במאמר זה יתברר כי לפי רוב הראיות מ"משנה תורה", תפילת-ערבית הינה רשות ולא חובה, ובהתאם לדין התלמודי המקורי שפסק רבא בברכות (כז ע"ב). להוכחות ולראיות שנפרושׂ לפניכם לקמן, יש לצרף את העובדה שהנושא ההלכתי שאנו עוסקים בו אינו דין-תורה שיש להחמיר בספקו, ואפילו לא דין-דרבנן, שהרי לדעת חז"ל תפילת-ערבית רשות – אלא מדובר במנהג שנהגו בו כל ישראל, ולכן אין לחשוש להקל בו, שהרי אפילו בספק דרבנן יש להקל, כל-שכן שיש להקל בספק חובת מנהג, ובמיוחד שיש בהלכה-מנהג זה שבע ראיות להקל.
ראיה ראשונה להקל
בהלכות תפילה (א, ח) רבנו פוסק כך: "וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערביים מתאכְּלין והולכין כל הלילה, שנאמר: 'הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר' [ויק' ו, ב], כעניין שנאמר: 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה' [תה' נה, יח]. ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כתפילת חובה".
ושאלה גדולה קמה וניצבה: מדוע רבנו הרמב"ם קובע בלשון הווה שתפילת ערבית איננה חובה? שהרי אם תפילת ערבית היא בגדר תפילת חובה לאחר שקיבלוה עליהם כל ישראל כחובה, היה על רבנו לפסוק באופן ברור פשוט ומפורש: "מתחילה תפילת-ערבית לא הייתה חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף-על-פי-כן קיבלוה כל ישראל כתפילת חובה".
זאת ועוד, רבנו אומר שכל ישראל קיבלו עליהם את תפילת ערבית "כתפילת חובה", אך הוא נזהר מלחוות את דעתו בעניין – הוא אינו מוסיף ואומר "ולפיכך היא חובה". לכן, נראה לי כי תיאור קבלת תפילת-ערבית כחובה מתארת רק את המציאות הרווחת, דהיינו את היחס של עם-ישראל לתפילה זו, אך לא את מעמדה ההלכתי האמיתי. ובמלים אחרות, אין ללמוד מדברי רבנו בעניין קבלת תפילת-ערבית כחובה שהיא אכן חובה גם מבחינת הלכה למעשה.
ראיה שנייה להקל
בהלכות תפילה (ג, ו) רבנו פוסק כך: "תפילת הערב, אף-על-פי שאינה חובה, המתפלל אותה, יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר". ושאלה נוספת קמה וניצבה: מדוע רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת-ערבית איננה חובה? והלא הוא כבר אמר זאת לעיל בפרק א! וכי הוא חושש שנשכח את יסודות הִלכות-התפילה שלמדנו רק לפני שני פרקים?
ויתרה מזאת, מדוע רבנו מוסיף: "המתפלל אותה"? שתי מלים שלכאורה מיותרות לחלוטין! כלומר, אם תפילת-ערבית חובה, מדוע הוא נוקט בלשון מפורש של רשות? שהרי "המתפלל אותה" משמעו מי שבוחר להתפלל אותה. ובמלים אחרות, אם היא חובה מדוע הוא מציין רק את מי שמתפלל? שהרי אם היא חובה כולם חייבים להתפלל לא רק מי שבוחר להתפלל!
לסיכום, ההלכה לא הייתה חסרה מאומה אם רבנו היה פוסק: "תפילת הערב, יש לו להתפלל אותה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר", ללא שתי התוספות שהן לכאורה מיותרות לחלוטין! אלא ברור אפוא, שתוספותיו הללו של רבנו הינן ראיה חזקה מאד לכך שתפילת-ערבית הינה תפילת רשות הלכה למעשה, ודין התלמוד והסנהדרין שריר ובריר וקיים.
ראיה שלישית להקל
בהלכה הבאה שם בהלכות תפילה (ג, ז) רבנו פוסק כך: "המתפלל תפילה קודם זמנה – לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפילת-שחרית בשעת הדוחק, אחר שעלה עמוד השחר – יצא. ויש לו להתפלל תפילת-ערבית של לילי שבת, בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן מתפלל ערבית של מוצאי-שבת, בשבת – לפי שתפילת-ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ובלבד שיקרא קרית-שמע בעונתה, אחר צאת הכוכבים".
שוב רבנו אומר בלשון הווה שתפילת ערבית רשות: "לפי שתפילת ערבית רשות", ואם היא חובה הלכה-למעשה לאחר שקיבלוה ישראל, מדוע רבנו לא אומר: "לפי שתפילת ערבית ביסודה היא תפילת רשות ולכן אין מדקדקין בזמנה"? ברם, רבנו פוסק שוב דווקא בלשון הווה: "לפי שתפילת ערבית רשות", כלומר דין הסנהדרין התלמודי המקורי שריר ובריר וקיים!
זאת ועוד, אם תפילת-ערבית היא חובה, מדוע אין מדקדקין בזמנה? כלומר, אם הקבלה שקיבלוה עליהם עם-ישראל בכל מקומות מושבותיהם, היא קבלה מחייבת, מדוע שלא ידקדקו בזמנה, שהרי אם היא חובה, מה ההבדל בינה לבין שחרית ומנחה? היש חובה למחצה או חובה לשליש או חובה לרביע? חובה היא חובה! אלא, תפילת-ערבית היא רשות הלכה למעשה, ודין התלמוד של רבא לא זז ממקומו, ורק לסנהדרין יש כוח לשנות את פסיקתו.
ראיה רביעית להקל
בהלכות תפילה (ט, י) רבנו פוסק כך:
"וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו".
