[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עו, תשרי תשמ"ב, עמ' 2].
לקחי הבחירות האחרונות לכנסת העשירית הם רבים ומגוונים. אפשר לחלקם לקבוצות על-פי הגופים הפוליטיים הנוגעים בדבר – דהיינו: המערך, הליכוד ויהדות המזרח.
לגבי המערך ומפלגת העבודה בפרט, הלקח העיקרי, כמובן, הוא שקבוצה זו של אישים ו"מפלגות הפועלים" המצהירים על אידיאולוגיה "סוציאליסטית" ומשתייכים לשמאל הציוני, איבדה כליל את האמון שפעם רחשו לה בני יהדות המזרח. המחריד מנקודת מבטו של "המערך הפועלי" הוא העובדה, שתפנית זו בדעת הקהל, אשר החלה בבחירות ב-1977, ונראה שנשלמה בבחירות האחרונות, איננה נוגעת לתחום ענייני חוץ וביטחון, אלא דווקא לתחום שהמערך מתיימר לעמוד בו בראש המדינה והעם – התחום החברתי-כלכלי.
מזמן הורגלנו לעובדה, שלמערך אין לו בענייני חוץ וביטחון, שלום ומלחמה, שום מדיניות תחליפית אמיתית – ועל-כן, כל הדיבורים על גישתם "הניצית" כביכול, של בני יהדות המזרח, לעומת מדיניותו המתיימרת להיות "יונית" של המערך אינם אלא דיבורי סרק.
נפילתו של המערך בקרב מי שהיו צריכים להיות התומכים-הטבעיים – דהיינו בני השכבות הנמוכות – נבעה דווקא מסיבות חברתיות ותרבותיות. יש לאדם חושים מיוחדים העוזרים לו לזהות מי הוא אוהד ומי הוא עוין – וכמעט שלושים שנות שלטונו הבלעדי של השמאל הפועלי הוכיחו בעליל, שגישתו של הגוש "הסוציאליסטי" אל קליטתם ושילובם של בני יהדות המזרח לא הייתה מקובלת עליהם. הסיסמה של "מיזוג גלויות" הוכיחה את ריקנותה ואפסותה. הניסיון להטמיע את המזרחים, הזלזול הגלוי לתרבותם, שפתם, מבטאם העברי הנכון, מנהגיהם, ולהם עצמם כבני אדם, גרם לניכורם הגמור מהחברה שעסקה ב"קליטתם".
ההסתדרות הכללית הפכה למנגנון בירוקרטי, שכל מעיינו הוא לשמור על הקיים ולדאוג לאנשי המעמד הגבוה והבינוני. דוגמה טובה ומאלפת למה שקורה היום בהסתדרות וההוכחה לפחד שאחז את מנהיגיה אחרי הבחירות לכנסת העשירית, הוא התמרון הגלוי שעשו מנהיגים אלה בוועידה הארבע-עשרה של ההסתדרות. בוועידה זו הוכנס תיקון לחוקת ההסתדרות שנקבע בו שחברי קיבוצים יכולים מעכשיו להיות חברים במועצות הפועלים האזוריות. תכליתו של תיקון זה היא, שחברי קיבוצים באזור קריית-שמונה, למשל, יכולים לקבוע מהלכים במועצת פועלי האזור – ובכך יָצֵרו את צעדיה של המועצה. תיקון זה הוא עוול ואיוולת בעת ובעונה אחת. הוא מהווה עוול מאחר ובני הקיבוצים, למרות היותם חברי הסתדרות, הם שותפים בגוף שהוא למעשה מעביד ולא עובד – ובמקרים רבים הוא מעסיק פועלים באותה עיירת פיתוח, שמעתה והלאה הם יֵשבו במועצת פועליה!! התיקון מהווה עוול שבעתיים מפני שקיבוצים אלה, בנוסף להיותם "בוסים", תמיד סירבו להושיב את בניהם ובנותיהם המטופחים עם בני העיירות הסמוכות. כן לא התלהבו במיוחד ממגעים אנושיים-חברתיים עם בני היישובים "הנחשלים", שנמצאו בקרבת מקום – ואלה שחוו על בשרם את יחסם המתנשא של הקיבוצים בוודאי יגיבו במרירות מוצדקת, שאנשי "ההתיישבות העובדת" יסכימו לשבת עם שכניהם!
