"לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כח, יד).
למיטב זכרוני היה זה בשנת תשע"ח. השתתפתי ב"הקבלת פני רב" לזכרו של הדיין השכיר יוסף קאפח בירושלים. הכנס נערך בבית-כנסת בנחלאות, והכותרת: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) קראה לכל המשתתפים לדרך האמת ממרום שיבוצה בהיכל ספרי התורה.
כנהוג, השכיר רצון ערוסי הוא המרצה האחרון, ויש עוד שניים לפניו, השני מן השניים באותו הכנס היה מאיר עפארי (אשר פרש לאחר כשנתיים מאור הרמב"ם). הוא סיפר באותו המעמד על מעמדֵי "הקבלת פני רב" שנערכו לקאפח בהיותו בחיים, הוא תיאר אותו יושב במקומו רכון על ספרו וגורס את הגמרא במונוטוניות משׁמימה. אגב הדברים עפארי העיר על-כך שקאפח היה קורא "לעצמו", כלומר קאפח היה גורס את הטקסט בקול מונוטוני ובלי להסביר כמעט מאומה, כך שלמעט מי שלמד את הסוגייה לאחרונה, אף אחד לא באמת הבין את דבריו.
באמרוֹ דברים אלה, נשמעו מן הקהל רחשי קריאות נזעמות: "איך הוא מעז?", "מי הוא?", "חצוף!", "חסר דרך ארץ!", "מי הביא אותו?", וכיו"ב. גם רוב הציבור אשר לא הגיב ברחשי קריאות נזעמות, נע בחוסר-נוחות מופגנת והביע את מחאתו בלחשושים ובצקצוקים.
בראותו ובשמעו את תגובות הקהל, עפארי-עופרי די נבהל וניסה להתנצל, אך כל ניסיונותיו לפייס את הקהל באמירות מחניפות כגון "מָרי יוסף קאפח הוא מורי ורבי" וכיו"ב, לא התקבלו. ברגע שנאמרו דברי ביקורת כלשהם על קאפח אלילם השכיר, נאטמו אוזני הקהל ונִסתם לבו מלשמוע עוד, כי האומר כבר נחשב לכופר בתורה ובנבואתו של משה רבנו. אז הבנתי שזו הפעם האחרונה שעפארי יוזמן ל"הקבלת פני רב" לדיין השכיר יוסף קאפח בירושלים.
כיצד אפוא יש להשיב לאותם תלמידים שוטים? ובכן, הבה נעיין בדבריו המאלפים של רבנו בתשובה, מתורגמת על-ידי קאפח בעצמו ב"ספר המצוות" (עמ' ו, הע' 44), וכֹה דבריו:
"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".
דברים דומים כותב רבנו בחתימת ספרו "פירוש המשנה", וכֹה דבריו בשתי הפְּסקות לקמן:
"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו [=כפי שקבענו לנו למטרה], והנני מבקשוֹ יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות ביאור טוב ממה שביארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק [=כוח שיפוט כן ואמיתי] וחוש הבחנה טוב.
ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן, ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קיבלנו שכר דבר זה 'גלות מכפרת עוון'. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהן, שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים. ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה, הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".
וחבל שאלה אשר נחשבים לדרדעים או לרמב"מיסטים כל-כך רחוקים ממידותיו של רבנו איש האמת, וריחוקם ממידותיו מלמדנו נאמנה על ריחוקם מדרך האמת. אמנם, מי שבעיקר אשֵׁם בכך הוא קאפח, שהרי קאפח רומם את ההערצה כלפי המינים וצאצאיהם שהחריבו את דתנו בהזיות ובהבלים, עד שהוא אפילו הודה בקדושתו של ספר הזוהר! תלמידיו של קאפח הפכו אפוא להיות צאצאי מינים בעצמם, בדַמּוֹתם שאסור למתוח ביקורת על גדולי האסלה...
