חישוב זמן השקיעה במשנת הרמב"ם

עודכן ב: 4 דצמ 2018


חישוב זמן השקיעה במשנת הרמב"ם לאור ביאורו של מָרי יוסף קאפח הוא ייחודי מאד. כידוע, חישוב שעות היום הוא מעלות-השחר עד צאת שלושה כוכבים. לאחר שיצאו שלושה כוכבים נחשב הזמן ללילה ודאי, וכמו שפוסק רבנו בפירושו למשנה (מגילה ב, ד): "וחישבנו את היום מעלות-השחר [...] עד צאת-הכוכבים". נחל אפוא בהצגת לשון התלמוד (שבת לה ע"ב) שהוא הבסיס להבנת פסיקת רבנו במשנה-תורה בעניין זה: "אמר ר' יהודה אמר שמואל: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה".

ביאור הדברים, הכוכב הראשון שנראה בשמים הוא כוכב של היום, ובצאתו עדיין לא הגיע זמן בין-השמשות ועדיין נחשב הזמן ליום גמור. הכוכב השני הוא כוכב של הלילה, אך בצאתו עדיין לא מתחיל הלילה כי המצב שקול, שהרי יש כוכב אחד של היום וכוכב אחד של הלילה, ולכן זמן זה מוגדר במושג: "בין-השמשות". כמובן שגם הכוכב השלישי הוא של הלילה, כך שיש לפנינו עתה כוכב אחד של יום ושני כוכבים של הלילה. זמן זה נחשב לילה גמור, שהרי הכוכב השלישי הכריע לטובת הלילה, זמן זה מוגדר במושג: "צאת-הכוכבים".

הלכות קידוש החודש

בהלכות קידוש החודש (ב, י) הרמב"ם פוסק כך: "ראוהו בית-דין עצמם בסוף יום תשעה-ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים בית-דין אומרים 'מקודש-מקודש', שעדיין יום הוא. ואם ראוהו בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבים שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה".

לכאורה הלכה זו אינה ברורה, שהרי בתחילת ההלכה הרמב"ם אומר: שאם ראו את מולד הירח לפני שיצא כוכב – עדיין ניתן לקדש את החודש. ובהמשך ההלכה הוא אומר: שאם ראוהו לאחר שיצאו שני כוכבים – כבר לא ניתן לקדש את החודש. ודבריו תמוהים מפני שחסר מן ההלכה חלק חשוב ביותר, מה יהא הדין לאחר שיצא כוכב ראשון? שהרי הרמב"ם מלמדנו רק את הדין לפני שיצא כוכב ולאחר שיצאו שני כוכבים!

לדעת מָרי יוסף קאפח, המפתח להבנת ההלכה הן המלים: "בליל שלושים", אותן חוזר רבנו ומדגיש פעמיים באותה ההלכה, וזה לשון מָרי שם:

"ולכאורה יש בדברי רבנו שפת יתר [...], כי אחרי שאמר 'בסוף יום תשעה ועשרים' היה די שיאמר 'אם עדיין לא יצא כוכב בית-דין אומרים' וכו'. והמלים 'בליל שלושים' [...] מיותרות בהחלט [...]. לפיכך הנכון הוא, כי דָּבָר גָּדוֹל רבנו דּוֹבֵר אלינו [=בתוספת ובהדגשת המלים "ליל שלושים"], ובא ללמדנו באור המונח 'בין השמשות' [...]: כוכב אחד עדיין יום גמור הוא [...], [ומה שאמר רבנו:] 'אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים', כלומר טרם נראה כוכב של הלילה [...] שהוא כוכב שני [...]. שכוכב אחד כפי שאמרנו הוא יום, השני הוא כבר של הלילה, אלא שעתה נוצר מצב שקול [...], וזהו המושג 'בין השמשות' [...]. וכאשר ייצא עוד כוכב של הלילה, הרי הוכרע הדבר לצד הלילה [...], והיינו דקיימא-לן בכל מקום [בתלמוד]: שלושה לילה ודאי".

מדבריו אנו למדים, כי הסיבה שרבנו חוזר ומדגיש פעמיים "בליל שלושים", הדגשה כפולה אשר לכאורה מיותרת לחלוטין, היא שרבנו רצה שנבין שהכוכב שהוא מדבר עליו בהלכה הוא הכוכב הראשון של הלילה. וזאת לאור דברי התלמוד הברורים שיש למעשה שני כוכבים "ראשונים" – כוכב ראשון של יום וכוכב ראשון של לילה, וכך מתבארת ההלכה באר היטב.

