אדיר דחוח-הלוי
- 16 בינו׳
- זמן קריאה 16 דקות

האם מותר לאשה ולבעלה להושיט מיד ליד בעת נידתה?

מקובל לחשוב בימינו, כי האיסור ליטול או למסור חפץ לאשה מיד ליד בעת נידתה הוא איסור ברור ומפורש. ברם, מפסיקת רבנו עולה שאיסור זה אינו ברור כלל וכלל! ובהמשך המאמר אף נראה שמדובר בחומרה שאינה רצויה, מפני שעובדי האלילים הקדמונים החמירו מאד באיסורי הנידה, ואין ראוי לעם חכם ונבון להידמות ולוּ במשהו לעובדי האלילים המושחתים.

"וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד).

א. פסיקת רבנו ב"משנה תורה"

אחל בהצגת מעט מדברי התלמוד במסכת כתובות (סא ע"א), שם נאמר כך:

"ומזיגת הכוס: שמואל מַחלְפָא לֵיהּ דְּבַיתְהוּ בִּידָא דִּשׂמָאלָא [מוסרת לו את כוס היין בידהּ השמאלית], אביי מַנְּחָא לֵיהּ אַפוּמָא דְּכוּבָּא, רַבָּא אַבֵי סַדיָא, רב פפא אַשַׁרשִׁיפָּא".

ומדברי התלמוד נעבור לפסק רבנו בהלכות אישות (כא, ח), וכֹה דבריו:

"כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, והרחצת ידיו ורגליו – גזרה משום הרהור שמא יבוא לבעול. לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נדה שלא בפניו, ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הכלי או על הארץ והוא נוטלו".

הלכה זו מלמדת, כי בעת נידתה האשה מסייעת לבעלה בכל דבר ועניין למעט שלושה דברים בלבד, ושניים מהם אף מותר לה לעשות לבעלה בשינוי. אחד מן השניים האלה הוא מזיגת ומסירת כוס יין, וכאמור, התירו לאשה למזוג לבעלה את כוס היין בתנאי שלא תושיט את הכוס מידהּ ליד בעלה. ברם, נראה ברור כי במקום שלא מדובר במזיגת כוס יין, שהיא אחת משלוש המלאכות שגזרו בהן, אין כל איסור לאשה להושיט דבר-מה לידי בעלה, ואף כל איסור הושטה מיד ליד לא נאמר אלא בתוך אופן ההיתר לאשה למזוג ולהגיש כוס יין לבעלה בימי נידתה.

עוד עולה מן ההלכה, שמותר לאשה למזוג את היין והמים בכוס, ומישהו אחר ימסור וייתן לידו של הבעל. כמו כן, אם מישהו אחר מוזג את היין והמים בכוס היין, מותר לאשה לתת את הכוס בידי בעלה בלא שום שינוי, כל מה שאסרו חז"ל הוא שהאשה גם תמזוג את היין וגם תמסור לו מידהּ לידו: "ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו", אך אם לא מזגה – נותנת בידו.

נמצא ברור לכל מי שאינו ניגש להלכה הזו עם דעות קדומות ושאיפות מינות אירופיות זרות, כי אם אין מדובר במזיגה ובמסירה של כוס יין, אלא במסירת שאר משקים או חפצים מיד ליד, אין כל איסור! וכך הבין ה"מגיד משנה" שם, שכותב: "נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידהּ לידו". אך כאמור, הדברים מפורשים וברורים בהִלכת רבנו גם בלעדיו.

חשוב להדגיש, כי הביטוי "מזיגה" משמש בלשון חכמים למזיגת יין, דהיינו לעירוב מעט מים ביין, וכך נהגו בימי קדם. כלומר, מזיגת הכוס האמורה היא מזיגת כוס יין דווקא ולא מזיגת מיץ או מים וכיו"ב, אחרת רבנו היה אומר "מזיגת משקה". מעובדה זו עולה מסקנה חשובה, והיא שמותר לאשה נידה למזוג לבעלה כוס שתייה מכל סוג שהוא ואף למסור לידו, למעט יין.

ברם, הואיל וידעתי שעלולים לצוץ פקפקנים למיניהם חכמים בעיניהם, ראיתי לנכון לייחד פרק שבו אוכיח שהמזיגה האמורה בלשון רבנו היא מזיגת יין, דהיינו מזיגתו לכוס במעט מים.

