סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ג)
ראיה כד: הייתכן שרס"ג סבר שחכמי התלמוד ראו אורות נבראים-נבואיים?
בהמשך שרבוטו של הזייפן לספר-יצירה (ד, א), הוא כותב שחכמי התלמוד ע"ה ראו "אורות", וז"ל: "אבל עניין [...] האור הנכנס באוויר הנגלה בעולם כולו [...] ודבר זה הוא גם מה שקוראים אותו חכמים 'רוח הקודש', אשר אחר סילוק הנבואה [=אחר שנסתלקה הנבואה מעם-ישראל], היה מופיע להם [=לחכמי התלמוד] אור כאילו הוא מוחזר מראי, והיו שומעין קול כאילו המרחב, כלומר המדבֵּר מחזיר אותו, והוא שקוראין אותו 'בת קול'. כלומר הנולד מן הקול" וכו'.
ולפי משרבט הפירוש חכמי התלמוד היו רואים בעיניהם אורות פלאיים ושומעים באוזניהם קולות מהדהדים! והנה לפניכם שתי ראיות השוללות את הזייתו הזו של השרבטן-הזייפן, ואחל בראשונה מתוך ספרוֹ המפורסם של רס"ג "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' יח), וכֹה דבריו:
"אבל ההכרחיים מן המדעים – הרי כאשר משיג חושינו דבר-מה ונתאמת לו, ולא נוכל לקבוע אותו הדבר בליבנו כדעה אלא עם קביעת דברים אחרים עמו, הרי חובה שנקבע בדעתנו את כולם בין שהיו מעטים או מרובים, [...] הרי אם ראינו עשן ולא ראינו את האש אשר ממנה נולד אותו העשן, חייבים אנו לדעת שאש מצויה על ידי מציאות העשן [...] וכן אם שמענו קול אדם מאחורי כותל, חייבים לדעת שהוא מצוי, כי לא יהיה קול אדם אלא מאדם מצוי".
ואם יש אפשרות לשמוע קולות ב"רוח הקודש", מדוע רס"ג אומר "כי לא יהיה קול אדם אלא מאדם מצוי"? כמו כן, בספרוֹ שם רס"ג מוסיף ושולל את ההזיה הזו לפיה ה' מדבר עם בני אדם באמצעות "בת קול", והנה לפניכם דבריו בספרוֹ "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צב):
"יש מהם מי שיֹאמר ראיתי שהכתוב אומר שיש לה' רוח ודיבור, והוא אמרוֹ: 'רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי' [ש"ב כג, ב], נֹאמר לו כי הרוח והדיבור הללו נבראים, והם אותו הדיבור הנכבד אשר השמיע ה' אותם לנביאוֹ [=אין דיבור אלא לנביאים] [...] כך תהיה ביחס אליו [=לה'] 'רוח' עניינה חזון ונבואה, וזה מאותם הלומדים מכך, חוסר ידיעה בלשון העברים".
וגם מדברי רס"ג במקור האחרון עולה, שאין דיבור מאת ה' אלא לנביאים, הוי אומר, לאחר סילוק הנבואה מעם-ישראל, אין, לא "אורות" ולא "קולות", למעט במסיבות טבע וסמים... וחשוב להזכיר, כי "רוח הקודש" לדעת רבנו הרמב"ם במורה (ב, מה) היא עזר אלהי נעלה ולא הזיות במסיבת טריפּים של שיכורים ודלוקים... כמו כן, לפי מחבר הפירוש יש להבין את שלל אגדות התלמוד שבהן נזכרה "בת-קול" – כפשוטן, כאילו הנזכרים בהן ראו אורות ושמעו קולות מן השמים! ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן מעידה כאלף עדים על טמטום ללא תחתית...
והנה לכם עוד ראיה לכך שרק נביא רואה אורות מאת ה' יתעלה שמו, וכך אומר רס"ג בספרוֹ "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קכז): "ונתברר לי כי השליח [=משה רבנו] היה מתברר אצלו, שהדברים שהוא שומע הם מאת ה' [...] והוא [=ואיך היה מתברר לו שמתחיל מראה נבואה?], שהיה נראה לו סימן מסוים, שמתחיל עם התחלת הדיבור ומסתיים בהסתיימו. והוא: או עמוד אש, או עמוד ענן, או אור בהיר, שלא ממיני האורות הידועים. וכאשר יראה אותם הנביא כך, יתאמת לו שהדברים מאת ה'". ואם אכן כל אדם חכם יכול לראות אורות ואף לשמוע קולות מאת ה' יתעלה, איך ייתכן שהאורות שראה משה יהיו לסימן לתחילתו של מראה נבואה?
וראוי להוסיף ולשאול, היעלה על הדעת שרס"ג לא יזכיר בכל רחבי כתביו עניין יסודי זה? דהיינו שכל חכם גדול עשוי לראות אורות ולשמוע קולות ב"רוח הקודש" מאת ה' יתעלה שמו? והלא אם אכן אמת היה הדבר הזה, הרי שהוא היה צריך להיות נדון בהרחבה, לפחות באמו"ד.
ראיה כה: רס"ג מזהיר שלא ניתן לידע כיצד נבראו ארבעת היסודות!
בשרבוטו של הזייפן לספר-יצירה (ג, ו) הוא כותב כך:
"כי אלה סודות הספר [...] ואמר סוד גדול מכוסה מופלא ומפואר שממנו יוצאין אש רוח ומים [...] אלה הם סודות בריאת היסודות הללו מן הכ"ב אותיות והמספרים, מה שנצטייר באוויר תבנית [...] ונעשה מים, ונצטיירה תבנית [...] ונהיה העפר, ושהאוויר אשר הוצאו ממנו לחיותיו נעשה אש [...] ושאר האוויר שלא נסחט הרי הוא קיים [...] וייתכן שהוא סוד מכוסה רומז בו אל העפר [...] וסוד מופלא רומז בו אל המים [...] וסוד מפואר רומז בו אל האש".
וזו דוגמה אחת מני רבות למטרתו המרכזית של ספר-יצירה לפי השרבטן: לגלות את סודות הבריאה יש מאין וכידוע חז"ל אסרו זאת באיסור חמור וכאמור בראש מאמר זה, ובמשנה חגיגה (ב, א) נאמר: "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים [...] וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם [...] וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".