אגב, מתי שמענו על איזה "גדול בתורה" אשר מודה שהוא עלול לטעות? מתי שמענו על איזה "גדול בתורה" אשר מקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת? וחלילה להם מלהודות בפרהסיה שהם טעו ושגו, כי אם יודו שהם עלולים לטעות וכל-שכן שטעו בפועל, הם למעשה יודו שאינם כאלהים, ואם אינם כאלהים כיצד יצדיקו את תביעתם כלפינו שנעריץ אותם ונלך אחריהם בעיניים עצומות? ואף נעלים עינינו משחיתויותיהם המוסריות הגלויות והנסתרות?
ואולי אף יתרה מזאת, אם הם יודו על טעות כלשהי, הדבר כל-כך יערער את תדמיתם בעיני ההמונים, שהרי אם הם אינם כאלהים מה הם שווים? וכי הם מדריכים את עמֵּנו לדרך האמת? וכי יש בהם חכמה ודעת שמענגות ומשמחות את הנפש? כמו כן, הודאה בטעות אחת תוביל לבחינה ביקורתית ומדעית של השקפותיהם וכתביהם, ותתגלה פסולת הסיגים אשר בידם. כלומר, מה שמונע בחינה אמיתית של דעותיהם היא ההזיה שהם כאלהים שאינם טועים, ואם הם יודו שהם טעו ושגו, הרי שהם אינם כאלהים ויש לבדוק ולבחון היטב את כל דבריהם.
וכמה מתאימים דברי רבנו בצוואתו למורה לאותם גדולי טחורי האסלה, וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
א. הספר "אפיקים להרמב"ם"
זכורני לאחר שסיימתי להכין את ספרי "אפיקים להרמב"ם", פניתי לכמה הוצאות ספרים בבקשה שיסייעו לי להוציא את הספר. היו שדחו אותי על הסף בשלילה מוחלטת, והיו צבועים ומתחסדים שאמרו לי: "למה לך לפרסם את הספר אצלנו? כדאי לך ללכת להוצאות ספרים גדולות יותר כדי לקבל חשיפה רבה יותר...", ובמלים אחרות אמרו לי בעדינות: אין מקום לספרך בהוצאתנו. ולכן, בעצת חותני, פניתי לציבור שיסייעו לי בהוצאת הספר. ברם, במהלך הניסיונות להשיג מימון להוצאת הספר, סיפר לי חותני שהוא נתקל באנשים שאמרו לו מפורשות שהם אינם מעוניינים להשתתף, כי אדיר מעז למתוח ביקורת על הדיין השכיר יוסף קאפח, או בלשונם: "בגלל הדברים שהוא כתב נגד מָרי". והיה אומלל אחד שאף ההביל לקרוא עלי את הפסוק (ויק' יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וסימאון שכלו מן האמת גרם לו לחשוב שגם אני עיוור כמוהו, כי ההולך בחושך ובאפלת ההזיות אינו מכיר מציאות אחרת.
וחשוב מאד-מאד לציין, שכל מה שאמרתי בזמנו על קאפח הוא, ששותפותו בממסד הרבני הִטְּתה לעתים את שיקול דעתו מן האמת, ואף נהגתי אז לכנותו בתואר "מָרי"! כלומר, ביקורתי כלפי קאפח הייתה אז בראשיתה בטרם נחשפתי לרוע מעלליו ושיבושיו החמורים. ואף-על-פי-כן, די היה בזרזיף של ביקורת כלפי אלילם הדרדעי, כדי שהדרדעים יזעקו "גוואעלד"!
נחזור עתה לדרדעים עובדי האלילים שפסלוני בשל ביקורת מאד עדינה על אלילם:
על התופעה החמורה הזו יש לתמוה ולהשתומם: ממתי פעולת החשיבה והביקורת המדעית בקרב הדרדעים הפכה לעבירה חמורה? ממתי פיקוח ובקרה הפכו להיות לדברי כפירה? ובכן, גם בזאת אשמים קאפח וערוסי, אשר החדירו לצאן מרעיתם את ההשקפה שיש להעריץ גדולי תורה ואסור באיסור חמור למתוח עליהם ביקורת חריפה (לכל היותר ביקורת מרומזת ומוכמנת היטב), וחובה לרומם ולפאר את שמם בכינויי גדולה: "קדושי עליון", "גאוני עולם", וכיו"ב.
