תפילת ערבית – חובה או רשות?

במאמר זה יתברר כי לפי רוב הראיות מ"משנה תורה", תפילת ערבית הינה רשות ולא חובה, ובהתאם לדין התלמודי המקורי שפסק רבא בברכות (כז ע"ב). להוכחות ולראיות שנפרושׂ לפניכם לקמן, יש לצרף את העובדה שהנושא ההלכתי שאנו עוסקים בו אינו דין תורה שיש להחמיר בספקו, ואפילו לא דין דרבנן, שהרי לדעת חז"ל תפילת ערבית רשות – אלא מדובר במנהג שנהגו בו כל ישראל, ולכן אין לחשוש להקל בו, שהרי אפילו בספק דרבנן יש להקל, כל-שכל שיש להקל בספק חובת מנהג, ובמיוחד שיש בהלכה שבע ראיות להקל.

ראיה ראשונה להקל

בהלכות תפילה (א, ח) רבנו פוסק כך:

"וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר: 'הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר' [ויק' ו, ב], כעניין שנאמר: 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה' (תה' נה, יח). ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה".

ושאלה גדולה קמה וניצבה: מדוע רבנו קובע בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה? שהרי אם תפילת ערבית היא בגדר תפילת חובה לאחר שקיבלוה עליהם כל ישראל כחובה, היה על רבנו לפסוק באופן ברור פשוט ומפורש: "מתחילה תפילת ערבית לא הייתה חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן קיבלוה כל ישראל כתפילת חובה".

זאת ועוד, רבנו אומר שכל ישראל קיבלו עליהם את תפילת ערבית "כתפילת חובה", אך הוא נזהר מלחוות את דעתו בעניין – הוא אינו מוסיף ואומר "ולפיכך היא חובה". לכן, נראה לי כי תיאור קבלת תפילת ערבית כחובה מתארת רק את המציאות הרווחת, דהיינו את היחס של עם ישראל לתפילה זו, אך לא את מעמדה ההלכתי האמיתי. ובמלים אחרות, אין ללמוד מדברי רבנו בעניין קבלת תפילת ערבית כחובה שהיא אכן חובה גם מבחינת הלכה למעשה.

ראיה שנייה להקל

בהלכות תפילה (ג, ו) רבנו פוסק כך: "תפילת הערב, אף-על-פי שאינה חובה, המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר". ושאלה נוספת קמה וניצבה: מדוע רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה? והלא הוא כבר אמר זאת בפרק א! וכי הוא חושש שנשכח את יסודות הִלכות תפילה שלמדנו רק לפני שני פרקים?

ויתרה מזאת, מדוע רבנו מוסיף: "המתפלל אותה"? שתי מלים שלכאורה מיותרות לחלוטין! כלומר, אם תפילת ערבית חובה, מדוע הוא נוקט בלשון מפורש של רשות? שהרי "המתפלל אותה" משמעו מי שבוחר להתפלל אותה. ובמלים אחרות, אם היא חובה מדוע הוא מציין רק את מי שמתפלל? שהרי אם היא חובה כולם חייבים להתפלל לא רק מי שבוחר להתפלל!

לסיכום, ההלכה לא הייתה חסרה מאומה אם רבנו היה אומר: "תפילת הערב, יש לו להתפלל אותה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר", ללא שתי התוספות שהן לכאורה מיותרות לחלוטין! אלא ברור אפוא, שתוספותיו הללו של רבנו הינן ראיה חזקה מאד לכך שתפילת ערבית הינה תפילת רשות הלכה למעשה, ודין התלמוד והסנהדרין שריר ובריר וקיים.

ראיה שלישית להקל

בהלכה הבאה שם בהלכות תפילה (ג, ז) רבנו פוסק כך:

"המתפלל תפילה קודם זמנה – לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר – יצא. ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת – לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים".