ברם, מדברי רס"ג בסוף הקדמת פירושו למשלי עולה, שכל ענייני בריאת העולם יש מאין, ואף עניינים מדעיים פחות טמירים ונשׂגבים מאלה – כולם הם בגדר הנסתרות שאין לעסוק בהן! הייתכן אפוא שרס"ג יֹאמר שאסור לעסוק בענייני יצירת יש מאין, ואף בדברים הקרובים לכך – ויחד עם זאת יקדיש חיבור שלם לפירוש ספר יצירה, אשר מתיימר לעסוק בבריאת יש מאין? היעלה על הדעת שרס"ג, אשר אסר לעסוק בענייני היצירה, יעז להתפרץ ולהתרברב בידיעת אופני יצירתם של היסודות והנבראים? וכֹה דברי רס"ג בסוף הקדמת פירושו לספר משלי:
"ומצאנו עם ההתחקות וההתבוננות, שספר זה [משלי] כולל שנים עשר עניינים נעלים משערי החכמה [...] והשנים עשר, ההודעה לדורש החכמה היאך לבקשהּ, ייחד לעניין זה מאמר גדול [...] ואשר הביאוֹ לכך הוא מפני שיָּדע שדורש החכמה פונה אליה בחשק ובלהט, ואם הוא ייצא אליה פתאום, יבוא במבוכה ולא יֵדע מה הוא אשר ראוי שיתעמק בו ויִשְׁאל עליו, ומה אשר אינו ראוי לכך מחמת שאינו נישָּׂג, לפיכך ציין החכם את מה שאין דרך לעמוד עליו מן המדעים, והבדילוֹ והפרישוֹ לצד, ואמר לתלמיד: אל תשאל על זה כי התעסקך בו עמל וטרדת לב וזה הוא ידיעת הבריאה והיצירה וטבעֵי הדברים מעיקרן, ואמר בכולם יחד שהם לה' יתהדר ויתרומם, ומיוחדים לו, ושכל בני האדם תקצר יכולתם להשׂיגם, והוא אמרוֹ: 'כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי, וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה' וגו' [מש' ל, ב–ג], 'מִי עָלָה שָׁמַיִם' וגו' [מש' ל, ד], וכפי שאבאר פסוקים אלו במקומם [...] וכאשר הבדיל החכם את אלה [=יצירת יש מאין וכיו"ב] לצד" וכו'.
ובפירושו לפסוקים במשלי שנזכרו בדבריו בסמוך, אומר רס"ג כך (עמ' רמה–רנא):
"ואף-על-פי [...] שאיתיאל לימדני המדעים [...] הרי נשארה חכמה שלא לימדני אותה, לא מפני שהיה יודע אותה ומנעהּ ממני, אלא שגם הוא לא ידעהּ. ולא איתיאל לבדו נעלמה ממנו חכמה זו, אלא גם כל בני האדם, לא ייתכן שידעוהָ בשום אופן ולא על-ידי סיבה [=אמצעי כלשהו]. [...] והנה גילה על החכמה הנסתרת הזו שאף אחד לא ישִּׂיגנה שהיא חכמה לה' יתהדר ויתרומם, שהוא יחיד בה [=רק הקב"ה יודע את החכמה הנעלמה והנשׂגבה הזו] והיא חכמת בריאת יש לא מיש [כיצד נבראו הנבראים] וקביעת טבע כל דבר כפי שאנו רואים [ולא רק כיצד נבראו הנבראים יש מאין, אלא גם כיצד נקבעו טבעיהם לאחר שהם נבראו – הוי אומר, אפילו דברים שהם אינם בגדר 'יש מאין' הם בגדר הנסתרות, כל-שכן בריאת יש מאין].
ואף איוב כבר אמר כי החכמה הזו לא ישִּׂיגנה אף אחד מבני אדם ולא מזולתם [=לדעת רס"ג, אפילו המלאכים אינם יודעים את סוד הבריאה!] [...] וביאר כי החכמה שאינה ניתנת להשׂגה היא בריאת הדברים הללו לא מיש [...] וכך דברי אגור כאן שהחכמה שאינה נישֶּׂגת היא חכמת ארבעת היסודות ופיתוחם וטביעתם [...] כך הקדים אגור כי ידיעת כל זה היא לה' יתהדר ויתרומם [...] והיה אומר להם [איוב:] ואם תאמרו והאם יש מדעים שלא ישׂיגֵם בעל השכל הבריא מבני אדם? אני אומר לכם: כן, האם אינכם מודים שחכמת בריאת העיקרים והיסודות אין ביכולת הנבראים להשִּׂיגהּ? [...] אבל אגור [...] הייתה מטרתו להודיע ללומד החכמה היאך ילמדנה, ומה הם הדברים שאין לו יכולת לעמוד עליהם, כדי להקל יגיעוֹ וישיג מטרתו.
[...] לפיכך אמר לו אגור [לתלמידו:] אל תדמה זאת בנפשך [שניתן להשִּׂיג הכל] – כי יש כאן דברים שאין עליהן תשובה, וכיוון שאין להן תשובה [...] אל תחקור בהם, כי לא תשִּׂיגם [...] וכך עשה אגור, אמר למתלמד: אל תדרוש את החכמה מבריאת היסודות היאך נבראו, ולא על טבע היאך הוטבע, ולא על טבע היסודות היאך הוטבעו [=ושם רס"ג מאריך שלא ניתן לידע אפילו כיצד ניתנו לחומרים וליסודות טבעיהם, ואף לא כיצד נתגבשו הנבראים מהיסודות – והנני אומר 'אפילו' כי לא מדובר ביצירת יש מאין, כל-שכן בענייני יצירת יש מאין], הסר את אלה מליבך, כי הם לה' לא לבני אדם, כדי שלא תפזר את כוחות מחשבתך בהתעסקך בהם, פנה בכל כוח תבונתך אל מה שאפשר לך לדעת אותו מדברים המסורים לבני אדם [...]
כל שכן מה שאחרי זה [בדברים העמוקים מזה:] שתשאל היאך נבראת אש לא מאש, ונוצר אוויר לא מאוויר, ונהיה מים לא ממים, ונתחדש עפר לא מעפר, כל-שכן שלא תדע מאומה מזה [...] ואילו נשאל החכם המופלג בבני אדם במדע, על היסודות הללו וטבעיהם, לא תהיה לו תשובה יותר משיֹאמר: כך נטבעו וכך נחקקו [וכל שכן שלא יידע מאומה על אופני יצירתם!]
[...] לפי שאנו מקהלות החכמים אומרים: אמר לנו אגור [...] שכבר החליטה לנו דעתנו שהסוגים הללו אינם נישָּׂגים, לא ייתכן שבעל שֵׂכל בריא ישיג מה שכבר החליט הוא [=אגור] עליו שאינו נישָּׂג [...] וכשם שאין תשובה על העיקרים והיסודות הללו יותר מן האמירה 'כך נבראו וכך נטבעו', כך אין תשובה גם על פרטי הדברים [...] לפי שאין תשובה על כל זה, אלא שיֹאמר המופלג בחכמה: כך הם וכך הִכרנום. [...] [והוא מוסיף:] כך נבראו ועל זה נבנו".
