השקיעה לפי רבנו ולפי הדרדעים האורתודוקסים

כידוע, חישוב שנים-עשר חלקי היום הוא מעלות-השחר עד צאת שלושה כוכבים. לכל הדעות, לאחר שיָּצאו שלושה כוכבים נחשב הזמן ללילה גמור, וכמו שפוסק רבנו בפירושו למשנה (מגילה ב, ד): "וחישבנו את היום מעלות-השחר [...] עד צאת-הכוכבים".


נחל אפוא בהצגת לשון התלמוד (שבת לה ע"ב) שהוא הבסיס להבנת פסיקת רבנו בעניין זמן שקיעת החמה: "אמר ר' יהודה אמר שמואל: כוכב אחד יום, שניים בין השמשות, שלושה לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה".


ביאור הדברים, הכוכב הראשון שנראה בשמים הוא כוכב של היום, ובהופעתו עדיין לא הגיע זמן בין-השמשות ועדיין נחשב הזמן ליום גמור. הכוכב השני הוא כוכב של הלילה, אך בהופעתו עדיין לא מתחיל הלילה כי המצב שקול, שהרי יש כוכב אחד של היום וכוכב אחד של הלילה, ולכן זמן זה מוגדר במושג: "בין-השמשות" – לא יום ולא לילה. רק לאחר הופעת הכוכב השלישי, שהוא כמובן כוכב של הלילה, הזמן נחשב כלילה גמור, שהרי הכוכב השלישי הכריע לטובת הלילה, וזמן זה מוגדר במושג: "צאת הכוכבים".


א. הלכות קידוש החודש


בהלכות קידוש החודש (ב, י) הרמב"ם פוסק כך: "ראוהו בית-דין עצמם בסוף יום תשעה-ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים בית-דין אומרים 'מקודש-מקודש', שעדיין יום הוא. ואם ראוהו [את הירח] בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבים שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה".


לכאורה הלכה זו אינה ברורה, שהרי בתחילת ההלכה הרמב"ם אומר: שאם ראו את מולד הירח לפני שיצא כוכב – עדיין ניתן לקדש את החודש. ובהמשך ההלכה הוא אומר: שאם ראוהו לאחר שיצאו שני כוכבים – כבר לא ניתן לקדש את החודש. ודבריו תמוהים, שהרי חסר מן ההלכה חלק חשוב ביותר: מה יהא הדין לאחר שיצא כוכב ראשון? כלומר, הרמב"ם מלמדנו רק את הדין לפני שיֵּצא כוכב אחד ולאחר שיָּצאו שני כוכבים!


המפתח להבנת ההלכה הזו הוא חזרתו של רבנו על המלים "בליל שלושים": "אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים [...] ואם ראוהו בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים" – מדוע רבנו מדגיש שמדובר בכוכבים שנראים בליל שלושים? וכי לא מספיק לומר: "ראוהו בית-דין עצמם בסוף יום תשעה-ועשרים"? וכי לא ברור שהכוונה לכוכבים שנראים בסוף היום? אלא, נראים הדברים שצדק קאפח בפירושו שם, והכוכב האמור בהלכה הוא הכוכב של הלילה, וגם שני הכוכבים שנזכרים אחריו הם הכוכבים של הלילה.


נמצא לפי ביאור זה שרבנו כיסה בהלכה את כל האפשרויות:


עד צאת הכוכב הראשון של הלילה מקדשים לכתחילה את החודש שהרי עדיין יום הוא, ולאחר צאת שני כוכבים של הלילה אין מקדשים את החודש, שהרי אין מקדשים את החודש לכתחילה אלא ביום, ולכן ממתינים ליום המחרת כדי לקדשו.


ב. זמני השקיעה


לאחר שהוגדרו זמני השקיעה באופן כללי, ננסה לתרגם אותם לחלקי זמן מדויקים ככל שניתן. ברם, טרם שנעשה זאת עלינו להגדיר שני מושגים: "היסתרות השמש" ו"שקיעת החמה", כדי להבין את המושגים הללו נעיין בהלכות תפילה (א, ז) שם רבנו פוסק שזמנה של תפילת נעילה הוא לכתחילה לאחר שננעלו שערי השמים מן השמש, דהיינו לאחר היסתרות החמה (ולכן יש להשתדל לאחֵר תפילה זו ככל שניתן), וכֹה דברי רבנו:


"התפילה הנקראת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה".


