מראות דמים – מי צריך את הכומרים?

כומרי האורתודוקסים החדירו לנו את ההזיה שחובה להתדפק על דלתותיהם ולשאול אותם בענייני מראות הדמים, אך לפי האמת אין שום צורך לעשות כן, הואיל וכל חילוקי דיני ראִיות הדמים בטל בימינו, וכפי שיוסבר לקמן. אולם, כומרי הבצע לא יוותרו על כל חבל שניתן לכרוך סביב צווארו של הציבור, כל חבל שניתן לשעבד בו את הציבור לכומרים הללו, כי מטרתם הראשונה ולעתים גם היחידה היא שנרוממם, נפארם, נעריצם, וכמובן נפטמם ונגדלם.

מבוא

בענייני מראות הדמים חשוב להבחין בין ראיית דם בהרגשה או בבדיקה, לבין ראיית דם בהיסח הדעת. ראיית דם בהרגשה או בבדיקה נקראת ראיית דם, ואילו ראיית דם בהיסח הדעת נקראת ראיית כתם. וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ט, א): "אין האישה מתטמאה מן התורה בנידה או בזיבה, עד שתרגיש ותראה דם וייצא בבשרה [...] ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד, הרי זה [=הדם] בחזקת שבא בהרגשה". לעומת זאת, ראיית כתם הינה ראיית דם בהיסח הדעת, דהיינו שלא בהרגשה ושלא בבדיקה, וכפי שפוסק רבנו שם (ט, ב): "ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אף-על-פי שלא הרגישה ואף-על-פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם – הרי זו טמאה וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה, וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא". ובהמשך עוד אסביר את דיני הכתמים ככל יכולתי.

ראיית דם בהרגשה או בבדיקה

אם אשה ראתה דם בעקבות הרגשה או בדיקה, היא מתטמאה בכל שהוא, דהיינו יהיה שיעור הדם שראתה זעיר ככל שיהיה, וכפסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ה, א): "הואיל וראת דם מכל מקום [מכל סיבה שהיא] – נטמאת, ומיטמאה בכל שהוא, אפילו ראת דם טיפה כחרדל". ופרק זה עוסק בראיית דם בהרגשה או בבדיקה, שהרי דיני הכתמים מובאים לקמן פרק ט.

אמנם, לא כל דם מטמא, ורבנו מפרט בפרק ה (ז–יב) מהם צבעי הדם המטמאים:

[ז] "לא כל משקה היוצא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד [...] לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק, אף-על-פי שסמיכתו כדם, הואיל ואין מראיו מראה דם – הרי זה טהור. וחמשה דמים טמאים באשה והשאר טהור, ואלו הן: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי-אדמה, וכיין המזוג; [ח] האדום כיצד הוא עינו? כעמוד שייצא ראשון מדם הקזה של בני אדם [...] והשחור כעין הדיו היבש; [ט] כקרן כרכום כיצד? יביא כרכום לח [...] ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו [...]; [י] כמימי אדמה כיצד? יביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום [...] ומעכרן בכלי [כלומר מערבבן היטב] [...]; [יא] ארבע מראות האלו, אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן [כהה יותר] – הרי זה טמא; היה דוהה ממנו – הרי זה טהור. כיצד? היה הדם שחור יותר מן הדיו היבש – טמאה, היה פתוך [=דהוי] ממנו, כגון שהיה מראהו כעין הזית השחור או כעין הזפת או כעין העורב – הרי זה טהור, וכן בשאר השלוש מראות; [יב] כיין המזוג כיצד? חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ-ישראל, חי וחדש, ושני חלקים מים. היה מראה הדם עמוק [כהה] ממנו או דוהה ממנו – הרי זה טהור, עד שיהיה כמזוג זה בלבד".

ולכל הדברים הללו יש לצרף את דברי רבנו בפירוש-המשנה (ב, ז):

"ודע שאין ראייה בזמנינו זה, אלא כל אודם שתראה האשה טמא. וכן לא נשגיח על המקומות, אלא בין שמצאה את הדם מן הלול ולפנים או מן הלול ולחוץ הכל טמא – כל זה להחמיר".