ב. מהי מזיגה?

אף-על-פי שהדברים פשוטים מאד, הנה לפניכם שלל ראיות לדברינו האחרונים: בפירוש המשנה רבנו מזכיר את עניין המזיגה כשבע פעמים ובכולן הכוונה היא למזיגת יין במים:

1) "והיה יינם חזק אינו ראוי לשתייה עד שנמזג הרבה [עד שיוסיפו לו מים], ולכן אין ראוי לברך עליו 'בורא פרי הגפן' לדעת ר' אליעזר עד שימזגנו, לפי שקודם המזיגה אינו נחשב יין כיון שאינו ראוי לשתייה. ואין הלכה כר' אליעזר" (ברכות ז, ה).

2) "כשימזוג לו את הכוס" (דמאי ז, ב), וברור שהכוונה שם היא לכוס של קידוש.

3) "בין שהיה אותו היין שבגת מבושל או שאינו מבושל, בין שנמזג במים צוננים או במים חמים" (מעשרות ד, ד).

4) "והיה יינם נמזג, חלק [אחד] יין ושלשה חלקים מים, ונמצא מזיגת הכוס רובע רביעית מיינם" (שבת ח, א).

5) "ואותו היין מזיג ולא מזיג" (סנהדרין ח, ב).

6) "ונשארים המים מזוגים ביין" (עבודה זרה ב, ג).

7) "נמזג ביין" (נגעים א, ב).

גם ממשנה תורה יש לנו ראיות רבות ומפורשות שבכל מקום שנזכר עניין המזיגה הכוונה היא למזיגת יין (למעט שני יוצאי דופן שצוין בהם במפורש אחרת), והנה לפניכם שלל דוגמאות:

1) "ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין" (דעות ד, ג).

2) "שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים – מותר, ואם שתה יותר מרביעית אף-על-פי שהוא מזוג" וכו' (תפילה טו, ו).

3) "ואין נוטלין ידיים ביין, בין חי בין מזוג" (ברכות ז, י).

4) "שזה יין מזוג הוא" (ברכות ח, ט).

5) "הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו" (שבת כט, טו).

6) "וכן יין מזוג" (שבת כט, יז).

7) "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן [...] שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג [...] שתה ארבעה כוסות מזוגין" וכו' (חמץ ומצה ז, יא).

8) "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול" (חמץ ומצה ח, י).

9) "וכיין המזוג" (איסורי ביאה ה, ז).

10) "כיין המזוג כיצד [...] היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו – הרי זה טהור עד שיהיה כַּמְּזָג זה בלבד [=הַ'מְּזָג' הוא יין מזוג במים]" (איסורי ביאה ה, יב).

11) "כיצד מקיף ורואה? לוקח המטלית שיש בה הדם בידו ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או בַּמְּזָג שבכוס" (איסורי ביאה ה, יג).

12) "אבל יין מזוג" (מאכלות אסורות יא, ו).

13) "ואם אמר לו: 'מְזוֹג ושתה', כל היין הפתוח שבבית אסור" (מאכלות אסורות יב, טז).

14) "לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד הישראלי, שמא יבוא ליצוק היין לתוך המים [...] ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי, שמא יניח הכלי ביד הגוי ונמצא היין בא מכוחו. ואם סייע, או מזג היין [במים], או הביא ענבים – הרי זה מותר" (מאכלות אסורות יג, יב).

15) "מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר 'הריני נזיר ממנו' – הרי זה נזיר" (נזירות א, י).

16) "שני כוסות של יין אחד תרומה ואחד חולין, מזג כל אחד מהן במים" וכו' (תרומות טו, טו).

17) "מזג יין במים חמים – נקבע" (מעשרות ה, יח).

18) "כיין מזוג" (מעשר שני ונטע רבעי ז, ד).

19) "אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגהּ במים [...] שתה יתר מרביעית מן היין – אף-על-פי שהיה מזוג" וכו' (ביאת המקדש א, א–ב).

20) "אבל אם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג" (ביאת המקדש א, ו).

21) "לא ביין [חי] ולא בַּמְּזָג [יין מזוג] ולא בשאר משקין" (מעשה הקרבנות ו, ו).

22) "לא ביין [חי] ולא בַּמְּזָג [יין מזוג] ולא בשאר משקין" (מעשה הקרבנות ח, יא).

