=שמורת עיינות צוקים], בעקיפין הוחשד עדאקי וכמה מחבריו ברשלנות שגרמה לאסון, אולם איש לא הצביע עליו בגלוי. הוא לא היה אשם, אך "טיהרו" אותו רק כאשר במצבו הכלכלי הקשה הוא הגיע עד פת לחם, ובצר לו פנה לשאול האם עדיין "כועסים" עליו, ואז גילו לו ש... "לא, לא כועסים...".
עלייתו לדרגה של עדאקי הייתה קריאתו לקורס מרגלים בארצות-ערב. בתום הקורס נשלח לדמשק, ונאמר לו כי עליו לשמש משׁרת של ישראלים, במשרד של סולל-בונה בדמשק. שמע ועשה. כמשׁרת, אשר נאסר עליו לקיים קשר עם שולחיו ולהיעזר בהם, עברה עליו תקופה של רעב וקור. הוא היה ישן בחורף על הרצפה, בבגדים קרועים, ללא בית, במסדרונות המשרד של הישראלים. אלה, לבד מאחד, לא ידעו כי עדאקי הינו יהודי ישראלי, מרגל. בשלב זה עולה הרהור בקרב הקורא. מה לריגול, ולמשרד של סולל-בונה, ולמה לשאת בהשפלה הנוראה, שאדוניך, החיים חיי פאר, הם ישראלים כמוך.
מקצועו השני של עדאקי הינו מכונאי במוסך מכוניות. כאן הוא מצליח, בכוחות עצמיים וללא סיוע, הגם שאילו רצו, יכלו לעזור לו להשיג לעצמו אזרחות סורית.
מקצועו השלישי של עדאקי הינו בעל מלאכה עצמאי המייצר משקולות. בשלב זה מתגברת הסכנה לשארית הפליטה היהודית בסוריה, ומחליטים להעלות את הילדים לארץ. עדאקי נרתם למשימה בחירוף נפש, הוא מסיע אוטובוס אחר אוטובוס, ומבריח ילדים אל מעבר לגבול, לישראל, דרך לבנון.
בבוא הילדים הרזים והחלשים לארץ, נדהם עדאקי לראות כי קיבוצי הסביבה אינם ששים לקלוט אותם, שמא חלילה תהיה להם השפעה רעה על ילדיהם שלהם.
עדאקי מסיים את שליחותו וחוזר לירושלים. בכל השנים האלה הוא לא רכש מקצוע של ממש, לא התבסס, ולא הקים בית. והנה הוא שוב מובטל. כיוון שידע לנהוג ברכב, ביקש שיסדרו לו עבודה כנהג. מאוחר יותר התגלה לו, כי ה"פרוטקציה" שלו לא הייתה חזקה, ואפילו עבודה בתור נהג לא טרחו להציע לו. ובפעם הראשונה חש התמים עדאקי, כי יש אפליה...
ב. האם פרשת עדאקי נקייה מעדתיות?
הספר, שהוא תיעודי וגם בלטריסטי, ראוי לו שהביקורת עליו תודפס בחלק הספרותי של "אפיקים" משתי סיבות: א) על פניו הוא נקי מעדתיות; ב) הנפש עייפה מחיטוט בפצעי העדתיות. על כן, תיעשה הסקירה שלהלן כתרגיל אינטלקטואלי. מי שנפשו עייפה מהעדתיות, יניח להמשך הקריאה, את האחרים אני מזמין להוסיף ולקרוא.
ג. מי הריץ את הלפיד לבית הנשיא?
בתוכנית אחת של "ניקוי ראש" בטלביזיה, הודגם תעלול של הטעיית העוברים והשבים. רץ נושא לפיד השׂים עצמו כמתעלף. יעדו היה בית הנשיא. התעלול הודגם בקרן הרחובות אוסישקין-קק"ל, אזור מגורים של האריסטוקרטיה הירושלמית. הרץ המתעלף פנה אל חמישה עוברים ושבים, וכל אחד סרב והתחמק, למרות הבעת הסבל בפני הרץ ותחנוניו, שמא תיכשל שליחותו. האשכנזים שפנה אליהם לא נכמרו רחמיהם, לבם לא נמס, וזאת אף שלא חשדו כי תעלול יש כאן. והנה, צעיר עם כיפה ובידו תיק מקבל את הלפיד. ובריצה של קילומטר מביא אותו עד לבית הנשיא. שם נדהמו השוטרים בשער למראהו, וכל העם היושב לפני מסכי הטלביזיה צוחק ונהנה. הצעיר בכיפה היה... תימני.
