[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עה, אייר תשמ"א, עמ' 20–21].
כשאני בא לדבר בשירתו של טוביה סולמי הריני מדבר על פעימות לב, ופעימות לב אלו, שמוצאים ביטויים בשיר או בסיפור הן פעימות ליבי אני. הזיקה שלי אל טוביה ושירתו היא עניין של הזדהות גמורה, וזאת למרות שצמיחות הילדות שלנו היו בשני עולמות נפרדים עד לתכלית. צמיחתי אני הייתה בתימן וצמיחתו של טוביה בשכונת-התקווה, שבארץ-ישראל. בכל ארבעת ספריו, שכֹּה שונים זה מזה, הצד השווה שבהם הוא האדם, החברה והשכונה. זוהי שכונת-התקווה שהיא עולם שלם בפני עצמו, תוכל לקרוא לו עולם שוליים ותוכל להגדיר את תרבותה והווייתה תרבות שוליים, ואף תרחיק-לכת ותאמר שכל הצמיחות שצמחו בשכונת התקווה הן צמיחות שוליים. אולם לא תוכל להתעלם מכך ששכונת-התקווה היא עולם בעל עצמִיּוּת משלה, הגיון ותרבות משלה.
לאמיתו של דבר, כשאתה בא ואומר על משורר פלוני משכונת-התקווה, שהוא משורר שוליים הרי הגיחוך שבדבר מיטשטש בתוך האמיתות הללו של המציאות ועולמנו כיום. ואני מדבר על עולם זה שאני חי בתוכו בארץ הזאת, שהרי התופעות הנואלות ביותר הופכות לשגרה, לאקסיומה, ומתוך כך הן משתלבות במציאות. השילוב הזה מסוכן מאד. אם נתחיל להקים כאן בישראל תרבויות שונות המבוססות על דעות קדומות, על מוצא עדתי, על מעמד חברתי הרי דבר זה הוא המסוכן ביותר בהווייתנו המתחדשת בישראל. לצערנו הגדול, חסרה לנו מנהיגות אמיתית אשר תשקף את הווייתנו הלאומית החדשה, שתהיה בעלת מעוף רוחני-תרבותי, השואבת את תרבותה ממקור מורשת עדות-ישראל על כל רבדיה הרוחניים של כל חלקי האומה. מנהיגות אמיתית של אומה תהיה בעלת ראיה רחבה ומקפת ותראה לנגד עיניה את ההתפתחות הזאת המבורכת ותתריע על הסכנה שבדבר, סכנה לשלום העם, לאחדותו, לצמיחת תרבותו המגוונת, ולאמיתו של דבר אף לעצם קיומו ומהותו.
רואים אנו כאן תמונה פשוטה: ישראל א' וישראל ב'. בישראל א' כותבים שירה והיושבים ראשונה בשירה זו הם כמה וכמה משוררים הנאבקים זה בזה על ברכת הרשות במרפקים, לאלה הכותבים שירה מעין זו צמודים אישים היושבים בקתדראות הגבוהות של החברה ושואבים את השפעתם מכוח משאביה של המדינה. הם מוגדרים בפי אחד ממשוררי השוליים כ"מעוננים". שירתם זו נכתבת במטעני לשון המשמשים כתיבה עיתונאית ויחד-עם-זאת היא מובנת אך ורק לכותביה. המשוררים הללו מקבלים את כל הסעד החומרי בצורת מלגות ומענקים מקופת המדינה ובו בזמן לא תמצאו בשירה זו זיקה כלשהי אל העם, אל המדינה, אל ירושלים, אל העבר של העם, אל הווייתו החדשה והמתחדשת ואל עתידו הרוחני והקיומי. שירה זו אין לה ולא כלום אל העם היושב בציון, אל גורלו, לבטיו, ששונו ויגונו.