נמצא אפוא, שיש הלכה למעשה שני דמים טמאים: האחד הוא האדום החזק מכל סוג שיהיה, כגון דם הקזה, וקנה הכרכום שצבעו אדום ועז ביותר, וכמימי אדמה "שהיא אדומה", וכן כיין החי המשובח המזוג שאף צבעו אדום-שחור כהה. והואיל ואין ראייה בזמנינו זה וכדברי רבנו בפירוש-המשנה, דהיינו אין שום צורך ללכת לחכם להראות לו את עדי הבדיקה או כתמי הדם שנמצאו, כל מראה אדום חזק ועז – טמא, וכל מראה אדום חלש ובהיר, כמו הוורוד – טהור. ואין צורך לומר שמראה החום או הצהוב – טהור; והדם השני, הוא השחור החזק בלבד, וכל צבע שחור שהוא דהוי ומטושטש במעט מן הצבע השחור של הדיו המשובח והחזק – טהור.

ראיית דם בהיסח הדעת (ראיית כתם) 

בעניין זה יש לחלק בין כתם הנמצא על בשרה, על בגדיה הלבנים, ועל בגדיה הצבעוניים.

א. כתם הנמצא על בשרה

וכך פוסק רבנו בעניין זה: "הכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור", כלומר כתם שנמצא על הבשר ויש לו מראה דם אדום חזק – מטמא בכל שהוא בדומה לדם שראתה בהרגשה או בבדיקה. ברם, הוא מטמא אך ורק אם הוא נמצא כנגד בית התורפה, כגון על עקבה, על שוקה, ועל המקומות ברגליה שנוגעים זה בזה בעת שהיא עומדת ומצמידה את רגליה. כללו של דבר, כל מקום שעלול להינתז ממנו דם ממקום התורפה – מטמא בכל שהוא, וכל מקום שלא עלול להינתז ממנו דם ממקום התורפה – טהורה, והנה לפניכם תמצית פסקי רבנו שם (ט–יא):

[ט] "לא בכל מקום שתמצא הדם על בשרה תִּטְמָא משום כתם, עד שיימצא כנגד בית תורפה. כיצד? נמצא על עקבה – טמאה, שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה. וכן אם נמצא על שוקה, ועל פרסותיה מבפנים: והם המקומות הנדבקות זו בזו, בעת שתעמוד ותדביק רגל לרגל ושוק לשוק – הרי זו טמאה; [י] נמצא על ראש גודל רגלה – טמאה, שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה. וכן כל מקום שאפשר שיינתז עליו דם נידתה כשתהלך, ונמצא שם דם – טמאה; וכן אם נמצא הדם על ידיה, אפילו על קשרי אצבעות ידיה – טמאה, שהידיים עסקניות הן; [יא] אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ, או מן הצדדין, ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכיים ולמעלה – הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר".

עוד הלכה שיש לציין בעניין זה קובעת, שלא משנה צורת הכתם, ובין שהיה ארוך או עגול או טיפין-טיפין או שהיה לרוחב הירך וכו' הואיל והוא כנגד בית התורפה – טמאה, וכפסק רבנו:

[ט] "הכתם הנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה, או עגול, או שהיה טיפין טיפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב ירכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה, הואיל והוא כנגד בית תורפה – הרי זו טמאה, ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה, שכל דם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו, ואף-על-פי שהוא ספק".

הלכה אחרונה שכדאי להזכיר בעניין זה היא שאפילו כתם שנראה בבשרה, לא לעולם מטמא, ואם ניתן לתלות, דהיינו לשער שמקורו חיצוני – אינו מטמא, וכך פוסק רבנו שם (ט, כב):

[כב] "כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו, אם יש לה דבר לתלות בו ולומר: 'שמא כתם זה מדבר פלוני הוא' [...] אם נמצא על בשרה – ספקו טמא ואינה תולה בו, ואם היה לה לתלות בבשרה [...] – אף על בשרה תולה, וספקו טהור; [כג] כיצד? שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים [...] ונמצא הכתם על בשרה בלבד, אפילו מחגור ולמעלה – טמאה, שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לו שיימצא על בגדיה, והואיל ונמצא על בשרה לא בבגדה – טמאה; [כד] הייתה בה מכה, אף-על-פי שֶׁחָיַת [=שנתרפאה], אם יכולה להתגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה – תולה במכה, וכן כל כיוצא בזה; [כה] נמצא הכתם על בגדה ובשרה כאחד, תולה בכל שיש לה לתלות; [...] [כז] וכן תולה בבנה ובבעלה אם היו עסוקין בדם, או שהיו ידיהן מלוכלכות בו, או שהייתה בהן מכה – תולה ואומרת הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתן הוא".