קאפח וערוסי בחרו לחצוב משכורות וטובות הנאה מן התורה, לפיכך הם נלכדו ברשת הערצת המינים. כלומר, הם למעשה כבלו את עצמם לחובה להעריץ את המינים ולרומם את ההשקפה שאסור באיסור חמור לבחון ולבקר את דבריהם, כתביהם ופעולותיהם. שהרי אם לדוגמה יוכח שקארו היה מין ועובד אלילים אשר חילל-שם-שמים ביד רמה כירבעם, לא תהיה הצדקה לקאפח ולערוסי ליהנות מכבוד תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (שהרי קארו היה הראשון שהגה את ההיתר הזה, ראו: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים"). ובמלים אחרות, הואיל וחציבתם תלויה ברוממות המינים והחוצבים, הם חויבו לרומם אותם ואת השקפותיהם, וההשקפה המרכזית שעליה עומדת ההערצה האלילית הזו היא: ש"קדושי העליון" ו"גאוני העולם" (המינים) הם צדיקים וחסידים גדולים מאד-מאד, שהולכים בדרכי יושר, אמת וצדק.
לפיכך, גם תלמידיהם נלכדו בשוחה הזו, הם כבר אינם חושבים ובודקים ובוחנים לפי אמות מידה הגיוניות, הם אכולים בדעות קדומות ומחשבתם זוהמה מאד בהזיות המינים וצאצאיהם, אשר החדירו להם קאפח וערוסי ושאר הדרדעים השכירים למיניהם האוכלין מן התורה.
עד שלבסוף, הדרדעים השכירים ותלמידיהם הנרצעים הפכו לחיקוי לא מוצלח של האשכנזים החשוכים מעריצי הישישים העילגים... ותראו אותם עטויי מרדעות חמורים (פרֵאקים) וחובשי מגבעות מינקים והוגים בתורתם העקושה של המינים וצאצאיהם, וכידוע, החיקוי לעולם יהיה משועבד ונרצע למקור: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמ' כא, ה).
ב. האם קפאו הדעות אצל הדרדעים?
אחד הכללים החשובים שהרמב"ם מנחה אותנו אליהם הוא "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר, יש לשפוט ולהכריע בעניין אמיתתה של דעה והשקפה לאחר עיון בגופם של דברים ולא לאחר עיון בגופו של אדם. כמו כן, רבנו בכבודו ובעצמו סבל מקפיאת דעות כזאת בבואו לכתוב את ספרו "משנה תורה", וכֹה דבריו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה):
"וכאשר [...] עמדתי לחבר את הספר ['משנה תורה'], ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמניין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר את עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר בעל 'הלכות גדולות', ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה".
ויש לשאול: לפי שיטת הדרדעים החדשים, מעריצי גדולי האסלה המיובלים, הממולמלים, הסגפנים והזעוּפים למיניהם, לפיה העולם מתחלק ל"גדוילים", ל"בעלי בתים" ול"כויפרים": האם קאפח השכיר גדול מבעל "הלכות גדולות" אשר שגה שגיאות עצומות? האם הם בעצמם גדולים מאותם החכמים שקדמו לרבנו הרמב"ם, ששגו ותעו אחרי בעל "הלכות גדולות" ודעותיהם קפאו? האם הם גדולים עד כדי-כך שהם חסינים מפני קפיאת הדעת? וכיצד לא השׂכילו להבין את מוּסר רבנו הרמב"ם, אשר מלמדנו בדבריו הללו שהעדר האמת הנורא נובע מקפיאת הדעת! כלומר, כיצד לא השכילו להבין את חומרת קפיאת הדעת והשלכותיה?
