top of page

תורת שלילת התארים: ריבוי תארי השלילה

בעשרת המאמרים האחרונים בסדרת "מורה הנבוכים" נדונו והוסברו פרקים נ–נט במורה. פרקים אלה עוסקים בתורת שלילת התארים (פרק נ הוא מעין מבוא לתורה זו), ועתה הננו מגיעים לפרק ס שהוא הפרק האחרון בעניין זה. בעשרת הפרקים האחרונים למדנו, שלא ניתן לתאר את ה' יתעלה שמו בתארים חיוביים, דהיינו לומר עליו "שהוא כך או כך" מפני שאין אנו יודעים מאומה על אמיתת עצמותו. כלומר, אין כל נקודת השקה השוואה ודמיון בין הנבראים לאמיתת עצמותו, ולכן אין בידינו שום נקודת אחיזה שבה נתארוֹ ונדמה אותו לנבראיו.


עוד למדנו, כי הדרך היחידה להתקרב בהשגתנו לה' יתעלה היא באמצעות תיאורו יתעלה בתארים שליליים, דהיינו שהוא אינו גוף ואינו מתחלק ואינו משתנה ואינו מתפעל וכיו"ב. בפרק הנדון שהוא פרק ס וכאמור האחרון בעניין תורת שלילת התארים, רבנו יוסיף להסביר ולהבהיר שתיאורו יתעלה בשלילות הוא האמצעי היחידי להתקרב אליו, וככל שהאדם שולל עוד ועוד דימויים והזיות שדבקו במוחו ביחס לה' יתעלה – כך הוא יתקרב יותר ויותר להשגתו יתעלה.


א. משל האניה


הבה נחל אפוא בדברי רבנו במורה (א, ס), וכֹה דבריו בשתי הפְּסקות הבאות:


"רוצה אני להמשיל לך משלים בפרק זה אשר יוסיפו לך הבנה לחיוב ריבוי תיאוריו בשלילות, ובהם תוסיף להירתע מלסבור את תארי החיוב לו יתעלה. תניח, כי אדם נתברר לו שהאניה מצויה, ואינו יודע את השמות הללו על מה הם נאמרים [=אינו יודע מאומה על האניה ועל מאפייניה], האם על עצם מסוים או על מקרה [=האם השם 'אניה' הוא תואר לעצם או למאפיין כלשהו לעצם, כלומר האם השם 'אניה' מבטא שם עצם כגון 'אניה', או נספח לעצם כגון צבעה של האניה או צורתה או איכות העץ שממנו בנו אותה וכיו"ב], ונתברר לאדם אחֵר שאינה למקרה [דהיינו שהשם 'אניה' אינו מתאר מקרה לעצם], ונתברר לאחֵר שאינה למתכת [דהיינו שהשם 'אניה' אינו מתאר מתכת, וכן כולם לקמן], ונתברר לאחֵר שאינה לבעל-חיים, ונתברר לאחֵר שאינה לצמח המחובר לקרקע, ונתברר לאחֵר שאינה גוף אחד המחובר חיבור טבעי, ונתברר לאחֵר שאינה בעלת תבנית פשוטה כלוחות וכדלתות, ונתברר לאחֵר שאינה כדורית [בצורת כדור], ונתברר לאחֵר שאינה שיפוע [בצורת חרוט], ונתברר לאחֵר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, ונתברר לאחֵר שאינה אטומה – הנה ברור כי זה האחרון [מי שתיאר את האניה באמצעות כל ריבוי תארי השלילה שנזכרו] כמעט שהגיע לציור האניה כפי שהיא על-ידי התיאורים הללו השליליים, וכאילו נשתווה עם מי שצייר אותה כגוף מקרשים, חלול, מאורך, מחובר ממספר קרשים, שזה [=מי שציירה שהיא גוף כאמור] ציירה בתיאורים חיוביים.