לסיכום, אפילו דם שנמצא על הבשר, אם יכולה לתלות אותו בפצע שיש בה שממנו הגיע הדם לאותו המקום, או שנמצא הכתם על בִּגדה ובשרה כאחד ובזה גם-כן תולה בכל דבר אפשרי, או שבנה או בעלה התעסקו בדמים וידיהן היו מלוכלכות או שהיה להם פצע – בכל אלה הדברים יכולה האשה לתלות בהם את הדם שראתה אפילו על הבשר, ודם זה לא יטמאה.

אמנם, אם לא סביר שיגיע דם מן הפצע לאותו המקום שראתה בו דם על בשרה, אינה יכולה לתלות, כגון שהיה הפצע על הכתף וכפי שרבנו פוסק שם (ט, כח): "אין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו, כיצד? הייתה לה מכה בכתפה ונמצא כתם על שוקה, אין אומרין: 'שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה', וכן כל כיוצא בזה אין תולין בו, בין בגופה בין בחלוקה".

ב. כתם הנמצא על בגדיה הלבנים

בעניין זה מקלים מאד, ההקלה הראשונה היא שכל כתם אדום מטמא הנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה גודלו המצטרף כגודל ריבוע שצלעו כ-1.7 ס"מ, אך אם היה טיפין-טיפין, אף שהוא מצטרף לריבוע האמור, אינו מטמא, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ט, ז):

"ו[הכתם] הנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקלקי, שהוא מרובע, שיש בו כדי תשע עדשות שלוש על שלוש, היה פחות משיעור זה – טהור; נמצא טיפין טיפין – אין מצטרפות [וטהור]; היה ארוך – הרי זה מצטרף [וטמא]".

ההקלה השנייה היא, שאם נמצא הכתם על בגד שהוא מעל החגור, דהיינו מעל המותניים – טהורה, למעט קצה שרוולה שמגיע עד בית התורפה, ולמעט הבגד שמתכסה בו, שאם נמצא הכתם האמור בצבעו ובגודלו באחד מאלה – טמאה, וכן פוסק רבנו שם (ט, יג): "הכתם הנמצא על החלוק שלה, מחגור ולמטן – טמאה, מחגור ולמעלן – טהורה; נמצא על בית יד שלה, אם היה מגיע כנגד בית תורפה – טמאה, ואם לאו – טהורה. הייתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שיימָּצא בו הדם – טמאה; וכן האזור שלה, כל מקום שיימָּצא בו הדם – טמאה".

ההקלה השלישית היא שתולין כל כתם מטמא שנמצא על הבגד בכל דבר שאפשר לתלות, וכך מטהרין אותו. כלומר, אם ניתן לשער שהכתם הזה הגיע ממקור חיצוני, יש להניח שהדם אינו מן המקור ולכן יש לטהרו, כגון שהאשה שחטה עוף וכיו"ב, וכך פוסק רבנו שם (פ"ט):

[כב] "כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו, אם יש לה דבר לתלות בו ולומר: 'שמא כתם זה מדבר פלוני הוא', אם נמצא על הבגד – הרי זו טהורה, שלא אמרו חכמים בדבר [שלא פסקו חכמים את ענייני הכתמים] להחמיר, אלא להקל. [...]; [כג] כיצד? שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים, ונמצא דם על חלוקה – טהורה, ותולה בדברים אלו שמהן בא הכתם. [...]; [כד] הייתה בה מכה, אף-על-פי שֶׁחָיַת [=שנתרפאה], אם יכולה להתגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה – תולה במכה, וכן כל כיוצא בזה; [כה] נמצא הכתם על בִּגדה ובשרה כאחד, תולה בכל שיש לה לתלות; [...] [כז] וכן תולה בבנה ובבעלה אם היו עסוקין בדם, או שהיו ידיהן מלוכלכות בו, או שהייתה בהן מכה – תולה ואומרת הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתן הוא".

