יא. גדולי הדור גומלין זה את זה
בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של ה"גדוילים" לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כיחידי פוסקי וגדולי הדור. נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח השכיר כדי להבין מעט משיטותיהם (עמ' קכד):
"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת 'הגאון', והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה [שמואל אבו עלי] מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו [כמשפחת עיזֵּי יוסוף]. אחריו היה 'המלמד בישיבה' שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה".
הרמב"ם באיגרתו מספר לתלמידו ר' יוסף, ש"המלמד בישיבה" הלא הוא זכריה הפתי, כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את "הגאון" שמואל אבו עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל אבו עלי איגרת ובה הוא משבח ומפאר את סגנו זכריה הפתי – ונמצאו גומלין זה את זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף תלמידו שנוא נפשם, וכן ליצור סביבם הילה של גדלות ורוממות מדומה.
הבה נלמד אפוא מעט על שיטותיהם ונכלוליהם, וכֹה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט):
"וכבר הגיעני מכתבו [של זכריה הפתי] בענווה יתירה ובהתנצלות [=בהכנעה ובחנופה], ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [הכוונה לשמואל אבו עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.
וכן הגיעני מכתב שני, [הפעם] מראש הישיבה [הוא שמואל אבו עלי, אשר] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו ["הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם" (קאפח)]. והאריך גם בעניין זה [=שמואל אבו עלי האריך בעניין גדולתו הדמיונית של סגנו זכריה הפתי], ונעשו גומלין זה את זה ["וכמשנת החמָּרים בסוף פרק ד דדמאי שאין נאמנין" (קאפח)]".
וזו דרכם של גדולי האסלה רודפי הכבוד והשׂררה, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:
"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו [רבנו עידן את 'תבשילם הנתעב' כלשונו וכתב שהם 'מסכנים', הואיל ותלמידו כשל בפולמוסו עמם וגרם נזק כבד לדרך האמת, ולכן הוא נאלץ לומר שהם 'מסכנים', כדי להניא את תלמידו מלריב עמם, וכבר הפניתי למאמר: 'קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים'] ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם מנהגי החברות [ורבנו שגה בזה, שהרי אין לנהוג מנהגי חברות במחללי-שם-שמים] [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם [בהתרפסות וחניפות], ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כה".
נשים לב שרבנו הרמב"ם השאיל את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פירוש המשנה, שם), כך אין לנו להאמין לאותם גדולי אסלה רודפי שררה בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".
אגב, מוזר מאד בעיניי שרבנו נמנע מלהוכיח את אותם גדולי האסלה, וחשש להפר את "מנהגי החברות" עם אותם שכירים רודפי בצע שמתעים את העם אחרי ההבל. שהרי רבנו קובע במפורש שהם מחללים-שם-שמים ואין ספק שהם היו כסילים ורשעים שמתעים את העם אחרי ההבל, מדוע אפוא רבנו אינו מוכיחם? ואף נוהג עמם ב"מנהגי חברות"?! ואין לי ספק שרבנו שגה שגיאה חמורה, ונתפס בעוונם בעניין זה, שהרי רבצה עליו חובה להוכיחם.
והנה לפניכם דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב): "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". ומהלכה זו עולה במפורש, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה ומתחבר עם גדולי האסלה, גדול עוונו מנשוא. "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).
"וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה" (יר' ז).
יב. העדר ידיעת ה'
רבנו הרמב"ם מאשים את גדולי התורה בהזנחת יסוד היסודות ועמוד החכמות: ידיעת ה' יתעלה ויתרומם, וכֹה דבריו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב), ואף שכבר הבאנו את רוב דבריו הללו לעיל, עתה אנו מביאים אותם תוך שימת דגש על העדר ידיעת ה' בקרב גדולי טחורי האסלה, וראוי וחשוב הוא עניין זה מאד-מאד, ולכן אעתיק ואחזור שוב על הדברים:
"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו [=יסודות הדת, כגון ידיעת השם וייחוד השם] מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים [=ההמונים וגדולי האסלה] שהוא חכם, [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. [...]
אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [נשמע לכם מוכר? והאשמות בכפירה היו מאז ומעולם כלי מלחמתם], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כגדולי האסלה של ימינו הוזי ההזיות], וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו, וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [הם שרויים בספק: האם יש לה' גוף או לאו?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים – ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת [...]
ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=בהשקפות הדת] מקובלים אצל הכל [...] ולפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור המשנה יסודות [...] כלומר מה שקשור בייחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא משנה-תורה [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו [...] בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [=כללים הלכתיים סדורים, ולא יתדרדרו לכאוס הלכתי כמו בימינו] [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=כללים מחשבתיים]. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".
כמו כן, באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו מתאר את ריחוקם הגדול של גדולי הדור בזמנו מידיעת ה', וכֹה דבריו שם (עמ' קכח): "כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה", ושום הסביר קאפח את כוונת רבנו: "כי לא רק אהבת האמת והצדק רחוקים מהם, אלא גם דברים חמורים מאד, וכנראה רומז רבנו למושגי האלהות". כלומר, קאפח ידע היטב שחבריו בממסד הכמורה האורתודוקסי הם מינים וכופרים, אך הכסף וטובות ההנאה הכשירו את השרץ; וכבר קדמה לרבנו הרמב"ם תוכחתו הקשה של ירמיה הנביא (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי".
יג. שחיתות מוסרית
באיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מגלה לנו את רמתם המוסרית הירודה של רוב גדולי הדור, ובמיוחד רמי הדרג והשׂררה שביניהם, וכֹה דברי רבנו (עמ' קלא):
"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".
מה שאומר רבנו "רוב אנשי הדת" הוא לשון עדין ביותר, וביקורתו זו של רבנו דומה לביקורתו על גדולי התורה אשר לוקחים כסף בעבור לימוד התורה, ומנצלים את הדת להפקת רווחים אסורים וטובות הנאה מפליגות, וברור שכולם נגועים בזה: "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י), וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה, שם הוא מודה שגדולי התורה ישׂטמו אותו על פסקו שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה (אבות ד, ז):
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".
הרמב"ם ידע כי הטובים שב"גדולי התורה" ישטמו אותו, שהרי הוא מסכן את מעמדם, יוקרתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי יודע היטב הוא שמדובר ברודפי בצע ותאוות שוטים וכסילים... וככל ששׂררת החשמן האורתודוקסי רבה יותר וטובות ההנאה נפוחות יותר, כך הסיכויים שרמתו המוסרית נמוכה, גדולים יותר.
ונצרף את דברי קאפח במהדורתו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב), שם, בנבכי ההערות לפירוש רס"ג, הוא הכמין והטמין הערה חשובה מאד, מפני שהיא נובעת מתוך ממסד הכמורה האורתודוקסי, וזה לשונו של קאפח השכיר, אשר מתאר את חבר-מרעיו לממסד הכמורה:
"כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'".
יד. העדר ידיעת המדעים
בכמה מקומות ברחבי המורה רבנו חושף ש"חכמי ישראל" שבדורו והקרובים לדורו היו בורים ונבערים בענייני מדע. סכלותם זו גרמה להם לתפוש את דרשות חז"ל כפשוטן, ולאמץ אל חיקם אינספור אמונות הבל והזיות מאגיות פגאניות. הזיות אלה החריבו את שכלם, והם החריבו את דת משה בסכלותם. עולמם המחשבתי לקה במחלה סופנית שהשפיעה השפעה עצומה על עולמם ההלכתי, עד שגם זה האחרון שובש כמעט לחלוטין. כלומר, תפישתם המחשבתית האלילית שלחה גרורות לתפישותיהם והבנותיהם ההלכתיות, עד שגם אלה האחרונות לקו בסרטן ממאיר, אשר מאיים להחריב את יסודותיה ההלכתיים של דת משה. ואלמלא הבטיח לנו ה' יתעלה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), אז אבדתי בעניי. וכל אנשי השם הללו "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
1) והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' ט):
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות [=אגדות חז"ל] כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [=ההזיות]. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם – ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה, או שיחשוב שיש להן סוד – הרי זה ניצוֹל ודן את האומר לזכות".
אין ספק שהרמב"ם איננו מדבר כאן ברב אחד ונדיר, וכפי שנראה בפרק הבא: "תפישת דרשות חז"ל כפשוטן" (שם רבנו מתאר את הרוב המכריע והמוחץ של גדולי האסלה כהוזי הזיות, ואת יחידי הסגולה השלמים כנדירים מאד-מאד), אלא כוונתו לומר בעדינות שאין גדולי האסלה יודעים מאומה בענייני מדע, רובם נוכלים או פתאים, ריקים מהבנת טבע המציאות, ולכן נפשם מהווה כר פורה לכל ההזיות והדמיונות ששכל האדם השלם מבין שהם בגדר "נמנעות".