והתשובה ידועה ועתיקה מאד-מאד, אור בהיר היא בשחקים: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח); "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט). כל-שכן וקל-וחומר כומרים אורתודוקסים שכירים אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים, ואף מודים בעבודה-זרה ובקבלת המינים, ואף מרוממים ומעריצים שיקוצים אירופים נגעלים.
"מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (מש' יז, טו).
רבנו מוסיף ואומר בהקדמתו לספר המצוות (עמ' ו): "וה' יתעלה יודע וָעֵד, כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם [...] ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו, ונתאמת הכרח [=צדקת] איומו יתעלה עלינו: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא' [יש' כט, יא]".
כלומר, לדעת רבנו, המצב שבו נמשכים זה-אחר-זה בלי התבוננות הוא אסון גדול לאומה! מפני שהוא גורם לסכלות ומנציח את הבערות, שהרי העדר ההתבוננות וההליכה בעיניים עצומות מקהה ואף מטמטם את המחשבה עד כדי כביונה המוחלט! וכמו שתיאר בחזון ישעיה, שתימהון הלב וחוסר האונים המחשבתי יגדל בימים ההם, עד-כדי-כך שאפילו יודעי הספר אינם יודעים עוד מה כתוב בו וכיצד להבינו – והתוצאה המצערת היא המשך תעיית האומה אחרי ההזיות וההבלים, והמשך ריחוקנו מהצדקת קיומנו וייחודנו כ"עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דב' ד, ו), וממילוי ייעודנו האוניברסלי: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).
ג. פרסום הדבר אינו מעיד בהכרח על אמיתתו
בהמשך הקדמתו ב"ספר המצוות" שם, רבנו מתאר את כאב הלב שחש כאשר ראה כיצד הנחות שגויות התפרסמו בקרב העם והפכו לאמיתות מוחלטות שאין להרהר אחריהן, כביכול ניתנו למשה בסיני. עד-כדי-כך, שאם יבוא מישהו ויטען היפך הדברים, הוא ייחשב מיד לטועה, אך הראיה לכך שהוא טועה לא תהיה ראיה עניינית ואמיתית שמוכיחה את צדקת הדברים הראשונים, אלא עצם העובדה שרבנו כתב היפך הדברים שכבר נתפרסמו בקרב העם.
והנה לפניכם המשך דברי רבנו שם (עמ' ה–ו):
"וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צִירַי עלי [עדה"כ בדניאל י, טז] מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו [...] כי נמשכו בו אחרי בעל 'הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים. [...] וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום הַמָּנוּי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בליבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו היפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה [=גדולי האסלה נעדרי המדע והדעת], שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל-שכן ההמון".
ראויים לתשומת לב מיוחדת דברי רבנו: "כך היא דעת רוב יחידי הסגולה", כלומר רוב "גדולי ישראל" המפורסמים בתקופתו של רבנו הרמב"ם, היו אנשים קטנים מאד, אשר אינם בוחנים את דרכם ואת השקפותיהם, ואולי אף אינם מסוגלים מבחינת רמת מחשבתם לעשות כן. וזו בדיוק דרכם ורמתם של "גדולי ישראל" גם בימינו, שהרי האמת אינה נבחנת לגופה, אלא לפי כמות הפוסקים המהובלים ורמת "גדולתם" המדומה, אשר מסכימים על פסק מסוים, ואת הדרך הכוזבת הזו הנחיל לעם-ישראל קארו הקראי בעוזבו מקור מים חיים ובזייפו את הדת.
באמצעות דיקטטורת הרוב האירופי והתעלמות כמעט מוחלטת מדרך האמת, יצרו "גדולי ישראל" באלף השנים האחרונות דת חדשה, דת מינות אשר אפשרה להם להפוך את התורה קורדום לחפור בה. כך חָשַׁךְ אור ההלכה ונעדר אור המחשבה, ודת משה יושבת בגלות על הארץ, בוכה ומתייפחת על "עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" (כדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק), אשר הִפנה עורף לקריאת הצדק של אברהם אבינו: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).