23) "היה המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית [...] כשהשמש עומד למזוג" (קרבן פסח ט, ד).

24) "אדום יותר ממי הַמְּזָג" (טומאת מת ד, ט).

25) "והיין ואפילו מזוג" (רוצח ושמירת הנפש יא, ח).

26) "וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנין שותים" (ממרים ז, ב).

ושני יוצאי הדופן הם: "ובמה יַרְפַּה אדם מעיו אם נתאמצו מעט? [...] ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר" (דעות ד, יח); "שתה חומץ מזוג במים – חייב" (שביתת עשור ב, ו).

ברם, לא יעלה על הדעת שמזיגת הכוס שנאמרה בעניין איסורי נידה נוגעת דווקא לריפוי המעיים אצל הזקנים, ולא רק בגלל שמדובר בעניין לא שכיח, אלא גם מפני שהזקנות כבר אינן נידות. כמו כן, לא יעלה על הדעת שמזיגת הכוס הנדונה לבעל נוגעת למזיגת חומץ...

ואחרי שאמרתי כל זאת, גם אם יבואו מתחכמים ויטענו שדברי רבנו הם על כל מזיגה של כל משקה, עדיין אשיב להם, שאפילו אם אסור לאשה למזוג לבעלה כל משקה מכל סוג שיהיה, עדיין מותר לה למסור לו חפצים וכלים, ומותר לאיש למסור לידהּ חפצים וכלים וכל כיו"ב.

ג. שגיונו של קאפח

למרות פשטות הִלכת אישות (כא, ח) לעיל, משום מה קאפח השכיר מפרש שם כך:

"מה שדייק ה'מגיד משנה' [...] נראה דלא היא, כי רבנו דרכו להעתיק המקורות, ובזה העתיק מעשה דשמואל. ואין לדקדק מדשמואל לשאר דברים, דשאני הכא דעל-ידי השינוי מימין לשמאל זָכוּר הוא, מה-שאין-כן שאר דברים שכדרכן אסור, וכן נהגו בתימן שלא להושיט מידו לידה שום חפץ או כלי, אפילו מפתח שהוא ארוך [בימיהם המפתחות היו ארוכים]".

קאפח טוען אפוא שאסור לאיש ולאשתו למסור חפצים וכלים זה לזה בימי נידתה, מפני שאין לדקדק מדברי רבנו ושמואל שהדבר מותר וכו', כלומר, קאפח אוסר מארבע הסיבות הבאות:

1) דרך רבנו להעתיק את המקורות כמות שהם, וכאן הוא העתיק את ה"מעשה דשמואל", אך לא התכוון לפסוק כמותו. ובכן, דבריו אינם נכונים, שהרי רבנו כלל לא העתיק את ה"מעשה דשמואל"! ההיפך הגמור, רבנו התעלם מדברי שמואל וכלל לא פסק אותם להלכה. כלומר, רבנו לא התיר לאישה למסור לבעלה את כוס היין ביד שׂמֹאל, אלא דווקא להניחו וכאמור.

2) קאפח טען ש"אין לדקדק מדשמואל לשאר דברים", כלומר, ממה ששמואל התיר לאשתו למסור לו את כוס היין בשינוי (ביד שמאל), אין להתיר למסור שאר חפצים מיד ליד בעת שהאשה נידה. ברם, המעשה דשמואל כמעט ולא שייך לעניין, שהרי המעשה דשמואל נוגע במסירת כוס יין דווקא, ולא בשאר חפצים וכלים, ואפילו אם שמואל היה אוסר למסור כוס יין בשינוי, פסיקתו לא הייתה משפיעה במאומה על מסירת שאר דברים שאינם כוס של יין.

3) עוד אומר קאפח: "דשאני הכא דעל-ידי השינוי מימין לשמאל זכור הוא, מה-שאין-כן שאר דברים שכדרכן אסור", כלומר, שונה מעשהו של שמואל מפני שהוא גורם לאיש להיזכר שאשתו נידה, ולהיזהר שלא לעורר בקרבו הרהורי עבירה שעלולים לדרדרו למעשי עבירה. נמצא לפי קאפח, שמסירת האשה לידי בעלה בלי שינוי עלולה לעורר הרהורי עבירה. כלומר, לפי קאפח מותר להעביר לאשה נידה חפצים וכלים בשינוי, והוא כנראה לא שם לב למסקנה שעולה מדבריו, שהרי מיד בהמשך הוא קובע: "וכן נהגו בתימן שלא להושיט מידו לידה שום חפץ", ומדוע? והלא לפי קאפח בשינוי מותר, שהרי אין חשש לעוררות של הרהורי עבירה.