שוב רבנו פוסק בלשון הווה: "לפי שאין תפילת ערבית חובה", ואם בימינו תפילת ערבית הינה חובה מכוח המנהג שנתקבל ופשט בכל עם-ישראל, היה על רבנו לומר: "לפי שאין תפילת ערבית חובה מיסודה", או "מעיקרא", ולא לפסוק שוב בלשון הווה שתפילת ערבית אינה חובה. זאת ועוד, רבנו מוסיף ומדגיש בהלכה: "שאין כאן אדם שנתחייב בהן"! כלומר, רבנו מדגיש פעמיים באותה ההלכה שתפילת ערבית הינה רשות: "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] לפי שאין כאן אדם שנתחייב בהן [=בברכות תפילת שמונה-עשרה] כדי להוציאו [ידי חובה]".
ואולי יתרה מזאת, אם תפילת-ערבית היא בגדר חובה, מדוע רבנו אומר שחזרת שליח-הציבור אסורה משום ברכות לבטלה? כלומר, אם תפילת-ערבית הינה חובה מדוע יש לחשוש לברכות לבטלה? ובמלים אחרות, אם יש כוח למנהג של עם-ישראל לבטל את פסק-הדין התלמודי ולחייב את העם להתפלל תפילת-ערבית, מדוע אין כוח לעם-ישראל להוסיף לה חזרה?
אלא, גם מהלכה זו ברור כי דין התלמוד לא זז ממקומו, ודברי רבא שרירין וקיימין.
ראיה חמישית להקל
בהלכות תפילה (י, ו) רבנו פוסק כך:
"מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל – אינו חוזר ומתפלל, אלא-אם-כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה: שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה – יתפלל. מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".
שוב רבנו קובע בלשון הווה שתפילת-ערבית אינה חובה! ויתרה מזאת, הוא מודיע לנו שכל מי שמתפלל תפילת-ערבית בימינו עליו להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה! דהיינו, מי שמתפלל ערבית על דעת שהיא חובה – שוגה בהבנת ההלכה! כמו כן, מהלכה זו עולה בבירור, שדינה של תפילת-ערבית הוא כתפילת-נדבה, ואין שום מקום לסבור שהיא תפילת-חובה.
לסיכום, על המתפלל תפילת-ערבית, להתפלל אותה על דעת שהיא אינה חובה – ואם היא לא חובה, מהי? ברור שהיא רשות! כלומר, דברי רבנו פשוטים ונהירים שתפילת ערבית רשות.
ראיה שישית להקל
בהלכות תפילה (ו, ז) רבנו פוסק כך:
"אף-על-פי שתפילת הערב רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר: אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה, ואחר-כך אתפלל – שמא תאנוס אותו שינה, ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית, ואחר-כך אוכל ושותה או יישן".
גם בהלכה זו רבנו קובע באופן מפורש בלשון הווה: "אף-על-פי שתפילת הערב רשות", כלומר גם בימינו, לאחר שקיבלוה עם-ישראל כחובה, עדיין דין התלמוד לא נעקר ממקומו ותפילת-ערבית היא בגדר רשות! ברם, מי שהחליט להתפלל אותה כתפילת נדבה, מורים לו שלא ידחה את המצוה שקיבל על עצמו, אלא ימהר לקיימה, שמא רצונו הטוב לא יבוא לידי מימוש.
והראיה שמדובר בהלכה שהיא רק בגדר המלצה, וזאת כאמור למי שהחליט להתפלל בערב את תפילת ערבית כנדבה, נמצאת בתלמוד עצמו, שהרי בתלמוד נאמר כך (ברכות ד ע"ב):
"כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: 'אלך לביתי ואוכל קמעא ואשתה קמעא ואישן קמעא, ואחר כך אקרא קרית-שמע ואתפלל', ואם חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, ילך לבית-הכנסת או לבית-המדרש, אם רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה, ואחר-כך קורא קרית-שמע ומתפלל, ואוכל פִּתּוֹ ומברך".
וברור שההלכה התלמודית הייתה שתפילת-ערבית היא רשות, שהרי בברכות (כז ע"ב) הלכה כרבא האומר שתפילת ערבית רשות. לפיכך, לא יעלה על הדעת שהסוגיה הזו שרבנו מביא להלכה תחלוק על פסק ההלכה של התלמוד, אלא היא בגדר המלצה מוסרית כיצד רצוי לנהוג. כמו כן, אין לי ספק שהורו לאדם ללכת לבית-הכנסת או לבית-המדרש להתפלל, לא בגלל שתפילת-ערבית חובה, אלא בעיקר כדי לְזַכּוֹת אותו ללמוֹד תורה, כמו שנאמר בסוגיה: "אם היה רגיל לקרות – קורא, ואם רגיל לשנות – שונה", וכן בגלל קרית-שמע שהיא חובה מן התורה, וחששו שמא ילך לביתו ויאכל ויירדם ויפסיד את קרית-שמע, ולכן הורו כאמור.
ראיה שביעית להקל
בפירושו למשנה ברכות (ד, א) רבנו אומר כך:
"ואמרו [במשנה]: 'תפלת הערב אין לה קבע', לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו".
שוב, גם בפירוש המשנה, רבנו חוזר ומדגיש בלשון הווה שתפילת-ערבית הינה רשות, כלומר, הִלכת רבא וחכמי המשנה והתלמוד והסנהדרין שרירה וברירה וקיימת. כמו כן, רבנו מדגיש פעמיים בפירושו למשנה שתפילת-ערבית אינה חובה אלא רשות: "לפי שאינה חובה" וכו'.
זאת ועוד, ממה שרבנו מדגיש פעמיים: "לפי שאינה חובה [...] ואינה אלא רשות", הנני לומד, שדברי רבנו: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", משמעם שהנהיגוה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה, כשחרית ומנחה. כמו כן, רבנו מוסיף ואומר: "כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד", ואם היה מדובר בהנהגה שהיא חובה, הוא לא היה אומר "בלבד", שהרי סוף-סוף מדובר בחובה! וגם הוא לא היה אומר לאחר-מכן: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו", כלומר, בגלל שתפילת-ערבית אינה חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו – ואם רבנו התכוון לומר שתפילת-ערבית חובה, איך הוא היה יכול לומר: "ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו"? בגלל שהיא חובה לא הקפידו על תחילת זמנה וכו'? או בגלל שהיא רשות לא הקפידו?