הוי אומר, לפי רס"ג כל ענייני בריאת העולם יש מאין ואף עניינים מדעיים חשובים פחות, הם בגדר הנסתרות! איך ייתכן אפוא שרס"ג יעז להתפרץ ולהתרברב בידיעת אופני יצירתם של היסודות והנבראים? ושימו לב לדברים הבאים שאומר רס"ג בהקדמתו למשלי (עמ' רנ): "ואף בראשוני התבניות כגון הנקודה והקו, ואף במספרים אשר להן שורש ואשר אין להן שורש, הטענה בכל אלה יחד אחת, והיא שיֹאמר החכם: כך הוא דרך הדבר הזה ועל זה נבנה".
וגם אלה דברים המנוגדים בתכלית לכל שרבוטי הכופר בעל ספר יצירה ותלמידו הזייפן, שהרי לפי הדברים הללו של רס"ג, אפילו יצירת התבניות כגון הנקודה והקו, ויתר התבניות – אין לנו שום דרך לידע כיצד נוצרו, אך לפי השרבטנים שנזכרו מדובר בתורה שלמה של יצירה! שהרי נראה לקמן שהתבניות כגון הקווים והעיגולים למיניהם נוצרים באמצעות צירופי אותיות! גם בפירושו לאיוב (עמ' קמז) רס"ג אומר שלא ניתן להשיג את חכמת הבריאה, וכֹה דבריו:
"והייתה כוונת איוב במאמר זה כפי שאמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב], לפי שכבר הזכיר [...] מה שעושה ה' יתהדר ויתרומם בעולמו, שהוא הופך את הארצות אשר בהן התבואה והמאכל ומחצבי הזהב והכסף והנחושת והברזל, ויעשֵׂם כאש בוערת כמו שעשה בסדום [...] ואמר על כל זה [על הנהגת הייסורים והאושר בעולם מאת ה'] – כי זה מדע שאנו לא נמצאֵהו, כאמרוֹ: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא', ואף לא יגיע אלינו [לעולם], כאמרוֹ: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא' [איוב כח, כ] [...] ואחר-כך הִפנה את כל זה אל ה': 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' [איוב כח, כג], ועשאוֹ כמו הבריאה והיצירה שאין יודעהּ אלא הוא, ודימה אותן גם לטבעים [=טבעי ארבעת היסודות] אשר לא ידע היאך הָטְבעו כך כי אם הוא [...] הזכיר שמים [=רמז ליסוד האש] וארץ ורוח ומים, כיוון שהם ארבעת היסודות אשר לא יידע האדם היאך הטבעו ולא היאך חוקקו, אלא מוסרים ידיעת עשייתם והנהגתם אליו יתהדר ויתרומם. לפיכך דימה איוב את ההנהגה הזו שהיא ייסורי בני אדם ואושרם ל[יצירת ה]יסודות הללו, וחשב [=שגה לחשוב] כי גם [בזה] בני אדם לא עמדו עליה [=על הנהגת ה' בענייני הייסורים והאושר] [...] ואף-על-פי שגם היא [ההנהגה האמורה] אינה חכמת הבריאה והיצירה. והנה, מה שאמר איוב שיש מחכמת הטבעים [=יצירת ארבעת היסודות יש מאין וכו'] שלא עמדו בני אדם עליה – הרי הוא צודק בכך [...] אבל מה שדימה עניין הייסורין והאושר לטבע היסודות וחוקיהן, ושאין לבני אדם לחקור ולעמוד על הדבר, אין הדבר בזה כמו שאמר, אלא ראוי שיחקרו על-כך כי וודאי יעמדו על הדבר [...] וכיוון שהדבר כך, שכבר הִשִּׂיגו המאמינים את החכמה הזו [=הבנת תכלית הייסורים והעונשים], יהיו דברי איוב אשר חשב [=שגה לחשוב] כי החכמה הזו [=הבנת תכלית הייסורים ועל מה באו לנו] מסוּרה רק לחכם יתהדר ויתרומם, אינה אלא מחשבה בלתי נכונה [...] אלא אפשר לעמוד על כך [=על תכלית הייסורים] – ואין זה כחכמת הבריאה ולא הנהגת היסודות והרכבתן".
הוי אומר, לא רק עצם הבריאה היא דבר שהוא בגדר הנסתרות לדעת רס"ג, אלא אפילו הרכבת היסודות זה בזה ליצירת חומרים ונבראים, אף היא בגדר הנסתרות לה' אלהינו... ואילו לדעת השרבטנים בעל ספר יצירה ותלמידו הזייפן בפירושו, לפי דמיונם הקב"ה יצר את היסודות ואת הנבראים באמצעות קולות עלומים כמכשפים הוברי ההברים, והקולות שרטטו את היסודות והנבראים ביקום... כללו של דבר, לא יעלה על הדעת שרס"ג יֹאמר כדבריהם ההזויים הללו.
ראיה כו: האמנם רס"ג סבר שיש להחֵל את הלימודים בידיעת ההנדסה?
בהמשך שרבוטו של הזייפן לספר-יצירה (ד, ד), הוא קובע: "ומטעם זה [לפיו הקב"ה ברא את עולמו ברצפי אותיות ומספרים] החלו החכמים [=חכמי קדם, ללמד את] תלמידיהם בהנדסה ובתבניות, לפי שהם ראשית הלימודים" – ואף שהיו כאלה כמו אפלטון, הרי שרוב מוחלט מחכמי קדם סברו שיש להחל במלאכת ההיגיון, ולאחריה ללמד מתמטיקה בכללותה.
וגם רס"ג לא סבר שיש להתחיל במלאכת ההנדסה, וכדבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' יח–יט), ושם עולה כי יש להתחיל בלימודי מדעי הטבע ורק בהמשך ללמוד הנדסה:
"אבל ההכרחיים מן המדעים – הרי כאשר משיג חושינו דבר מה ונתאמת לו, ולא נוכל לקבוע אותו הדבר בליבנו כדעה אלא עם קביעת דברים אחרים עמו, הרי חובה שנקבע בדעתנו את כולם [...] הרי אם ראינו עשן ולא ראינו את האש אשר ממנה נולד אותו העשן, חייבים אנו לדעת שאש מצויה על ידי מציאות העשן, כי לא ייתכן זה אלא על ידי זה [=וזו דוגמה ממדעי הטבע]; וכן אם שמענו קול אדם מאחורי כותל, חייבים לדעת שהוא מצוי, כי לא יהיה קול אדם אלא מאדם מצוי [=וגם זו דוגמה ממדעי הטבע]; [...] [ו]כאשר אנו רואים את המזון יורד לבטן בעלי החיים [...] הרי אם לא נקבע בדעתנו ארבעה דברים לא יתקיים מה שהשיגו חושינו, והם: שיש בהם כוח מושך את המזון לפנים, וכוח מחזיקו עד אשר יבשיל, וכוח מעכל אותו וממסמס, וכוח פולט את פסולתו שבו הוא יוצא החוצה [=וגם זו דוגמה ממדעי הטבע] [...]