כלומר, מה שפוסק רבנו הרמב"ם לעיל: "אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים", כוונתו לכוכב השני שהוא הכוכב הראשון של הלילה. ומה שרבנו פוסק בהמשך דבריו "ואם ראוהו בליל שלושים לאחר שיצאו שני כוכבים", כוונתו בדיוק לאותו גבול זמן אך לאחריו, דהיינו לאחר שיצאו הכוכב הראשון של היום והכוכב הראשון של הלילה. נמצא שרבנו כיסה בהלכה את כל האפשרויות: עד צאת הכוכב הראשון של הלילה מקדשים לכתחילה את החודש שהרי עדיין יום הוא, ולאחר צאת שני כוכבים אין מקדשים את החודש, שאין מקדשים את החודש לכתחילה אלא ביום, ולכן ממתינים ליום המחרת כדי לקדשו.

אגב הדברים מָרי מלמדנו שם, כי אם ראו וקידשו את החודש לאחר צאת שני כוכבים כאמור, מקודש בדיעבד, וברור אפוא שהוא הדין גם אם ראו את החודש לפני צאת שני כוכבים, וקידשו את החודש לאחר ראיית שני הכוכבים. אך לכתחילה אין מקדשים את החודש אלא ביום.

זמני השקיעה

לאחר שהוגדרו זמני השקיעה באופן כללי, ננסה לתרגם אותם לחלקי זמן מדויקים ככל שניתן. לשם כך נעיין בדברי מָרי יוסף קאפח שם, וזה לשונו:

"נראה לי ברור, כי שקיעת החמה היא צאת שני כוכבים. ואחרי שקיעת החמה היא צאת שלשה כוכבים. וזהו [כלומר, הזמן שבין צאת שני כוכבים לצאת הכוכב השלישי הוא] הנקרא בין-השמשות, ושעורו כעשרים דקות, וכן כתב [רבנו] בפ"ז תרומות הל' ב: 'אין הכהנים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה' [...]. ושעור זה אינו אלא מצאת שני כוכבים עד צאת שלשה, הרי שצאת שני כוכבים הוא הנקרא אצל רבנו שקיעת החמה. כי מהעלמות חרס השמש והיסתרותה עד צאת שלשה כוכבים הוא כשלשים-וחמש דקות".

נמצא לפי רבנו בהלכות תרומות, ששליש-שעה אחר שקיעת החמה הוא הזמן שבו יוצאים שלושה כוכבים. ובמלים אחרות, עשרים דקות לפני צאת הכוכבים מתחילה שקיעת החמה. בהמשך דבריו מָרי מתייחס למושג "היסתרות החמה" (שהיא שקיעת החמה המקובלת בימינו), אשר מעת היסתרותה ועד צאת הכוכבים ישנן כשלושים-וחמש דקות, וברור שאין זו השקיעה לדעת רבנו, שהרי הוא הגדירה בהלכות תרומות בשליש-שעה, דהיינו עשרים דקות בלבד. וזה המשך לשונו של מָרי שם:

"והעלמות השמש אינו קרוי בפי רבנו 'שקיעת החמה' אלא 'היסתרות החמה' והוא סמוך לשקיעת החמה כמו שכתב בפ"א תפילה הל' ז: 'התפילה הנקראת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה' ע"כ. הרי כבר נסתרה השמש ועדיין סמוך לשקיעת החמה, והם אותן כחמש-עשרה דקות שבין היסתרות השמש לבין צאת שני כוכבים, וכעשרים דקות נשאר אחרי צאת שני כוכבים והוא הנקרא בין-השמשות עד צאת שלשה כוכבים שהוא לילה ודאי".

מָרי מביא ראיה נוספת מהלכות תפילה שממנה עולה, כי לדעת רבנו היסתרות החמה אינה שקיעת השמש, שהרי הוא פוסק שזמנה של תפילת הנעילה הוא סמוך לשקיעת החמה, וסמוך לשקיעת החמה הוא מעת היסתרות השמש. נמצא שהיסתרות השמש היא רק סמוך לשקיעת החמה, ואינה השקיעה עצמה.

למדנו אפוא, כי זמן השקיעה המפורסם בלוחות איננו זמן השקיעה לפי הרמב"ם, ולפי רבנו נכון לקרוא את הזמן המופיע בלוחות "היסתרות החמה", וזמן זה יום גמור הוא. רק לאחר כחמש-עשרה דקות מעת היסתרות החמה, דהיינו משעת השקיעה הכתובה בלוחות, תָּחֵל השקיעה לדעת הרמב"ם והיא עת צאת שני הכוכבים. ומעת צאת שני הכוכבים עד צאת כוכב שלישי ישנן כעשרים דקות שהן זמן בית-השמשות, ולאחריהן ירד הלילה ועמו החושך והעלטה. יהי רצון מלפני ה' יתעלה ויתהדר להאיר את אפלת העולם הזה בברקי דעת רמב"מיים צלולים ומצוחצחים, שיזהירו ויבהיקו ולו לרגע קט באור האמת.


#הלכה #תפילה #רמב

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!