וכך מבאר קאפח השכיר את דברי רבנו, וזה לשונו (הע' 60):
"וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים, ובאחת יסכלו ויבערו כידוע [עדה"כ בירמיה י, ח]. וראה הגדרתו הבהירה של רבנו שהגדיר סוג חכמים אלה בספרונו 'מאמר תחיית המתים' מהדורתי עמ' עא, ד"ה וכאשר נחלצנו. ובפירושו למשנה סנהדרין [עמ' קלו], ד"ה והכת הזו".
האם שמתם לב להטעיה בדבריו של קאפח? ואנכי לא הבחנתי בה במשך שנים לא מעטות: רבנו הרמב"ם מבקש ללמד, כי רוב ואולי כל "ציבור הרבנים", וביניהם גם ראשי הדת ותופשי התורה, הינם סכלים ופתאים גמורים! אך קאפַּח השכיר מצמצם את כוונת רבנו אך ורק לתלמידים מתחילים בכוייללי המינים, אשר יודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים! ובמלים אחרות, קאפַּח שוב מגונן על ראשי ציבור הרבנים הסכלים ומסתיר את סכלותם, פתיותם וטמטומם, תוך שהוא מסלף באופן מתוחכם מאד את דברי רבנו הרמב"ם!
ולא רק שהוא מסלף את דברי רבנו כאן, בהערתו זו הוא מסלף למעשה גם את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים", שהרי גם שם רבנו אינו מדבר על תלמידים מתחילים, אלא על גדולי הכומרים האורתודוקסים התועים; והוא הדין לפירושו למשנה סנהדרין, שם רבנו מדבר על כל ציבור הרבנים הסכלים, שהוא רואה ושומע ומתבונן בחיבוריהם, אשר היו מפורסמים בימיו.
והנה לפניכם ראיה מתוך דברי קאפח השכיר עצמו, שדיני סוכה ולולב וגם ארבעה שומרים, הם בגדר דיני התורה הבסיסיים ביותר לתלמידים מתחילים: בהערותיו לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' כד), קאפח אומר מפורשות שדיני סוכה ולולב הינם מן הדברים הקלים: "רוצה רבנו [בחיי] להדגיש, שאין לימוד תורת תיקון המידות ותיקונן [...] מן הדברים הקלים כהלכות סוכה ולולב וארבעה שומרים, אלא דרוש להן שינון והעמקה ועיתוד במשך שנים רבות".
קצרו של דבר, במאמר תחיית המתים רבנו אומר במפורש שמדובר בחכמי ישראל, וכבר חזרנו פעמיים על המקורות הללו, ושם רבנו אומר ש"חכמי ישראל" הללו המסופקים יותר תועים מן הבהמות. ואת דברי רבנו במשנת סנהדרין נראה כאמור בפרק לקמן, ושם בעמ' קלו–קלז רבנו אומר שמדובר ברובם המכריע והמוחץ של חכמי ישראל, ולעומתם יחידי הסגולה בודדים מאד: "והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקורא להם 'כת' כמו שאפשר לקרוא לשמש 'מין'".
ואציין עניין מדהים לדעתי, שימו לב, רבנו אומר לעיל: "וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה". כלומר, אפילו ייחוס סכלות לחכמי המשנה והתלמוד מתוך מטרה להרחיק הזיות מאגיות-אליליות – איננו בגדר הרס ליסודות האמונה! ומזאת נלמד מוסר עצום: עד כמה יש להתרחק מן ההזיות המאגיות-האליליות!
2) בהמשך ספרו שם רבנו אומר כך (א, לד):
"ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר, דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות ובמדעים שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים המכשירים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השׂררה לזלזל באותן המצעים [=המדעים המכשירים והמובילים] אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללומדם, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדוילים הפרו-נוצרים בימינו]".
כלומר, רוב גדולי האסלה נגועים במחלת הגדלוּת ובתחושת העליונות, ולכן הם מדברים גבוהה גבוהה בעניינים שלא למדו את ההקדמות הנחוצות להבנתם; ויש מהם שסכלותם או תאוותם לכבוד ולשׂררה השחיתו את נפשם עד-כדי-כך, עד שהם אינם מסוגלים או מתעצלים ללמוד את המדעים, ולכן הם מתעים ומשקרים להמונים שהמדעים מזיקים או שאינם מועילים.
