מזמור צא בתהלים מתאר את ההגנה המוחלטת שהקב"ה מעניק ליראיו, וכך נאמר בו: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, אֹמַר לַייָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם, יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ, עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי, יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ, אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי".
נחל אפוא לפרשו לאור פירושו של רס"ג: הפסוק הראשון מתאר את האדם ישר-הלבב אשר משתוקק וכוסף אל ה' יתעלה. אדם זה מתואר כמי שיושב במקום שבו הקב"ה מסתיר אותו מכל רע דהיינו כמי שמצוי תחת הגנת ה' יתעלה: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן". רס"ג מפרש, כי דוד המלך פונה אל האדם ישר-הלבב ואומר לו: "אתה היושב בסתר העליון והנשען בצל שדי". כלומר, מטרתו של דוד המלך היא לחזק את האדם ישר-הלבב, הואיל והגיעה שעת מבחן, שעת משבר, שעת צרה וצוקה: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (יש' לז, ג).
ולכן דוד מוסיף ואומר לאותו אדם ישר-לבב: "אֹמַר לַייָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ". כלומר, הנני פונה אליך ואומר לך את הדברים הללו בשם ה' יתעלה "שהוא מחסי ומצודתי ואלהי אשר אבטח בו", כלשון רס"ג שם. וכוונת דוד המלך לומר, שכל הדברים שהוא יאמר בהמשך המזמור נאמרו מתוך ניסיון שנתנסה בו, ושבכל הניסיונות הללו הקב"ה הציל אותו ושמר עליו מכל רע. ובמלים אחרות, דוד מחזק את דבריו בכך שהוא מגלה שהם נאמרו מתוך ניסיון אישי.
ועתה מתחיל דוד המלך ע"ה בסדרת דברי החיזוק והעידוד לאותו אדם ישר-לבב:
"כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ", ופירש רס"ג שם: "כי הוא יצילך מפח יוקש ודבר מזיק, ויסך עליך כעוף המיסך באברתו ומחסה בכנפיו, ואמיתתו לך כצינה ותריס". דוד המלך מבטיח אפוא לעבד הצדיק, שהקב"ה יציל אותו מכל מכשול ונזק, ואף יגן וישמור עליו כמו שעוף מסוכך בכנפיו על היקר לו. ומעניין מאד המשך דברי רס"ג: "ואמיתתו לך כצינה ותריס", כלומר השקפות האמת והצדק וידיעתך והשגתך אותו, הם אלה אשר יהיו לך מגן ותריס בפני הפורענות, ובהמשך עוד יפותח הרעיון הזה.
"מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב" (תה' לו, יא).
בפסוקים הבאים דוד המלך מתאר פגעים קשים מאד אשר המכנה המשותף לכולם הוא פחד ואימה נוראה אשר מתלווים לאותם אירועי מוות המוניים מצמררים. ברם, דוד מבטיח לעבד ה' שכל הפגעים המבהילים והמחרידים הללו לא יעשו עליו שום רושם:
"לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם, יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה".
העניין הראשון שנזכר בין הפגעים הוא הפחד-החרדה שבדרך-כלל יותר חזקה בשעות הלילה האפלות. דוד המלך מבטיח לאדם ישר-הלבב שהוא לא יסבול מן הפחד המשתק בלילה, ולא מן החץ שעלול לפלח את לבו ביום, ולא מן הדֶּבֶר המתהלך באפלה, ולא מן הקטב-המוות שמפיל חללים בצהריים (רס"ג פירש קטב – מוות).
נתמקד לרגע בפסוק: "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" פסוק זה מתאר את המגיפה כמלאך מוות אימתני אשר מהלך ואורב באפלת הלילה וגם לאור היום, כלומר אין שעות שבו הוא נח מלהפיל חללים, ואף אין שום אדם אשר מסוגל לראותו או להימלט מפניו.
כאמור, דוד המלך מבטיח לאדם ישר-הלבב, שמי שבוטח בהקב"ה, מי שלא מסלק את הקב"ה מדעתו, הקב"ה יציל אותו מכל הנגעים ומכל החרדות והפחדים: "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם". הפחד בלילה, הפחד מן החץ המשחית, הפחד מן המגיפות, הפחד משדה הקרב במלחמה, כל אלה פחדים גדולים ועצומים מאד, אשר עלולים לשתק את האדם במוראם.
ברם, כל החרדה והאימה והאפלה הגדולה והמבעיתה הזו אינן מנת חלקו של האדם ישר-הלבב, שהרי דוד מבטיח לו: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה". כלומר, האדם הירא והבוטח שיודע את בוראו, יפסע בשלוות נפש בעוד אלפים ורבבות של בני אדם נופלים מימינו ומשמאלו, ואליו מלאך המוות לא ייגש...
ולא רק שמלאך המוות לא ייגש אליו ואפילו לא יחריד אותו, הוא יזכה לראות בישועתו של הקב"ה! שהרי הוא יראה בשילום העונש לרשעים, אותם רשעים ארורים אשר מיררו את חייו וחרשו על גבו וביקשו להפילו בפחים ובמצודים, אותם הרשעים יפלו עתה מימינו ומשמאלו! וכמו שאומר רס"ג שם בפירושו: "רק תראה אותם בעיניך [כלומר תראה את נזקי האסונות בעיניך מבלי שיזיקו לך, ומה שעוד תראה הוא כיליון הרשעים] וכיליון הרשעים תראה".