אך מכל מקום גם תירוצו הזה שגוי, שהרי הוא לא הבין את העניין המרכזי שבאיסור מזיגת היין, כלומר, מדוע דווקא מזיגת היין נאסרה? ובכן, המטרה של שלושת האיסורים הללו היא שלא לעורר קרבה ומשיכה אשר עלולה להתפתח באופנים לא רצויים (וברור שעל האיש לאהוב את אשתו גם בימי נידתה אך לא באופנים חושניים אלא נפשיים), וחכמים כללו את איסור מזיגת היין דווקא מפני שהיין הוא מן המשכּרים ותכליתו להביא לידי קרבה. כלומר, דווקא מסירת כוס יין מידי האשה לבעלה עלול להוביל לידי עבירה, אך לא שאר דברים.

ואפילו שמדובר בקאפח הדיין השכיר, עדיין תמוה מאד בעיניי כיצד הוא לא הבין זאת.

4) והסיבה הרביעית לפי קאפח היא: "וכן נהגו בתימן שלא להושיט מידו לידהּ שום חפץ או כלי אפילו מפתח שהוא ארוך". כלומר, מנהג תימן גובר על פשט הִלכת חז"ל ורבנו... ובמלים אחרות, מנהג דוחה הלכה, בדיוק כמו שנוהגים המינים וצאצאיהם שהחריבו את דתנו, ויתרה מזאת, עצם המנהג לאסור "שום חפץ או כלי אפילו מפתח שהוא ארוך" יסודו במינים (ועל החרבת הדת באמצעות דחיית ההלכה מפני המנהג ראו: "מנהג ישראל תורה הוא?").

כלומר, האיסור להושיט אפילו מפתח ארוך מקורו בקרב פוסקי המינים האשכנזיים. ובחיפוש קל מצאתי שרבים מראשוני אשכנז מציינים כי רש"י הוא המקור לחומרה זו, ואחריו תעו ולעו רוב ראשוני ואחרוני אשכנז, ורבים מהם מזכירים את חומרתו של רש"י שלא למסור לאשתו אפילו מפתח. דוגמה אחת לזאת מני רבות נמצאת בדברי בעלי ההזיות (שבת יג ע"ב):

"ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידהּ בימי נידותה, ונראה לר"י [...] אף-על-פי דאמר אביי מנחא ליה אפומיה דכובא ורבא מנחא ליה אבי סדיא, אין ראיה [מהגמרא שם לאסור], כי שמא דווקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם, אבל שאר דברים לא".

והנה, אפילו ר"י המין האשכנזי הבין את הדברים הפשוטים שאמרנו לעיל, דהיינו שדווקא במזיגת כוס של יין "יש חיבה יותר" מאשר בסתם מסירת חפצים מיד ליד. כלומר, אפילו ר"י האשכנזי סבר שמותר לאיש ולאשתו למסור זה לזה בימי נידתה למעט כוס של יין.

מכל מקום, אין לי ספק כי המפתח הארוך שנמצא בדברי קאפח לעיל, הועבר לשם מפירוש רש"י, כלומר חומרה זו שקאפח אחז בה באדיקות, אין יסודה בתלמוד ובפסקי הרמב"ם אלא ברש"י-שר"י ששקע במינות ובעבודה-זרה (ולהלן נעמוד על הזיקה שבין חומרות הנידה לעבודה-זרה). כמו כן, מצאנו גם את המקור לדברי קאפח: "שאין לדקדק מכאן לשאר דברים", כלומר נראה שקאפח העתיק בשיבוש את דברי ר"י: "אין ראיה [...] אבל שאר דברים לא [=אין איסור למסור לאשה שאר דברים]", מפני שהוא הפכם מדברי היתר לדברי איסור. קצרו של דבר, קאפח החליט משום מה לאמץ את דברי שר"י אף שהיו מקרב המינים שחלקו עליו.

ד. שני מקורות נוספים בדברי רבנו

נעיין עתה במקור נוסף והוא בפסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יז–יח), וכֹה דבריו:

"ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, אף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה, ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יאכל עמה בקערה אחת. [...] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו – גזרה שמא יבוא לידי עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת, ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימי נקיים לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו".