ואולי הראיה הגדולה מכולן: רבנו הרמב"ם אומר לעיל בפירוש המשנה, שחכמי התלמוד הם אלה אשר "קבלוה והנהיגוה", וברור שהם הנהיגו את תפילת-ערבית כמנהג ראוי רצוי ומשובח, אך לא כחובה – שהרי לא יעלה על הדעת שחכמי התלמוד, אשר קבעו במפורש שתפילת ערבית רשות, יסתרו את עצמם ויקבעו שתפילת-ערבית חובה – הם לא היו משובשים בדעתם! נמצא אפוא, שמה שפוסק רבנו בהלכות תפילה (א, ח): "וקיבלוה עליהם כתפילת חובה", אין הכוונה לקבלה הלכתית מחייבת אלא לקבלתה כמנהג ראוי רצוי ומשובח, ותו לא!
ראיה אחת להחמיר?
בהלכות תפילה (ג, ח–ט) רבנו פוסק כך: "כל מי שעבר עליו זמן תפילה ולא התפלל: במזיד – אין לו תקנה, ואינו משלם [=מתפלל תשלומין]; בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד – משלם אותה תפילה, בזמן תפילה הסמוכה לה, ומקדים תפילה אחרונה, ואחריה מתפלל את התשלומין.
כיצד? טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים: הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה השמש, מתפלל ערבית שתיים: הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים: ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית".
לכאורה, מהלכה זו ניתן לטעון שתפילת-ערבית הינה חובה שהרי רבנו אומר בהלכה: "טעה ולא התפלל" וכו', משמע שמי שלא התפלל תפילת-ערבית טעה בכך שלא התפלל. ברם, עיון מדוקדק בהלכה מעלה, שהטעות שרבנו מציין בסוף ההלכה כוללת שלוש אפשרויות: מי שלא התפלל "בשוגג, או שהיה אנוס או טרוד". כלומר, ביחס לתפילת-ערבית ניתן להסביר, שמדובר במי שביקש להתפלל תפילת-ערבית (ביודעו שהיא בגדר נדבה) אך הוא היה אנוס או טרוד ולא עלה בידו להתפלל ולקיים את המצוה – ובאה הלכה זו ללמדו שעליו להתפלל תשלומין.
ועדיין יש להבין: מדוע רבנו קבע את דין התשלומין של תפילת-ערבית בלשון מחייב? ובכן, יש לכך שתי סיבות לדעתי: האחת, רבנו הִשווה את דינן של תפילות שחרית ומנחה וערבית לעניין התשלומין כדי ללמד אותנו שאף-על-פי שתפילת-ערבית היא רשות ניתן להשלימה; וכלל אין לתמוה שיש אפשרות תשלומין לתפילת-ערבית, שהרי ראינו לעיל שתפילת-ערבית היא בגדר נדבה, ולכן, אין שום בעיה להתפלל שמונה-עשרה פעם נוספת לאחר תפילת-שחרית, שהרי ניתן להתפלל תפילת-נדבה בכל עת שירצה וכמה פעמים שירצה, ואפילו כל היום כולו.
והשנייה, רבנו ביקש להעביר מסר שתפילת-ערבית היא מנהג רצוי ומשובח מאד.
ולמרות שמדובר בהלכה צדדית יחסית, מפני שהיא איננה עוסקת באופן ישיר בשאלה: האם תפילת-ערבית רשות או חובה? תמיד יהיו כאלה שייתָּלו בה כדי להצדיק את שיטתם שתפילת-ערבית חובה. אולם, יש להתבונן במכלול ההלכות, והלכה זו רחוקה מאד מלשלול ומלדחות את שלל הראיות שהבאנו לעיל, ובמיוחד לאור הפתרון הפשוט שהִצעתי להבנת ההלכה.
שיטתו של קאפח השׂכיר
קצרו של דבר, לפחות תשע פעמים רבנו חוזר ומדגיש את היסוד שתפילת-ערבית אינה חובה או שהינה רשות, ולא רק שהוא חוזר שוב ושוב על העניין הזה הוא אומר זאת בכל מקום בלשון הווה, ולא בלשון עבר או שכך היה הדין מעיקרא או מיסוד ההלכה בלבד. לפיכך, נראה לי ברור, כי לדעת רבנו הִלכת הסנהדרין התלמודית לא זזה ממקומה, ופסיקתו של רבא שתפילת ערבית רשות – שרירה וקיימת הלכה למעשה גם בימינו, ואין כוח לשום מנהג לבטל פסק תלמודי.
העובדה שרבנו חוזר ומדגיש לפחות תשע פעמים שתפילת-ערבית הינה רשות, גורמת לדברי קאפח השכיר להיראות תמוהים ומתומהים, וכך הוא כותב בפירושו להלכות תפילה (א, ח): "ופירוש 'רשות', דמעיקרא הייתה רשות, וחזרה להיות חובה, לא מדין תקנת חז"ל אלא מדין נדר: 'כבר קיבלו אבותיכם עליהם' וכדלעיל, ואין לבטלה מחמת טורח או אונס קל".
ואם תפילת ערבית הינה חובה כמו שטוען השכיר, מדוע רבנו חוזר ומדגיש בהלכותיו תשע פעמים שהיא רשות? ובלשון הווה! ואם רבנו היה אומר רק פעם או פעמיים שהיא רשות, ואף לא היו לנו כל הראיות שפרשׂנו לעיל, מילא, אולי היה ניתן לטעון כדברי קאפח, אך התעלמות כל-כך גסה מהדגשותיו החוזרות של רבנו הינה תמוהה מאד, ושמא זו התעלמות מכֻוונת?