ד. ממלכת כהנים וגוי קדוש
לאחר שפרסמתי את המאמר: "מבט לפיוט 'נעל עניות' לאורו של הרמב"ם", שלחתי שאלה בעניינו לדרדעי השכיר המפורסם רצון ערוסי, תוך שאני מציג בראשי פרקים את שגיאותיו המחשבתיות החמורות של גבירול. ערוסי דחה את דבריי, וחתם את דחייתו בטיעון ש"לא טובים אנו מאבותינו, ומרבותינו, ומהרב קאפח זצ"ל", ולכן לפי דעתו אין לדלג על שום קטע בפיוט "נעל עניות" (כל העניין הזה התפרסם במלואו במאמר שנזכר בראש הפסקה).
על חתימת דבריו הללו השבתי לו כך:
באשר לדברי הרב ש"אין אנו טובים מאבותינו", לענ"ד אנו חייבים לשאוף להיות יותר טובים מאבותינו מפני שאם לא נעשה כן, לעולם לא נתרומם למלא את ייעודנו בארץ-הקודש במקום שאבותינו נכשלו (כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו). ויתרה מזו, אבותינו שגו בעניינים רבים מאד, די לרפרף בהזיותיהם שהונצחו ב"הליכות תימן" ולראות עד כמה הם היו רחוקים מדעות והשקפות נכונות, די להתבונן בהתנגדותם ללימודי המדעים לפני כ-120 שנה ומלחמת החורמה כנגד לימודם (כלומר כנגד ידיעת ה'), כדי להבין עד כמה היו רחוקים מדעת.
עד כאן תשובתי לערוסי, ואז טרם הבנתי את עומק תהום הבצע והסכלות שהוא שקע בתוכה, ואף שגיתי לחשוב שניתן לשכנע אותו לדרך האמת בראיות נכוחות, רק מאוחר יותר קלטתי שהוא התעוור לחלוטין מדרך האמת והצדק, וכדברי רבנו בפירושו למסכת נדרים (ד, ג):
"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
ונצרף גם את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, בתארוֹ את הכומרים השכירים הללו:
"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".
אחזור לתשובתי: האם לא ראוי ללמוד מטעויות ושגיאות אבותינו? שהרי אם נצדיק אותם תמיד ונחסום כל אפשרות של בחינה ובקרה, איך נצליח להיות הדור שיבנה את בית-המקדש? שהרי אם נעריץ את אבותינו כאלילים נעתיק שוב את כל שגיאותיהם, נוסיף לתעות אחרי ההבל שהם שקעו בו, וחלילה אף ניענש בייסוריהם ובראשם ייסורי הגלות הנוראה! וכמובן, נבגוד שוב בייעודנו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי כל דור שלא בנאו וכוננו כאילו החריבו.
ואין לי צל של ספק שטוב להם ל"גדולי ישראל" שלא נכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש ושהאמת תישאר נעדרת לנצח, כי האמת אשר מארץ תצמח: תטפח על פניהם ומגבעתם, תחשוף את פסולת הסיגים אשר בידם, תמנע מהם מלהשתמש עוד בדת משה הטהורה כעטרה להתגדל בה, וחזות של מְעילה קשה תהיה חזותם, על כל טובות ההנאה המסואבות אשר בידם...
ועתה נחזור לקאפח ולדרדעים, רבנו מוסיף וקובע במורה (ב, כג), כי הרוצה להכריע בצדק בין שתי השקפות נגדיות, מחויב להשתחרר מכל דעה קדומה שנוגעת לאחת מהן, וכֹה דבריו:
"אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות [לדוגמה מי שמרומם ומפאר מינים וחוצבים בשמות של גדולה], אם מחמת שחוּנך כך ואם לאיזו תועלת שהיא, הרי הוא מתעוור מן האמת".
