במורה (א, יב) רבנו מבאר את לשונות ה"קימה" שנאמרו כלפי ה' יתעלה בכתבי-הקודש, וגם בפרק זה מטרתו הנשגבה היא להרחיק מן ההגשמה, כדי שלא יעלה בדמיוננו שיש להבין את הפעלים הללו כפשוטם, וכאילו הקב"ה "קם" או "יושב" וכאילו יש לו "מקום" שבו הוא מבצע את פעולות הקימה והישיבה – שהרי דמיונות שווא ומדוחים כאלה מובילים באופן ישיר להגשמה ברורה ולעבודה-זרה חמורה וכעורה. וכבר קדמו לרבנו חכמינו ז"ל בתלמוד מסכת חגיגה (טו ע"א), שאמרו: "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", ובעקבותיהם הטהורים דרך רבנו בפסקו בהלכות יסודי התורה (א, יב):
"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד [="התקרבות לדבר והתרחקות ממנו" (מָרי), שהרי אין לו יחס למקום], ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל [שהרי "ימין ושמאל הם יחסיים למקום" (מָרי), ואין לו לא מקום ולא מידה], ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה".
וכן כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), ביסוד השלישי:
"והיסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. [...] ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' וכו' [יש' מ, יח–כה]. ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאָלה, וכמו שאמרו [חז"ל, ברכות לא ע"ב]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] זה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר [דב' ד, טו]: ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה', כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה [במעמד הר סיני המרומם], לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".
אגב, בפירושו לסנהדרין שם (י, א), ביסוד השלישי, רבנו מבאר את דברי חז"ל שפסק בהלכות יסודי התורה (א, יג), שאין לפניו: "לא עורף ולא עיפוי", וכֹה דבריו:
"ולפיכך, [מכיוון שאין לו גוף ואינו כוח בגוף], שללו ממנו עליהם-השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי', כלומר לא פירוד והוא עורף; ולא חיבור, כי עיפוי [הוא] מן: 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם [דהיינו יתחברו יחדיו לפעולה צבאית, שהרי המשך הפסוק הוא: "יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב" וכו', וההתחברות בכתף הינה משל, וכמו שאומרים "כתף אל כתף"]".
אולם, רש"י בפירושו לסנהדרין שם כותב כך: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ופירושו מסריח מהגשמה: ראשית, הוא מוחק מגרסת התלמוד את העמידה, ופותח את האפשרות שיש עמידה לפני ה' יתעלה; שנית, חז"ל אמרו: "גמירי אין למעלה" וכו', אך לפי רש"י כן יש למעלה צדדים, שהרי הוא אומר בפירושו: "לא עורף – דבכל צדיהן", משמע בבירור שיש צדדים, כגון ימין ושמאל לפני בורא-עולם! ואם יש צדדים אז ברור שיש לו גוף שיש לו צדדים, ואף יש לו מקום שניתן לייחס אליו צדדים; ושלישית, רש"י אומר: "דבכל צדיהן יש להם פנים", כלומר יש לכל מי שנמצא "למעלה", צדדים רבים ובכל צד יש לו פנים! וזו הגשמת מינים ברורה וכעורה!
וממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של רש"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם, אפילו אם יקראו בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב.
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
קימה – שם משותף
כאמור, במורה (א, יב) רבנו מבאר את השם "קימה" שמופיע בכתבי-הקודש, וביאורו פותח בהסבר ש"קימה" הוא שם משותף, כלומר שֵׁם שיש לו כמה משמעויות ובכל מקום שבו הוא נאמר יש להבין אותו לפי הקשר הדברים האמורים, וכֹה דברי רבנו שם (א, יב): "קימה – שם משותף, ואחד מענייניו העמידה שהיא כנגד ישיבה: 'וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ' [אס' ה, ט]". רבנו פותח אפוא במשמעות הבסיסית והנפוצה של הפעל "קום", ומסביר שמדובר בפעולת העמידה הידועה שהיא כנגד פעולת הישיבה. רבנו אף מביא דוגמה ממרדכי היהודי אשר "לֹא קָם וְלֹא זָע" מהמן, וכמו שמסביר שם מָרי: "ופירושו, בעת שהיה יושב לא עמד מפניו ואפילו לא זע מעט דרך הידור", וכך צריך לנהוג בעובדי אלילים.
לאחר הסבר המשמעות הבסיסית הרווחת, רבנו עובר להסביר את המשמעות הנוספת, המופשטת, אשר גם אותה אנחנו מכירים מעולמם הגשמי של בני-האדם:
"ויש בו גם עניין יציבות הדבר וקיומו: 'יָקֵם יְיָ אֶת דְּבָרוֹ' [ש"א א, כג], 'וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן' [בר' כג, יז], 'וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר' [ויק' כה, ל], 'וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל' [ש"א כד, כ]".
