בספר שופטים מסופר שעם-ישראל חטאו ועשו את "הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיִּתְּנֵם יְיָ בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים" (שו' ו, א), עם-ישראל סבלו מאד והחלו לזעוק אל ה', בחסדיו שולח להם ה' נביא המפציר בהם: "וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי" (שם, י). תחילה, ה' דורש מעם-ישראל לסלק את העבודה-זרה מקרבם אשר מסיתה אותם מדרכיו. בהמשך, הנביא פונה אל גדעון בן-יואש המיועד להילחם במדיינים בברכה: "יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", וגדעון משיב: "בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יְיָ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְיָ, וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְיָ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן?" (שם, יב–יג). גדעון מתאונן שה' חדל להיטיב לעמו אך אינו מתכחש לכך שייסורי המדיינים הינם עונש מוצדק מאת ה'. הנביא מעודד את גדעון: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שם, טז).
א. החדשות החמות
"וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה, וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי" (שו' ו, כח). לאחר חקירה קצרה, מגיעים אנשי העיר אל ביתו של יואש ומפצירים בו שיוציא את בנו להורגו. יואש עונה להם באופן אשר מוכיח שהוא מתנער מעבודת האלילים שבידם, הוא טוען שאם הבעל הוא האלהים, שהוא יהיה זה שיהרוג את גדעון עד אור הבוקר, בכל מקרה, המאורעות המתרגשים לא משאירים זמן למריבות:
"וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, וְרוּחַ יְיָ לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו. וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו. וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם" (שם, לד–לה), ישראל מתקבצים להילחם, אך אין ברצונו של ה' שרבים ייצאו למלחמה, כדי שישראל לא ייחסו את הניצחון לגבורתם. לפיכך ה' מורה לגדעון: "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר: מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ" (שם ז, ג). למרות הירידה המשמעותית במתגייסים, מספרם עדיין גבוה מדי, וה' מורה לגדעון (ז, ד): "הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם, וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ". כל מי שכרע על ברכיו והתכופף אל המים לשתות – נכשל במבחן, וכל מי שלא כרע ארצה והביא את המים בידיו אל פיו – הצליח במבחן. כשלוש-מאות איש בלבד צלחו את המבחן והם יצאו למלחמה להצלת עם-ישראל ולקדש את שם ה' בעולם.
ב. המלחמה במדיין
"וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שו' ז, יב). המצב מפחיד והחשש גובר, לא יעלה על הדעת לנצח במלחמה פנים אל פנים, לכן דרושה התערבות אלוהית! גדעון נזקק להוכחה שה' עִמו כדי שרוחו תתחזק. הוא אכן מתחזק ומאבזר את חייליו בשופרות ובכדים אשר בתוכם מסתתרים לפידים בוערים. חייליו של גדעון מתפצלים לשלושה גדודים המקיפים את מחנה האויב, ומשלושת גדודי החיילים נשמעות תקיעות שופר וצעקות קרב: "חֶרֶב לַייָ וּלְגִדְעוֹן" (שם, כ) – הכדים מתנפצים, הלפידים עולים לאוויר, גדעון ולוחמיו מרטיטים את לבבות האויב והמדיינים נסים לכל-עבר, הם סמוכים ובטוחים שצבא עצום ורב מתקיף אותם מכל הכיוונים, הבהלה גוברת וחיילי האויב הורגים איש את רעהו. גדעון מנסה לאגֵּף אותם שלא ימלטו ואכן הוא מצליח בכך בזכות שבט אפרים, אשר גם לוכדים את שני מלכי מדין והורגים אותם.
לאחר ניצחונם הסוחף, גדעון ושלוש-מאות חייליו עייפים מהרדיפה, גדעון פונה אפוא אל אנשי סוכות ומבקש מהם מעט לחם, שרי סוכות מסרבים בתוקף: "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם?" (שם ח, ו), הם לא מוכנים להסתכן מחשש שמא המדיינים שנותרו ינקמו בהם. בצר להם, גדעון ואנשיו פונים עתה אל אנשי פנואל (כך נקרא המקום לאחר מלחמתו של יעקב אבינו עם המלאך, ובמקור שמה פניאל, ראו כאן פירוש למאורע: "מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך") גם אנשי פנואל מסרבים בתוקף לסייע לגדעון ואנשיו ואף עונים לגדעון באופן דומה.
גדעון ממשיך לרדוף אחר מחנה האויב ושני מלכיהם הנותרים, ממאה-שלושים וחמשה אלף חיילי מדיין נותרו כעת כחמישה-עשר אלף בלבד! גדעון סוגר חשבון ומחסל סופית את מדיין: "וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח [=שאנן ולא דרוך]. וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד" (שם, יא–יב).
בקשת הלחם מאנשי סוכות ופנואל מזכירה מעט את חוסר בטחונו של עם-ישראל במדבר (במ' כא, ה): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". אמנם, אין להתכחש שקשה לבני-האדם להתנתק במחשבתם מצרכי הקיום הבסיסיים, אך בסופו-של-דבר לוחמי גדעון לא נזקקו לחסדי אנשי סוכות ופנואל על-מנת להשלים את משימתם ואכן ה' סייעם. נחתום בדברי הרמב"ם להלכות זכייה ומתנה (יב, יז): "הצדיקים הגמורים ואנשי המעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים ביי ברוך שמו, לא בנדיבים. והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
ג. גדעון מתבקש למשול על ישראל
בתום המלחמה עַם-ישראל דורש שתמלוך עליו שושלת גדעון, אך גדעון מסרב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְיָ יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שו' ח, כג). נראה שמדובר בתקופה שונה מתקופת שמואל, בה חרה אף ה' בעם-ישראל כאשר הם דרשו לתת עליהם מלך "כְּכָל הַגּוֹיִם" (ש"א ח, ה), שהרי נאמר שם כך: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם, ח). בתקופתו של גדעון עם-ישראל היה כנראה שרוי במצב רוחני ירוד מאד, ובהעדר נביא אולי היה זקוק למושל ולמלך. ברם, במקום למשול על העם גדעון מכין אפוד מביזת האויב (בדומה לאפוד הכהן הגדול?), אפוד שהופך לתקלה גדולה לעם-ישראל: "וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ".
ד. לאחר מות גדעון
"לֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל-גִּדְעוֹן כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל" (שם, לד–לה). אבימלך, בנו של גדעון מ"פִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שו' ח, לא), חובר לאנשי שכם הרשעים ואומר להם: "וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי" (שם ט, ב). בהמשך, אבימלך רוצח את כל אֶחיו: "וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל [=הָרָב עם הבעל] שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא" (שם, ה). כך יותם יורש לבדו את מורשת אביו המפורסמת, שהרי רבנו פוסק בהלכות נחלות (א, ז): "בנו מן השפחה או מן הנכרית – אינו בן לדבר מן הדברים, ואינו יורש כלל".