זאת ועוד, דין נדר לא שייך בכלל לעניין תפילת-ערבית, שהרי ברור שבתקופת התלמוד תפילת ערבית הייתה רשות, ואדם היה רשאי לבחור אם להתפלל או שלא להתפלל אותה, ואפילו אם הוא התפלל אותה שבוע שלם או שנה שלמה, עדיין היא הייתה בגדר רשות, כי כך היא הגדרתה מעיקרא. כמו לדוגמה גמילות חסדים, אם אדם ייתן צדקה כל יום שקל לבית-הכנסת האם נתינת הצדקה הזו תהפוך לחובה? ואם הוא יימָּנע יום אחד תהיה בידו עבירה?
יתר-על-כן, קאפח טוען שקבלת תפילת-ערבית היא "מדין נדר", אך הוא אינו מביא שום ראיה לכך מדברי רבנו! ועברתי עתה שוב על כל הלכות נדרים ולא מצאתי שום הלכה שקובעת שדבר-הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר – ההיפך! נדרים חלים אך ורק בעקבות אמירה מסוימת מפורשת, אשר מבטאת את קבלת הנדר, ולא באמצעות שקיעה במנהג.
כלומר, המעיין בהלכות נדרים יגלה, שאין בשום מקום הלכה שקובעת שדבר-הרשות שנהג בו האדם פעם-אחר-פעם הופך לנדר. דהיינו, אין שום הלכה שקובעת שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחִיֵּיב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – בשום מקום רבנו הרמב"ם לא מציין שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת-נדרים כדי לחדול מלנהוג במנהגו. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי? שהרי אם הוא יחדל ולוּ פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיֵּה ההיגיון והשכל הישר?
והנה לפניכם גם שאלה שנשאל ערוסי השכיר באתר "נצח ישראל" (לא ישקר?): "האם אדם שקיבל על עצמו לגדל זקן צריך התרת-נדרים כדי להוריד אותו? תשובה: אם קיבל על עצמו בפיו ובליבו – צריך התרת נדרים. אבל יהיה קשה להתיר לו, שכן מצוה יש בגידול זקן". ואף שלא הבנתי מדוע יהיה לו "קשה" להתיר לו (ואם היה מדובר באיזה טייקון או סתם בעל ממון עדיין הוא היה מרגיש 'קושי' להתיר?), מכל מקום נראה ברור שערוסי חולק על קאפח, שהרי לפי ערוסי רק נדר שהאדם קיבל על עצמו "בפיו ובליבו" יחול עליו, ותידרש לו התרת-נדרים.
שיבוש נוסף בשיטתו של קאפח השכיר
דומני שיש מקור נוסף שקאפח השכיר עיקם ואילץ להתאים לשיטתו-הזייתו האמורה, לפיה מנהג מתקבל כנדר, והוא בביאור רבנו למאמר מסוים בירושלמי בתשובה בסימן שי. ברם, לא הירושלמי סבור שמנהג מתקבל כנדר, ולא רבנו סבור שמנהג מתקבל כנדר, כי כמו שראינו לעיל, שום נדר לא חל על אדם אם הוא לא נדר בפיו וקיבל על עצמו לקיים את אותו הנדר.
והנה לפניכם דברי קאפח ובתוכם דברי הירושלמי ורבנו (הלכות חמץ ומצה ה, א):
"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעוֹ ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר' [ע"כ]. עיין שם דלדבריו אין צריך היתר אלא להודיע שזה טעות".
ויש ארבעה דברים חשובים מאד לענייננו אשר נלמדים מדברי הירושלמי ורבנו:
האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי ונעלה ככל שיהיה הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא: שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ושהוא אינו צריך התרת-נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר!
והשני, לא רק שהירושלמי לא אומר שמנהג הופך לנדר, גם רבנו אינו אומר זאת בתשובה! ההיפך הגמור הוא הנכון! והנה לפניכם שוב דברי רבנו בעניין זה: "לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, כאשר מדובר בהימנעות מעשיית דבר-מה שנחשב בטעות לאיסור, אין צורך בהתרת-נדרים; ברם, כאשר מדובר בעשיית מנהג שיש בו טעות, ובכן, כאן ברור שאין צורך בהתרת-נדרים, שהרי מוטלת עלינו חובה לסתור מנהג שיש בו טעות, וכדברי רבנו: "לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, בזה לא היה צורך לחכמי הירושלמי להורות הוראה, כי הדברים ברורים לכל בר דעת. נמצא, שמנהג של טעות חובה לסותרו ולבטלו, שמא הוא יגרום לתקלה.
והשלישי, מדברי רבנו עולה, שרצוי להורות ולעודד בני אדם לחדול מלנהוג במנהגי טעות, ואפילו כאשר מדובר במנהגי איסור, דהיינו במנהגים שיש בהם הימנעות מפעולה! וחובה להסביר להם שמדובר במנהגי טעות ושמצוה לחזור ולנהוג כפי ההלכה המקורית, שהרי רבנו כותב בתשובתו לעיל: "שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור".
והרביעי, לפי רבנו בתשובה, מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה! כלומר, אם מי שרק אוסר על עצמו דבר שהוא מותר שוגה בעבירה, כל-שכן וקל-וחומר, שמי שנוהג במנהג טעות שוגה בעבירה חמורה בהרבה – שהרי מי שאוסר על עצמו אינו פועל פעולה והוא רק יושב ונמנע מלפעול בדבר שמותר לו לפי התורה; לעומת זאת, מי ששוגה במנהג טעות עבירה חמורה בידו! שהרי הוא שוגה ונחבל בהבלים, ולעתים אף עלול להתדרדר למאגיה ולהזיות.