רבנו מלמד, שיש שמעדיפים השקפה מסוימת, לא מפני שהיא האמת אלא מפני שצומחת להם תועלת כלשהי, וכל-שכן תועלת רבה, מהפצתה ומפרסומה של אותה ההשקפה. בדרך כלל האנשים הללו כלל אינם מודעים לכך שהם עיוורים מלראות את אור האמת, והם מסלפים את השקפות האמת בהזיה שסילופיהם וזיופיהם תואמים ומתאימים לדרך האמת.
והנה לפניכם הערתו של קאפח שם על דברי רבנו הללו, וזה לשונו:
"גורם זה [=העדפת השקפה בשל תועלת גשמית, כגון משכורות ופרסים וטובות הנאה או אפילו רק כבוד וקבלה של הערכה מן הציבור], הנוהֵג אצל רבים בימינו, הוא כדי לנחול כבוד אצל בעלי אותה הדעה או אף בעלי אותו הרצון, ולעתים קרובות גם הטבות גשמיות כידוע".
בדבריו אלה, קאפח העיוור חשף את בצעוֹ, שהרי הוא מתאר את מנהגו שלו! קאפח רומם את המינים והשקפותיהם, עד כדי הודאה ב"קדושתו" של ספר הזוהר הפגאני, וכל זאת בשל שאיפתו "לנחול כבוד אצל בעלי הדעה" ולקבל "הטבות גשמיות" מפטרוניו האורתודוקסים הפרו-נוצריים. שאיפתו זו עיוורה את קאפח מן האמת בעניינים רבים מאד, ובמיוחד בעניינים אשר חושפים את דרך המינות של פטרוניו האורתודוקסים משלמי משכורותיו ושילומיו.
כמו כן, שלא ברצונו, קאפח גם פסל את עצמו מלהכריע בין השקפות המינות לדרך האמת, שהרי קאפח קבע שמי שיש לו נגיעות זרות אינו יכול לברר באופן טהור את דרך האמת (ראו: 'קאפח מעיד על עיוורונו'). כלומר, קאפח אינו יכול לקבוע מאומה בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה או האיסור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים או בעניין היחס הנכון למינים ולהשקפותיהם, שהרי קאפח העדיף את השקפותיהם מחמת התועלת העצומה שעלתה לו מהן, והיא: חציבת משכורות שמנות ושלל טובות הנאה מממסד כמורה פרו-נוצרי במשך יובל שנים ואף יותר.
דרכו הרעה של קאפח גרמה לכך שתלמידיו, ובראשם ערוסי, כבר התרחקו אפילו עוד יותר מריחוקו של קאפח מדרך האמת. חציבתם, הערצתם וסגידתם למינים התגברה מאד, עד שלא מעט מן האמיתות המטושטשות והעמומות שקאפח הסתיר בדבריו, גם הן נמחקו כליל.
קצרו של דבר, הודאתו של קאפח ב"קדושתו" של ספר הזוהר, וקביעתו שמותר ליהנות מדברי תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", והערצתו ל"גדולי האסלה" באלף השנים האחרונות, אשר החריבו ועשקו את דתנו והפכו אותה לדת פרו-נוצרית, דת אשר מטרתה העיקרית היא הפקת רווחים וטובות הנאה, ואף תועבות חמורות – כל אלה ועוד מאיימות להחריב את דרך האמת, כי אם "הרמב"ם של ימינו" סוגד למינים, הרי שדרכם היא האמת. ויש במאמרים שפרסמתי דוגמאות רבות נוספות לסטייתם של קאפח וערוסי מדרך האמת.