שוב רבנו אומר בלשון הווה שתפילת ערבית רשות: "לפי שתפילת ערבית רשות", ואם היא חובה הלכה למעשה לאחר שקיבלוה עם ישראל, מדוע רבנו לא אומר: "לפי שתפילת ערבית ביסודה היא תפילת רשות ולכן אין מדקדקין בזמנה"? אך לא כן, רבנו פוסק שוב דווקא בלשון הווה: "לפי שתפילת ערבית רשות", כלומר הדין התלמודי המקורי שריר ובריר וקיים!

זאת ועוד, אם תפילת ערבית היא חובה, מדוע אין מדקדקין בזמנה? כלומר, אם הקבלה שקיבלוה עליהם עם-ישראל בכל מקומות מושבותיהם, היא קבלה מחייבת, מדוע שלא ידקדקו בזמנה, שהרי אם היא חובה, מה ההבדל בינה לבין שחרית ומנחה? היש חובה למחצה או חובה לשליש או חובה לרביע? חובה היא חובה! אלא, תפילת ערבית היא רשות הלכה למעשה, ודינו של רבא לא זז ממקומו, ורק לסנהדרין יש כוח לשנות את פסיקתו.

ראיה רביעית להקל

בהלכות תפילה (ט, י) רבנו פוסק כך:

"וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו".

שוב רבנו פוסק בלשון הווה: "לפי שאין תפילת ערבית חובה", ולכאורה אם בימינו היא חובה מכוח המנהג שנתקבל ופשט בכל עם ישראל, היה עליו לומר: "לפי שאין תפילת ערבית חובה מיסודה", או "מעיקרא", ולא לסתום בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה. זאת ועוד, רבנו מדגיש שוב בהלכה: "שאין כאן אדם שנתחייב בהן"! כלומר, רבנו מדגיש פעמיים באותה הלכה שתפילת ערבית הינה רשות: "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] לפי שאין כאן אדם שנתחייב בהן [בברכות תפילת שמונה-עשרה] כדי להוציאו".

ואולי יתרה מזאת, אם תפילת ערבית היא בגדר חובה, מדוע רבנו אומר שחזרת שליח הציבור אסורה משום ברכות לבטלה? ואם תפילת ערבית חובה מדוע יש לחשוש לברכה לבטלה? ובמלים אחרות, אם יש כוח למנהג של עם-ישראל לבטל את פסק הדין התלמודי ולחייב את העם להתפלל תפילת ערבית, מדוע אין כוח לעם-ישראל להוסיף לה חזרה?

אלא, גם מהלכה זו ברור כי דין התלמוד לא זז ממקומו, ודברי רבא שרירין וקיימין.

ראיה חמישית להקל

בהלכות תפילה (י, ו) רבנו פוסק כך:

"מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל – אינו חוזר ומתפלל, אלא-אם-כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה: שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה, יתפלל. מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".

שוב רבנו קובע בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה! ויתרה מזאת, הוא מודיע לנו שכל מי שמתפלל תפילת ערבית בימינו עליו להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה! דהיינו, מי שמתפלל ערבית על דעת שהיא חובה – שוגה בהבנת ההלכה! כמו כן, מהלכה זו עולה בבירור, שדינה של תפילת ערבית הוא כתפילת נדבה, ואין שום מקום לסבור שהיא חובה.

לסיכום, על כל מי שמתפלל תפילת ערבית, להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה, ואם היא לא חובה מהי? ברור שהיא רשות! ודברי רבנו פשוטים ונהירים שתפילת ערבית רשות.

ראיה שישית להקל

בהלכות תפילה (ו, ז) רבנו פוסק כך:

"אף-על-פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר: אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל – שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן".

גם בהלכה זו רבנו קובע באופן מפורש בלשון הווה: "אף-על-פי שתפילת הערב רשות", כלומר גם בימינו, לאחר שקיבלוה כחובה, עדיין דין התלמוד לא נעקר ממקומו ותפילת ערבית היא בגדר רשות! ברם, מי שהחליט להתפלל אותה כתפילת נדבה, מורים לו שלא ידחה את המצוה שקיבל על עצמו, אלא ימהר לקיימה, שמא רצונו הטוב לא יבוא לידי מימוש.

