הזיית 'מעשה הקניין' שלפני החופה
- אדיר דחוח-הלוי
- 20 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
בשעת החתונה לפני החופה מתכנסים הרב והחתן והעדים לחתום על שטר הכתובה. כל מי שהתחתן וודאי מכיר את טקס הקניין שנעשה באותו מעמד, וכך "מעשה הקניין" הזה מתנהל: הרב מוציא עט וכיו"ב ומקנה אותו לאשה על-ידי אחד מן העדים, כלומר אותו העד מגביה את העט ומזכה אותו לאישה שהרי זכין לו לאדם שלא בפניו. עתה, לאחר שהעט שייך למעשה לאשה, החתן מגביה את העט הזה: בהגבהתו הוא קונה את העט, והיא-האשה קונה ממנו את התחייבויותיו שבכתובה, דהיינו האיש מקנה לה בהגבהת העט את התחייבויותיו שבכתובה.
ויש "רבנים" ש"מהדרין" להורות לעד לומר: "זכיתי בעבור הכלה", ולחתן לומר: "זכיתי" כאשר הם מרימים את העט, כל אחד בתורו. ויש לשאול: האם יש צורך בטקס הזה? ובכן, הטקס הזה כלל לא נזכר בהלכות אישות, דהיינו בדיני קידושי אשה ונישואיה, והוא נזכר אך ורק בהלכות מכירה פרק ה, שם תכליתו לבטא גמירות דעת מצד המקנה במקום שבו נמסרת מודעה, ונהגו לחזק את המודעה במעשה קניין כדי לבטא גמירות דעת, אף שגם שם אין הדבר הכרחי. ברם, לקמן נלמד שאין שום צורך לחתן להקנות את התחייבויותיו שבכתובה לכלתו, הואיל ויש שטר הוא שטר הכתובה, והואיל ואין גמירות דעת גדולה מעצם החתימה על הכתובה לפני עדים.
קניין חליפין (סוּדָר)
נחל אפוא, בהלכות מכירה (ה, ו) נפסקה הִלכת "קניין סודר" הידועה, וכך פוסק רבנו:
"הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין, כל אחד מהן נקנה בחליפין, והוא הנקרא 'קנין'. ועיקר הדרך הזאת, שייתן הקונה למקנה כלי כל שהוא, ויֹאמר לו: 'קנה כלי זה חלף החצר, או היין, או הבהמה, או העבד, שמכרת לי בכך וכך'. כיוון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו, קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין, אף-על-פי ש[הלוקח] עדיין לא מְשָׁכָן ולא נתן הדמים, ואין אחד מהן יכול לחזור בו".
לאור הכלל ההלכתי ש"מתנה על-מנת להחזיר שמה מתנה", חז"ל קבעו שהלוקח יכול אפילו להקנות למוכר את קצה בגדו, כלומר המוכר יכול לאחוז בטליתו של הלוקח ולהקנות ללוקח בזה את המטלטלין, והטלית נשארת כמובן אצל הלוקח שהרי "מתנה על-מנת להחזיר שמה מתנה". רבנו פוסק עניין זה בהלכות מכירה (ה, י) ויש שם כמה פרטים נוספים בעניין זה.
מעשה קניין כביטוי לגמירות דעת
בסוף הלכות מכירה רבנו מתייחס למנהג מעשה הקניין, דהיינו לביצוע קניין חליפין לא לשם רכישת מטלטלין אלא כדי לבטא גמירות דעת, וכֹה פסקי חז"ל ורבנו שם (ה, יד–טז):
[יד] "יש דברים הרבה שאין צריכין קניין, ואין לקניין בהם טעם, כגון: המשחרר את עבדו, או המגרש את אשתו, או העושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחברו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו".
[טו] "נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצא בהן, ואומרין: 'וקנינו מפלוני [פלוני קנה את הסודר וכיו"ב, והם קנו ממנו את התחייבותו או מחילתו וכו', כלדקמן] שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שביטל המודעה שמסר על גט זה, וכיוצא באלו, אף-על-פי שאינו צריך".
[טז] "קניין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל לכלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתֵּל אלא שגמר בליבו ואחר-כך אמר. לפיכך אם אמר בלב שלם: 'אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה', אין צריך דבר אחר כלל [דהיינו אין צורך ב'מעשה קניין']".
מן ההלכה האחרונה עולה, שכל הדוגמות שניתנו בהלכה הראשונה עוסקות במסירת מודעה. וגם ביחס למגרש את אשתו אין הכוונה אלא רק למסירת מודעה שהוא מתכוון לגרשה, שהרי בהלכה האחרונה נאמר: "קניין זה שנהגו [...] אינו מועיל לכלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתֵּל", דהיינו כל העניינים הללו שנהגו בהם לעשות מעשה קניין ש"אינו מועיל לכלום", אינו אלא במקום שאין שטר! ואפילו במקום שאין שטר די בכך שהמתחייב או המודיע יצהיר בלב שלם: "אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה", כדי לבטל את המנהג הלזה!
כל-שכן במקום שיש שטר וישנם עדים והחתן אף חותם על השטר לפני העדים, שאין שום צורך לעשיית מעשה קניין – שהרי אין לך גמירות דעת גדולה מזו שהחתן חותם על שטר הכתובה לפני העדים, וכל הכומרים האורתודוקסים שמצריכים לעשות מעשה קניין בנסיבות שכאלה אינם אלא ממחוסרי הדעת, ומעידים על עצמם בזה שהינם מרוקנים מתורת אמת.
תגובות