טוביה סולמי, כאמור, הוא משורר שוליים והוא כותב שירה הקשורה אל העם הזה, אל האדמה הזאת, אל הרחוב והשכונה, על ביצותיה, פרחיה, אפלותיה ואורותיה. שירה זו מדברת על הקדושה שבבית, על הדר המועד ותפארת השבת, על אבות עטופי הטלית ועטורי התפילין ועל אמהות המשקיעות את כוחן בעבודה יוצרת וממצות את תמצית חלבן ודמן למען בתיהן וילדיהן. טוביה כותב:
וַאֲנִי נַעַר וּמֵהֲמֻלָּתוֹ בוֹרֵחַ
עַל גְּדַת הַמּוּצְרָרָה עֲלֵי דִמְיוֹן
עָנִי וּמִתְגָּאֶה אֶל כִּנֶּרֶת
בִּטְלָאֵי רוּחַ שֶׁלִּי גְנוּבָה חֲטוּפָה
בִּצִבְעוֹנִין כִּנֶּרֶת שְׁמוּרָה
מִקְּדֻשָּׁה בַּבַּיִת לוֹ לָאָדָם
נִמְלָט לְהֶמְיַת הָרְחוֹב וּכְכָל אָדָם.
('טְלָאֵי רוּחַ', עד עלות השחר, עמ' 15).
לבריחה הזאת, מן הקדושה בבית, ישנה תוצאה חמורה מאד. הבריחה היא מקדושה שבבית להמית הרחוב – זהו הניגוד המוחלט לקדושה שבבית. את המית הרחוב הזאת מייצגים דיזנגוף, דיסקוטקים, העולם-התחתון ובתי-הכלא. בספר זה של טוביה "עד עלות השחר" פגה המרירות והחרון של ספריו הקודמים, ובמקומם באים רק זיכרונות וגעגועים. הוא פוקד את מחוזות ילדותו, מציץ הוא אל הפינות שבהן בִּילָּה בהיותו ילד. בכלל, זיכרונות הילדות של טוביה הם מוטיב מרכזי החוזר על עצמו בכל ארבעת ספריו. לעתים נראה אותו מוטרד עקב זיכרונות אלו ומתרפק עליהם, אבל תמיד הם פועמים בו, בנפשו הרוגשת. עוצמתם של הזיכרונות הללו הם אחד היסודות העיקריים בשירתו של טוביה. נחל איילון-המוצררה, הגובל את שכונת-התקווה, הופך להיות אחת הנפשות הפועלות בהרבה משיריו. הוא כותב:
אִם תִּגְאֶה אִם תִּשְׁפַּל כְּעֶדְרֵי צֹאן בַּרְזֶל
נַחֲלִי הָאַכְזָב הָרוֹעִים
זִכְרוֹנוֹת יַלְדּוּתִי בִּשְׂדוֹת אַרְצִי
לֹא תִשְׁטֹף הַחֲלוֹמִית.
יַעַמְדוּ כַּנָּהָר (עולם תחתון, עמ' 21).
לישראל ב' יש הרבה מאד תוכן, הרבה מאד עומק וגובה. ומעל לכל יש מטענים רוחניים ותרבותיים בתוך העוני שהיא שוקעת בה, השכונה. יש לישראל בשכונה תכליות של חיים, וטעם וריח של חיים ואהבה. זוהי ישראל שלו, של טוביה. והוא שר לה שירים שיש בהם הרבה אהבה וגם לא מעט לגלוג שבחיבה. מכיר הוא המשורר את ישראל זו כהכירו את עצמו:
לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי לֹא שָׁרוּ הַשִּׁירִים
לֹא שָׂחוּ סִפּוּרִים עַל תֵּל-אָבִיב שֶׁלִּי
עַל הַשְּׁכוּנָה שֶׁלִּי לֹא צִיְּירוּ צִיּוּרִים
שָׁתְקוּ הַיּוֹצְרִים בְּגִילִי וְאֶבְלִי. (על ישראל שלי, עמ' 22).