והראיה שמדובר בהלכה שהיא רק בגדר המלצה, למי שהחליט להתפלל באותו היום תפילת ערבית כנדבה, נמצאת בתלמוד עצמו, שהרי בתלמוד נאמר כך (ברכות ד ע"ב):

"כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: 'אלך לביתי ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא, ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל', ואם חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, ילך לבית-הכנסת או לבית-המדרש, אם רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה, ואחר-כך קורא קרית-שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך".

וברור שההלכה התלמודית הייתה שתפילת ערבית היא רשות, שהרי בברכות (כז ע"ב) הלכה כרבא האומר שתפילת ערבית רשות. לפיכך, לא יעלה על הדעת שהסוגיה הזו שרבנו מביא להלכה תחלוק על פסק ההלכה של התלמוד, אלא היא בגדר המלצה מוסרית כיצד רצוי לנהוג. כמו כן, אין לי ספק שהורו לאדם ללכת לבית-הכנסת או לבית-המדרש להתפלל, לא בגלל שתפילת ערבית חובה, אלא בעיקר כדי לְזַכּוֹת אותו ללמוֹד תורה, כמו שנאמר בסוגיה: "אם היה רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה", וכן בגלל קרית-שמע שהיא חובה מן התורה, וחששו שמא ילך לביתו ויאכל ויירדם ויפסיד את קרית-שמע, ולכן הורו כאמור.

ראיה שביעית להקל

בפירושו למשנה ברכות (ד, א) רבנו אומר כך: "ואמרו [במשנה]: 'תפלת הערב אין לה קבע', לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו".

שוב, גם בפירוש המשנה, רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת ערבית הינה רשות, כלומר, הלכת רבא וחכמי המשנה והתלמוד והסנהדרין שרירה וברירה וקיימת. כמו כן, רבנו מדגיש בפירושו למשנה פעמיים שתפילת ערבית אינה חובה אלא רשות.

זאת ועוד, ממה שרבנו מדגיש פעמיים: "לפי שאינה חובה [...] ואינה אלא רשות", הנני לומד, שדברי רבנו: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", משמעם שהנהיגוה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה. כמו כן, רבנו מוסיף ואומר: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", ואם היה מדובר בהנהגה שהיא חובה, הוא לא היה אומר "בלבד", שהרי סוף-סוף מדובר בחובה! וגם הוא לא היה אומר לאחר-מכן: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו", כלומר, בגלל שתפילת ערבית אינה חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו, ואם רבנו התכוון לומר שתפילת ערבית חובה, איך הוא היה יכול לומר: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו"? בגלל שהיא חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וכו'? או בגלל שהיא רשות לא הקפידו?

ואולי הראיה הגדולה מכולן: רבנו אומר לעיל בפירוש המשנה, שחכמי התלמוד הם אלה אשר "קבלוה והנהיגוה", וברור שהם הנהיגו את תפילת ערבית כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה – שהרי לא יעלה על הדעת שחכמי התלמוד, אשר קבעו במפורש שתפילת ערבית רשות, יסתרו את עצמם ויקבעו שתפילת ערבית חובה – הם לא היו משובשים בדעתם! נמצא אפוא, שמה שפוסק רבנו בהלכות תפילה (א, ח): "וקיבלוה עליהם כתפילת חובה", אין הכוונה לקבלה הלכתית מחייבת אלא לקבלתה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, ותו לא!

ראיה אחת להחמיר?

בהלכות תפילה (ג, ח–ט) רבנו פוסק כך:

"כל מי שעבר עליו זמן תפילה ולא התפלל: במזיד – אין לו תקנה, ואינו משלם; בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד – משלם אותה תפילה, בזמן תפילה הסמוכה לה, ומקדים תפילה אחרונה, ואחריה מתפלל את התשלומין.

כיצד? טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים: הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה השמש, מתפלל ערבית שתיים: הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים: ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית".