וגם כאן נזכרה מזיגת הכוס באופן כללי, וכאמור, ברור שמדובר במזיגת יין ובהגשתו לבעל. ואפילו יתחכמו המתחכמים ויטענו שמדובר בכל משקה ואפילו במים, ובכן, עדיין אין ראיה מכך לאיסור הכולל והגורף שנוהגים בימינו המינים לאסור הושטה ומסירה מיד ליד לחלוטין.

"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).

***

מקור נוסף מדברי רבנו הרמב"ם שעוסק בעניין זה נמצא בתשובה שכתב רבנו (סימן שכ), ושבה הוא מונה את ההרחקות מן הנידה, אך גם שם, איסור ההושטה מיד ליד לא נזכר בדבריו אפילו ברמז, וכֹה דבריו (בהלכות אישות שם, מתורגם על-ידי קאפח, אות יב):

"ומה שהזכרת [...] איני יודע מהו [...] אם עניינו שתיגע בבעלה אפילו באצבע קטנה או תאכל ותשתה עמו בכלי אחד, או שתעשה אחד משלושה דברים שהם: רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס לו, זה אינו מותר אלא אחר שבעת ימים וטבילה במקווה".

האם מישהו יכול לומר היכן נזכר בתשובה איסור הושטת חפץ מיד ליד? אדרבה, גם כאן מודגש שרק שלוש המלאכות הללו אסורות "שמא יבוא לידי עבירה". נמצא אפוא, כי כל שלא נכלל בשלוש המלאכות הללו אינו בכלל גזרת חכמים ע"ה! לסיכום, ראינו שלושה מקורות שבהם רבנו מפרט את דיני ההרחקה בימי הנדה, ובכולם לא נזכר איסור הושטה מיד ליד כלל.

ה. האם מגמת ההרחקה הקיצונית מן הנדה יסודה בעבודה-זרה?

בהלכות איסורי ביאה שם (פרק יא), קאפח מביא (באות לג) את תשובת רבנו בסימן קיד, אשר עוסקת במנהג קהילות מסוימות להתייחס לכל מה שהנידה נוגעת בו כטמא, כולל מאכל ומשקה כלים ובגדים, ואסרו עליה השוטים לגעת בכל אלה עד שתטהר, וכֹה דברי רבנו:

"על מנהג קהילות שהאשה בימי נידתה או לידתה פורשת מליגע במאכל ומשקה וכלים ובגדים וכיוצא בזה עד שתטהר. ועתה באו תלמידים ואמרו שאינה צריכה לפרוש מכל הדברים הללו, והעידו שכך נוהג רבנו [הרמב"ם] בביתו. והשיב, מה שאמרו התלמידים הוא הנכון, וכך מורים. ומי שאינו רוצה לשנות מנהגו אין כופין אותו על כך".

ואין לי צל של ספק כי סוף דברי רבנו: "ומי שאינו רוצה לשנות מנהגו אין כופין אותו על כך" הוא תוספת של איזה זייפן, שהרי לא יעלה על הדעת שרבנו יאשר מנהג כל-כך הזוי אשר מחבל באופן כל-כך משמעותי בחיי המשפחה ומונע מן האשה לטפל בכל צרכי הבית לחלוטין! ומאין הנני יודע זאת? ובכן, מצאנו שתי חומרות אשר פוגעות פגיעה חמורה בחיי האישות, שבהן רבנו קובע באופן נחרץ שיש לכפות על המחמירים לחדול מלנהוג בחומרתם. וכל-שכן ביחס לחומרה הזו שתוארה בדברי רבנו לעיל, שהרי החומרה הזו, שהאשה לא תִּגע בשום דבר בכל ימי נידתה, משבשת לחלוטין את יכולתה של האשה לדאוג לצרכי הבית והמשפחה.

והנה לפניכם שתי דוגמאות חד-משמעיות ליחסו הנחרץ של רבנו לחומרות הללו בהלכות איסורי ביאה (יא, יב–יג), והן מובאות בשתי הפסקות לקמן:

"זה שתמצא במקצת מקומות, שהנידה יושבת שבעת ימים בנידתה, ואף-על-פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים – אין זה מנהג, אלא טעות היא ממי שהורה להן כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה, וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נידתה, ומותרת לבעלה.

וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף-על-פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה – אין זה מנהג, אלא טעות היא באותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי חכמים, שתספור שבעת ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו".

תפישת ההלכה של רבנו פשוטה וברורה: כל מקום שלא החמירה בו התורה ולא גזרו בו חז"ל – אין להחמיר בו. ויתרה מזאת, רבנו חושף שהמחמירים בענייני הנידה היו המינים הקדמונים "ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי חכמים". והדבר בהחלט מתקבל על הדעת, שהרי מצאנו שכומרי הנצרות, אשר אוחזים בהשקפות שיתוף ומינות, אף הם מחמירים כביכול בדיני אישות, עד שהם מתפארים בכך שכומריהם כל-כך פרושים צדיקים וחסידים, עד שהם אינם זקוקים לנשים...

זאת ועוד, קאפח מוסיף ומגלה לנו שהראשונים אשר הנהיגו חומרות והרחקות יתרות מן הנידה היו עובדי האלילים הקדמונים, וזה לשונו (אות לג):

"ונראה שאף מדין מנהג גדר וסייג שדינו כנדר לא חש לו רבנו [ובעניין ההזיה הפרו-נוצרית הזו של קאפח שמנהג מחייב מדין נדר, ראו: 'האם נדרש היתר נדרים כדי לחדול ממנהג?'] ויכולים בשופי לבטלו, כיוון שיסודו לדעתו במנהגי עובדי האלילים הקדמונים כמו שכתב במורה".

כלומר, מכיוון שיסוד מגמת ההרחקה הקיצונית מן הנידה הוא בקרב עובדי אלילים, אין צורך לדעת קאפח אפילו בהיתר נדרים, אלא ניתן ורצוי ומצוה לבטל כל חומרה בענייני נידה שלא נזכרה בדברי חז"ל, ואם היא פוגעת בחיי האישות והמשפחה או בגדרי הצניעות אף חובה לעשות כן (כמו חומרת "פולטת שכבת זרע" לקמן שרוב עם-ישראל נוהג בה בימינו). ואגב, ה"מגיד משנה" מזכיר לנו שוב שם (יא, יח), כי לדעת רבנו אין כל איסור להושיט מידו לידה.

נעבור עתה לדברי רבנו ב"מורה הנבוכים" שנזכרו לעיל, וכֹה דבריו שם (ג, מז):

"והמפורסם משיטות ה'צאבה' [=עובדי האלילים הקדמונים] עד זמננו זה בארצות המזרח, [...] שהנידה תהיה בבית לבדה, ונשרפין המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה – נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור – נטמא [הטהור]. ראה נא מה בין אלה לבין אומרנו: 'כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו' וגו', ואין אסור [מן התורה] ממנה אלא תשמיש המיטה כל ימי טינופה ולכלוכה".

ושוב מדגיש רבנו את דברי חז"ל: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה" – חוץ מאותן שלוש המלאכות בלבד. כמו כן למדנו, כי עובדי האלילים הקדמונים נהגו להחמיר ולהרחיק מאד מן הנידה – כאילו יש בה נזק מאגי, ואנו כעם חכם ונבון אל לנו בשום פנים ואופן להידמות לעובדי האלילים הקדמונים, אלא להחמיר אך ורק במה שחז"ל הורו לנו ותו לא.

קאפח מוסיף ואומר שם, וזה לשונו: "והדעות הללו חדרו גם לשכבות מסוימות של היהדות והחלו להתנהג במנהגותיהם, ראה לדוגמה פירוש הראב"ד למסכת תמיד הפרק האחרון בשם ספר המקצועות". ובכן, הנה דברי הפוחז מפוסקיירא שם (הודפס בש"ס בסוף המסכת):

"ובספר מקצועות מצאתי כתוב, היכא דאיכא נידה בביתא דכהן, אסור ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתא בנידתה, דחייש דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לטמויי, דאמר רבי יודן: כל כהן שנושא את כפיו, ואמו או אשתו או בתו טמאה, ונכנס הוא באותו בית שנידה שם, הרי תפילתו על ישראל תועבה ואף גורם לזרעו שיאבד מהעולם, ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן, ועליו הכתוב אומר: 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם' [יש' א, טו], וכי היכי דאסור ליה לכהן למעייל לביתיה שמונח ביה מת, כך אסור ליה למיעל בביתא דאיתא נידה בגווה, ואי אייחד לה אדרונא [=חדר] ולא נפקיה מינה כל ימי נידותה שפיר דמי".