ויש שלא תתקיים לנו ידיעת מה שראינו אלא עד שניצור מלאכה אשר תאמתהו לנו [=וכוונתו להנדסה] [...] והוא כגון מה שאנו רואים את הירח עולה על הארץ ושוקע בזמנים שונים בלילה או ביום [...] וכל זה [=כל תצורות ומהלכי הירח] לא יתברר לנו כי אם על ידי מלאכת ההנדסה [...] והתחלנו בידיעת התבניות הפשוטות אחרי הנקודות והקווים, ועד לידיעת התבניות המשולש והמרובע והעגול והמשולב והמקביל [...] עד שידענו כי תבנית הגלגלים כדוריים או עיגוליים [...] נמצא, כי בשלמות מלאכות אלה [=כלל המלאכות שנזכרו, דהיינו מדעי הטבע וההנדסה] נקבע לנו כי מהלך הירח מורכב מחמש תנועות, ולכן חייבים אנו לדעת שכל המלאכות הללו אמת, כיוון שלא תתכן לנו ידיעת שינויי מהלכו כפי חוקי הטבע, כי אם על ידן".
ובהקדמתו למשלי (עמ' טז) רס"ג לא מציין את ההנדסה כלל ועיקר, וכֹה דבריו שם: "ושלמות המדע בארבעה אופנים [...] אשר ללמידה היא שילמד האדם עיקרי המדעים ויסודותיהם" וכו'. כלומר, רס"ג מזכיר את לימודי המדעים באופן כללי, ועל אף חשיבותה, ברור שמלאכת ההנדסה איננה היסוד היסודי מכלל המדעים המכשירים, אלא היא חלק נכבד מהם, ואף שנייה בחשיבותה למלאכת ההיגיון, כאמור – שהרי ללא ידיעת כללי הלימוד לא תתאפשר למידה.
ובפירושו למשלי (עמ' רמה) אומר רס"ג: "לפי שכשם שהמון יודעים את החשבון אבל לא ביסודיות, והתשבורת [=הנדסה] לא ביסודיות". כלומר, המקצוע הראשון שרס"ג מזכיר הוא המתמטיקה בכללותה, וזה סותר את דברי השרבטן לפיהם ההנדסה היא "ראשית הלימודים".
"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).
ראיה כז: הייתכן שרס"ג הבין את נבואת יחזקאל כפשוטה?
בהמשך שרבוטו (ד, ז) הזייפן מאריך להסביר את ההזיה האמורה ב"הלכה" שם, לפיה "כיסא הכבוד" וכל צבא השמים, דהיינו המלאכים, עשויים מאש מיוחדת, דהיינו מחומר! וז"ל:
"ורצה באמרוֹ: 'כיסא כבוד וכל צבא מרום', שבעת מראות האש אשר ראה אותם יחזקאל, ראשיתן: 'עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת' [יח' א, ד] [...] ואחר-כך נתערב בה מראה סגול, כמו שאמר: 'וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ' [שם], וגוף ארבע החיות אש אדומה, כמו שאמר: 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ' [יח' א, יג], ומקיף אותן שביב אש צהובה, כמו שאמר: 'וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק' [שם], ובכל גופן אש כחולה כאילו הן עיניים, כמו שאמר: 'וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם' [יח' י, יב], ועל ראשיהם מושב של אש לבנה, כמו שאמר: 'וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא' [יח' א, כב], ומעליו כיסא של אש מתוכן לבנוניתו פחותה מן הרקיע כדי שייראה בו, כמו שאמר: 'וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא' [יח' א, כו], וכל זה יָצַר [לפי דמיונו של הזייפן, ה' יתברך ויתעלה שמו] באוויר נטול הלחוּת וצייר במספרים ובאותיות, ויצא ממנו מיזוג סוגי האש הללו".
ומדבריו של משרבט הפירוש עולה באופן ברור שהוא הבין את כל משלי נבואת יחזקאל ע"ה כפשוטם, ואם יש להבין את כל הנבואה הנשׂגבה הזו כפשוטה אין צל של ספק שגם את המשך הפסוק האחרון שהוא מצטט יש להבין כפשוטו: "דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה", הוי אומר: יש להבין את הנבואה כפשוטה, דהיינו יש לה' דמות אדם.
זאת ועוד, לפי הזייפן-השרבטן, כל ענייני הנבואה הטמירים שנזכרו בנבואת יחזקאל אינם משלים לעניינים עמוקים כמו השגחתו והנהגתו של הבורא יתעלה את עולמו – אלא, כל ציורי הנבואה מתארים עניינים פשטניים שנבראו במעשה בראשית! כלומר, לפי דמיונו, הקב"ה ברא את כל האמור בנבואה הזו – כיסא הכבוד וכל המלאכים כולם – מחומרֵי היקום הגשמי! ואם יש לה' יתעלה שמו כיסא חומרי, ויש לו דמות אדם במובן הפשטני – הרי שהוא גוף! כללו של דבר, אופני הפרשנות של משרבט הפירוש מעידים על העדר ידיעה מוחלט של יסוד שלילת ההגשמה (=עד שבתרגומו ל'הלכה' הוא מוחק את שלילתה ובמקומה אף מעז להחדיר את ההגשמה, שהרי ב'הלכה' נאמר 'כיסא הכבוד' והשרבטן אומר 'הכיסא הנכבד' ואעסוק בזה במקומו), וכן על העדר הידיעה הבסיסי שאין להבין את משלי הנביאים כפשוטם – היעלה על הדעת שרס"ג ינהג בגסות שכזו ביסוד שלילת ההגשמה? הייתכן שהוא יפרש את משלי יחזקאל כפשוטם וידרדר להגשמה? הייתכן שהוא יסבור שמלאכי השרת עשויים מחומר?
ועתה לדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (פרק ב, י), בעניין זה: "ואם יהרוס הורס ויֹאמר: והיאך אפשר לבאר [בנבואת יחזקאל] ביאורים הללו לביטוים גשמיים אלו?". כלומר, אם יבוא אדם ויהרוס את יסודות תורתנו ויטען שיש להבין את נבואת יחזקאל כפשוטה, ויגיע מהבנתו הפשטנית המשובשת להגשמה, מה נשיב לו? וכך ממשיך ואומר רס"ג: "אנו עונים, כי הדמות הזו ברואה, וכן הכיסא, והמושב הנישא, ונושאיו, כולם נבראים, בראם הבורא מזוהר, כדי שיתאמֶּת לנביאוֹ שהוא אשר ניבא אותו בדבריו, כמו שנבאר במאמר השלישי [ג, ה]".