בהערה 48 שם, קאפח מתייחס לאותם "מפורסמים בחכמה", וזה לשונו: "כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה', וכו' [וההמשך: 'ומדברין מֵחֶצְיָן' (ירושלמי גטין א, ה)]", ולמי מכוון קאפח כאן? והאם לחינם נקט קאפח בלשון גנאי חמור מענייני אישות? אלא, שדרכו של קאפח היא לפסוח על שתי הסעיפים, פעם ה' הוא האלהים והמינים הם רשעים, ופעם המינים הם חזות פני הדת...
כמו כן, בעניין המשך הירושלמי: "ומדברין מחצין", הכוונה היא על הכומרים שמדברים בקול רב רושם עבה ועמוק נפוח מחשיבות עצמית, כאילו מוציאים את הקול מחצין – מחצי גופם, כלומר מכרסם התפוחה. וכאשר הנני שומע ברדיו את סלימאן-מוסא עמאר, מבעלי השׂררה אנשי השם, בשמעי את קולו העבה שיוצא מכרסו, עולים דברי חז"ל הללו לנגד עיניי.
3) בהמשך המורה (ב, ו), רבנו אומר במפורש כי חכמי ישראל הללו הינם סכלים! ריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, ושלל הזיותיהם עיוורו אותם מלראות את אור האמת:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
חכמי ישראל אינם חכמים באמת, רק מדמים שהם כאלה, ובימינו הבערות מהמדעים בקרב גדולי האסלה גדולה מזו שהייתה בימי הרמב"ם, עד כדי שרבים ואף הגדולים שבהם רואים בלימודי המדעים כפירה! וסכלותם מזעזעת, שהרי כיצד ניתן לומר על מצוות ידיעת ה' וייחוד ה' ועוד כיוצא בהן, שהינן יסוד היסודות ועמוד החכמות, שהן בגדר כפירה ואפיקורוסות?! "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (יש' מ, כו).
יה. תפישת דרשות חז"ל כפשוטן
כבר הזכרנו לעיל את מגרעת תפישת דרשות חז"ל כפשוטן, ושהדבר גורר לאמונה בהזיות אליליות אשר פוֹשֹוֹת בשכלו של האדם ומחריבות כליל את הדעת וכוחות המחשבה. ונצרף שוב את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים ועל המסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז מפוסקיירא), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), ולקמן נעיין בדבריו.
בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפרק עשירי במסכת סנהדרין (עמ' קלו–קלז):
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
אין פלא אפוא, שרבים מהיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים באורתודוקסים "עובדי אלילים", ובצדק הם אומרים כך על נושאי הדת. ריחוק העולם הדתי האורתודוקסי מדרך האמת גדול מאד, והראיה לכך היא מהבטחת ה' לנו בתורתו: שאם נלך בדרך האמת, אפילו הגויים, לא רק היהודים החילוניים, יהללו וישבחו אותנו ויאמרוּ: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"!
ומאין אנו יודעים שרבנו בדבריו האחרונים מתכוון לרובם המכריע והמוחץ של גדולי טחורי האסלה? ובכן, רבנו מתאר בהמשך דבריו שם את מיעוט יחידי הסגולה, וכֹה דבריו:
"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!] והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל".
וממשיך עוד רבנו שם לתאר את הכת הראשונה, שבה נכללים רוב גדולי האסלה ואולי כולם:
"ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם [=יוצאי מצרים] שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדָּגים על המן: 'מָן הוּא' [שמ' טז, טו], 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה]".
יו. רמתם המחשבתית של גדולי התורה
בראש הקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין אומר רבנו כך (עמ' קלג):
"דע שבעלי התורה נחלקו דעותיהם בעניין האושר שישיג האדם בקיום המצוות הללו אשר ציוונו ה' בהם על-ידי משה רבנו, ובנקמה אשר תבואינו בעברינו עליהם, מחלוקות רבות מאד כפי שינויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות שיבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם שנתברר אצלו עניין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד אלא בערבוב רב".
רבנו מצביע כאן על רמתם המחשבתית הירודה של גדולי האסלה, אשר אינם יודעים להשיב על שאלות פשוטות במחשבה, כגון מהו השכר בעבור קיום מצוות התורה, ומהו העונש לאלה שעוברים עליהן (רבנו השיב על-כך שם בעמ' קלג–קלו, וכן בהלכות תשובה פרקים ט–י). זאת ועוד, רבנו מצביע גם על רמת החיבורים הירודה של גדולי האסלה העילגים, כלומר, דבריהם הרצוצים בחיבוריהם המשמימים והמייגעים קשים מאד להבנה, מפני שהם מעורבבים ומלאי שיבושים למכביר מכל הסוגים והמינים. "וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר: לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא" (יש' כט, יא).