תמצית האיסורים שנאמרו לעיל: אסור לכהן לישא את כפיו כל זמן שיש נדה בביתו שמא נגע בדבר-מה שנגעה בו. ויתרה מזאת, כמו שאסור לכהן להיכנס לבית שיש בו מת, כך אסור לו להיכנס לבית שיש בו נידה, ואם ייחדו לה חדר נפרד (כמו שעשו ה'צאבה') – מותר. ואיני יודע איך אפשר לקיים בפועל חומרה חמורית שכזאת, וכי כל אימת שכהן ייכנס לבית חברו, הוא ישאל אותו אם אשתו או בתו נדות?! ובחומרה הזויה זו הצליחו ספר המקצועות והפוחז הזימתי הצרפתי לשבור את שיאי הסכלות ואף רופפו את גדרי הצניעות באופנים חמורים ביותר...

וגם קאפח משקר, שהרי הוא טוען שההזיות הללו חדרו רק ל"שכבות מסוימות של היהדות", אף שכל העולם האורתודוקסי בימינו (ובראשם מעסיקיו הפרו-נוצריים בממסד הכמורה) מרחיק מן הנידה כלפי חוץ כמו שמרחיקים ממחלה קשה ומדבקת. ואסיים בדברים שכתבתי על-כך במאמר "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות", לאחר שפרשׂתי רק מעט ממסכת הרפורמות המחמירות שערכו חכמי אשכנז בהלכות נידה:

לעתים קרובות החומרות הללו מנותקות מחיי המעשה, ואף עלולות לגרור עמן תקלות חמורות. אמנם, רבים הם שכלפי חוץ מתהדרים בקיום חומרות אלה, מתקדשים ומיטהרים בחיצוניותם, ומביטים בבוז ובהתנשאות על "בועלי הנידות" שמקיימים "רק" את דין התלמוד.

ברם, ברור לי כשמש שאנשי שקר זימה ותועבה המה, ובמיוחד לאור העובדה שהם ודתם התרחקו מאד מה' יתעלה ומדת האמת, ואף השחיתוה והפכוה לכלי להתגדל בה ולקורדום לחפור בה. מגמת ההחמרה בכלל ובדיני איסורי ביאה בפרט, מזכירה את מגמת ההחמרה אצל הכומרים ש"התקדשו והיטהרו" עד שאינם נושאים נשים כלל: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ" (יש' סו, יז), וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לג) בבארוֹ פסוק זה:

"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף [...] גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני ברחיצה וטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש, יש בו תכלית התיעוב [!] אמר ישעיה בכך: 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ' [...] אמר, שהם מיטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במִריהם, והם הפקרותם באכילה [...] ושמא רומז באמרוֹ: 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ' להתייחדות בביאות האסורות. מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה, ומפורסמת [בתכלית] הנקיות והטהרה ['מהדרין מן המהדרין', היראים והצדיקים והחסידים], אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם [סוטים וצבועים], ואין זו מטרת התורה, אלא המטרה הראשונית צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות".

ואחתום פרק זה בעוד מטומטם פרו-נוצרי, הלא הוא הרמב"ן אשר הזה לסבור שהנידה מזיקה באופן מאגי לסביבתה – ממש כמו ה"צאבה" עובדי האלילים הקדמונים – והנה לפניכם דוגמה אחת מני רבות לסכלותו הרבה שהובאו בסדרה: "הרמב"ם ו ה ר מ ב"ן – יחי ההבדל הקטן!".

בפירושו לפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" (ויק' יח, יט), הרמב"ן מתאר את הנזקים הממשיים לפי דמיונו שהאשה הנדה גורמת לסביבתה, וזה לשונו:

"ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראָה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יֵירָאוּ במראָה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה [=בנידה] תוליד גנאי [=תשפיע לרעה על המראָה], ורוע האוויר [=שסובב את הנידה] ידבק במראה [וייצור יש מאין טיפות דם על גבי המראָה]. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו [=מבטה של האשה הנידה הוא כמו נשיכת האפעה הממית]".

האמנם מבטה של הנדה יוצר טיפות דם על-גבי המראָה שהיא מתבוננת בה? האמנם יש לנדה "טבע רע ומזיק" אשר "מוליד גנאי"? האם יש סביבה "אוויר רע" ש"נדבק במראָה"?