ומאין הנני יודע שלדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה?
ובכן, רבנו משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שְׁגוּיים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כלומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת-נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו ללא התרת-נדרים. דהיינו, ממה שרבנו משווה בין התרת-האיסור לבין איסור-המותר, למדנו, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, בדיוק כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים בתורה!
קצרו של דבר, אם אדם שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה, כל-שכן אדם שפועל פעולות הבל ותועה אחרי מנהגי תהו שעבירה חמורה בידו, מפני שהוא פועל ומייחס חשיבות להבלים אשר לא יועילו ולא יצילו, והבלים אלה מרוקנים את מחשבתו מהשקפות אמת. כלומר, אם לדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר אינו צריך התרת-נדרים, כל-שכן וקל-וחומר מי שיש בידו עבירה חמורה יותר, דהיינו מי שנוהג במנהג טעות ושוגה ונחבל בהבלים.
ולכל הדברים הללו יש להוסיף את האמור לעיל, והוא, שאין שום הלכה שקובעת שדבר-הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר. דהיינו, אין שום הלכה שקובעת שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחִיֵּיב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – בשום מקום רבנו לא מציין שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת נדרים כדי לחדול מלנהוג במנהגו. אלא, רק מי שנודר בפיו ומקבל בליבו – חייב בנדר.
ואצרף נקודה למחשבה שכבר הזכרתיה לעיל, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי ונעלה? שהרי אם הוא יחדל ולוּ פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיֵּה ההיגיון והשכל הישר?
ואם בתשובתו זו של רבנו עסקינן, נצרף כמה משפטים מהמשך דבריו שם אשר גם בהם יש לימוד חשוב מאד לענייננו (מהד' בלאו): "וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה כמו שבארנו". הראינו אפוא לדעת, כי אין לחייב את בני האדם בדברים שהם רשות...
עוד שגיאה של קאפח השכיר
בהלכות תפילה (ג, ז) קאפח השכיר מוסיף וכותב דברים תמוהים מאד, וכֹה דברי רבנו: "וכן מתפלל ערבית של מוצאי-שבת בשבת, לפי שתפילת-ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", ושם אומר קאפח: "כתב רבנו כן, אף שכבר פסקנו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד [=לעניין תפילת מנחה: האם זמנה בשעת מנחה גדולה או קטנה? ומה שייך עניין זה לכאן?], ולא משום שהיא [=תפילת-ערבית בגדר] רשות אלא שמפלג המנחה זמנה הוא". ואיני יודע מה הוא מקשקש, וכי זמנה של תפילת-ערבית הוא מפלג-המנחה? והלא זמנה המקורי הוא: "מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר" (הלכות תפילה ג, ו). ויתרה מזאת, קאפח ממש מסלף את דברי רבנו! שהרי הוא אומר: "ולא משום שהיא רשות", כלומר, לא בגלל שתפילת-ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, אלא בגלל שזמנה כאמור לפי דמיונו הוא מפלג המנחה. וזהו סילוף ממש, שהרי רבנו כותב במפורש בהלכה שהסיבה שלא מדקדקין בזמנה היא בגלל שהיא רשות: "לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה", היש דברים יותר פשוטים וברורים מכך?
מצעד ההזיות המאולצות של קאפח טרם הסתיים
מצעד ההזיות המאולצות של קאפח טרם הסתיים, נעיין שוב בהלכות תפילה (ט, י): "וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו".
ושם אומר קאפח כך:
"לכאורה דבריו סתראי, דלעיל (הלכות תפילה א, ח) כתב רבנו: 'וקבלוה עליהם כתפילת חובה', ומשמע דלאו בקבלת כל יחיד תליא, וכפי שהעירותי שם, וכאן משמע דבקבלת כל יחיד תליא. ואם אין יחידים שחייבים, הרי תהיה החזרה ברכה לבטלה. ולא קשיא מידי, דרבנו [כאן בהלכות תפילה פרק ט, הלכה י] קאי אמעיקרא בשעה שתיקנו ערבית הייתה רשות ואז לא תיקנו לה חזרה. ואף-על-פי שהיא כבר חובה מחמת קבלת כל ישראל, משנה לא זזה ממקומה".
ובכן, קאפח מתחבט בשאלה: האם תפילת-ערבית היא חובה לפי דמיונו מכוח קבלתם של עם-ישראל או מכוח קבלתו של האדם הפרטי? דהיינו האם יש חובה שאדם יקבל על עצמו את תפילת-ערבית כדי שהיא תחול עליו כחובה, או שתפילת-ערבית היא חובה מכוח המנהג? קאפח התחבט בשאלה זו מכיוון שבפרק א רבנו אומר: "וקבלוהָ עליהם כתפילת חובה", וכאן בפרק ט רבנו אומר: "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] שאין כאן אדם שנתחייב בהן".
כדי לפרק את הקושיה הדמיונית שלו, קאפח מחליט, שלמרות שתפילת-ערבית הינה עתה חובה "מחמת קבלת כל ישראל", עדיין משום מה דינה המקורי שאין לה חזרה – נשמר. ודבריו תמוהים מאד, שהרי אם תפילת-ערבית היא עתה חובה, מדוע רבנו פוסק לעיל: "שאין תפילת ערבית חובה [...] שאין כאן אדם שנתחייב בהן [בברכות תפילת שמונה-עשרה]"? ובכלל, מדוע רבנו חוזר ומדגיש תשע פעמים בדבריו ובלשון הווה שתפילת-ערבית הינה רשות?!