ד. לקחיה של התנדבות נלעגת
הרבה לקחים למדו המזרחים מן האשכנזים בנושא של התנדבות, פעם אצו-רצו להתנדב לכל קריאה. היום יודעים אנו שיש גם צד גרוטסקי להתנדבות, אם היא נעשית ללא כבוד, אם אין בצידה הערכה וגמול, אם מקבל ההתנדבות לא בלבד שאינו מכיר תודה, אלא צוחק למתנדב.
ידועה גם תמימותם של התורמים הראשונים מארה"ב, שנפלו ברשת עורמתם של אחינו האשכנזים בארץ, לאחר שהכספים שנתרמו זרמו לתוך כיסים פרטיים של כמה מן העסקנים. היום יודעים התורמים מארה"ב לערוך חוזה התרמה עם סעיפים של מועדי תשלום ומועדי ביצוע, עם תאריכי ביקור בארץ לבדיקת שלבי הבנייה של הפרויקט שתרמו למענו, ועם התנאוֹת של ביטול ההתרמה, אם מקבלי ההתרמה לא יעמדו בתנאים.
עוד עלינו ללמוד בעניין זה: אם אותו התימני שנשא את הלפיד, טרם למד את טעמה המר של התנדבות נלעגת, סימן שתקופת עדאקי לגבינו המזרחים טרם נסתיימה, ואנו עלולים גם בימינו לחזור על שגיאת ההתנדבות הפחזנית שאין כבוד בצידה.
ה. אנצו סירני: מסירותם של בני עדות-המזרח
עדאקי נקרא אחר כבוד מעבודת הספונג'ה בהר הצופים, לבוא ולהתנדב לעליה על הקרקע בחמדיה [=קיבוץ ליד בית-שאן]. לגבי עדאקי היה זה ניצחון גדול והכרה שעוד רוצים בו ומטילים עליו משימות. לגבי אנצו סירני שקרא לעדאקי, היה עדאקי רק עוד פועל לעבודה, עולים על הקרקע וזקוקים לפועלים. סירני, בקבלו את פני עדאקי, "אמר כמה מלים על מסירותם של בני עדות-המזרח" (עמ' 49). כמובן שניתן לפרש משפט זה בדרך שפירש עדאקי, אבל אפשרי אולי גם פירוש אחר, ציני יותר.
ו. ה"פשלה" בעין-פשחה
אחרי ה"פשלה" בעין-פשחה נטשו את עדאקי. לעדאקי יש הסבר לכך: התקיים בירור. אנו היום מפוכחים יותר, ויודעים כי "בירור" לא התקיים. ואם התקיים, לא כלפי חיילים מן השורה, כעדאקי, והראיה: בתום הבירור לא התקשרו לעדאקי והודיעו לו: "הבירור נסתיים", אלא, עדאקי, לאחר שכשל כוח ההמתנה והמבוטלות שבו, פנה לברר במה חטא כל-כך, אז הואילו לבשר לו: הבירור נסתיים. ועוד, עם סיום הבירור, כשהתגלה שאינו אשם, לא כיפרו בדרך כלשהי על השעייתו הארוכה, אלא אמרו לו, כפי שכותב עדאקי: "עכשיו אומר לי הממ"ז [=מפקד המחוז], שאני חופשי ויכול לפנות אל כל אשר ארצה" (עמ' 52).
דהיינו, עד עתה, עדאקי, רעבת כמובטל וכמושעה, מעתה תמשיך לרעוב, אך הפעם כמובטל בלבד. ויש לזכור, שעדאקי הינו חייל שהושקעה בו עבודת אימון יקרה. גם בפרשה זאת ניתנים הדברים לשני פירושים – מי שרוצה רואה כאן רוק, אחרים רואים כאן גשם.
ז. האדונים והמשרת
כותב עדאקי: "החברים עוברים על פני, יוצאים למכוניות המסיעות אותם למקום העבודה ולפעמים מדברים ביניהם עלי, איך אני ישן, כמה אני מלוכלך, שאני ישן על הרצפה, שלירה סורית אחת מספיקה לי יותר מאשר להם מספיקות חמש-עשרה הלירות הסוריות שהם מקבלים ליום" (עמ' 89).