כלומר, לפי רס"ג כל המחזה שראה יחזקאל אינו מבטא את מהות המלאכים, וכפי שמתואר בספר-יצירה ובפירוש השרבטן-הזייפן שם, אלא מדובר בבריאה של אורות אשר נועדו להעביר מסר לנביא שהמראה שהוא רואה הוא מראה נבואה. הוי אומר, המחזה כלל לא נועד לתאר מציאות מסוימת בעולמות העליונים וכפי שמדמים הוזי ההזיות: בעל ספר-יצירה והשרבטן, אלא מדובר במראה של אור נברא, אשר נברא למקומו ולעיתו כדי לשרת מטרות נבואיות.
והנה דברי רס"ג במאמר השלישי שנזכר: "ונתברר לי כי השליח היה מתברר אצלו, שהדברים שהוא שומע הם מאת ה' לפני שייחסם אל ה' לפני העם. והוא, שהיה נראה לו סימן מסוים, שמתחיל עם התחלת הדבור ומסתיים בהסתיימו. והוא או עמוד אש, או עמוד ענן, או אור בהיר, שלא ממיני האורות הידועים. וכאשר יראה אותם הנביא כך, יתאמת לו שהדברים מאת ה'".
ובספרו (ב, יב) הוסיף רס"ג ואמר בעניין זה: "יש לה' זוהר שהוא בורא אותו ומגלהו לנביאים, כדי שיהא להם הוכחה כי דברי הנבואה אשר ישמעו מאת ה'. וכאשר רואה אותו אחד מהם, אומר: ראיתי כבוד ה'. ויש שאף אומר: ראיתי את [כבוד] ה', כמשפט המלים הנסתרות".
כללו של דבר, לפי השרבטן, נבואת יחזקאל נועדה ללמד על אופן יצירת המלאכים במעשה בראשית, ועל מהות עצמותם החומרית לפי דמיונו! אולם, לפי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", המחזה שראה יחזקאל הינו בריאה ייחודית של אורות אשר אינם "ממיני האורות הידועים" כדברי רס"ג (וכל-שכן שהאורות הללו אינם אש חומרית וכהזיות השרבטן); בריאה שנעשתה זמן רב לאחר שנשלם מעשה בראשית; מעין הולוגרמה שנועדה להעביר מסר לנביא שמדובר במראה נבואה, ולא נועדה ללמד מאומה על מהות המלאכים ואמיתת עצמותם!
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט); "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא), "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).
ראיה כח: הייתכן שרס"ג האמין בהזיות המכשפים בענייני הקמיעות?
בהמשך שרבוטו (ד, ח) הזייפן מוסיף ואומר: "ומכאן [=מעניינֵי שש רוחות העולם אשר נלמדות לפי דמיונו מאותיות 'יהו'] למדו מקצת בני אדם להחזיק בקמיעין ומהשפעות האותיות באוויר". וכמו שהשפעות האותיות באוויר הן דבר אמיתי לפי משרבט הפירוש, אין צל של ספק שגם הקמיעין שהוא מזכיר הם דברים אמיתיים לפי דמיונו. וגם בשרבוטיו לפרק הבא בפירושו שם הוא אומר דברים דומים אשר מורים על אמונתו שיש אמת בקמיעות, ושיש בכוחם לשדד את מערכות הטבע, וז"ל: "ובעלי הקמיעין הראשונים אומרים, שאם [הקמיעין] לא נכתבו בתגיהם אינם מועילים, וכמו שאמר בעל ספר-יצירה, שלא ייתכן שיתפעל באות [=שהאות תפעל את פעולתה ותשדד את מערכות הטבע, כמעשי המכשפים הארורים למיניהם] מה שהמטרה בה [=את הכישוף שמבקשים להשיג באמצעותה, או שיש בכוחה לפעול, לפי דמיונם] – משולש ומרובע וכפוף ומשולשל ומקומר [=כל מיני קווים ושרטוטים שיוצרים נבראים, וכאמור בספר-יצירה בפרקים לעיל] אלא עם תגו [=כלומר יש כוח לאות 'לפעול' אך ורק עם התג שעליה]".
אולם, הואיל ולא יעלה על הדעת שרס"ג יאמץ אמונה פגאנית כאמונת הקמיעות, קאפח מנסה לתעתע ולטעון שמחבר הפירוש (שהוא רס"ג לפי טענתו), לא התכוון במילים הללו לומר שיש אמת בהזיית הקמיעות – ועל דברי הזייפן: "ומכאן למדו מקצת בני אדם להחזיק בקמיעין", אומר קאפח שם: "כלומר, שנתפסו בפשטי המלים כאן, ונדמה להם כי השמות וחלקי השמות מכשיר בידי כל אדם לפעול בהם מה שירצה". האמנם? וכי באמת כל כוונתו של מחבר הפירוש היא לומר שרק "נדמה להם" לבעלי הקמיעות ש"השמות וחלקי השמות [הינם] מכשיר" לפעול ולשדד את מערכות הטבע? אלא, ברור כשמש לכל נבון שקאפח מכזֵּב ומתעתע הואיל ומדברי השרבטן עולה מפורשות שהוא האמין בהזיית הקמיעות הפגאנית, והראיה: הוא כורך אותה עם האמונה ב"השפעות האותיות באוויר", ועם דברי ספר-יצירה לפיו יש בכוח האותיות לפעול ולשדד את מערכות הטבע – ואין ספק שספר-יצירה לדעת השרבטן הינו ספר אלהי נשׂגב... וכדבריו לעיל: "כי אלה סודות הספר [...] סוד גדול מכוסה מופלא ומפואר [...] סודות בריאת היסודות [...] סוד מכוסה [...] וסוד מופלא [...] וסוד מפואר". כללו של דבר, קאפח הבין שאם הוא לא יכזֵּב ויתעתע תקום ראיה חזקה כנגד ההזיה לפיה מחבר הפירוש הוא רס"ג.
והנה לפניכם קטע שמלמד על יחסוֹ של רס"ג למאגיה, והואיל ולדעת רס"ג אין בכוחם של המכשפים הפגאניים לשדד את מערכות הטבע ואפילו בדבר קטן, ברור כשמש במדבר ציה וערבה שהוא לא האמין בהזיות הפגאניות של ספר-יצירה, ולכן לא ייתכן שהוא-זה אשר חיבר את הפירוש לספר-יצירה, והנה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קכח):
"ואם ישאל השואל, והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו [כדי] להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה רבנו עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ [החרטומים] עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריו מתגלֵּית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג;יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם, לא כדי לְאַמְּתוֹ [=כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: 'בְּלָטֵיהֶם' היא להורות לנו שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולת כזבים].
[...] ואחר שהִנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חכמים ע"ה במדרשיהם שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלויות תחבולות הכזבנים והשרלטנים למיניהם]".
וראוי לצרף לראיה זו את תוכחתו של רבנו במורה (א, סב), בעניין "השֵּׁמות הקדושים":
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, סא) בעניין הקמיעות הפגאניים, וכֹה דבריו:
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
וראוי לחתום מאמר זה ביחסה של התורה למאגיה הפגאנית הסרטנית המתועבת:
"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [=ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים]" (דב' יח).