לכאורה, מהלכה זו עולה שתפילת ערבית חובה שהרי יש לה תשלומין. ברם, בואו נעיין עיון יותר מדוקדק בהלכה: מהי הטעות שרבנו מדבר עליה בהלכה? ובכן, הטעות היא כדברי רבנו: "בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד". כלומר, לא בהכרח מדובר בתפילת חובה, אלא גם במי שרצה להתפלל תפילת ערבית ולזכות במצוה, אך היה אנוס או טרוד... רבנו מלמד אפוא בהלכה שיש לאותו אדם תשלומין, כלומר, אפילו שתפילת ערבית רשות ניתן להשלימה.

ואין לתמוה שיש לה תשלומין, שהרי ראינו לעיל שתפילת ערבית היא בגדר נדבה, ולכן, אין שום בעיה להתפלל שמונה-עשרה פעם נוספת לאחר שחרית, שהרי ניתן להתפלל תפילת נדבה בכל עת שירצה וכמה פעמים שירצה, ואפילו כל היום כולו.

ולמרות שמדובר בהלכה צדדית יחסית, מפני שהיא אינה עוסקת באופן ישיר בשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה? תמיד יהיו כאלה שייתָּלו בה כדי להצדיק את שיטתם שתפילת ערבית חובה. אולם, יש להתבונן במכלול ההלכות, והלכה זו רחוקה מאד מלשלול ומלדחות את שלל הראיות שהבאנו לעיל, ובמיוחד לאור הפתרון הפשוט שהצעתי להבנת ההלכה.

שיטתו של קאפח השׂכיר

קצרו של דבר, לפחות תשע פעמים רבנו חוזר ומדגיש את היסוד שתפילת ערבית אינה חובה או שהינה רשות, ולא רק שהוא חוזר על העניין הזה הוא אומר זאת בכל מקום בלשון הווה, ולא בלשון עבר או שכך היה הדין מעיקרא או מיסוד ההלכה בלבד. לפיכך, נראה לי ברור, כי לדעת רבנו ההלכה התלמודית המקורית לא זזה ממקומה, ופסיקתו של רבא שתפילת ערבית רשות שרירה וקיימת הלכה למעשה גם בימינו, ואין כוח לשום מנהג לבטל פסק תלמודי.

העובדה שרבנו חוזר ומדגיש לפחות תשע פעמים שתפילת ערבית הינה רשות, גורמת לדברי יוסף קאפח להיראות תמוהים ומתומהים, וכך הוא כותב בפירושו להלכות תפילה (א, ח):

"ופירוש 'רשות', דמעיקרא הייתה רשות, וחזרה להיות חובה, לא מדין תקנת חז"ל אלא מדין נדר: 'כבר קיבלו אבותיכם עליהם' וכדלעיל, ואין לבטלה מחמת טורח או אונס קל".

ואם תפילת ערבית הינה חובה כמו שטוען קאפח, מדוע רבנו חוזר ומדגיש תשע פעמים בהלכותיו שהיא רשות? ואם רבנו היה אומר רק פעם או פעמיים שהיא רשות, ואף לא היו לנו כל הראיות שפרשׂנו לעיל, מילא, אולי היה ניתן לטעון כדברי קאפח, אך התעלמות כל-כך גסה מהדגשותיו החוזרות של רבנו הינה תמוהה מאד, ושמא זו התעלמות מכֻוונת?

זאת ועוד, דין נדר לא שייך בכלל לעניין תפילת ערבית, שהרי בתקופת חכמי התלמוד תפילת ערבית הייתה רשות, ואדם היה רשאי לבחור אם להתפלל או שלא להתפלל אותה, ואפילו אם הוא התפלל אותה שבוע שלם או שנה שלמה, עדיין היא הייתה בגדר רשות, כי כך היא הגדרתה מעיקרא. כמו לדוגמה גמילות חסדים, אם אדם ייתן צדקה כל יום שקל לבית-הכנסת האם נתינת הצדקה הזו תהפוך לחובה? ואם הוא יימנע יום אחד תהיה בידיו עבירה?