אך התיקון הוא גם איוולת – וזאת מפני שהוא יכול להביא רק לתגובה שלילית ולזירוז התהליך שהבירוקרטיה הפועלית של ההסתדרות מפחדת ממנו כל-כך, דהיינו הפיכתם של הפועלים האמיתיים – בני ערי הפיתוח ושאר מזרחים "פרועים" – לגוש פוליטי שיעמוד מול ההגמוניה המפא"יניקית-מפ"מניקית בהסתדרות, ובסופו-של-דבר להשתלטותו של הליכוד ושל קבוצות לחץ אחרות מזרחיות על ועידת ההסתדרות, הוועד הפועל ואפילו על הוועדה המרכזת, שהיא מעין פוליטביורו של ההסתדרות. תהליך זה נראה היום כמעט בלתי נמנע. משקעי המרירות והתסכול שתנועת העבודה גרמה בקרב פועלי ישראל שהם בעיקרם בני יהדות המזרח – לא נראים לנו כנתונים לתיקון.
***
עתה מדברים בשבחו של ישראל קיסר. המגמה היא שקופה ותכליתה להוציא את ההנהגה "הפועלית" הנוכחית ממצוקותיה. וכך כותב עיתון "הארץ" (11.9.81): "קשה להבין מדוע נאחז המערך במר ירוחם משל כמזכיר כללי... שהרי במר ישראל קיסר יש למפלגת העבודה מועמד הגזור במידותיו להסתדרות של ימינו. מי שנכח בעת נאומו ביום ד', שבו השיב לדוד לוי, חייב היה להשתכנע כי יש לפניו לא רק איש הבקי בענייני האיגוד המקצועי, שעליהם מופקד זה שנים, אלא מנהיג ציבור ונואם רהוט... ומתמיה שהמערך מחפש כל הזמן מענה למר לוי, שעה שהמענה נמצא בשורותיו – ולא מתמול שלשום".
***
זה באשר למערך. אין אנו אופטימיים במיוחד אף בקשר לליכוד. נכון הוא שהמוני בני יהדות המזרח תמכו בליכוד בבחירות לכנסת העשירית, כמו שעשו בבחירות לכנסת התשיעית לפני למעלה מארבע שנים. ברם, לדעתנו, אין הליכוד יכול וזכאי להתפאר בהישגיו הפוליטיים ולהתקשט בזרי הדפנה של נצחונו, עליו לזכור, חֲזוֹר וזָכוֹר, כי התמיכה המאסיבית שקיבל מבני יהדות המזרח באה כתוצאה מסלידתו של ציבור רחב זה בממסד של "תנועת העבודה", יותר ממה שהיא באה כביטוי של אהדה לליכוד, שהוא עדיין מייצג את ההגמוניה של יהודי מזרח-אירופה "אנשי התרבות" וצאצאיהם (עובדה היא שמתוך 48 חברי הכנסת החדשים של הליכוד ישנם רק 8 מזרחים בלבד). הלקח שהליכוד חייב ללמוד מהבחירות הוא פשוט בתכלית הפשטות. כמו בכל שטח אחר בתחום החיים, גם בפוליטיקה אי-אפשר לקחת בלי לשלם את התמורה – והתמורה, במקרה זה, צריכה להיות משולמת לאותו ציבור בוחרים שהעלה את הליכוד לשלטון. הדרך לעשות זאת ביושר ובכבוד היא לאפשר לבני יהדות המזרח לקבל את חלקם המלא בגוש פוליטי גדול זה – גם במוסדות שתי המפלגות, גם ברשימת המועמדים לבחירות לכנסת וגם בתוך הממשלה ומוסדותיה.
אין אנו מאמינים שיש ביכולתו של הליכוד, כפי שהוא עכשיו, לבצע מהפך פנימי כזה, אפילו אם ירצו ראשיו בכך. זאת מהסיבה הפשוטה, שכל ניסיון כֵּן להביא לעשיית צדק לבני יהדות המזרח סופו שיהפוך את הליכוד לתנועה פוליטית חברתית מזרחית לכל דבר, והתפתחות שכזאת מטבע הדברים, איננה יכולה לבוא בלי מאבק ציבורי מקיף. הסכנה על כן היא שהליכוד ימשיך לשאוף למצב שהיה בארבע-חמש השנים האחרונות, דהיינו מצב שיאפשר לו "לאכול את העוגה ולהניחה שלמה".