אבל הראשונים אשר המשלנו בהם [=אלה שתיארו את האניה בשלילות] כל אחד מהם רחוק מציור האניה יותר מאותו שאחריו, עד שהראשון שבמשל שלנו [מאותם אלה שתיארו בתארי השלילות] אינו יודע [מאומה על האניה] זולת השם בלבד. כך, [כמו שקירבו תארי השלילה את בני האדם שנזכרו להבנת ולידיעת האניה, כך] יקרבוך תארי השלילה לידיעת ה' יתעלה והשגתו. ולכן, השתדל בכל יכולתך להוסיף שלילת דבר-מה [מאמיתתו יתעלה] בהוכחה, לא שתשלול במילים בלבד [דהיינו בדקלום חיצוני ללא הבנה מחשבתית וללא הוכחה פילוסופית, וקאפח העיר שם: 'כי רק השלילה שהוּכחה בדעתך, המבוססת בתודעתך, היא שיש לה ערך בקרבה להשגת ה', אבל השלילה המילולית ערכה כערך לחש לסגולה'], כי ככל שיתברר לך בהוכחה [מושכלת] שלילת דבר-מה ממנו יתעלה שנדמה [לך] שהוא מצוי לו, תתקרב אליו [בעוד] דרגה בלי ספק. ועל דרך זו נעשו אישים מקורבים אליו מאד, ואחֵרים בתכלית הרוחק [מפני שהם ציירו לעצמם אלוה שאינו מצוי כלל במציאות], לא שיש שם קרבת מקום שיתקרבו אליו ויתרחקו כפי שמדמים עיוורי הראות [ובעניין זה ראו: 'האם בכותל אנחנו קרובים לה'?', וקאפח השכיר התיירא שם מלומר את האמת בעניין זה]. והבן זה היטב ודעהו וַהְיֵה שוגה בו. והנה נתבארה לך הדרך אשר אם תלך בה תתקרב אליו יתעלה, ולכן לך בה אם תרצה".


ב. אין מנוס מתיאורו יתעלה בשלילות


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ס), הוא מסביר שאין מנוס מתיאורו יתעלה בשלילות. כלומר, האדם אשר מבקש באמת לידע את ה' יתעלה, אם הוא ינסה לתארו באופן מדויק ככל שניתן באמצעות תארי החיוב, בסופו-של-דבר הוא יגיע בעל-כורחו לתארי השלילה.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (א, ס):


"אבל תיאורו יתעלה בחיוביים יש בכך סכנה גדולה [=שהרי גם אם נתארו בתארי השלמות והרוממות הידועים לנו הרי שאנו נְדַמֶּה אותו בזה לבני האדם. כמו כן,] כבר הוּכח שכל מה שאנו עלולים לחשבו שלמות, ואפילו הייתה אותה השלמות מצויה לו לפי דעת אומרי התארים [כגון חי, יודע, יכול, רוצה], הרי אינה ממין השלמות אשר אנו חושבים, אלא בשיתוף השם בלבד נאמרה כמו שביארנו [בפרק נו] – ונמצא כי בהכרח תצא לעניין השלילה [כלומר, גם אם תנסה לתארו בתארי החיוב, בסופו-של-דבר, אם תתאמץ לתארו באופן מדויק, תיאלץ להגיע לתארי השלילה, וכמו שרבנו מסביר:] כי כאשר תאמר: 'יודע בידיעה אחת. ובאותו הידע שאינו משתנה ולא מתרבה יידע את הדברים הרבים המשתנים, תמידֵי ההתחדשות, בלי שתתחדש לו ידיעה. וידיעתו את הדבר לפני היותו, ואחַר היותו מצוי, ואחַר העדרו מן המציאות, ידיעה אחת שאין בה שינוי' – הרי כבר אמרת בפירוש שהוא יודע בידיעה שאינה כמו ידיעתנו".