זאת ועוד, לפי קאפח, בעבר תפילת-ערבית הייתה תלויה ב"קבלת יחיד", דהיינו כל אחד ואחד היה יכול להחליט לעצמו אם תפילת-ערבית לגביו תהיה חובה או רשות – ועתה, לאחר שכל ישראל קיבלוה עליהם, קבלתה היא "קבלת רבים" והיא בגדר תפילת חובה לכל אחד ואחד. וכבר ראינו לעיל שאין דבר כזה "קבלת יחיד" ושום מנהג או מצוה שהם בגדר רשות, אינם מחייבים אלא לאחר אמירת נדר מפורש בפה וקבלה בלב. וגם "קבלת רבים" היא הבל מהובל, שהרי איך יעלה על הדעת לחייב את כל עם-ישראל כנגד פסק מפורש של הסנהדרין?!
ויתרה אף מאלה, איך יעלה על הדעת שרבנו יפסוק הלכה לפי הדין הראשון שכבר נתבטל? וכי רבנו פוסק ב"משנה תורה" הלכות שנדחו? וכי רבנו יבלבל ויתעתע בנו בהלכות שנדחו? ואילו לפי קאפח, ההלכה הנדונה בפרק ט נפסקה לפי דין שאינו רלבנטי עוד: "לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו" – שהרי לפי קאפח, הלכה זו נוגעת לדין הראשון לפיו תפילת-ערבית רשות וקבלתה הייתה תלויה בקבלת כל יחיד ויחיד. ובמלים אחרות, קאפח אומר שרבנו בלבל ותעתע בנו, שהרי לפי קאפח רבנו פסק הלכה לפי דין שכבר נדחה, ואיך יעלה על הדעת שרבנו יפסוק דין שכבר בָּטַל?
יתר-על-כן, איך אפשר להחליט שדברי רבנו: "שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו" עוסקים בקבלת יחיד, דהיינו שתפילת-ערבית תלויה בקבלת יחיד של כל אחד ואחד? כלומר, מדוע רבנו קובע באופן פסקני "שאין כאן אדם" וכו'? וכי רבנו יכול לדעת את הרכב המתפללים בבתי-הכנסיות שבכל דור-ודור? וכי הוא יכול לקבוע שבכולם אין אדם שקיבל על עצמו את תפילת-ערבית כחובה? איך אפשר לקבוע קביעות כאלה? ולפי קאפח רבנו היה הוזה הזיות.
כמו כן, אם לפי קאפח אין למנהג כוח להוסיף את חזרת שליח-הציבור בתפילת-ערבית, מדוע כֵּן יש בכוח המנהג והקבלה לבטל את דין הסנהדרין שנקבע בתלמוד? והלא דברים קל וחומר, אם להוסיף פרט בהלכה אין למנהג כוח, אז לבטל את ההלכה בכללותה כֵּן יש למנהג כוח?
וכמה תעתועים והזיות יש בדברי קאפח השכיר החלקלק, וכל חילוקיו הזיות והמצאות.
ומי שמתחיל בשיבושים ובסילופים סופו להגיע לקושיות, לסתירות ולניגודים, וכמו שקרה לקאפח השכיר כאן: מכיוון שהוא התחיל בסילוף שתפילת-ערבית היא בגדר חובה, הוא נאלץ להחליט שהסיבה שהיא חובה, היא בגלל שכל ישראל קיבלו אותה עליהם, כאילו יש כוח לעם-ישראל לבטל את פסק-הדין של חכמי המשנה והתלמוד והסנהדרין. ובהמשך הלכות רבנו הוא נאלץ להוסיף ולשקוע עוד ועוד בשיבושו ובסילופו. כלומר, מכיוון שהוא החדיר את השיבוש בעניין קבלת הרבים הדמיונית, הוא נענש להשתבש גם כאן והחליט שמדובר בקבלת יחיד.
וכאמור, ברור שאין כאן שום עניין של קבלה, לא יחיד ולא רבים ולא רוב ולא מיעוט, תפילת ערבית היא רשות, ורק בגלל שקאפח השכיר התעקש להחליט שהיא חובה, הוא השתבש.
דרך אגב, קאפח טוען, שהסיבה שאין להתפלל תפילת-חזרה בתפילת-ערבית היא בגלל שחכמי המשנה והתלמוד לא תיקנו לה חזרה בשעת תיקונה. אולם, גם אם חז"ל לא תיקנו חזרה לתפילת-ערבית, אין זו הסיבה שרבנו פוסק לעיל שאין להתפלל חזרה! כלומר, רבנו לא אומר שאין להתפלל חזרה בגלל שחז"ל לא תיקנו, אלא "לפי שאין תפילת ערבית חובה [...] שאין כאן אדם שנתחייב בהן [בברכות שמונה-עשרה] כדי להוציאו". ומכיוון שקאפח כל-כך ברח מן המלים הללו: "לפי שאין תפילת ערבית חובה", הוא החליט לעקם את דברי רבנו.
ובמלים אחרות, קאפח מתעה אותנו לחשוב שלפי רבנו אין חזרה לערבית בגלל שחז"ל לא תיקנו לה חזרה, בעוד שרבנו אומר במפורש שאין לה חזרה מפני שתפילת ערבית היא רשות! ושוב קאפח מתעלם מלשונו הברורה של רבנו ומחציף לסלף אותה כדי שתתאים לשיטתו!
עוד עיקום ועיקוש של קאפח השכיר
והנה לפניכם עוד עיקום של קאפח השׂכיר, בהלכות תפילה (י, ו) רבנו פוסק כך:
"מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל – אינו חוזר ומתפלל, אלא-אם-כן התפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה: שאם רצה היחיד להתפלל כל היום כולו תפילת נדבה, יתפלל. מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל – פוסק ואפילו באמצע הברכה, ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה".
ושם קאפח מפרש כך: "רבנו דייק בלשונו, ולא כתב: 'שלא התחיל בה', אלא: 'שלא התפלל אותה', כלומר כשהגיע לגיל שלוש-עשרה שנה לא התחיל להתפלל אותה אלא על דעת שהיא נדבה, אף-על-פי שכבר חלה עליו מדין נדר או קבלת-הרבים, לא יצאה מגדר נדבה".