ואם בימינו יכתוב אדם פשוט חיבור ברמת חיבוריהם של הראשונים והאחרונים, חיבורו לא ייחשב למאומה, ובצדק, כי רוב חיבוריהם ברמה נמוכה ונחותה מאד, ולא רק בשל שיבושיהם המחשבתיים וההלכתיים העצומים וריחוקם מן המדעים ומידיעת ה', אלא גם בשל הכשרתם הלשונית, הסגנונית והתחבירית שהיא מתחת לכל ביקורת. חיבוריהם נחשבים למכוננים רק בשל הילת הגדולה המדומה האופפת אותם, וקביעת רף איכות כל-כך נמוך לחיבורי גדולי האסלה האליליים אפשרה לרבים להצטרף למועדון ה"גדוילים", וליהנות מכבוד תורה.
והנה דוגמה נוספת לכך שגדולי האסלה בעיני רבנו הם סכלים גמורים, ראו נא דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רעג–רעד), בעניין גדרי השירה המותרת:
"ודע, כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי ענייניהם [...] [ולא לפי השפה שבה התחברו] והוצרכתי לבאר את זה ואף-על-פי שהוא פשוט, מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתנו [בעיני ההמון], אם נזדמנו במסיבת משתה או חתונה או זולתה, ורצה אדם לשיר בשפה הערבית ואפילו היה עניין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות שזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין, ממחין [=מוחים] על כך בכל אופן של מחאה, ואינם מתירים לשמעו. ואם זימר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים אין ממחין בכך, ואין הדבר קשה בעיניהם על-אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו או מן המרוחק – וזה סכלות מוחלטת, לפי שאין הדיבור אסור ומותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרוֹ, מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת עניינו, שאם היה עניין אותו השיר דבר נעלה – חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה".
נמצא, שכוונת רבנו באמרוֹ: "גדולי וחסידים מאומתנו" היא לגדולי השוטים אשר נחשבים "לחכמי ישראל", וכפי שרבנו קובע בהמשך דבריו ביחס להוראתם: "וזה סכלות מוחלטת".
יז. פרסום הדבר אינו מעיד בהכרח על אמיתתו
בהקדמת רבנו ל"ספר המצוות", הוא מתאר את כאב הלב שחש כאשר ראה כיצד הנחות שגויות נתפרסמו בקרב העם והפכו לאמיתוֹת מוחלטות שאין להרהר אחריהן, כביכול ניתנו למשה בסיני. עד כדי-כך, שאם יבוא מישהו ויטען היפך הדברים, הוא ייחשב מיד לטועה, והראיה לכך שהוא טועה תהיה, שהוא כתב היפך הדברים שנתפרסמו בקרב העם.
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ה–ו):
"וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צִירַי עלי [עדה"כ בדניאל י, טז] מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. [...] כי נמשכו בו אחר בעל 'הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים. [...] וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את הַמָּנוּי [=מניין המצוות] האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בליבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו היפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו [לפי תוכן הדברים] אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון".
ראויים לתשומת לב מיוחדת דברי רבנו: "כך היא דעת רוב יחידי הסגולה". כלומר, רוב "גדולי ישראל" המפורסמים בתקופתו של רבנו הרמב"ם, היו אנשים קטנים מאד, אשר אינם בוחנים את דרכם ואת השקפותיהם, ואולי אף אינם מסוגלים מבחינת רמת מחשבתם לעשות כן. וזו בדיוק דרכם של גדולי טחורי האסלה גם בימינו, שהרי האמת אינה נבחנת לגופה, אלא לפי כמות הפוסקים ורמת "גדולתם" המדומה אשר מסכימים ונערמים על פסק מהובל מסוים (שהתיר ליהנות מדברי תורה), ואת הדרך הכוזבת הזו הנחיל לעם-ישראל יוסוף ג'וחא קארו.
באמצעות דיקטטורת הרוב הסכל והתעלמות כמעט מוחלטת מדרך האמת, יצרו "גדולי ישראל" באלף השנים האחרונות דת חדשה, דת אורתודוקסית פרו-נוצרית אשר אפשרה להם להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים. כך חשך אור ההלכה ונעדר אור המחשבה, ודת משה יושבת בגלות על הארץ, בוכה ומתייפחת על "עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" (כדברי רבנו לעיל), אשר הִפנה עורף לקריאת הצדק של אברהם אבינו: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).