בהמשך דבריו רבנו מסביר, שגם סובר-התארים, שטוען שאין תאריו יתעלה כתארי בני-האדם, נכשל בהשקפה רעה מאד. כלומר, הוא אמנם לא נכשל בדימוי ישיר לבורא-עולם, אך הוא נכשל בהחלט בריבוי אמיתת עצמותו של הבורא, ומחריב את יסוד אחדותו יתעלה – שהרי אם יש לבורא יתעלה שמו תארים נספחים על אמיתת עצמותו, או שאמיתת עצמותו מורכבת מתארי הגדרה כגון: חי, יכול, יודע, רוצה, וכדומה לזה, הרי שהוא מייחס ריבוי לאמיתת עצמותו. ולא יועילו לו דקלומים פרו-נוצריים כגון "הוא אחד אלא שיש לו תארים, והוא ותאריו אחד", וכדקלומם המפורסם של הנוצרים: "הוא אחד שהם שלושה ושלושה שהם אחד". ודי באמירה שכזו כדי לחייב את הריבוי, מפני שלא יצטייר במחשבה אחד באמת, כשיש בהגדרתו ריבוי.


ורבנו ממשיך ומבאר שם, וכֹה דבריו:


"וכך [באופן דומה לשלילת דימוי ידיעתו לידיעתנו] יתחייב שהוא מצוי ולא בעניין המציאות שבנו. והנה באת לשלילה בהכרח ולא הגעת לאמיתת תואר חיובי, אבל הגעת לידי ריבוי [כלומר, למרות שניסיון האדם לתאר את ה' באופן חיובי אילץ אותו להגיע לתארי השלילה, עדיין אותו אדם אוחז בהזיה שיש לה' תואר חיובי כלשהו], והנך בדעה שהוא עצמות מסוימת שיש לה תארים בלתי ידועים – כי אלה [התארים] אשר אתה מדמה שהם חיוביים לו, הנך שולל מהם את הדימוי לתארים הללו הידועים אצלינו [כלומר לפי שיטת סובר-התארים, תארי ה' יתעלה החיוביים אינם דומים לתארי האדם החיוביים], והרי הם [תארי ה' החיוביים] אם כן שלא ממינם [ממין תארי החיוב של האדם] – והרי כאילו הביאך הדבר בחיוב התארים לומר: כי ה' יתעלה נושא [=עצם] מסוים הנושא עליו נשואים [תארים, דהיינו נספחים] מסוימים, [אף] שאין אותו הנושא [הכוונה לאמיתת הבורא] כמו הנושאים הללו [כמו שאר הנבראים כגון האדם] ולא אותם הנשואים [תאריו החיוביים] כמו הנשואים הללו [כמו תאריו החיוביים של האדם, וכל זה לפי דמיונו של סובר התארים], ותהיה תכלית השגתנו לפי דעה זו שיתוף לא יותר [שהרי החלטנו שיש לבורא נספחים לאמיתת עצמותו, הם התארים החיוביים שמייחסים ההוזים לבורא יתעלה], לפי שכל נושא [שניתן לתארו בתארים חיוביים] הוא בעל נשואים [תארים נספחים אשר מובילים לשיתוף בעצמותו] בלי ספק, והוא שניים בהגדרה ואף-על-פי שהוא אחד במציאות [כגון האדם שהוא אחד במציאות, אך שניים בהגדרה: חי הוגה, ויש לאדם עוד תארים רבים נספחים], כי עניין הנושא זולת עניין הנשוא עליו, ותתבאר לך בפרקי מאמר זה ההוכחה על מניעת ההרכבה בו יתעלה, אלא הפשטות המוחלטת בתכלית הקיצוניות".


ג. מחייב התארים עובד אלהים אחרים


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ס) הוא מסביר, שמי שמתאר את הבורא בתארים חיוביים, דהיינו ש"הוא כך או כך", עובד אלהים אחרים – שהרי הוא עובד אלוה כוזב שאינו קיים במציאות, אלוה שהוא יציר דמיונו, אלוה שיש ריבוי בעצמותו, אלוה מורכב ומתחלק. כל-שכן אם האדם סבור שהתארים החיוביים הללו שהוא מתאר בהם את הבורא דומים במשהו לתארי בני האדם, כי אז אותו אדם לא רק עובד אלהים אחרים, אלא גם שוגה במינות ובהגשמה.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (א, ס):