לפי קאפח, דברי רבנו בהלכה "שלא התפלל אותה מתחילה" וכו', נוגעים אך ורק לאדם שבתפילת-הערבית הראשונה שלו לאחר שהגיע לגיל שלוש-עשרה, הוא התפלל אותה "על-דעת שהיא נדבה" – ואדם שעשה-כן, דין הנדר או קבלת-הרבים לא יחולו עליו. ובמלים אחרות, לפי קאפח, כל ההלכה הזו עוסקת באדם שקיבל על עצמו בתפילת-הערבית הראשונה שלו שהוא מתפלל תפילת-ערבית מעתה ועד סוף ימיו – על דעת שהיא בגדר נדבה בלבד. ולכן, אותו אדם שהתפלל ערבית ונזכר שכבר התפלל, אינו פוסק, כי היא אינה בגדר חובה לגביו, וכמו שהוא יכול להתפלל נדבה כל היום כולו, כך הוא יכול להמשיך ולהתפלל עתה ערבית.
ומהי הַשּׁוֹטוּת המוּמצאת הזאת?! והיכן חז"ל או רבנו קבעו שעל האדם להחליט בתפילת-הערבית הראשונה שלו לאחר הגיעו לגיל שלוש-עשרה שנה, אם הוא מתפלל את תפילת ערבית כנדבה או כחובה?! ומה תעלה או תוריד מחשבת הנער-הבער בהיותו בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד, אם תפילת-ערבית חלה מדין נדר או קבלת-הרבים של כל ישראל?! והלחץ של קאפח כאן הוא כלחץ אתונו של בלעם, לחץ של רודפי-בצע שמשיר צרורות וחורץ שריטות...
ויתרה מזאת, אם נאמץ את הבנתו העקומה של קאפח, איך נבין את דברי רבנו: "ואם הייתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה"? כלומר, נהיה חייבים בהכרח לפרש שהסיפא של ההלכה הינה תנאי הלכתי: אם התפלל אותה מתחילה על דעת שהיא אינה חובה – אינו פוסק; אך אם התפלל אותה מתחילה על דעת שהיא חובה – פוסק כתפילת שחרית ומנחה. ואין גבול להזיות, וכי יעלה על הדעת שאדם בן שבעים ושמונה שעתה התבלבל והתפלל ערבית שוב, האם באמת נבקש ממנו להיזכר מה הוא חשב לעצמו כאשר הוא התפלל ערבית באותו היום שהוא היה בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד?
ואם הוא קיבל על עצמו כנדבה לפני ששים וחמש שנים – נורה לו שימשיך להתפלל; אך אם הוא קיבל על עצמו כחובה לפני ששים וחמש שנים – נורה לו שיפסיק? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? וכאמור, לפי דמיונו של קאפח השכיר על רבנו היה לפסוק הלכה, שכל נער בהגיעו לגיל שלוש-עשרה שנה ויום אחד, עלינו לשאול אותו על דעת מה הוא מתפלל: האם כנדבה או כחובה?
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה). "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [...] לָכֵן [...] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).
תאונת השרשרת של קאפח השכיר
מה גרם לקאפח לתאונת השרשרת הזו? מה גרם לו להילחץ ולהידחק בדוחק אתונו של בלעם רודף הבצע? מדוע הוא לא נצמד לפשט דברי רבנו? מדוע הוא לא אמר לכל הפחות, שהדברים שקוּלים וניתן להבין ולפרש את דברי רבנו לכאן או לכאן? מדוע הוא זייף את דברי רבנו?
ובכן, השאלה הראשונה שצריכה להישאל, והיא זו אשר תיתן מענה לכל השאלות, היא: האם קאפח השכיר היה מסוגל לפסוק אחרת? האם קאפח היה מסוגל לפסוק שתפילת-ערבית היא רשות? האם פסיקה כזו הייתה מתקבלת בקרב ממסד הכומרים השכירים? האם פסיקה כזו הייתה מתקבלת בקרב הדרדעים אשר כבר תעו ולעו אחרי המינים? והתשובה ברורה, קאפח הדיין הצייקן, מעצם שותפותו בממסד הכומרים השכירים ובתיאטרון המוות של המינים, לא היה חופשי לשקול את העניין ללא נטיות וסטיות אישיות, הוא לא היה יכול לפסוק אחרת!
והמסקנה היא, שפוסק אינו רשאי לפסוק הלכה בעניין שהוא אינו יכול לפסוק בחופשיות להקל או להחמיר! וכל-כך נתטנף ונתעוור מוחו מדרך האמת, עד שהוא אפילו לא הבין שהוא משוחד, וסטה מיושרם של חכמי התלמוד אשר פסלו את עצמם מלדון בעניינים פעוטים שנגעו בהם. כל-שכן וקל-וחומר קאפח השכיר, אשר עשה הון של מיליונים במשך יובל שנים, ואשתו ובניו המשיכו לקבל אחריו את המשכורות וסעיפי השילומים במשך עוד ארבע-עשרה שנים...
האם קאפח ותלמידיו הדרדעים השכירים הכסילים מסוגלים להגיע לחקר האמת?
סוף דבר
כאמור, לפחות תשע פעמים רבנו חוזר ומדגיש את היסוד שתפילת ערבית אינה חובה או שהינה רשות, ולא רק שהוא חוזר על העניין הזה, הוא אומר זאת בכל מקום בלשון הווה, ולא בלשון עבר או שכך היה הדין מעיקרא או מיסוד ההלכה בלבד. לפיכך, נראה לי ברור, שלדעת רבנו ההלכה התלמודית המקורית לא זזה ממקומה, ופסיקתו של רבא שתפילת-ערבית הינה רשות שרירה וקיימת הלכה למעשה גם בימינו, ואין כוח לשום מנהג לבטל פסק תלמודי.