אני יודע מה תאמרו. לדידי, איני יכול שלא לראות כי מקבלי חמש-עשרה הלירות ליום הינם (במקרה ושלא במקרה) פינקלשטיינים ודומיהם, וזאת, כי לעולם תנקר בי השאלה בעניין אופן חלוקת התפקידים: מי הוא האדון ומי הוא המשרת.
ח. מרגל ללא מסמכים
כותב עדאקי: "אחת לחודש שולחים אותי אל משרד הביטחון המקומי להחתים מחדש את דרכוניהם של עובדי המשרד (הארץ-ישראלים!) ולהאריך את אשרות השהייה שלהם. ובכל פעם אני משתוקק שיהיה גם לי מסמך כזה, מסמך שישחרר אותי אחת ולתמיד מסיוט הכיס הריק וחוסר הזהות הרשמית" (עמ' 95).
גם אני השתוקקתי שמישהו ייזכר בעדאקי וידאג להמציא לו תעודת זהות או דרכון. או מישהו ייזכר לשאול מדוע יש צורך במרגל במשרד בנייה, ועוד במשרד בנייה שבו עובדים יהודים מארץ-ישראל ולא במשרד שבו עובדים גויים...
ט. על ילדי סוריה שהוברחו לארץ
כותב עדאקי: "מְשקים רבים פחדו לקלוט אותם יחד עם ילדיהם המטופחים והבריאים. כאשר באו הקבוצות הראשונים היינו עדים למחזה מביש: קבוצות של ילדים מסוריה, קטנים ועניים, לנו ברחובות חיפה, בפתחי מוסדות. אך עד מהרה התאושש היישוב וקלט את כולם...".
שאלתי היא: האם "סוף טוב" זה הינו טקסט או שכתוב?
י. הכושי עשה את שלו
עדאקי, ותיק ורב-זכויות, מגיע לירושלים, ושוב הוא מובטל. אליהו רזי שולח אותו בפתקה אל אחד שנקרא שלמה רוזנזפט, מזכיר המוניות של "נשר". מר רוזנזפט הערים מכשולים בדרכו של עדאקי, אך זה עמד בכולם. לבסוף הריץ אותו רוזנזפט ב"לך ושוב". וכך כותב עדאקי: "בינתיים מעבירים מועמדים אחרים, במקרה או שלא במקרה אשכנזים כולם, את מבחני הנהיגה, ומכניסים אותם לעבודה בלי קושי..." (עמ' 175).
עמוד זה והמתואר בו משפיל. הערכתי לעדאקי שיכול היה לעמוד בהתאכזרות זאת. היום אנחנו מתקוממים בדורשנו את המגיע לנו על-פי העיקרון הדמוקרטי של שוויון. ואולם, מקרהו של עדאקי שונה: עדאקי הינו בעל זכויות-יתר מצוינות, והיינו צריכים לשאת אותו על כפיים.
יא. נסלק העשן מבין עינינו
ואם הוזכרו הר-אבן ויריב, אין זה מיותר להזכיר את מי שהספר כמעט הוקדש לו, את יהודה ניני. כולם זוכרים את רשימתו החשובה ב"שדמות", שמהווה ציון דרך, שלפניו ואחריו אין.
לא פעם ראיתי העתקה מדויקת של מה שתיאר יהודה ניני: תימני נרתם למשימת התנדבות של הכנת קומזיץ: עמל מפרך של איסוף עצים, הבערת האש, עשן בעיניים, ידיים מפויחות, ולבסוף הוצאת תפוחי-האדמה מן האש והגשתם לאורחים המסובים. ומי הם האורחים? הם-הם חבריך לשורה, שלא סייעו בידך, ציפו לשעת האכילה, ועוד מלגלגים על רוח ההתנדבות שבך. כן, לא פעם ראיתי זאת, ובעצמי הייתי קרבן מגוחך מסוג זה. על כגון זה נטבע מטבע לשון צרפתי: "המוציא ערמונים מן האש".
למאן בנינו יירשמו כל ההגיגים האלה, לבל יישנה הדבר אצלם.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון ס, טבת תשל"ו, עמ' 6–7.