"ואיני אומר כי מחייב התארים לה' יתעלה בלתי משיגוֹ כראוי, או שהוא משתף, או שהשיגוֹ שלא כפי שהוא, אלא אני אומר שהוא העדיר מציאות ה' מדעתו [='כפר בעיקר [...] כי שלושת אלה השיגו את ה' מבחינה מסוימת, אבל מחייב התארים משתחווה לאל אחר, כי כך משפט כל אל אחֵר וכל עבודה-זרה שהוא תעתוע שאינו במציאות' (קאפח)] בלי שירגיש בכך [כלומר, אותו אדם הוזה ומדמיין לעצמו אלוה שאינו קיים, וה'-אלהים-אמת נעדר מדעתו לחלוטין]".


בהמשך דברי רבנו במורה, הוא מסביר בהרחבה מדוע מחייב התארים: אינו בגדר מי שהשיג את ה' יתברך שלא כראוי, או משתף, או משיגוֹ שלא כפי שהוא, אלא הוא בגדר כופר בעיקר!


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ס) בשלוש הפְּסקות הבאות:


"ביאור הדבר: [א] מי שלא יכול להשיג אמיתת דבר מסוים [על בוריו], הוא [המשיג] אשר השיג מקצתו ונעלם ממנו מקצתו [של אמיתת אותו הדבר], דומה למי שהשיג מֵעִנְיין האדם חיובי החיוניות ולא השיג חיובי ההגיון [כלומר, יש לאדם שתי הגדרות הכרחיות להגדרתו כ'אדם' והן: 'חי והוגה', והמשיג שתואר לעיל סבור שרק החיות מגדירה את האדם], וה' יתעלה אין ריבוי באמיתת מציאותו כדי שיובן ממנו דבר אחד וייעלם ממנו דבר אחֵר [כלומר, לא ניתן לומר על מחייב התארים שהוא 'השיג שלא כראוי', שהרי אמיתת עצמותו אינה מתחלקת, ולכן לא ניתן לשגות בחלק ממנה ולהבין חלק ממנה, אלא, הבנת אחדותו מחייבת תפישׂה רחבה, והכישלון בייחוס הריבוי לבורא גורר לתעייה מוחלטת בשל יצירת אלוה כוזב שאינו קיים].


[ב] וכן המשתף לדבר מסוים, הוא אשר נצטיירה לו אמיתת עצמות מסוימת כפי שהיא, וחִייב כמו אותה האמיתות לעצמות אחרת, והתארים הללו לדעת הסובר אותם אינם הם עצמות הבורא, אלא הם עניינים נוספים על העצמות [כלומר, אין כאן הבנת עניין מסוים כפי אמיתתו ושיתוף אמיתתו עם זולתו, אלא ריבוי ושגיאה יסודית בתפישת העניין, דהיינו בייחוד ה'];


[ג] וכן גם המשיג את הדבר שלא כפי שהוא, הכרחי בהחלט שישיג ממנו משהו כפי שהוא [כלומר שתהיה לו הבנה חלקית נכונה, אך מחייב התארים משבש כליל את יסוד הייחוד]".


לאחר הדברים הללו רבנו מצרף עוד הסבר כדי להבהיר מדוע סוברי התארים רחוקים בתכלית הריחוק מה' יתעלה שבחו. רבנו מסביר, שסוברי התארים דומים למי שמדמה בין עניין חוש הטעם לבין עניין מדידת הכמות. כלומר, מי שמחייב תארים לבורא-עולם למעשה נכשל להבין שאין שום נקודת השקה השוואה ודימוי בינינו לבין הבורא, ולכן מי שמחייב את התארים לבורא-עולם, למעשה משווה בין האדם לבוראו: בין שני עניינים שאין להשוותם במאומה. ובייחסם לבורא-עולם תארים שאינם שייכים לו כלל וכלל, הם למעשה יוצרים בדמיונם אלוה דמיוני פגאני שאינו קיים במציאות, אלוה מורכב, ובפנייתם לאותו אלוה הם פונים למעשה לאלהים אחרים שאינם קיימים במציאות, ובקיצור: האלקים הכוזב שלהם אינו אלוה האמת.