נחזור למורה (ב, כג), שם רבנו מוסיף ומלמד על סיבת נטיית הסכלים לאחוז בדבקות כפייתית בהשקפותיהם הרעות, ואף שהאמת אור בהיר בשחקים, הם אינם מסוגלים עוד לראותו, כי מרוב סיאוב נפשם וטמטומהּ, עיניהם כבר כהו וטחו מראות את אור האמת, וכֹה דבריו: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
וכבר ציינתי בעבר, כי לא לחינם קרא הפוחז לספרו "בעלי הנפש" – הוא התכוון לעצב את התודעה כי האשכנזים הם האדונים בני האלהים ודתם החדשה היא פסגת היהדות, אך שלמה המלך במשלי כבר גילה לנו את האמת (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה".
ה. קבל האמת ממי שאמרו
לא קל להדליק את אור האמת ולסלק דעות עקומות ועקושות, אך כאשר מצליחים להתרומם לְמַעֲלָה נשׂגבה זו, מעלת אהבת האמת, הנוף שנגלה לְעֵין המחשבה מרהיב ומפעים נפלא ומופלא. וטענו וטוענים כנגדנו: והלא אתם מתי-מעט, ולכן ודאי שאתם טועים בדרכּכם! לאלה יש להשיב: אברהם אבינו ע"ה יחיד היה, וכי יעלה על דעתכם שאברהם אבינו טעה?
כמות ההמונים שהולכים בדת או בדרך מסוימת איננה ראיה לאמיתתה, ההיפך הוא הנכון, האמת היא נחלתם של יחידי הסגולה מתי המעט: "לֹא מֵרֻבְּכֶם [...] חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דב' ז, ז). ואם אמיתת השקפה הייתה נבחנת לפי כמות ההוזים והתועים אשר נוהים אחריה, כולנו היינו נוהים אחרי התהו וההבל, עובדי אלילים אילמים.
את ספרו "מורה הנבוכים" יִיעֵד הרמב"ם לתלמיד אחד בלבד! וכֹה דבריו בצוואת ספרו (עמ' יג): "כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
מאין כוחו הגדול של רבנו שלא לחשוש מ"גינוי אותם ההמון המרובים"? מאין נובעת מסירותו הבלתי-נתפסת ל"טפל בהצלת אותו היחיד הנעלה"? ובכן, אהבתו הגדולה לה' יתעלה ואהבתו הגדולה לאמת, הן אלה שהעניקו לו את הכוח ללכת בדרך מורכבת זו. והיו שהחלו בדרך זו, אך טובות-ההנאה היטו את שיקול דעתם להתכופף ולהיכנע לתכתיבים פוליטיים. לקיחת טובות הנאה החדירה לנפשם פחד ויראה מבשר ודם, ומשכורותיהם השמנות מהממסד השחיתו את נפשם והחדירו לה את רדיפת הבצע, וזו גרמה להם בסופו-של-דבר לעיוורון כמעט מוחלט.
אכן, השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור נדירים מאד-מאד, וכמו שאומר רבנו בפירושו לפרק חלק: "והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין'", ומוסיף ואומר רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף: "ויבוא בלי ספק [=הספר משנה-תורה] גם לידי השׂרידים אשר ה' קורא [עדה"כ ביואל ג, ה] בעלי היושר והצדק וטוֹבֵי התבונה, וְאֵלֶּה יֵדְעוּ ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי".
סוף דבר
הפסוקים הבאים מוקדשים לקאפח ולערוסי, ולכל הדרדעים התועים שלא ראו אור:
"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב).
"מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (מש' יז, טו).
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט, ז).
"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים [=אל ראשי הדרדעים יודעי-דת-ודין שרוממות ההלכה, המחשבה והמדע בגרונם] וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה).
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא).
"בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (דנ' ה, יז).
והנה לפניכם גם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". והדרדעים בעקבות הכלבים.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
ואחתום חלק זה בדברי מיכה הנביא (ג, ט–יא):
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
מיכה משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף! ולכן אשיב לראשי הַדְּרַדְּעֵה קאפח וערוסי ולכל תלמידיהם החכמים בעיניהם: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
***
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).