ויתרה מזאת, קאפח טוען שקבלת תפילת ערבית היא "מדין נדר", אך הוא אינו מביא שום ראיה לכך מדברי רבנו! ועברתי עתה שוב על כל הלכות נדרים ולא מצאתי בשום מקום שדבר הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר. אלא ההיפך, נדרים חלים אך ורק בעקבות אמירה מסוימת מפורשת, אשר מבטאת את קבלת הנדר, ולא באמצעות שקיעה במנהג.

והנה לפניכם גם שאלה שנשאל רצון ערוסי באתר "נצח ישראל" (לא ישקר?): "האם אדם שקיבל על עצמו לגדל זקן צריך התרת נדרים כדי להוריד אותו? תשובה: אם קיבל על עצמו בפיו ובלבו – צריך התרת נדרים. אבל יהיה קשה להתיר לו, שכן מצוה יש בגידול זקן". ואף שלא הבנתי מדוע יהיה לו "קשה" להתיר לו (ואם היה מדובר באיזה טייקון או סתם בעל ממון עדיין הוא היה מרגיש קושי להתיר?), מכל מקום נראה ברור, שערוסי חולק על קאפח שדין נדר חל על דבר מצוה שהיא בגדר רשות, ולפיו נדר לא יחול ללא קבלה בפה ובלב.

***

דומני שהמקור של קאפח לשיטתו-הזייתו שמנהג מתקבל כנדר, טמון בביאור רבנו למאמר מסוים בירושלמי בתשובה בסימן שי. אולם, קאפח שגה פעמיים בהבנת התשובה: הוא גם שגה לחשוב שלפי הירושלמי מנהג מתקבל כנדר, וגם שגה לחשוב שרבנו סבור כן! ובמלים אחרות, הוא שיבש את הירושלמי והחדיר את השיבוש לתוך דעת רבנו! והאמת, שלא הירושלמי סבור שמנהג מתקבל כנדר, ולא רבנו סבור שמנהג מתקבל כנדר, כי כמו שראינו לעיל, שום נדר לא חל על אדם אם הוא לא נדר בפיו וקיבל על עצמו לקיים את אותו הנדר.

והנה לפניכם דברי קאפח ובתוכם דברי רבנו הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ה, א):

"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך התר אלא להודיע שזה טעות".

רבנו משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שגויים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כלומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו, ללא התרת נדרים. וממה שרבנו הרמב"ם משווה בין התרת האיסור לבין איסור המותר, למדנו עוד, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים!

מכל מקום, יש שני דברים חשובים מאד לענייננו אשר נלמדים מדברי רבנו:

האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי כלשהו הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא, שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ואין צריך התרת נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר.

והשני, לא רק שהירושלמי לא אומר שמנהג הופך לנדר, גם רבנו אינו אומר זאת בתשובה! ההיפך הגמור הוא הנכון, שהרי ב"משנה תורה" אין שום הלכה כזו, דהיינו, שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחייב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – אין שום הלכה הקובעת שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת נדרים, כדי לחדול מלנהוג במנהגו. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי? שהרי אם הוא יחדל ולו פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיה השכל הישר?

ואם בתשובתו זו של רבנו עסקינן, נצרף כמה משפטים מדבריו שם אשר גם בהם יש לימוד חשוב מאד לענייננו (מהד' בלאו): "וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה כמו שבארנו". הראינו לדעת, כי אין לחייב את בני האדם בדברים שהם רשות...