כמו כן, בפתח דבריו הרמב"ן אומר שהוא שמע את ההבלים הללו ממאן-דהו: "ועוד הגידו", וקבלת הזיות מאגיות בכזאת קלות מעידה על שקיעה בסכלות חמורה מאד. וכבר תיאר רבנו את הסכלים הללו בהקדמתו לפרק חלק, ובהערה 93 במאמר תחיית המתים מוסיף קאפח:

"והכוונה על בני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל [כי אין להם מאזני שכל שבו יבדקו ויבחנו]".

זאת ועוד, איך הרמב"ן מעיד על דבר שהוא לא בדק בעצמו שהוא אכן "ניסיון אמיתי"? ומדוע הוא לא בדק? וחמור מכך, איך הוא יכול לייחס הבל כזה להקדוש-ברוך-הוא: "והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה"? וסברתו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהבלים נחותים כאלה, מעידה כאלף עדים על ריחוק גדול מאד מידיעת השם יתעלה. והארכתי בניתוח דבריו, כי הפיכת מאמיני ההבל לגדולי ישראל הרחיקה את עם-ישראל במשך אלפי שנים מדרך האמת, ואלמלא כן היה ראוי לסכם את דבריו במשפט אחד: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (מש' יד, טו).

ו. מגמתה האמיתית של התורה – להקל בעמל ולמעט בטורח

רבנו סובר שכל דבר שלא נאסר במפורש – מותר (ראו: 'על סכין של מילה ומגמת ההחמרה'), ולא כמו שנוהגים פוסקי ההלכה באלף השנים האחרונות, שנזעקים להחמיר בכל מקום ואף המציאו אינספור חומרות שברור לכל בר-דעת שיסודן בדרכי המינות והטמטום. עד שבימינו, כדי להתיר, יש להביא ראיות רבות על-כך שהדבר מותר, אף שהאוסר אינו צריך להביא ראיות לאסור, אלא מספיק ששמע שמישהו אסר במהלך הדורות... והאמת היא היפך זה, כלומר, מטרת הקב"ה אינה להלאות אותנו בחומרות סרק כמו עובדי האלילים הקדמונים, אלא להדריך אותנו לחיים טובים ומאושרים ללא יגיעה ועמל מיותרים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מז):

"ואומר, כי תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ונתייחסה אליו [=במה שנקראה 'תורת משה'], לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח. וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע את אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים, וראוי לך להקיש [=להשוות] בין שישרוף האדם את ילדו בעבודתו או ישרוף אפרוח יונה, לשון התורה: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא], זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם, ומעבודתנו בדומה לזה לשרוף בן יונה, ואף מלא כף סולת.

ועל-פי הבחנה זו הוּכחה אומתנו [כלומר הוכיח אותה ה' יתעלה על-ידי עבדיו הנביאים] בזמן מִרְיָהּ [מרידתה בה' יתעלה], ונאמר לה: 'עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי' [מיכה ו, ג], ונאמר עוד בעניין זה: 'הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ' [יר' ב, לא], כלומר, איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזו עד שפרשו ממנה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ' [שם, ה] – הכוונה בכל המקראות הללו כוונה אחת. והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך".

מדברים אלה עולה, כי מגמת התורה היא להקל מעלינו בכל מה שאין בו צורך, ולכן, בכל מקום שאין ראיות מפורשות וברורות לאסור – אין לאסור בשום פנים ואופן. כל-שכן במקום שיש ראיות נכוחות ומבוססות להתיר, וכל-שכן וקל-וחומר במקום שמצאנו שמדובר בחומרות הזויות אשר מחריבות את הדעת בהזיות מאגיות ואשר יסודן בעובדי האלילים הקדמונים.

והנה לפניכם שוב דברי רבנו במורה (ג, מז) בעניין מטרת התורה להקל עלינו כמה שאפשר:

"ואומר, כי תורת ה' [...] לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח [...] והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך".

ואחתום בדברי ה' יתעלה ויתרומם שמו בהעידו על התורה השלמה ליודעיה (דב' ל, יא–יד):

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ [=קיום מצוות התורה אינו מצוי בפסגת האוורסט המחניקה או בעמקי הארץ החשוכה, אלא קרוב אלינו הדבר מאד, אם נרצה, 'הַיּוֹם, אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' (תה' צה, ז)]".