תפילת ערבית – חובה או רשות?

עודכן: 13 בינו׳ 2021

במאמר זה יתברר כי לפי רוב הראיות מ"משנה תורה", תפילת ערבית הינה רשות ולא חובה, ובהתאם לדין התלמודי המקורי שפסק רבא בברכות (כז ע"ב). להוכחות ולראיות שנפרושׂ לפניכם לקמן, יש לצרף את העובדה שהנושא ההלכתי שאנו עוסקים בו אינו דין תורה שיש להחמיר בספקו, ואפילו לא דין דרבנן, שהרי לדעת חז"ל תפילת ערבית רשות – אלא מדובר במנהג שנהגו בו כל ישראל, ולכן אין לחשוש להקל בו, שהרי אפילו בספק דרבנן יש להקל, כל-שכל שיש להקל בספק חובת מנהג, ובמיוחד שיש בהלכה שבע ראיות להקל.


ראיה ראשונה להקל


בהלכות תפילה (א, ח) רבנו פוסק כך:


"וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה, שנאמר: 'הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר' [ויק' ו, ב], כעניין שנאמר: 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה' (תה' נה, יח). ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה".


ושאלה גדולה קמה וניצבה: מדוע רבנו קובע בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה? שהרי אם תפילת ערבית היא בגדר תפילת חובה לאחר שקיבלוה עליהם כל ישראל כחובה, היה על רבנו לפסוק באופן ברור פשוט ומפורש: "מתחילה תפילת ערבית לא הייתה חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן קיבלוה כל ישראל כתפילת חובה".


זאת ועוד, רבנו אומר שכל ישראל קיבלו עליהם את תפילת ערבית "כתפילת חובה", אך הוא נזהר מלחוות את דעתו בעניין – הוא אינו מוסיף ואומר "ולפיכך היא חובה". לכן, נראה לי כי תיאור קבלת תפילת ערבית כחובה מתארת רק את המציאות הרווחת, דהיינו את היחס של עם ישראל לתפילה זו, אך לא את מעמדה ההלכתי האמיתי. ובמלים אחרות, אין ללמוד מדברי רבנו בעניין קבלת תפילת ערבית כחובה שהיא אכן חובה גם מבחינת הלכה למעשה.


ראיה שנייה להקל


בהלכות תפילה (ג, ו) רבנו פוסק כך: "תפילת הערב, אף-על-פי שאינה חובה, המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר". ושאלה נוספת קמה וניצבה: מדוע רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה? והלא הוא כבר אמר זאת בפרק א! וכי הוא חושש שנשכח את יסודות הִלכות תפילה שלמדנו רק לפני שני פרקים?


ויתרה מזאת, מדוע רבנו מוסיף: "המתפלל אותה"? שתי מלים שלכאורה מיותרות לחלוטין! כלומר, אם תפילת ערבית חובה, מדוע הוא נוקט בלשון מפורש של רשות? שהרי "המתפלל אותה" משמעו מי שבוחר להתפלל אותה. ובמלים אחרות, אם היא חובה מדוע הוא מציין רק את מי שמתפלל? שהרי אם היא חובה כולם חייבים להתפלל לא רק מי שבוחר להתפלל!


לסיכום, ההלכה לא הייתה חסרה מאומה אם רבנו היה אומר: "תפילת הערב, יש לו להתפלל אותה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר", ללא שתי התוספות שהן לכאורה מיותרות לחלוטין! אלא ברור אפוא, שתוספותיו הללו של רבנו הינן ראיה חזקה מאד לכך שתפילת ערבית הינה תפילת רשות הלכה למעשה, ודין התלמוד והסנהדרין שריר ובריר וקיים.


ראיה שלישית להקל


בהלכה הבאה שם בהלכות תפילה (ג, ז) רבנו פוסק כך:


"המתפלל תפילה קודם זמנה – לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר – יצא. ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת, בשבת – לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים".


שוב רבנו אומר בלשון הווה שתפילת ערבית רשות: "לפי שתפילת ערבית רשות", ואם היא חובה הלכה למעשה לאחר שקיבלוה עם ישראל, מדוע רבנו לא אומר: "לפי שתפילת ערבית ביסודה היא תפילת רשות ולכן אין מדקדקין בזמנה"? אך לא כן, רבנו פוסק שוב דווקא בלשון הווה: "לפי שתפילת ערבית רשות", כלומר הדין התלמודי המקורי שריר ובריר וקיים!


זאת ועוד, אם תפילת ערבית היא חובה, מדוע אין מדקדקין בזמנה? כלומר, אם הקבלה שקיבלוה עליהם עם-ישראל בכל מקומות מושבותיהם, היא קבלה מחייבת, מדוע שלא ידקדקו בזמנה, שהרי אם היא חובה, מה ההבדל בינה לבין שחרית ומנחה? היש חובה למחצה או חובה לשליש או חובה לרביע? חובה היא חובה! אלא, תפילת ערבית היא רשות הלכה למעשה, ודינו של רבא לא זז ממקומו, ורק לסנהדרין יש כוח לשנות את פסיקתו.


ראיה רביעית להקל


בהלכות תפילה (ט, י) רבנו פוסק כך:


"וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו".


שוב רבנו פוסק בלשון הווה: "לפי שאין תפילת ערבית חובה", ולכאורה אם בימינו היא חובה מכוח המנהג שנתקבל ופשט בכל עם ישראל, היה עליו לומר: "לפי שאין תפילת ערבית חובה מיסודה", או "מעיקרא", ולא לסתום בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה. זאת ועוד, רבנו מדגיש שוב בהלכה: "שאין כאן אדם שנתחייב בהן"! כלומר, רבנו מדגיש פעמיים באותה הלכה שתפילת ערבית הינה רשות: "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] לפי שאין כאן אדם שנתחייב בהן [בברכות תפילת שמונה-עשרה] כדי להוציאו".


