ספר הזוהר "התגלה" על ידי משה די-ליאון בסוף המאה הי"ג (שנת 1280 בערך). בהתחלה לא נשמעו דעות בעניין, אולם, לאחר כמאתיים שנה התחיל פולמוס גדול. נשמעו ביקורות חריפות מאוד כנגד הקבלה בכלל וספר הזוהר בפרט, מפי חכמים גדולים, דוגמת ר' אליהו דלמדיגו (ספר בחינת הדת), ר' יהודה אריה ממודינא (ארי נוהם), ר' שמואל דוד לוצאטו (ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר), ר' יחיא קאפח (מלחמות ה') ועוד. הם טענו שלקבלה ולספר הזוהר אין כלל מסורת. אולם, כנגדם קמו מקובלים רבים בטענה שאת ספר הזוהר כתב רשב"י, או לכל הפחות תלמידיו, ושחכמת הקבלה היא קדומה.
במבוא לספר "פרקי זוהר" מאת ישעיה תשבי מובאת סקירה כללית על מהלך הפולמוס, ושם הוא כותב את הדברים הבאים (עמ' 53):
"מפנה מכריע חל בחקר הזוהר במחקריו של גרשום שלום, שהיטה את הכף לבירור שיטתי מקיף ולביסוס הביקורת המדעית. שלום הוא החוקר הראשון שניגש לחקר הקבלה בכל היקפה בציוד מלא של מכשירים מדעיים מדויקים והפך אותו למקצוע מוגדר.
תקוותו למצוא ביסוס מוצק לקדמות הזוהר נכזבה יותר ויותר, וצעד אחר צעד נאלץ לסגת מהגהותיו הראשונות. במקום המטרה המקֻווה הביא אותו מהלך החקירה לאישור הדעה שהחלקים העיקריים של הזוהר נתחברו על-ידי משה די ליאון ושאין בספר שום חלק שקדם לו. המסקנה שספר הזוהר על כל חלקיו הוא יצירת המאה השלוש-עשרה, כבר נקבעה במחקריהם של כמה מבקרים מהמאה שעברה, ובראשם ילינק וגרץ, והיא נתאשרה מחדש בביסוס רחב ומוצק יותר בחקירותיו של גרשום שלום.
שלום הוכיח בבירור, שכל חלקי הזוהר נתחברו על ידי משה די ליאון בסוף המאה השלוש-עשרה, ואילו לגבי רעיא מהימנא ותיקוני זוהר הגיע למסקנה, שנתחברו בראשית המאה הארבע-עשרה על ידי מקובל ספרדי בלתי ידוע, שהיה כנראה בן חוגו של משה די-ליאון".
דור החוקרים שאחריו, בעקבות יהודה ליבס, הוכיחו שהזוהר אינו פרויקט של מחבר יחיד, אלא התחבר בחבורה במשך כמה דורות (ראו הזוהר והרנסנס, יהודה ליבס).
בשנים האחרונות פרופ' רונית מרוז ערכה עבודת חקר מקיפה ואספה מעל 650 כתבי יד של ספר הזוהר. בראיון היא אומרת את הדברים הבאים:
"ההבדלים בין כתבי היד הם עצומים. זה לא רק נוסח, אלא התכנים נורא שונים. חשבתי בהתחלה שאני אמצא נוסח מבורר, אבל מה שהסתבר זה שיש המון-המון ספרי זוהר, יש המון-המון 'זוהרים'. בעצם לכל דור [הכוונה לדורות שהיו מתחילת כתיבת הזוהר ועד להדפסתו] יש את הזוהר שלו, וכל כותב לעולם אינו שוקט על שמריו ומשנה את הדורות הקודמים. כי יש לו אינטרסים. כל אחד מגיב לקודמיו. הם כל הזמן מעירים הערות, מוחקים מה שלא מצא חן בעיניהם, משנים לפעמים מילים שהם לא מבינים ולפעמים משנים גם תכנים. המראיין: חזרנו לשאלה: אז מי כתב את ספר הזוהר? רונית מרוז: המון אנשים, עשרות אם לא מאות".
יוצא אפוא, שספר הזוהר נכתב כקונטרסים-קונטרסים בעלי אופי שונה, בנסיבות שונות וזמנים שונים ועל-ידי חבורות שונות, ולפעמים על-ידי מחבר יחיד.
א. טענת המקובלים לגבי אי-עיסוקו של הרמב"ם בקבלה
ב"עולם התורה" נהוג לומר שהרמב"ם "לא עסק בקבלה ולא זכה לחכמה זו". כידוע, לא נמצאת בכתבי הרמב"ם התבטאות מפורשת בעניין הקבלה והוא אף לא הכיר את ספר הזוהר שנחשב לספר היסוד של הקבלה. והסיבה לכך פשוטה – הקבלה כפי שידועה היום, החלה להתפשט בעולם רק כמאה שנה אחר פטירתו עם "התגלות" ספר הזוהר.