כמו כן, עוד עולה מדברי רבנו, שמנהג שנהגו בו כל ישראל, חיובי ככל שיהיה, אינו מחייב את עם-ישראל כדין התלמוד והסנהדרין. אלא, הלכת התלמוד במקומה עומדת, עד שתבוא סנהדרין חדשה, ורק לה יהיה את הכוח, אם תחליט כן, לקבוע שתפילת-ערבית חובה.
אמנם, מדברי רבנו עולה שמדובר במנהג חיובי מאד, ונראה שזו הסיבה לטשטוש הקל שקיים בדין זה, ולראיות לכאורה לכאן או לכאן. ברם, כאמור, הראיות לכך שמדובר בתפילת-רשות גם בימינו ושדין התלמוד שריר ובריר וקיים – גוברות ומכריעות לדעתי את מעט הראיות שכנגד.
זאת ועוד, נראה לי שהאגדה לפיה יעקב אבינו תיקן את תפילת-ערבית, גם לה יש חלק בהפיכת תפילת-ערבית לחובה, כאילו אגדות חז"ל הינן כפשוטן. כלומר, לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן יש חלק בשיבוש ההלכה הזו לדעתי, וכאמור, שיבוש זה גורר אחריו שיבושים נוספים.
ודבר אחרון, אם יטענו כנגדי שהנני ממעט את תפילת-ערבית בישראל, אשיב להם בשתיים: זו ההלכה שקבעו חכמי המשנה והתלמוד ואין שום אפשרות לבטלה; ויתרה מזאת, יש סכנה עצומה ומחרידה מאד בהשקפה השגויה שקבלתוֹ של עם-ישראל מנהג כלשהו או השקפה כלשהי מחייבת לדורי-דורות, וכל-שכן במקום שהיא דוחה את פסקי ההלכה של הסנהדרין! השקפה זו הינה מדרון חלקלק מאד שסופו הבלתי-נמנע הוא תהום הכפירה והמינות, וכמו שאנחנו רואים יום-יום בקבלתו של ספר האופל הטמא והאלילי כאילו היה תורה מסיני...
"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט).
"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).
נספח: שאלה ותשובה
בעקבות המאמר נשאלתי כך:
יישר כוח על המאמר. נהניתי מאוד. רציתי לשאול בנוגע לתפילת-ערבית: מתוך לימוד דברי רבנו בפירוש המשניות (ברכות ד, א), וכן במשנה-תורה בכמה מקומות שהובאו במאמר – הגעתי למסקנה שרבנו לא פסק שאין להתפלל מנחה וערבית אחרי פלג-המנחה [כשעה ורבע זמניות לפני צאת-הכוכבים] משום "תרתי דסתרי", ודלא כדברי שאר הפוסקים. שכן מצינו בפירוש המשניות שהעתיק לשון הגמרא כמו שהיא: "הלכה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", ולא הוסיף: "ואם התפלל מנחה אחר פלג-המנחה לא יתפלל אז ערבית משום תרתי דסתרי". אלא, אפשר להבין מדבריו, שלהלכה אין הכרע, ויכול לסמוך על שתי הדעות גם להקל.
וכן במשנה-תורה נאמר כמה פעמים שתפילת-ערבית רשות ואין מדקדקין בזמנה (וכמו שנזכר בהלכות שבמאמר), ואם כן, ניתן להבין שזו הסיבה שאין איסור "תרתי דסתרי" לדעת רבנו.
האם הבנתי נכונה? תודה מראש.
להלן תשובתי:
בשמחה רבה. בעניין תפילת ערבית, עליך לבדוק האם יש יסוד בתלמוד לעניין "תרתי דסתרי" שנזכר לדבריך בכתבי השוטים האחרונים, או שהוא המצאה דמיונית של שאר הפוסקים הוזי ההזיות אשר לא ידעו ייחוד ה' מהו וידיעת ה' מהי... אם אין לו יסוד בתלמוד זו הסיבה שרבנו לא התייחס אליו, כי אין לרבנו שום עניין בפלפולי-הזיות מבתי-המדרשות של המינים.
כמו כן, האם מצאת בדברי רבנו רמז לכך שיש איזו-שהיא בעיה להתפלל ערבית בתוך פלג-המנחה אם הוא התפלל מנחה מעט קודם-לכן גם-כן בתוך פלג-המנחה? אנכי הקטן לא ראיתי שום הסתייגות, ואם אכן אין כזו, אין שום צורך לנסות אפילו להבין את הזיות האחרונים, פשוט לשלוח את דבריהם למחזורית הקרובה לביתך, כדי שסוף-סוף תהיה תועלת בדבריהם – כי בינתיים הם גורמים לעמֵּנו נזקים כבדים, מפני שהם מסיחים את דעתנו מדרך-האמת וגורמים לנו להעסיק את המחשבה בפלפולי-הבל במקום לחתור לידע את ה' יתעלה ויתרומם...
לאחר הדברים האלה השואל הוסיף ושאל: השאלה היא – מה פירוש המילים "דעביד כמר עבד ועביד כמר עבד"? וכך הוספתי והשבתי: להבנתי, הקביעה שציינת נפסקה להלכה ולפיה ניתן לנהוג כשני החכמים. ואולי עלי להתנצל, אך איני מבין מה הקושי? הקביעה שציינת ברורה בעיניי ואין בה נפתל ועיקש, וייתכן שאיני מבין את דבריך מפני שמזמן חדלתי לבלבל את עצמי בפלפולי הריקים... ואחתום בדברי ישעיה הנביא, אשר מתאימים מאד לשאלה האמיתית שבתוך שאלתך: האם להתעסק בהזיות האחרונים? "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה? שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים [...] הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ, לְמַעַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ" (יש' נה).
תמונת שער הרשומה מאת: Юкатан - נוצר על ידי מעלה היצירה, רישיון: CC BY-SA 3.0.