***

כמו כן, בהלכות תפילה (ג, ז) קאפח מוסיף וכותב על רבנו דברים תמוהים מאד, וכֹה דברי רבנו: "וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", ושם אומר קאפח: "כתב רבנו כן, אף שכבר פסקנו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד [=לעניין זמנה של תפילת מנחה: האם זמנה בשעת מנחה גדולה או קטנה?], ולא משום שהיא רשות אלא שמפלג המנחה זמנה הוא". ואיני יודע מה שיחו, וכי זמנה של תפילת ערבית הוא מפלג המנחה? והלא זמנה המקורי הוא: "מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר" (הלכות תפילה ג, ו). ויתרה מזאת, קאפח ממש מסלף את דברי רבנו! שהרי הוא אומר: "ולא משום שהיא רשות", כלומר, לא בגלל שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, אלא בגלל שזמנה כאמור לפי דמיונו הוא מפלג המנחה. וזהו סילוף ממש, שהרי רבנו כותב במפורש בהלכה שהסיבה שלא מדקדקין בזמנה היא בגלל שהיא רשות: "לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", היש דברים יותר פשוטים וברורים מכך?

***

מצעד ההזיות המאולצות של קאפח טרם הסתיים, נעיין שוב בהלכות תפילה (ט, י): וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו".

ושם אומר קאפח כך:

"לכאורה דבריו סתראי, דלעיל (א, ח) כתב רבנו: 'וקבלוה עליהם כתפילת חובה', ומשמע דלאו בקבלת כל יחיד תליא, וכפי שהעירותי שם, וכאן משמע דבקבלת כל יחיד תליא. ואם אין יחידים שחייבים, הרי תהיה החזרה ברכה לבטלה. ולא קשיא מידי, דרבנו קאי אמעיקרא בשעה שתיקנו ערבית הייתה רשות ואז לא תיקנו לה חזרה. ואף-על-פי שהיא כבר חובה מחמת קבלת כל ישראל, משנה לא זזה ממקומה".

תחילה נעיר, כי מי שמתחיל בשיבושים וסילופים סופו להגיע לקושיות ולסתירות, כמו שקרה לקאפח כאן, ומכיוון שהוא התחיל בסילוף שתפילת ערבית היא בגדר חובה, הוא נאלץ להחליט שהסיבה שהיא חובה, היא בגלל שכולם קיבלו עליהם אותה, כאילו יש כוח לעם-ישראל לבטל את פסק הדין של חכמי המשנה והתלמוד והסנהדרין. ועתה הוא משתבש בשיבוש של עצמו, כלומר, מכיוון שהוא החדיר לנו את השיבוש בעניין קבלת רבים, הוא נענש להשתבש גם כאן והחליט שמדובר בקבלת יחיד. ואיני יודע איך אפשר ללמוד שדברי רבנו: "שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו", עוסקים בקבלת יחיד, כאילו תפילת ערבית תלויה בקבלת יחיד של כל אחד ואחד. שהרי איך רבנו יכול לדעת את הרכב המתפללים בבתי הכנסיות שבכל דור ודור? כלומר, שבכולם אין אדם אחד שקיבל על עצמו את תפילת ערבית כחובה? איך אפשר לידע זאת ולקבוע קביעות כאלה? ולפי קאפח רבנו הוזה הזיות.

אלא ברור, שאין כאן שום עניין של קבלה, לא יחיד ולא רבים ולא רוב ולא מיעוט, תפילת ערבית היא רשות, ורק בגלל שקאפח מתעקש להחליט שהיא חובה, הוא נדחק.

זאת ועוד, קאפח טוען, שהסיבה שאין להתפלל חזרה בתפילת ערבית היא בגלל שחכמי התלמוד לא תיקנו לה חזרה בשעת תיקונה. אולם, גם אם חז"ל לא תיקנו חזרה לתפילת ערבית, אין זו הסיבה שרבנו פוסק לעיל שאין להתפלל חזרה! כלומר, רבנו לא אומר שאין להתפלל חזרה בגלל שחז"ל לא תיקנו, אלא "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] שאין כאן אדם שנתחייב בהן [בברכות שמונה-עשרה] כדי להוציאו". ומכיוון שקאפח כל-כך ברח מן המלים הללו: "לפי שאין תפילת ערבית חובה", הוא החליט לעקם את דברי רבנו.