בתוך סדרת השירים המוקדשת לישראל שלו, של טוביה ('על ישראל שלי'), מצוי השיר "טרומפלדור", ואין המדובר בטרומפלדור הידוע, אלא בבית-הקברות הישן של תל-אביב שברחוב טרומפלדור. הוא נכתב, כנראה, תחת רושם רשימתו של יעקב בן דוד גלוסקא, שבה הוא מספר, שעבודתו הראשונה בארץ-ישראל, בהיותו נער, הייתה בניית הגדר של בית-קברות זה, והנפטר הראשון, שנקבר בבית-קברות זה, היה יהודי תימני בשם צארום. לגבי טוביה, נפטר זה זהו החלל הראשון שנפל על מזבח תקומתה של ארץ זו, הוא רוטן:
פָּסְחוּ הַסּוֹפְרִים עַל תֵּימָנִים בְּצִיצִיּוֹת
וּבִגְדֵיהֶם מְטֻלָּאִים עַד אֵין מְתֹם
מְבוֹסְסִים בִּגְדוֹת יַרְקוֹן עִם הַקַּדַּחַת
לִנְטֹעַ עֲצֵי הַסְּרָק כָּאֵקַלִפְּטוּס
וְהַנִּשְׂרָד מֵעֲמַל יוֹם הִכָּהוּ טִיפוּס
וַעֲבוּרָם טְרוּמְפֶּלְדוֹר הוּא בֵּית קְבָרוֹת
שָׁם מְבַלִּים שָׁעוֹת בְּבִקּוּר קְרוֹבִים
וְעֵת קָבְרוּ חָלָל רִאשׁוֹן בְּזוֹ "הַמְּעָרָה"
אָמְרוּ מִצְוָה גְדוֹלָה יִשּׁוּב הָאָרֶץ
וְגַם בֵּרְכוּ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" לַזְּמָן הַזֶּה
סְעוֹדָה גְדוֹלָה עָשׂוּ "לְחוּח" עִם "הַחִלְבֵּה"
מִמִּדְרָשִׁים וּמִשְׁנָיוֹת צִטֵּט הַמָּארִי
כִּי עִיר נִבְנֵית מִמַּצֵּבוֹת וּבִנְיָנִים
שִׁכּוּן הַקֶּבֶר הוּא עֵדוּת לִבְנֵי אָדָם
בְּתֵל-אָבִיב שֶׁלִּי רַבֵּי מִדּוֹת שֶׁל רוּחַ
וּמַרְתְּפֶיהָ כֹּה מָלְאוּ בְּשָׁרָשִׁים לָעֹמֶק. ('טרומפלדור', עמ' 26).
לפנינו כותרת שם הספר: "עד עלות השחר" ושיר ראשון הנושא את שם הספר. ובכן, פסוק זה כפי שהוא כתוב בתורה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה), ממשיך בדברי חז"ל: מעשה אבות סימן לבנים (בראשית רבה מח, ז). שירתו של טוביה היא בסימן של מאבק על סולם ערכים יהודי-אנושי, היא מעוגנת בשירת הנבואה של נביאי-ישראל ומקורה והשראתה באהבת האדם כפי שטבעו חז"ל בתורת האמת שלהם: "אהֹב את הבריות, אהֹב את הצדקות, אהֹב את המישרים" (מסכת דרך ארץ א, כד). סימניה הראשיים של שירת טוביה הם האור והגאולה, האמת והצדק החברתי. כאן לפנינו התחלת השיר למעשה:
גְּזֵרַת הַכָּתוּב עַל קִיר
קְרִיאַת תֵּגֶר לָרָפִים
לָעֲיֵפִים נֶחָמָה וֶעֱזוּז.
"גזרת הכתוב על קיר" – זוהי גזרה ששום אומה לא נתנסתה בכשכמותה. כותב שורות אלו הינו איש חינוך. וכשאני שואל את תלמידיי על משמעות "עלות השחר" במקורותינו לא זכיתי, לצערי, לשמוע את ההסבר הקולע והמדויק, כי תכלית הלמידה בימינו, לצערנו הגדול, תכליתי מדי, והמטרה היא השגת ציונים בלבד. "עד עלות השחר" יש לו משמעות כבדה במקורותינו ומשמעותו עד זרוח שמש הגאולה. משוררנו מבקש את ניצוצי הגאולה ואינו מוצא. הוא מוצא "רפים ועיפים", הוא מוצא עשיר ובן-ריש אשר מקדישים את כל הונם במקח וממכר. הוא מוצא לפניו מציאות מעופשת, עבֵשה כביצות נחל איילון הסמוך לשכונתו. משוררנו אינו מוצא אפילו עם מי להיאבק שהרי הוא מוצא את עצמו מתהלך בצד בישימון המציאות, מנסה להשיא משואות בראש הר, להציב ציוני דרך ותמרורים לתועים ולבּוהים. הוא מנסה למצוא "תיקון לכלים שבורים", אלא שהכלים השבורים הללו הם כאמור כלים שבורים ואף התיקון שלהם מפוקפק למדי, שהרי התועה והתוהה אינו מודע לכך שהוא תועה ותוהה, והלכך מוצא הוא את עצמו בבחינת כלי שבור. מה שמעיק על המשורר ביותר – אבדן הכיוון והמטרה. אין עם מי להיאבק. זהו למעשה אבדן הכיוון. ועקב כך באה הקריאה-הזעקה:
לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּנֵי אִישׁ
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
עַד יִזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. ('עד עלות השחר', עמ' 7).