וברור שההלכות האחרונות נוגעות לא רק לראתה דם על בשרה, וכפי שראינו לעיל, אלא מכל-שכן שהן נוגעות גם למי שראתה דם על בגדיה, וגם בזה יש לסייג שאם המכה בְּמקום שלא ייתכן שיגיע ממנו דם לבגד באותו המקום שראתה, אין לתלות בו, וכפי שראינו לעיל. לסיכום, יש להקל מאד בראיית כתמים ובכל דבר שניתן לתלות ולטהר את הכתם – תולין ומטהרין.

ג. כתם הנמצא על בגדיה הצבעוניים

וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ט, ח): "אבל כלי צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן, לפיכך תיקנו חכמים שתלבש האישה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים". כלומר, חכמים הורו לאשה לכתחילה ללבוש בגדים צבעוניים כדי שאם תראה כתם אדום מטמא, תוכל להישאר טהורה! והלכה זו מלמדת עד כמה יש להקל בכתמים ולתלות בכל מה שאפשר...

דין ראיית הדם המטמא ודין ראיית הכתם המטמא

אם אשה ראתה דם מטמא בהרגשה או בבדיקה, דהיינו לא מדובר בראיית כתם, הרי שהיא צריכה להמתין עד שיפסוק הדם, דהיינו לעשות בדיקה בקינוח – ואם הדם פסק, הרי שהיא צריכה לספור שבעת ימים נקיים, וכפסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, ד): "כל בת ישראל שתראה דם, אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם – סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה. בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יותר – משיפסוק הדם סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני אף-על-פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו [שם ד, ז] ואחר-כך תהיה מותרת לבעלה".

ודין ראיית הכתם המטמא הינו שהאשה צריכה לספור שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם, ואם ראתה שלושה כתמים במשך שלושה ימים, בכל יום כתם, יש לחשוש שמא מדובר בדם זיבות ולכן עליה לספור שבעת ימי נקיים חוץ מן היום שראתה בו את הכתם, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יא): "כל כתם שאמרנו שהיא טהורה – הרי היא טהורה, וכל שאמרנו שהיא טמאה – סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם. ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות, סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם, שאין הרואה דם כרואה כתם".

אחד עשר יום שבין נידה לנידה

והואיל ובדיני איסורי ביאה עסקינן, הנני רואה לנכון להתייחס בקצרה לאחד העניינים שנתקשו בו במאות השנים האחרונות, והוא: איך ייתכן שיש בין נידה לנידה אחד-עשר יום בלבד? והלא עינינו רואות שבין נידה לנידה יש לפחות עשרים ימים ויותר, ובוודאי לא אחד-עשר יום?

וכך פוסק רבנו בהל' איסורי ביאה (ו, ד–ה): "וכל אחד-עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה [...] כל ימי האישה מיום שייקבע לה וסת עד שתמות או עד שייעקר הווסת ליום אחר, תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהן אחד-עשר, שבעה ואחריהן אחד-עשר; ותיזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם, אם בימי נידה ראת או בימי זיבה, שכל ימיה של אישה כך הן: שבעה ימי נידה ואחד עשר ימי זיבה, אלא-אם-כן הפסיקהּ הלידה, כמו שיתבאר".

ואנכי איני יודע מדוע נתקשו בזה, וכל-כך נתקשו עד שאפילו לא העזו לחשוב שיש פתרון פשוט לעניין זה שהוא מסורת גאונים מפורשת, וכולם מגלגלים עיניים לשמים בחוסר אונים. ואיך ייתכן שתהיה קושיה כֹּה גדולה על רבנו ועוד בעניין שהוא מסורת מובהקת של הגאונים? אלא, נראה לי פשוט מאד שבכל מחזור של האשה היא מתחילה לספור מחדש שבעה ימים ואחד-עשר ימים מיום שראתה. דהיינו אם האשה ראתה בראש-חודש, כל הדמים שתראה בשבעת הימים הראשונים הם בגדר דמי נידות, וכל הדמים שתראה באחד-עשר הימים שלאחר-מכן הם דמי זיבות – ולאחר שנסתיימו אחד-עשר ימי הזיבות, כל דם שתראה באיזה יום שיהיה יהיה בגדר דם נידות וחשבון הימים שבעה ואחד-עשר יתחיל מחדש מאותו היום שראתה.