הדעה האמורה אשר כאמור התקבלה בעולם בנוגע להעדר עסקו של הרמב"ם בקבלה ועל כך שהוא "לא זכה לחכמה זו", נשתרשה בעקבות דברי המקובלים (ראו שער הגלגולים הקדמה לח), שטענו ששורש נשמת הרמב"ם היה מפאת שמאל של אדם הראשון ולכן לא נתגלו לו סודות הקבלה, לעומת הרמב"ן שהיה בקי בחכמה זו מכיוון שהיה מפאת ימין.
במאמר מוסגר, ראוי לתמוה, מה הכוונה פאת שמאל? פאת זקנו או פאת ראשו? כמו כן יש לציין שמדובר בדברים שאין להם שום משמעות אמיתית, ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שמחלקי גופו של האדם הראשון יוצאים שורשים של נשמות?
טענת המקובלים שהרמב"ם "לא זכה לחכמת הקבלה" גובלת בבורות, שכן כל הבקי בספרו של הרמב"ם "מורה הנבוכים", יודע שהוא מלא בסודות למכביר, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אלא שאינם מסוג ה"סודות" הידועים ל"חכמי הקבלה" והינם שונים בתכלית.
והנה לפניכם דברי רבנו בפירוש המשנה (חגיגה פ"ב):
"ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי והוא הדבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי המוות.
ומחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והאלהי ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלימודיים. וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טיפש או חכם, ואי-אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כל. ואמר [במשנה שם] בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו: 'כל המסתכל בארבעה דברים' וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים: 'כל שלא חס על כבוד קונו'" וכו'.
***
כמו כן, יש בטענה זו של המקובלים משום פגיעה וזלזול בכבוד תלמיד חכמים, שהרי ידועה לכל בקיאותו של הרמב"ם בכל חכמות התורה והמדע, ואם הקבלה הייתה נכללת בכלל חכמות התורה אין ספק שרבינו היה משתלם בידיעתה ומשתמש בהשקפותיה.
שהרי הרמב"ם מעיד על עצמו כי הוא עיין וקרא רבים מספרי העבודה-זרה וכן ספרי מדע ורפואה. ואם את אלה הוא מצא, קשה להניח שלא נתקל אף פעם בכתבים קבליים ומיסטיים למיניהם. עוד ידוע, כי ספרות ההיכלות והמרכבה, שנחשבת לספרות הסוד הקדומה, הייתה ידועה ומצויה בידי רב האי ושרירא גאון, וכן אצל ר' יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול, ומסתבר שהם הגיעו גם לידי הרמב"ם. ולקמן בפרק ג נעיין בדברי הרמב"ם בנוגע לספר "שיעור קומה", וכן בדבריו בעניין קמיעות ושמות קודש, מהם מוכח כי רבנו הכיר ספרים אלו.
***
בנוסף לכך, יש בטענה זו הטעיה חמורה, שכן כל מי שלמד ולוּ מעט מחשבת ישראל ותולדות הקבלה, יודע שהסיבה לכך שהרמב"ן היה בקי ב"חכמת הקבלה" היא לא בשל היותו מ"פאת ימין", אלא בשל העובדה שהוא נולד וגדל בעיר גירונה שבצפון-מזרח ספרד שהייתה באותה תקופה "מרכז הקבלה העולמי", ואף נמנה על חברי חוג הקבלה בגירונה.
כלומר, הרמב"ן לא זכה ל"חכמת הקבלה" בגלל שורש נשמתו, אלא בגלל שקיבל חכמה זו מפי רבותיו. אמנם, הרמב"ן לא הזכיר את שמו האמיתי של רבו בקבלה וכינה אותו בכתביו בשם "בן בלימה". מכל מקום, לכל הדעות הרמב"ן הושפע הן מכתבי קבלה והן מרבנים שעסקו בתחום זה. וזאת בניגוד להרמב"ם שדקדק ונזהר שלא לקבל השקפות נטולות מסורת קדומה, כל-שכן שהן בעלות ריח חריף מאד של עבודה-זרה, לא מִספרים וכתבים שהגיעו אליו, ולא מפי חכמים בעיניהם. ובמאמר להלן הדברים עוד יתבררו לעומקם ולרוחבם.
זאת ועוד, ידוע ש"כתבי קבלה" שונים הגיעו לרמב"ן מאשכנז, דוגמת "שער הסוד והיחוד והאמונה" של אלעזר מגרמייזא, "סודות התפילה" ליהודה המכונה החסיד ועוד. ובנוסף לכל זה, ניכר בכתביו שהושפע רבות מספרות הסוד הקדומה היא ספרות ההיכלות והמרכבה ובפרק הבא נרחיב מעט בעניין ספרות זו.
במאמר זה נוכיח בעז"ה, שרבנו הרמב"ם ידע גם ידע את הקבלה, אך לא התייחס אליה כאל חכמה כלל ואף גינה בפירוש כמה מיסודותיה הידועים. וזה החילותי בעזר צורי וגואלי.