ראיה כט: הייתכן שרס"ג יחדיר לדתנו מסורת מזויפת כְּתורה-שבעל-פה?
בשרבוטו לספר-יצירה פרק ה, הזייפן אומר כך:
"אמרוֹ בכל אות 'וקשר לו כתר' הוא יסוד מיסודות הראשונים [...] כי בקבלתם שהאותיות ניתנו עם זיונין ותגין, כמו שאומרים שבע אותיות צריכות שלושה-שלושה זיונין, ואלו הן: ש'ע'ט'נ'ז' ג'ץ' [...] ויש אותיות שיש להן יותר על הידוע להן ויש פחות, כפי שמבואר ב'ספר תאגי'. ומוסרים כי ספר-תורה אם לא נכתב בדקדוק התגין אסור לברך עליו ולא לקרות בו בציבור".
לפי הזייפן, תיוג האותיות הוא דברי קבלה – ואם כך, הרי שספר-תורה שנכתב ללא תגין פסול! ואין זו ההלכה שפוסק רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו בהלכות ספר תורה (ז, ח–ט): "וייזהר בתגין ובמניינן, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זי"ן הן, דקין כחוט השערה. כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ואם [...] לא דקדק בתגין [...] – הרי זה ספר כשר". ואיך יעלה על הדעת שאותיות ספר-התורה נמסרו לנו בסיני עם תגין, ויחד-עם-זאת העדרן אינו פוסל את ספר-התורה? על מה נסמך אפוא הזייפן בקביעתו?
ובכן, כמו במקומות רבים, המינים האירופים קבעו הלכות לפי פשטי האגדות, וגם כאן עשו כן, ואף העזו לקבוע שפשטי האגדה הם דברי קבלה! וכך נאמר במסכת שבת (פט ע"א): "בשעה שעלה משה למרום, מצאוֹ להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות" וכו', ובגמרא ווילנא מסכת מנחות כט ע"ב הוסיפו: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות" וכו', ונראה לי ברור שהמילה "שיושב" היא תוספת שהחדירו המינים האירופים.
ומי הם אלה אשר פסלו ספר-תורה שנכתב ללא תגין? ובכן, לא טעיתם, ינקי הפגאני ואביו, וכן המין הצרפתי המכונה 'רבנו תם', והנה לכם שרבוטיו של ינקי הפגאני: "ואם חסר אלה הזיונין [...] פסול [...] וכן ייראה מלשון א"א הרא"ש [...] וכן דעת ר"ת" (טור, יו"ד, ס"ס רעד). אמנם, ינקי הפגאני מוסיף ראיה לדרכו מנוסח גמרא משובש, וכבר התייחסתי לנוסח זה במאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה" (בפרק ו) – ועל-כל-פנים, השרבטן שזייף פירוש לספר-יצירה לא הביא ראיה מנוסח הגמרא המשובש אלא מכך שעצם התיוג הוא מסורת תורה-שבעל-פה, ובנדון דידן אפילו המינים הצרפתים לא טענו זאת, אלא הביאו ראיה לשיטתם מנוסח שגוי.
כמו כן, ספר "תאגי" שנזכר בדברי השרבטן לעיל הינו ספר מינות מאוחר, אשר נזכר לראשונה אצל הרמב"ן! ואזכורו לראשונה אצל שוחר המאגיה והמינות, העבד הנרצע למינים הצרפתים, הינה עדות מצוינת למוצאו האירופי-צרפתי העכור, ולכן אין להתייחס אליו כלל ועיקר.
כללו של דבר, לא יעלה על הדעת שרס"ג הוא זה אשר כתב את הפירוש לספר-יצירה: שהרי לא ייתכן שהוא יפרש את אגדות חז"ל כפשוטן (בעניין קשירת כתרים לאותיות); ולא ייתכן שהוא יחדיר לדתנו מסורת מזויפת כתורה-שבעל-פה (בעניין חובת התיוג הדמיונית); ולא ייתכן שהוא יעיד על ספר אשר נזכר לראשונה רק אצל הרמב"ן, שהוא מסורת תורה-שבעל-פה. ואם היה מדובר בספר אמיתי שנמסר באומה, הרי שהיינו מוצאים קטעים ממנו בספרות חז"ל.
ומן המסקנות הללו עולה, שהפירוש לספר-יצירה נכתב בסמוך לזמנו של הרמב"ן, על-ידי המינים הצרפתים למיניהם או על-ידי איזה מקובל פגאני, מעבדיהם הספרדעים הנרצעים.
ודרך אגב, קאפח הנוכל מתפתל שם כהרגלו, היה קשה לו לקבל שרס"ג יפסוק הלכה כנגד מסורת התורה-שבעל-פה שהרמב"ם מסר לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו, והוא אף הבין בנבכי מוחו שלא יעלה על הדעת שרס"ג, שהיה ממעתיקי השמועה הנאמנים, ינציח מסורת שגויה ויפסוק שספר-תורה שלא תייגוהו פסול (ויהודי תימן לא נהגו לתייג את ספרי התורה שבידם), ולכן הוא נחלץ להתפתל שם: "וייתכן שגם רבנו [=רס"ג] אין דעתו לפסול שהרי אמר 'ומוסרים' או 'ואומרים' משמע דליה לא סבירא ליה". ואיך יעלה על הדעת שרס"ג יצטט דעה דחויה מבלי לשלול אותה באופן מפורש, ועוד בעניין כֹּה יסודי וחשוב? היעלה על הדעת שהוא יחדיר תקלה שכזו לתוך פירושו?! האמנם רס"ג היה כַּשְּׂכִירים שמטשטשים את דעתם?!
ראיה ל: הייתכן שרס"ג יצדיק מסורת באמצעות הזיות מאגיות-פגאניות?
בהמשך שרבוטו, הזייפן מוסיף ומצדיק את השיבוש-הזיוף לפיו ספר-תורה שלא תויג פסול, מהזיה מאגית-פגאנית, וז"ל: "ואומרים, ולפיכך לא יחיה מי ששימתוהו בו אלא ימות במהרה". כלומר, ברור לו לזייפן שמדובר במסורת אמיתית, ועד-כדי-כך היא אמיתית, עד שמי שקיללוּ אותו בספר-תורה שנכתב עם תגין – ימות במהרה... ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ושם קאפח מוסיף: "כנראה שהיו נוהגין לשמות ולנדות בפני ספר-תורה, אף-על-פי שלא מצאנו כן בשום מקום", וברור שלא מצאנו, כי לא מדובר בעניין אמיתי אלא בהמצאות ובהזיות מאגיות אליליות. אולם, לאחר הדברים הללו קאפח חוזר להתפתל: "וייתכן שכוונת רבנו [=רס"ג] על השבועה, כי שבועת התורה ושבועת המשנה בנקיטת חפץ, כלומר שהנשבע מחזיק ספר-תורה בידו, ומשביעין ב'ארור', וכבר אמרו כי 'ארור' יש בו לשון שבועה ולשון שמתא [...] ראה גם רמב"ם הלכות שבועות יא, ט–י". ואפילו כדברי נחש העקלתון, איך ייתכן לומר שמי שנשבע בספר תורה מתויג, שחֲבֵרו ארור אם יש בידו משהו מנכסי הנשבע, שחברו הלזה ימות במהרה?! היעלה על הדעת שרס"ג, אביר הפילוסופיה והמחשבה, יאמץ הזיה מאגית-פגאנית שכזו?!