ובמלים אחרות, קאפח מתעה אותנו לחשוב שלפי רבנו אין חזרה לערבית בגלל שחז"ל לא תיקנו לה חזרה, בעוד שרבנו אומר במפורש שאין לה חזרה מפני שתפילת ערבית היא רשות! ושוב קאפח מתעלם מלשונו הברורה של רבנו ומעז לסלף אותה כדי שתתאים לשיטתו!

***

והנה לפניכם עוד עיקום של קאפח השׂכיר, בהלכות תפילה (י, ו) רבנו פוסק כך:

"מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל – אינו חוזר ומתפלל, אלא-אם-כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה: שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה, יתפלל. מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".

ושם קאפח מפרש כך: "רבנו דייק בלשונו, ולא כתב 'שלא התחיל בה' אלא 'שלא התפלל אותה', כלומר כשהגיע לגיל שלוש-עשרה שנה לא התחיל להתפלל אותה אלא על דעת שהיא נדבה, אף-על-פי שכבר חלה עליו מדין נדר או קבלת הרבים, לא יצאה מגדר נדבה".

ויש סתירה מיניה וביה בתוך דבריו: אם תפילת ערבית חלה מדין נדר או קבלת הרבים לפי דמיונו, מה זה משנה מה הנער חשב לעצמו כאשר הוא הגיע לגיל שלוש-עשרה שנה?

כמו כן, לפי הציור של קאפח מדובר בנער שגדל והחל להתפלל ערבית מדין חינוך מגיל תשע או מגיל עשר, ופתאום, הופ! בגיל שלוש-עשרה ויום אחד הוא החליט להתפלל תפילת ערבית על דעת שהיא תפילת נדבה, האם מדובר בהלכה הזו בציור כל-כך דמיוני? האין זה לחץ כאותו הלחץ שנלחצה אתונו של בלעם? דוחק שמשיר צרורות וחורץ שריטות...

ויתרה מזאת, אם נאמץ את הבנתו העקומה של קאפח, איך נבין את דברי רבנו: "ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה"? כלומר, נהיה חייבים בהכרח לפרש שהסיפא הינה תנאי הלכתי: אם התפלל אותה מתחילה על דעת שהיא אינה חובה – אינו פוסק; אך אם התפלל אותה מתחילה על דעת שהיא חובה – פוסק כתפילת שחרית ומנחה. ואין גבול להזיות, וכי יעלה על הדעת שאדם בן שבעים ושמונה שעתה התבלבל והתפלל ערבית שוב, האם באמת נבקש ממנו להיזכר מה הוא חשב לעצמו כאשר הוא התפלל ערבית באותו היום שהוא היה בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד?

ואם הוא קיבל על עצמו כנדבה לפני ששים וחמש שנים – נורה לו שימשיך להתפלל; אך אם הוא קיבל על עצמו כחובה לפני ששים וחמש שנים – נורה לו שיפסיק? מהי השוטות הזו?

ובכלל, לפי זה רבנו היה צריך לפסוק הלכה שכל נער בהגיעו לגיל שלוש-עשרה שנה ויום אחד, עלינו לשאול אותו על דעת מה הוא מתפלל: האם כנדבה או כחובה...

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).

***

מה גרם לקאפח לתאונת השרשרת הזו? מה גרם לו להילחץ ולהידחק בדוחק אתונו של בלעם? מדוע הוא לא נצמד לפשט דברי רבנו? מדוע לכל הפחות הוא לא אמר, שהדברים שקולים וניתן להבין ולפרש את דברי רבנו לכאן או לכאן? מדוע הוא עיקם את רבנו?

ובכן, השאלה הראשונה שצריכה להישאל, והיא זו אשר תיתן מענה לכל השאלות, היא: האם קאפח היה מסוגל לפסוק אחרת? האם קאפח היה מסוגל לפסוק שתפילת ערבית היא רשות? האם פסיקה כזו הייתה מתקבלת בקרב ממסד הרבנים השכירים? האם פסיקה זו הייתה מתקבלת בקרב הדרדעים אשר כבר תעו ולעו אחרי צאצאי המינים? והתשובה ברורה, קאפח, מעצם שותפותו בממסד הרבנים השכירים ובתיאטרון הרבנות של צאצאי המינים, לא היה חופשי לשקול את העניין ללא נטיות אישיות, הוא לא היה יכול לפסוק אחרת!