ואולי יתרה מזאת, אם תפילת ערבית היא בגדר חובה, מדוע רבנו אומר שחזרת שליח הציבור אסורה משום ברכות לבטלה? ואם תפילת ערבית חובה מדוע יש לחשוש לברכה לבטלה? ובמלים אחרות, אם יש כוח למנהג של עם-ישראל לבטל את פסק הדין התלמודי ולחייב את העם להתפלל תפילת ערבית, מדוע אין כוח לעם-ישראל להוסיף לה חזרה?


אלא, גם מהלכה זו ברור כי דין התלמוד לא זז ממקומו, ודברי רבא שרירין וקיימין.


ראיה חמישית להקל


בהלכות תפילה (י, ו) רבנו פוסק כך:


"מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל – אינו חוזר ומתפלל, אלא-אם-כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה: שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה, יתפלל. מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".


שוב רבנו קובע בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה! ויתרה מזאת, הוא מודיע לנו שכל מי שמתפלל תפילת ערבית בימינו עליו להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה! דהיינו, מי שמתפלל ערבית על דעת שהיא חובה – שוגה בהבנת ההלכה! כמו כן, מהלכה זו עולה בבירור, שדינה של תפילת ערבית הוא כתפילת נדבה, ואין שום מקום לסבור שהיא חובה.


לסיכום, על כל מי שמתפלל תפילת ערבית, להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה, ואם היא לא חובה מהי? ברור שהיא רשות! ודברי רבנו פשוטים ונהירים שתפילת ערבית רשות.


ראיה שישית להקל


בהלכות תפילה (ו, ז) רבנו פוסק כך:


"אף-על-פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר: אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר כך אתפלל – שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית, ואחר כך אוכל ושותה או יישן".


גם בהלכה זו רבנו קובע באופן מפורש בלשון הווה: "אף-על-פי שתפילת הערב רשות", כלומר גם בימינו, לאחר שקיבלוה כחובה, עדיין דין התלמוד לא נעקר ממקומו ותפילת ערבית היא בגדר רשות! ברם, מי שהחליט להתפלל אותה כתפילת נדבה, מורים לו שלא ידחה את המצוה שקיבל על עצמו, אלא ימהר לקיימה, שמא רצונו הטוב לא יבוא לידי מימוש.


והראיה שמדובר בהלכה שהיא רק בגדר המלצה, למי שהחליט להתפלל באותו היום תפילת ערבית כנדבה, נמצאת בתלמוד עצמו, שהרי בתלמוד נאמר כך (ברכות ד ע"ב):


"כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: 'אלך לביתי ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא, ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל', ואם חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, ילך לבית-הכנסת או לבית-המדרש, אם רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה, ואחר-כך קורא קרית-שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך".


וברור שההלכה התלמודית הייתה שתפילת ערבית היא רשות, שהרי בברכות (כז ע"ב) הלכה כרבא האומר שתפילת ערבית רשות. לפיכך, לא יעלה על הדעת שהסוגיה הזו שרבנו מביא להלכה תחלוק על פסק ההלכה של התלמוד, אלא היא בגדר המלצה מוסרית כיצד רצוי לנהוג. כמו כן, אין לי ספק שהורו לאדם ללכת לבית-הכנסת או לבית-המדרש להתפלל, לא בגלל שתפילת ערבית חובה, אלא בעיקר כדי לְזַכּוֹת אותו ללמוֹד תורה, כמו שנאמר בסוגיה: "אם היה רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה", וכן בגלל קרית-שמע שהיא חובה מן התורה, וחששו שמא ילך לביתו ויאכל ויירדם ויפסיד את קרית-שמע, ולכן הורו כאמור.


ראיה שביעית להקל


בפירושו למשנה ברכות (ד, א) רבנו אומר כך: "ואמרו [במשנה]: 'תפלת הערב אין לה קבע', לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו".


שוב, גם בפירוש המשנה, רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת ערבית הינה רשות, כלומר, הלכת רבא וחכמי המשנה והתלמוד והסנהדרין שרירה וברירה וקיימת. כמו כן, רבנו מדגיש בפירושו למשנה פעמיים שתפילת ערבית אינה חובה אלא רשות.


זאת ועוד, ממה שרבנו מדגיש פעמיים: "לפי שאינה חובה [...] ואינה אלא רשות", הנני לומד, שדברי רבנו: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", משמעם שהנהיגוה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה. כמו כן, רבנו מוסיף ואומר: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", ואם היה מדובר בהנהגה שהיא חובה, הוא לא היה אומר "בלבד", שהרי סוף-סוף מדובר בחובה! וגם הוא לא היה אומר לאחר-מכן: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו", כלומר, בגלל שתפילת ערבית אינה חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו, ואם רבנו התכוון לומר שתפילת ערבית חובה, איך הוא היה יכול לומר: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו"? בגלל שהיא חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וכו'? או בגלל שהיא רשות לא הקפידו?


ואולי הראיה הגדולה מכולן: רבנו אומר לעיל בפירוש המשנה, שחכמי התלמוד הם אלה אשר "קבלוה והנהיגוה", וברור שהם הנהיגו את תפילת ערבית כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה – שהרי לא יעלה על הדעת שחכמי התלמוד, אשר קבעו במפורש שתפילת ערבית רשות, יסתרו את עצמם ויקבעו שתפילת ערבית חובה – הם לא היו משובשים בדעתם! נמצא אפוא, שמה שפוסק רבנו בהלכות תפילה (א, ח): "וקיבלוה עליהם כתפילת חובה", אין הכוונה לקבלה הלכתית מחייבת אלא לקבלתה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, ותו לא!