מסקנה זו מובילה אותנו בדרך הטבע לחלק האחרון של המאמר. מהו אם כן הלקח שעלינו אנו, בני יהדות המזרח, ללמוד מהבחירות לכנסת העשירית? לדעתנו, הבחירות מצביעות על התעוררות מהותית בקרב המזרחים. הצלחתה של רשימת תמ"י, חזקה שתבהיר לנו עד כמה גדול כוחה של התארגנות עצמית. עד כֹּה אפשר היה להצביע על התופעה של תמיכת בני יהדות המזרח בליכוד כתופעה חיובית בעיקרה, מה גם שתמיכה זו הביאה לנפילת הממסד של "תנועת העבודה". מכאן ואילך – בין אם המדובר בבחירות מקומיות, להסתדרות או לכנסת האחת-עשרה – יהיה על בני יהדות המזרח להתארגן ברשימה עצמית. התארגנות עצמית פתוחה על בסיס רחב עדיפה על מתן "קולות מחאה" לגוף כמו הליכוד.
אפשר לומר בביטחון כמעט מלא שבני יהדות המזרח, ובייחוד הדור השני, שנולד, גדל והתחנך בארץ לא יבוא על סיפוקו ולא ימצא את מלוא הביטוי בליכוד, כפי שלא ימצא אותו במפלגות המערך למיניהן. במוקדם או במאוחר, אכזבה זאת חייבת לבוא. ויחד עמה תבוא גם התעוררות להתארגנות עצמית שתביא בהכרח לשיתופם המלא בתחומי החברה והכלכלה, ובתחומי מדיניות החוץ והביטחון של המדינה.
[הערת העורך, בנו של הכותב: חשוב להודות, שהתארגנות עצמית של יהודי המזרח איננה התכלית והפתרון הבלעדי, שהרי רואים אנו היום בשנת תשפ"ד שלא מעטים הם חברי הליכוד המזרחיים למיניהם ועדיין מדובר בתנועה מושחתת, שחצנית ודורסנית, אשר גם אחראית לשבת אוקטובר השחורה שאירעה בשמחת-תורה תשפ"ד, ואשר שינתה את חיינו ברגע אחד. התארגנות עצמית של מזרחיים מושחתים גרועה מאד, ועדיף בהרבה שלטון האשכנזים על-פני שלטון המזרחיים הבהמיים והמושחתים כמו אמסלם, רגב, דיסטל, ואטורי, קרעי, גולן, ועוד – אלה הם הגרועים שבגרועים, תמצית הזבל של הזבל. מה גם שהמזרחיים היום בתנועת הליכוד כולם סוגדים לאליל אשכנזי זחוח וגזען (למעט קרעי שסוגד לפטרוניו המינים). כלומר, נתניהו השקרן הקיף את עצמו במזרחים בהמיים ונחותים, כדי להפוך את עצמו למלך מרוקו בארץ-ישראל. ובעשותו כן, פוגע נתניהו פגיעה קשה ואנושה בתדמיתם של המזרחיים.
התארגנות עצמית לדעתי, איננה צריכה להיות על בסיס עדתי כזה או אחר, אלא על בסיס הגינות ויושרה וערכי מוסר. על אנשי האמת והצדק להתאחד ולהפיץ את עונג דרך האמת, עונג ההליכה בדרכי המוסר והצדק, עונג השקפות דת האמת, עונג שלוות ההולכים בתום.
והערה אחרונה, איני שותף לכמיהתם של המזרחים להתערות באשכנזים "המטופחים". מי שמתענג על דרך האמת והצדק, אינו מרגיש שהוא זקוק להכרה של האשכנזים או לחברותם, ואף כלל אינו נעלב כאשר הם דוחים אותו מתוך תחושת עליונותם המדומה. אלא, שמח הוא על האושר שהקב"ה העניק לו, וצוחק הוא בקרבו כאשר הוא רואה את סכלות המתנשאים].