אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כה)
- אדיר דחוח-הלוי
- 27 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
דוגמה ש
בשמות (כג, ה) נאמר: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" – "וְתִתְמְנַע מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ", כלומר אם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו ותמנע את עצמך מלהרים עמו את משאו, או אז הקב"ה מורה לך בתורת משה: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" – "מִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ", דהיינו עזוב תעזוב את מה שבליבך עליו – את שנאתך כלפיו, ותסייע לו לפרוק את משאו מעל חמורו, ואף שאין בתרגומו-פירושו זה הרחקת הגשמה הבאתיו מפני שהוא פירוש נאה.
דוגמה שא
בשמות (כג, ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע", ושם תרגם אונקלוס: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" – "וְדִזְכֵּי וְדִנְפַק דְּכֵי מִן דִּינָא לָא תִקְטוּל", כלומר מדובר בהוראה לשופטים שלא יעוותו את הדין ומי שיצא זכאי זך ונקי מן הדין אסור להורגו בעוול.
דוגמה שב
בשמות (כג, ח) נאמר: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים", ושם תרגם אונקלוס: "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" – "וּמְקַלְקֵל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין", כלומר המילה "צַדִּיקִים" איננה שם עצם אלא מתארת את המלה "דִּבְרֵי", הוי אומר: השוחד מעוות דברים ישרים ונכוחים.
דוגמה שג
בשמות (כג, יד) נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה", ושם תרגם אונקלוס: "תָּחֹג לִי" – "תֵּיחֲגוּן קֳדָמַי", ואף שאין במילה "לִי" הגשמה ברורה ומפורשת, אונקלוס רואה לנכון להחליפה במילה "קֳדָמַי", מכיוון שסוף-סוף גם המילה "לִי" עלולה להתפרש בדרך רחוקה כמילה שֶׁמּוֹרה על עצמות. כמו כן, אונקלוס מבקש ללמדנו מוסר חשוב מאד והוא שהחג אינו לה': ה' אינו חוגג כבני האדם והוא אינו זקוק לחגיגות ולקרבנות, ולכן אונקלוס הרחיק את החג מה' יתעלה, ואמר שהחג הוא בסך-הכל לפניו, דהיינו החג הוא בשבילנו ובעבורנו, למען נירא משמו הגדול.
יתר-על-כן, כבר נאמר פעמים רבות שהמילה "קֳדָם" או "קֳדָמַי", כתוספת לפני שֵׁם ה' או כמילה שמחליפה מילה שֶׁמּוֹרָה על עצמות בדרך רחוקה וכמו שראינו לעיל, יש בהן ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או העניין האמור מאמיתת עצמותו יתעלה – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
וארחיב בזה בדוגמה הבאה מצד נוסף מפני שעניין זה מרכזי מאד בתרגומו של אונקלוס.
דוגמה שד
בשמות (כג, טו) נאמר: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ושם תרגם אונקלוס: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" – "וְלָא יִתַּחְזוֹן קֳדָמַי רֵיקָנִין", אונקלוס מרחיק אפוא מן ההגשמה שהרי מפשט הפסוק עלולים לשגות שיש לה' יתעלה שמו פנים, ולכן אונקלוס נחלץ לתרגם "פָנַי" – "קֳדָמַי", דהיינו העמידה והבאת הקרבנות בחג הפסח איננה למול פניו של ה' יתברך חלילה, אלא "לפניו", דהיינו בִּמקום המקדש המיוחד לו. כמו כן, יש בדברים הללו גם שבח ורוממות קמי שמיא:
ככל שמרחיקים יותר את השבח מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, כך השבח גדֵל ומתעצם, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", דהיינו ברוך שמו של ה' יתעלה אשר מיוחס לכבודו אשר מיוחס למלכותו, לעולם ועד – וזאת הרחקה גדולה מאד מאמיתת עצמותו, שהרי גם המיוחס האחרון הוא אינו עצמותו אלא מלכותו יתרומם שמו.
והנה לפניכם דברי רס"ג הנפלאים בעניין זה בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קטו):
"וזה שתמצא בכמה מקומות בכתובים מן השבח וההלל שכאילו אינו מיוחס אליו, אלא מיוחס הוא אל תארו, כאמרוֹ: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' [יח' ג, יב], ואמרוֹ: 'זַמְּרוּ שְׁמוֹ' [תה' סח, ה]. ויש שתמצאהו לעתים לתואר-תארו כאמרוֹ: 'זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ' [תה' סו, ב], ואמרוֹ: 'וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ' [תה' ל, ה; צז, יב], ואמרוֹ: 'וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ' [תה' עב, יט]. ולא עוד, אלא שיש בדברי האבות דבר כאילו הוא לתואר-תואר-תארו, לפי שאומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו' [פסחים נו ע"א].