ובמלים אחרות, פוסק אינו רשאי לפסוק הלכה בעניין שהוא אינו יכול לפסוק בחופשיות להקל או להחמיר! וכל-כך נתעוורו עיני שכלו מן האמת, עד שהוא אפילו לא הבין שהוא משוחד, וסטה מיושרם של חכמי התלמוד אשר פסלו את עצמם מלדון בעניינים פעוטים שנגעו בהם. כל-שכן וקל-וחומר קאפח השכיר, אשר עשה הון של מיליונים במשך יובל שנים, ואשתו ובניו המשיכו לקבל אחריו את המשכורות וסעיפי השילומים במשך עוד ארבע-עשרה שנים...

האם קאפח ותלמידיו הדרדעים השכירים מסוגלים להגיע לחקר האמת?

סוף דבר

כאמור, לפחות תשע פעמים רבנו חוזר ומדגיש את היסוד שתפילת ערבית אינה חובה או שהינה רשות, ולא רק שהוא חוזר על העניין הזה, הוא אומר זאת בכל מקום בלשון הווה, ולא בלשון עבר או שכך היה הדין מעיקרא או מיסוד ההלכה בלבד. לפיכך, נראה לי ברור, שלדעת רבנו ההלכה התלמודית המקורית לא זזה ממקומה, ופסיקתו של רבא שתפילת ערבית רשות שרירה וקיימת הלכה למעשה גם בימינו, ואין כוח לשום מנהג לבטל פסק תלמודי.

כמו כן, עוד עולה מדברי רבנו, שמנהג שנהגו בו כל ישראל, חיובי ככל שיהיה, אינו מחייב את עם-ישראל כדין התלמוד והסנהדרין. אלא, הלכת התלמוד במקומה עומדת, עד שתבוא סנהדרין חדשה, ורק לה יהיה כוח, אם תחליט כן, לקבוע שתפילת ערבית חובה.

אמנם, מדברי רבנו גם עולה שמדובר במנהג חיובי מאד לדעתו, ונראה שזו הסיבה לטשטוש שקיים בדין זה, ולראיות לכאורה לכאן או לכאן. ברם, כאמור, הראיות לכך שמדובר בתפילת רשות גם בימינו ושדין התלמוד שריר ובריר וקיים – גוברות לדעתי על הראיות כנגד.

זאת ועוד, נראה לי שהאגדה לפיה יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית, גם לה יש חלק בהפיכת תפילת ערבית לחובה, כאילו אגדות חז"ל הינן כפשוטן. כלומר, לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן יש חלק בשיבוש ההלכה הזו לדעתי, וכאמור, שיבוש זה גורר אחריו שיבושים נוספים.

ודבר אחרון, אם יטענו כנגדי שהנני ממעט את תפילת ערבית בישראל, אשיב להם בשתיים: זו ההלכה שקבעו חכמי המשנה והתלמוד ואין שום אפשרות לבטלה; ויתרה מזאת, יש סכנה עצומה ומחרידה מאד בהשקפה השגויה שקבלתוֹ של עם-ישראל מנהג כלשהו או השקפה כלשהי מחייבת לדורי דורות, כל-שכן במקום שהיא דוחה את פסקי ההלכה של הסנהדרין! השקפה זו הינה מדרון חלקלק מאד שסופו הבלתי-נמנע הוא תהום הכפירה והמינות, וכמו שאנחנו רואים יום-יום בקבלת ספר הזוהר הטמא והאלילי כאילו היה תורה מסיני...

"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).

תמונת שער הרשומה מאת: Юкатан - נוצר על ידי מעלה היצירה, רישיון: CC BY-SA 3.0.

תפילת ערבית – חובה או רשות

.pdf

Download PDF • 224KB