לאחר שלמדנו והוכח לנו כי הפעל "קום" משמש גם לבטא עניין יציב וקיים, כגון הבטחת הקב"ה או מכירת שדה או מכירת בית לצמיתות, או קיום יציב ומתמשך של מלכות ישראל. רק לאחר שלמדנו כיצד הפעל "קום" משמש לעניינים מופשטים הקשורים בעולמינו החומרי, ובדברים הקרובים לחיינו ולהבנתנו, רק אז רבנו עובר לבאר אותו ביחס לה' יתעלה, כי עתה יֵקל עלינו להבין את הפעל הזה באופנים מופשטים ביחס לפעולותיו של בורא-עולם:
"ובעניין זה נאמר כל לשון 'קימה' כלפי ה' יתעלה: 'עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ' [יש' לג, י], רוצה לומר: עתה אקיים פקודתי והבטחתי ואיומי; [וכן:] 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן' [תה' קב, יד], [כלומר] תקיים מה שהבטחת בו מן הרחמים".
נמצא, שהפעל "קום" ביחס לבורא-עולם מבטא קיום פקודה או הבטחה או איום. כלומר, כאשר אנחנו קוראים את כתבי-הקודש ומגיעים למקום שבו נזכר הפעל הזה ביחס לבורא-עולם, עלינו לזכור שאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לזכך ולטהר את המחשבה מכל זיק של הגשמה, ולהבין את הפעל בכל מקום לפי הקשר הדברים שהוא נאמר בהם.
בהמשך דברי רבנו שם (א, יב), הוא מרחיב את הביאור של הפעל "קום" בעניין קיום פקודה של עונש והשמדה. רבנו מסביר, כי כמו שאדם המתעורר לבצע פעולה חשובה מתואר בקימה, כך נאמר בכל אדם שמתעורר לבצע פעולה מכל סוג שהוא, שהוא "קם" לעשותה. ומעולם בני-האדם הגשמי והשפל, הושאלה השאָלת ה"קימה" וההתעוררות לפעולה הזו גם למושגים הנעלים ביחס לה' יתעלה, כדי לבטא את חלות פקודת העונש וההשמדה, ולכן נאמר על ה' יתעלה שהוא "קם" על אותם החייבים עונש.
וכֹה דברי רבנו שם (א, יב):
"וכיוון שהמחליט לעשות דבר מסוים מתעורר הוא לעשותו בקימה, לכך נאמר בכל מי שנתעורר לאיזה דבר, שהוא 'קם': 'כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי' [ש"א כב, ח]. והושאל עניין זה להפעלת פקודת ה' על אנשים שנתחייבו בעונש להשמידם: 'וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם' [עמ' ז, ט]; 'וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים' [יש' לא, ב]".
רבנו חותם את הפרק בהעלאת האפשרות, שגם שני הפסוקים שהוא הזכיר קודם לכן: "עַתָּה אָקוּם" וכן: "תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן", ואשר ביאר אותם לעיל שהם מבטאים קיום של פקודה או הבטחה או איום באופן כללי, שייתכן ואף הם עוסקים בקיום של פקודת עונש והשמדה דווקא, ולא בקיום של הבטחה או איום, וכֹה דברי רבנו שם (א, יב):
"ואפשר שיהא אמרו: 'עַתָּה אָקוּם' מן העניין הזה; וכן 'תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן', כלומר תקום על אויביה. ומן העניין הזה נאמרו פסוקים רבים, לא שיש שם קימה או ישיבה חלילה, אמרוּ ע"ה: 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה' [חגיגה טו ע"א], כי 'עמד' פעמים נאמר במקום 'קם'".
וכוונת רבנו בסוף דבריו היא, שמה שחז"ל אמרו: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" זה בדיוק כמו לומר "אין למעלה לא ישיבה ולא קימה", כי הפעל קימה הוא בכלל הפעל עמידה. כלומר, כוונת חז"ל באמרתם זו במסכת חגיגה לכלול את שני הפעלים הללו.
"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תה' קב, יד–טו), כלומר, עוד למדנו מפסוקים אלה, כי ישועתו של עם-ישראל תלויה באהבתו לארץ-ישראל! ואהבה זו היא גם היסוד לבניין בית-המקדש ולמילוי ייעודנו ותכליתנו, שהרי בהמשך הפסוקים שם בתהלים (טז–יז) נאמר כך: "וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם יְיָ וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ, כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ".
ונחתום בשני הפסוקים הבאים בהמשך הדברים שם (כב–כג):
"לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְיָ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם, בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת יְיָ".