אלא שגם קול זה נשאר כקול קורא במדבר, ושוב, מחמת אבדן הכיוון:
יִמָּשֵׁךְ עַד מָתַי זֶה הַלַּיְלָה
אֵימָתַי יִתַּם הַמַּאֲבָק הַהוּא. (שם).
הוא אשר אמרנו: מושג השחר לגבי עם-ישראל אין דומה לו בשום אומה ולשון. אצל אומות העולם "עלות השחר" היא כפשוטה וכמשמעותה – זריחת השמש, התפוגגות האפלה של הלילה. ואילו לגבי ישראל, עליית השחר – המשך מאבקו של אותו אב קדמון אשר נאבק עם המלאך ויוכל, שׂרה עם שר העולם – וניצח, אבל לא באופן סופי. את המשך המאבק השאיר לזרעו אחריו וכל החורבנות והאסונות והשואות הם תוצאה של אותו המשך המאבק.
שאלתו של המשורר: "אֵימָתַי יִתַּם הַמַּאֲבָק הַהוּא" נשארת למעשה ללא מענה, כי כאמור, אין עם מי להיאבק. מכאן חוסר הכיוון של המאבק. המשורר בא מבית ששם לא היו בעיות, שם הכל שריר וקיים, איתן במעמדו ואדיר בקיומו. אביו, שהוא מורו ורבו של טוביה, לא היה צריך להרחיק-לכת כדי למצוא את הכיוון. לגביו הדרך הקצרה ביותר אל בית-הכנסת היא הדרך אל ש"י העולמות, ואולי משום כך עושה המשורר תפנית לקראת סיומו של השיר:
וְאִם לְבַד
שָׁם בַּחֲזִית נוֹתַרְנוּ
עוֹד אֵיתָנָה הָרוּחַ
דָּרוּךְ כָּל שְׁרִיר
רַק הַשֵּׂעָר פָּרוּעַ מְעַט הִכְסִיף
לֹא יֵרָאֶה בְּלַיִל וְחֶשְׁכָּתוֹ.
אלא שגם תפנית זו אפשרית בתנאי אחד: שֶׁיִּמָּצֵא עם מי להיאבק:
רַק בְּרוּ לָכֶם הָאִישׁ
לְהֵאָבֵק עִמִּי עַל עוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת
כִּקְרָבוֹת נְעוּרֵינוּ עַל עוֹלַם הָעֲלָמוֹת
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר. (שם, עמ' 8).
ניסיתי כאן לגבש משהו כעין סיכום או לפחות להציג את הזיקה של ספר שירה זו, המדובר בו, לספריו הקודמים של טוביה, אבל מתברר לי שעניין הסיכומים והזיקות במקרה דנן עדיין בלתי אפשרי וגם אין צורך בו, כי טוביה הוא במלא הינף כתיבתו. ובמושגי השירה קיים כלל, שטיפת מים משקפת את כל האוקיינוס, וחרוז אחד משירו משקף את כל השיר.
שירתו של טוביה מצטיינת בסגנונה העשיר, בביטויה העז והשנון, הקולע והחריף. שירתו כתובה מתוך השראה יהודית ואנושית, כי היא מבטאת בשלל צבעיה את הפרט והכלל. הוא שׂם את הדגש על העבר, ההווה המתהווה והעתיד של המדינה, מתוך דאגה נאמנה לשלום האומה, ולאחדות רקמתה השסועה של החברה בישראל.