והנה גם פסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ח, א), וממנו עולה שלא ייתכן שרבנו סבר שלאחר שמונה-עשרה יום (שבעת ימי נידה ואחד-עשר ימי זיבה), אשה סופרת שוב אחד-עשר ימי זיבות, שהרי רבנו פוסק לקמן שווסתות הנשים הינן "מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום", והנה פסקו: "יש אישה שיש לה וסת [...] וזו שיש לה וסת, היא שיש לה יום קבוע: או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר".

סוף דבר

אחתום בשתי הלכות חשובות בעניינים אלה, הראשונה בהלכות איסורי ביאה (ח, יב), וכך פוסק רבנו שם: "וכן אישה שראת דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף-על-פי שראת בשעת וסתה – היא טהורה והדם טהור". כלומר, אם יש לאשה מכה-פצע במקור היא איננה טמאה מן הדם שיוצא מן המקור, כי יש לתלות את הדם הזה במכה, דהיינו בפצע ששותת דם שם.

וההלכה השנייה נמצאת בהלכות איסורי ביאה (ה, יח), וכך פוסק שם רבנו הרמב"ם: "האישה שהשתינה מים ויצא דם עם מימי רגליים, בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא יושבת – הרי זו טהורה. ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגליים היא זו, שאין מי רגליים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלוחלת [שלפוחית השתן] או בכליה".

נספח: שאלות ותשובות

נשאלתי כך: אשה שלא ראתה דם אך חשה בכאבים ברחם בזמן שהיא צריכה לקבל מחזור, האם על בני הזוג להימנע מתשמיש? תשובה: אסור לאיש ולאשה לשמש בסמוך לווסתה, דהיינו בכל היום שבו היא אמורה לקבל, ואותו היום הוא: אם יש לה ווסת הוא יום קבלת הווסת שנקבעה לה, ואם אין לה ווסת קבוע הוא היום שקיבלה בו מחזור בחודש הקודם. לדוגמה, אם אשה ראתה דם לאחר עשרים וארבעה ימים מן היום שקיבלה בו מחזור בחודש הקודם, הרי שביום הארבעה ועשרים שלאחריו היא אסורה לשמש עם בעלה, אם ראתה ביום – אסורה לשמש ביום, ואם ראתה בלילה – אסורה לשמש בכל הלילה, ואם לא ראתה לאחר-מכן מותרת לשמש לאחר בדיקה, שכל אשה שאין לה ווסת קבוע חייבת לשמש לאחר שבדקה עצמה.

וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (ד, יא–יב):

"ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר: 'וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם' [ויקרא טו, לא]. וכמה? אם היה דרכה לראות ביום – אסור לשמש מתחילת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה – אסור לשמש מתחילת הלילה. עבר וסתה ולא ראתה, מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הווסת".

וכן פוסק רבנו שם (ח, ב):

"כבר ביארנו שכל אישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה".

עוד שאלה: אם בכל זאת עברו ושימשו בסמוך לווסתה, ולאחר התשמיש בדקו ונמצא דם, האם האיש והאשה עברו על כרת מן התורה? ואם כן, אם הם השתמשו באמצעי הגנה שחוצץ (קונדום), האם הדבר בגדר חציצה שמציל מדין כרת דאורייתא? תשובה: להבנתי, אם עברו ושימשו בסמוך לווסתה והאשה ראתה דם במהלך התשמיש עברו על דין תורה. ברם, אם האיש השתמש באמצעי המניעה האמור, נראה לי שלא עברו על איסור תורה, אלא על איסור דרבנן שעונשו מכת מרדות, הואיל וסוף-סוף לא מדובר בתשמיש כפי הציור שציירה תורה. כמו כן, ראינו שדיני החציצה הינם יסודות גדולים בענייני טומאה וטהרה, ומשמעותם רבה.

***

ואחתום בהל' איסורי ביאה (ט, ח): "כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה – טהור ואינה חוששת לו. כיצד? ישבה על כלי אבנים, כלי אדמה, כלי גללים, או על עור הדג, או על כלי חרס מגבו, או על בגד שאין בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונמצא עליהן דם – טהורה. אפילו בדקה קרקע וישבה עליו, ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה – הרי זו טהורה, שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שיימצא בו. ולא במקבל טומאה [=ואינה נטמאת במקבל טומאה] אלא-אם-כן היה לבן; אבל כלי צבעונין, אין חוששין לכתם הנמצא בהן" וכו' כאמור לעיל.

מראות דמים – מי צריך את הכומרים.pdf

הורידו את PDF • 185KB