וטרם סיימנו, כי בהמשך הדברים השרבטן-הזייפן מוסיף ושוקע בסכלותו: הוא מביא "ראיה" נוספת לכך שספר-תורה שנכתב ללא תגין פסול, ומהי ראייתו הנוספת? ובכן, כך הוא כותב: "ובעלי הקמיעין הראשונים אומרים, שאם לא נכתבו בתגיהם אינם מועילים, וכמו שאמר בעל ספר-יצירה, שלא ייתכן שיתפעל באות [=שהאות תפעל את פעולתה ותשדד את מערכות הטבע, כמעשי המכשפים] מה שהמטרה בה [=את הכישוף שמבקשים להשיג באמצעותה, או שיש בכוחה לפעול, לפי דמיונם] – משולש ומרובע וכפוף ומשולשל ומקומר [=כל מיני קווים ושרטוטים שיוצרים נבראים, וכאמור בספר-יצירה בפרקים לעיל] אלא עם תגו [=כלומר יש כוח לאות 'לפעול' אך ורק עם התג שעליה]". ואיך יעלה על הדעת שרס"ג יביא ראיה לאמיתת מסורת תורה-שבעל-פה מהזיות בעלי הקמיעות?! ובעצם ההזיה הזו כבר הרחבתי בראיה כח.
"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ", "וְ[תלמידיו] יִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת" (מש' כא, איוב לו).
ראיה לא: תשובה לביקורת חריפה כנגד דבריי במאמר זה
והיה אחד שביקר בחריפות את טענתי לפיה לא רס"ג הוא זה שכתב את השרבוט לספר-יצירה, וז"ל: מאיפה לך שהפירוש אינו של רס"ג? אף חוקר ופילולוג לא חולק על כך שזה שייך לרס"ג. גם הרמב"ם וכל יתר הוגי ימי הביניים האמינו בארבעת היסודות כי זו הייתה התפיסה המדעית של אריסטו ושאר הפילוסופים היווניים שלקחו אותה מאוקלידס. אתה טועה בהבנה של ספר היצירה זו לא מאגיה אלא סוג של פיזיקה עתיקה. ולדעת כל החוקרים ספר היצירה נכתב בסוף בית שני ודווקא יש מסורת שהוא מיוחס לרבי עקיבא ולא לאברהם אבינו (מה שיותר הגיוני) מוזמן לקרוא ספרות מחקר על הספר ולא להמציא שטויות, התחל "בתורת היצירה של ספר היצירה" מאת י' ליבס. כמו כן, בפירוש בורטלו על ספר היצירה הוא מציין שבחלק מן הנוסחים שמו של אברהם נשמט מן הספר ומשמע שייחוס לאברהם זה בתקופה מאוחרת. כשאתה כותב מאמר קודם כל תעשה מחקר יסודי כולל קריאת חומר מחקר על ספר היצירה.
[והוא ממשיך:] אזכור של מסורת על ספר היצירה מופיע בגמרא סנהדרין (סה ע"ב): "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה (בקטע גניזה היחיד ובשני כתבי יד ישנים הגרסה היא: 'בהלכות יצירה') ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה". כלומר היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה ובוראים להם עגל משולש [=משובח] ואוכלים אותו.
ומצאנו ראייה לבעל ספר היצירה ממדרש בראשית רבה (א, א):
"דבר אחר: אָמוֹן – אוֹמָן התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש-ברוך-הוא, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין ואינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים – כך היה הקדוש-ברוך-הוא מביט בתורה ובורא העולם, והתורה אמרה: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים', ואין ראשית אלא תורה, היך מה דאת אמר: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [מש' ח, כב]".
ומה תגיד, שגם חז"ל האמינו במאגיה או שאין הדברים כפשוטם?
וכך השבתי לאותו תועה:
שאלת: מאין לי שהפירוש אינו של רס"ג? ובכן, הבאתי לכך ראיות רבות ועוד היד נטויה.
יתר-על-כן, אין שום קושי בעניין אמונתו של הרמב"ם וחכמי קדם בענייני ארבעת היסודות, מפני שיש הבדל עצום בין ספר יצירה לבין חכמי קדם שלא ידעו והלכו בעניין מדעי זה באפֵלה, ואסביר: ספר יצירה מתיימר להיות ספר נבואי, ספר אשר מבטא ומוסֵר סתרי תורה-שבעל-פה אשר ניתנה מפי-הגבורה, ולכן אִזכור עניין מהובל ושקרי זה בספר יצירה מוכיח שלא מדובר בספר שיצא מקרב הנביאים. כמו כן, הרמב"ם ושאר חכמי קדם וכל-שכן חכמי ישראל, לא התיימרו להבין כיצד נוצרו היסודות, ואפילו מחבר הפירוש לספר יצירה מודה בזה – אדרבה, חז"ל שללו את העיסוק בזה. ואילו ספר יצירה דורס ברגל גסה את הוראותיהם של חז"ל, ואף סבור שהקב"ה ברא את עולמו בהזיות... וכל זה כתבתי במאמר, אך יש כאלה שהם גם מטומטמים וגם כסילים שחצנים, הקופצים להגן על כל מה שהלעיטום ונפשם נינוחת בו.
איני טועה בהבנה של ספר יצירה, כל יצירה שאיננה מבוססת על מדעים הינה יצירה על-טבעית, ואתה הוא זה שאינו מבין את ההבדל שבין הזיה לבין מדע, בדַמּוֹתך ששרבוטי מלים הינם "פיזיקה עתיקה", ותראה עד כמה נכשלת ונחבלת בשחץ ובסכלות, עד שנדמה לך שאתה חכם... כמו כן, לא מעניין אותי דעת החוקרים בעניין כתיבתו של ספר יצירה, הייתי באקדמיה מספיק שנים כדי להבין עד כמה העולם הזה מושחת ורקוב, הנני בוחן את הספר לאור תוכנו ולא לאור המסורות המשובשות של החוקרים או של האורתודוקסים בעניינוֹ.