הסיבה הפשוטה לשמירתו ולהצלתו ולתשועתו של אותו אדם ירא ה' וטהור לבב, היא: "כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ". ופירש שם רס"ג: "כיוון שאמרת לה' אתה מחסי, ושמת את העליון מעונך [דהיינו מבטחך]". כלומר, מי שבכל העיתים שם את ה' למבטחו, ייקל עליו גם בתקופה של חושך ואימה נוראה ומבעיתה להתחבר ואף לחזק את מבטחו בבורא-עולם.
ולכן, כיוון ששמת את ה' למבטחך, "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ". שהרי הקב"ה כבר ישלח מלאכים ושליחים לשמרך בכל הדרכים: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ". ועד-כדי-כך אותו עבד ה' שמור ומוגן, שדוד המלך מתאר את שמירתו בנשיאה על כפיים: "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ", ואף מוסיף תיאור מדהים בעוצמתו: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". כלומר, אפילו אם ירא ה' הזה ידרוך על אריה ופתן או על כפיר ותנין – לא תאונה לו כל רעה! והמשלים הללו נועדו ללמד אותנו על ההגנה המוחלטת שהקב"ה מעניק ליראיו, להולכים באמת ובתמים כל הימים, אשר אינם מבקשים להם חשבונות רבים...
ועדיין נותר לנו להבין כיצד האדם ישר-הלבב התרומם לדרגה כל-כך גבוהה של ביטחון גמור בה' יתעלה? ובכן, לקראת סוף המזמור דוד המלך מגלה לנו את הסוד לביטחון בה' ולשמירה הגדולה והעצומה הזו: "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי". רס"ג מפרש שם: "[אומר הקב"ה:] כיוון שחשק במשמעתי ובעבודתי – אפלטהו". ברם, מי שגם שאף והשתוקק לידע את ה' יזכה לכך שה' אף ירוממהו! נמצא, כי הסוד לשמירה מן הפגעים והנזקים והמחלות וכמובן החרדות הקשות, היא עבודת ה' וידיעתו, מי שעובד את ה' ויודעו, כל חרדותיו וחששותיו ישוכּכו, והקב"ה ישלח לו את שליחיו הנאמנים לשמור עליו באופנים נפלאים ומופלאים.
עלינו אפוא להתחזק בעבודת ה' ובידיעתו, כלומר להתחזק בלימוד ובאימוץ דעות והשקפות נכונות ישרות ואמיתיות, להתרחק מהזיות המינות והעבודה-הזרה וגרורותיה, ויחד עם זאת: לקרוא אל ה', לזוכרו בכל עת ולהיטיב את דרכינו ומעללינו – אז נזכה לבטוח בו ולהיחלץ מן הצרה, ואף נצא ממנה מחוזקים! וכמו שדוד המלך חותם את שירתו: "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ, אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" – כלומר, בכל צרה שתבוא לא רק שהקב"ה יחלצהו אלא אף יכבדהו! וכמו שנאמר לעיל: "אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי".
למדנו אפוא, שכל האימה הגדולה והייסורים העצומים שחלים בעולם ובישראל, כולם יסתיימו ברוממות האנשים יודעי ה'! הם ימשיכו לחיות חיים ארוכים שבעי ימים גם לאחר תום מסכת הייסורים, המלחמות והפגעים, ואף יזכו לראות ולחזות עין בעין בישועתו של הקב"ה.
"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב).
"קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן" (יש' נב, ח).
סוף דבר
אחתום בדברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין ההשגחה העצומה על יודעי ה', אשר יחד עם ידיעתם את ה' יתעלה פועלים ומשתדלים ונלחמים כדי להישמר ולהכרית את אויביהם, וכֹה דבריו:
"הנה נתבאר לך, כי סיבת היות כל אחד מבני אדם מופקר למקרים ויהיה מסור לאכול כמו הבהמות, הוא היותו מוסתר מה' [בשל עוונותיו והשקפותיו הרעות], אבל אם היה אלוהיו בקרבו לא יגע בו רע כלל. אמר יתעלה: 'אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי', ואמר: 'כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ' [יש' מא, י; מג, ב], עניינו: כי תעבור במים ואני אתך, הנהרות לא ישטפוך [...] אמר: 'יְיָ לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם' [תה' קיח, ו] [...]
התבונן 'שיר של פגעים' [כך קראו חז"ל ורבנו למזמור צא בתהלים] תמצאהו מתאר את אותה ההשגחה הגדולה וההגנה והנצירה מכל הפגעים [...] באדם זה ולא באחֵר, בין [...] שהם [=הפגעים] תוצאה של טבע המציאות ובין [...] שהם פגעי בני אדם, אמר: 'כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם'. והמשיך לתאר את הנצירה מפגעי בני אדם ואמר: כי אפילו יארע שתעבור במערכות מלחמה שפרצה ואתה הולך בדרכך, אפילו אם ייהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך לא יגע בך רע כלל, אלא תביט ותראה בעיניך גזרת ה' ושילומו לאותם הרשעים אשר נהרגו ואתה שלם, והוא אמרוֹ: 'יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה'. [...] ואחר כך נתן את הסיבה לנצירה הגדולה הזו ואמר, כי סיבת ההשגחה הגדולה הזו באדם הזה היא: 'כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי'. וכבר ביארנו בפרקים שקדמו כי עניין ידיעת ה' היא השגתו, וכאלו יאמר הנצירה הזו [=ההשגחה הזו המופלאה, תגיע] לאדם הזה כיוון שידעני" וכו'.
"דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְיָ וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דה"א כח, ט).