ואומר אני בכל אלה, שגם זה ממשפטי הלשון [ממאפייני לשון הקודש ודרכיה לרומם ולפאר ולהדֵּר את ה' יתרומם שמו], שכאשר היא רוצה לגדל ולפאר מקדימה כמה מלים לפני שהיא מזכירה אותו המרומם, וכל שהיא מרבה במלים המוקדמות יש בכך כבוד יותר, כמו שאמרה בשלוש המלים: 'בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו וכבודו ומלכותו, ויקרו ותפארתו וגדולתו, וייחסה את התארים זה לזה".
ורעיונו המופלא הזה של רס"ג מאיר באור יקרות את שיטתו של אונקלוס להוסיף את המלה "קֳדָם" לפני שם ה' יתעלה, דהיינו שבנוסף להרחקת הגשמות יש בזה רוממות קמי שמיא.
דוגמה שה
בשמות (כג, יז) נאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ" – "קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ", והאמור בדוגמות שג–שד נכון גם כאן.
דוגמה שו
בשמות (כג, יח) נאמר: "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר", ושם תרגם אונקלוס: "וְלֹא יָלִין" – "וְלָא יְבִיתוּן בָּר מִמַּדְבְּחָא", כלומר לא ילין את אימורי קרבן הפסח מחוץ למזבח, שהרי חייבים לשׂורפם על-גבי המזבח עד הבוקר, וכפסק רבנו (קרבן פסח א, ו): "לא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה [...] עובר בלא-תעשה, שנאמר: 'וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר'".
דוגמה שז
בשמות (כג, יט) נאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – "לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּייָ אֱלָהָךְ", ואף שברור שהבית שנזכר בפסוק הוא בית-המקדש, אונקלוס לא הותיר שום מקום לספק ופקפוק. ובהמשך הפסוק אונקלוס מתרגם: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" – "לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלַב", ואנו רואים כמו בדוגמה הקודמת שתרגומו של אונקלוס תורה-שבעל-פה, שהרי הוא מבאר את כוונת הפסוק לאור התורה-שבעל-פה.
דוגמה שח
בשמות (כג, כ–כא) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי, הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו" – "אִסְתְּמַר מִן קֳדָמוֹהִי". כלומר, גם כאשר מדובר במלאך אונקלוס טורח להרחיק מן ההגשמה ולנקוט בלשון שמבטאת כבוד ורוממות, כראוי למלאכים הקדושים והטהורים, ולא כרש"י-שר"י ועוד ממיני אשכנז ועבדיהם הספרדעים הנרצעים אשר דימו שהשֵּׁדים הם מלאכי השרת... עוד אונקלוס מתרגם: "וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ" – "וְקַבֵּיל לְמֵימְרֵיהּ", דהיינו השמיעה האמורה הינה קבלת פקודותיו. ולבסוף הוא מתרגם: "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" – "אֲרֵי בִּשְׁמִי מֵימְרֵיהּ" ותרגומו לעברית: "כי בשמי פקודתו", כלומר המלאך הזה פועל בשמי ובסמכות שהענקתי לו. הוי אומר, עם-ישראל נצטווה לשמוע לציוויו של המלאך שנזכר בפסוק, כלומר לנסוע ולחנות לפי תנועתם של עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ואם חלילה לא ישמעו לציוויו וימרדו בה' יתעלה שמו הוא לא ישא לפשעיהם של ישראל "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" – דהיינו אנכי ה' נתתי לו את הסמכות עליכם ופקדתי עליו לנהל אתכם לפי מעשיכם ודרכיכם במדבר.
דוגמה שט
בשמות (כג, כב) נאמר: "כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ" – "קַבָּלָא תְקַבֵּיל לְמֵימְרֵיהּ", ושוב אונקלוס מבהיר שהשמיעה האמורה הינה קבלת הציוויים. כן הודגש בפסוק שכל ציוויי המלאך הינם מכוחו של ה' יתעלה שמו: "כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר".
דוגמה שי
בשמות (כג, כה) נאמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ" – "וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ", ומדוע אונקלוס מרחיק כאן מן ההגשמה? שהרי בכל המקומות בתורה שבהם המלים "אֶת" או "אֵת" אינן מופיעות לפני שֵׁם ה' יתברך, אונקלוס מתרגמן "יָת". ובכן, המילה "אֶת" משמשת כמתווכת בין הפועל לבין הדבר שעליו מבוצעת הפעולה, כגון: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמ' כ, יב). הוי אומר, היא מופיעה לפני דבר-מה שמקבל פעולה. והואיל וה' יתברך אינו מקבל שום פעולה, דהיינו לא ניתן להשפיע עליו בשום צורה והוא לעולם לא ישתנה במאומה – אונקלוס ראה לנכון לתרגם את המילה "אֶת" במילה "קֳדָם". כלומר, עבודת ה' יתעלה אינה משפיעה ואינה משנה אותו במאומה.