נמצא שהיסתרות השמש דהיינו היעלמותה מן האופק אינו תחילת שקיעת החמה, שהרי רבנו אומר שהיסתרות השמש הינה סמוך לשקיעת החמה. כלומר, בהיסתרות חרס השמש עדיין לא מתחילה השקיעה, וממילא עדיין יום גמור הוא, ויתרה מזאת, אף לאחר צאת כוכב אחד עדיין יום גמור הוא, כל-שכן לאחר היסתרות חרס השמש מן האופק.


לפיכך, נראה ברור ששקיעת החמה מתחילה רק לאחר צאת הכוכב השני והיא מסתיימת עם צאת הכוכב השלישי, בהיעלמות האור כליל מן השמים. זהו אפוא זמן בין השמשות: בין הופעת הכוכב השני להופעת הכוכב השלישי.


זמן בין השמשות בדקות מוגדר על-ידי רבנו בקירוב בהלכות תרומות (ז, ב):


"אין הכהנים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה".


נמצא, שמֵּעת שקיעת החמה ועד צאת שלושה כוכבים יש כעשרים דקות.


נותר לנו לברר מהו הזמן שבין היסתרות חרס השמש לבין הופעת שני כוכבים. ובכן, לפי החישובים שנערכים בימינו מדובר בכחמש-עשרה דקות, כלומר, הזמן הכולל שבין היסתרות השמש עד צאת שלושה כוכבים הוא כשלושים וחמש דקות. נמצא אפוא, שמֵּעת היסתרות חרס השמש ועד תחילת זמן "בין השמשות" יש כחמש-עשרה דקות.


מזאת עולה, כי זמן השקיעה המפורסם בלוחות איננו זמן השקיעה לפי הרמב"ם, ולפי רבנו נכון לקרוא את הזמן המופיע בלוחות "היסתרות החמה", וזמן זה יום גמור הוא. רק לאחר כחמש-עשרה דקות מעת היסתרות החמה, דהיינו משעת "השקיעה" הכתובה בלוחות, תָּחֵל השקיעה לדעת הרמב"ם והיא עת צאת שני הכוכבים. ומעת צאת שני הכוכבים עד צאת כוכב שלישי ישנן כעשרים דקות שהן זמן בית-השמשות.


ג. הדרדעים החכמים בעיניהם – תקוה לכסיל מהם


ראיתי שהיו כמה דרדעים חכמים בעיניהם אשר התפלפלו באיזו סוגיה, והחליטו שזמן בין השמשות הוא לא מעת צאת שני כוכבים ועד צאת השלישי כמו שנאמר במפורש בתלמוד לעיל, אלא מעת היסתרות חרס השמש ועד צאת הכוכבים. זאת ועוד, הם הלכו לבדוק וחיפשו את הכוכבים בנרות, ולאחר "תצפיות מקיפות" הם הגיעו למסקנה שמֵּעת היסתרות חרס השמש ועד צאת שלושה כוכבים יש כעשרים-ושש דקות! פששש...


הדרדעים הללו חשבו שהם המציאו את הגלגל ושמגיע להם פרס נובל... אך דא עקא, קביעתם הזו היא לא רק נגד דברי התלמוד המפורשים שראינו לעיל, היא גם נגד ההלכה הרווחת בכל התלמוד והיא שזמן בית השמשות הוא שמונה-עשרה דקות! ועל כך אין שום חולק! לפיכך, די בזה כדי לסתור את כל שיטותיהם ותצפיותיהם, כי העולם לא השתנה מאז ימי חכמי המשנה והתלמוד ועד ימינו, ושגיאתם של הדרדעים התצפיתנים נבעה מכך שהם חיפשו את הכוכבים בנרות, ואת זאת לא ביקשו חז"ל מאיתנו, אלא הם הורו שאין להתאמץ ולחפש את הכוכבים בנרות, ושעלינו לראותם בשופי ובמבט קל.


והנה לשון התלמוד אשר מוכיח את דברינו (שבת לה ע"ב):


"אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינוניים".


וכך גם פוסק רבנו בהלכות שבת (ה, ד):


"משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום [...]. וכוכבים אלו – לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".


זאת ועוד, אם נקדים את צאת השבת בעשר דקות, אנחנו נראה באופן ברור כי בזמן זה עדיין השמים אינם חשוכים לגמרי, ועדיין יש בהם בהירות משמעותית. לדוגמה, בשבת פרשת ואתחנן תשע"ח, שקיעת (=היסתרות) החמה הייתה בשעה 19:43, צאת השבת לפי הלוחות הוא בשעה 20:19, ולפי תצפיות הדרדעים צאת השבת צריך להיות בשעה 20:09. ובזמן זה אין סיכוי לראות שלושה כוכבים בינוניים במבט קל בשמים.


ד. הדרדעים האורתודוקסים מנותקים מהמציאות