ואגב, כדי להבין מיהו פרופ' ליבס הנערץ עליך כל כך, אתה מוזמן לעיין במאמר: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ח)", כדי להתחיל להבין איזה מין כעור ומכוער הינו ליבס, עד-כדי-כך שהוא אפילו לא מבין שספר-האופל הינו ספר מינות, ועד-כדי-כך שהוא מחדיר הזיות פגאניות לעם-ישראל ומתעה את עם-ישראל אחרי ההבל, והכל למען בצע כסף, כי המיליונים שליבס שלשל לכיסו ממגדל השן האקדמי, רבים המה מאד, ואיך אתה מצפה ממנו להבין אמת?!
אינך חדל מלהטיף לי לעשות מחקרים מקיפים על ספר יצירה קודם שהנני מחליט לכתוב בעניינוֹ, ובכן, עשיתי מחקרים "אקדמיים" מקיפים מאד בחיי, ולא מעט, שנים לא מעטות הלכתי בשיטה שאתה מטיף לי ללכת בה, וניסיוני לימדני, שכל המחקרים של האקדמיה הינם מחקרים נגועים אשר לא רק שלא מועילים מאומה להבנת האמת ודרך האמת בכל עניין, אלא שרובם המכריע ואף המוחץ, מתעים ומסטים את האדם מדרך האמת וכפי שאירע לך.
ביחס ל"מסורת על ספר יצירה" שבגמרא ובמדרש, ובכן, לא רק ששקעת בתֹּהו ובשחץ, אלא שנפלת בתהום הסכלות והנבלות של תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן! תראה איזה אהבל אתה! אתה מביא לי ראיה לכך שספר יצירה הוא ספר קדום מאגדות חז"ל! ואין לך זכות דיבור בכלל, ולהבנת האגדה הזו שציינת בעניין, ייחדתי את הראיה העשרים, במאמר: "הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ז", ומי שסבור שרב חנינה ורב הושעיה בראו עגל משולש הוא...
"וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ, הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (יש' ו, ט–י).
והואיל ואותו אומלל למד ממדרשי חז"ל לכך שספר יצירה הוא ספר אלהי, אתייחס עתה לשתי "ראיותיו" מן המדרשים, אחל בראייתו מן הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב), וכך נאמר שם:
"רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מִן חבריא את? הדר לעפרך! רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה".
ושם פירש רש"י-שר"י:
"ברא גברא – על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם; ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דיבור; מן חבריא – [מִן] הנבראים על ידי החברים אתה?; עיגלא תילתא – גדול כאילו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו, דהכי שביחי ומעלי למיכל, כמו 'ומגדלין אותן עד שיהו משולשין' [ב"מ סח ע"א], לישנא אחרינא – שהיה טוֹב ובעל טעם כאילו הוא שליש [שלישי] לבטן".
מדברי שר"י עולה באופן ברור שהוא הבין את כל המדרש הזה כפשוטו, וכאילו יש כוח לחכמים לברוא אדם באמצעות "שמות קדושים", וכן שניתן לברוא כך עגל, וכל זה הזיה מוחלטת.
וכך יש להבין את האגדה:
בריאת אדם הינה משל ללימוד תלמיד, שהרי התלמידים קרויין בנים, וכאילו הם נולדו לחכם שלימדם תורה. לפיכך, מסופר אפוא על רבא שלימד תלמיד מסוים שסבר בו שהוא ראוי ללמוד תורה, ושלח אותו לר' זירא לבחון אותו. ר' זירא בחן אותו, אך התלמיד לא ידע להשיב על שאלותיו. ואז אמר ר' זירא לאותו תלמיד: "מִן חבריא את?", דהיינו אתה מתיימר להימנות על קבוצת תלמידי החכמים הנקראים "חברים"? "הדר לעפרך!", דהיינו שוב למקומך בין עמי הארצות! ובשל המתח הרב שׁשׂרר בין החכמים לעמי הארצות, חכמים הכמינו את דבריהם הללו באגדה (ועל עניין זה ראו במאמר: 'אמונתו של רש"י בשדים – ח"ה', לקראת סופו).
לגבי הסיפור השני שמובא באגדה בעניין יצירת העגל, ובכן, נראה לי ברור שיצירת העגל היא משל לתהליך הלימוד והפקת החכמה, ואכילתו היא משל לעונג אשר מגיע לאדם לאחר שהוא העמיק וצלל לים המושׂכלות והעלה בידו פנינים נפלאות ומרהיבות. כמו כן, "ספר יצירה" הוא משל לעיסוק ב"מעשה בראשית". כללו של דבר, לימודם של החכמים האמורים היה כל-כך פורה ומעמיק, עד שהם התענגו על מושגי האמת כאילו הם אכלו עגל משולש. ודימוי עונג מושגי האמת העדינים לאכילת ושתיית מאכלים ערֵבים ומשובחים הוא מן המפורסמות שאין צריך להוכיחן, ובעניין זה ראו נא את המאמר: "דימוי החכמה והמדע למאכלים ערֵבים".
בהמשך הגמרא שם בסנהדרין (סז ע"ב) נאמר מדרש קשה מאד: "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה: העושה מעשה – בסקילה; האוחז את העיניים – פטור אבל אסור; מותר לכתחילה – כדרב חנינא ורב אושעיא, כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה".
ולא יעלה על הדעת לפרש שרב חנינא ורב אושעיא יצרו באמצעות כשפים עגל משולש, שהרי בראש המדרש נאמר: "העושה מעשה – בסקילה", ואין שום מעשה כשפים שהקב"ה התיר לנו בתורתו, אלא, כל ההזיות המאגיות-פגאניות הללו אסורות מפני שיש בהן ייחוס כוחות על-טבעיים לבשר ודם, כאילו יש בכוחו של בשר ודם לשדד את מערכות הטבע או להוריד שפע מבורא-עולם כדרך שהזו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים. אולם, שר"י פירש שם כך: "עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על-ידי שהיו מצרפים אותיות השֵּׁם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב"ה הן, על-ידי שֵׁם קדושה שלו הוא".
ואחזור ברשותכם על דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים" הדמיוניים הללו:
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין האמור, במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
וכבר הזהירנו ה' יתעלה מכל ההבלים המאגיים שיסודם בעבודה-הזרה הקדומה:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).
והוסיף רבנו ופסק בעניינים אלה דברים כמסמרות נטועים, בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
כללו של דבר, מי שרוצה להישאר במסגרת הדת מחויב לפרש את המדרש שלא כפשוטו, דהיינו להסביר את המדרש כפי שהוּסבר לעיל, אחרת הוא גולש להזיות מאגיות-פגאניות ושוקע בתֹּהו. אמנם, לא אכחד, כינוי לימוד מעשה בראשית בשם "הלכות כשפים" קשה מאד, וזה מן המדרשים אשר היה ראוי להם שלא להיכתב, ויש לצערי לא מעטים כאלה, ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", "יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי", ועוד.
"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).
תגובות