וכֹה דברי רבנו שם בעניין השוואת עניין הטעם לעניין הכמות:


"אבל מי שמצייר שהטעם [=החוש שמודד איכות של טעם, זהה לעניין ה]כמות [דהיינו למדידה מספרית-כמותית מסוג כלשהו, ובמלים אחרות: מי שסובר שיש לה' תארים שוגה לחלוטין בהבנת אמיתת עצמות הבורא, ולכן הוא בגדר עובד אלהים אחרים], איני אומר שהוא צייר את הדבר היפך מכפי שהוא, אלא אומר אני שנעלם ממנו מציאות הטעם ואינו יודע על מה נאמרים שמות הללו [מה הוא עניין הטעם ומה הוא עניין הכמות]. וזה עיון עדין מאד הבינהו".


ד. כל שמעטו שלילותיו נעשית השגתו פחותה


בהמשך דבריו במורה שם, רבנו מסביר, שככל שמתמעטים תארי השלילה וככל שנעדרות הוכחותיהם המושכלות מלב האדם והגיונו, כך האדם מתרחק מהשגת אמיתת בוראו, מפני שאך ורק בתארי השלילה ובהוכחותיהם האדם מתקרב להשגת אמיתתו, וכֹה דברי רבנו:


"ועל-פי הביאור הזה תדע, שקצר-היכולת מלהשיג את ה' והרחוק מלדעת אותו [הראשון נעדר יכולת והשני בעל יכולת אלא שבחר לשקוע בטינופי בהמיותו וכפירתו], הוא אשר לא נתברר לו שלילת אחד מן העניינים אשר כבר הוּכח לזולתו שלילתן ממנו [מה' יתעלה שבחו]. נמצא, שכל מי שֶׁמָּעֲטוּ שלילותיו נעשית השגתו פחותה יותר כמו שביארנו בתחילת פרק זה".


ה. המוצר הכוזב


בהמשך דבריו במורה (א, ס) רבנו מוסיף ומדגיש שהאלוה הזה שיצרו לעצמם בעלי התארים, שהוא כאמור אלוה שהרכיבוהו מתארים שנספחים לעצמותו הדמיונית, הינו "המצאה כוזבת". דברים אלה נועדו לחזק את התובנה המהדהדת שסוברי התארים עובדים אלהים אחרים. מתובנה זה גם עולה עד כמה חשובה היא ידיעת ה' לעבודתו באמת ובלבב שלם, כי מי שעובד את ה'-אלהים-אמת מתוך דמיונות והזיות, אינו עובד את אלוה האמת, אלא מוצר כוזב.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם:


"אבל המחייב לו תואר אינו יודע מאומה פרט לַשֵּׁם בלבד [אינו יודע מאומה על בוראו פרט לשמו שנאמר לנו בספר התורה, כגון המדקלם ש'יש אלהים' אך אינו יודע מאומה על אמיתתו ועל חובת ייחודו]. כלומר, הדבר [=המוצר הכוזב] אשר נדמה לו [לאדם] כי שם זה [='אלהים'] נאמר עליו, הוא עניין בלתי מצוי [וזיופם את שם האלהים ל'אלוקים' רומז לעבודתם לאלהים שאינו מצוי], אלא הוא [=האלוה הכוזב שייחסו לו תארים, הינו] המצאה כוזבת, וכאילו הניח שם זה על עניין נעדר, לפי שאין במציאות דבר שהוא-כן [אין אלוה-אמת שיש לו תארים]".


ו. משל הפיל


כדי להמחיש את ריחוקם העצום של מחייבי התארים הללו מקרבת ומהשׂגת אלהים חיים, בהמשך דבריו במורה שם (א, ס) רבנו משלב את "משל הפיל", והנה הוא לפניכם:


"והמשל בזה, לאדם אשר שמע את שֵׁם הפיל, ויָדע שהוא בעל-חיים [דהיינו שהוא שווה ושותף לאדם בחלק מהגדרתו והיא החִיוּת], וביקש לדעת את תבניתו ואמיתתו, ואמר לו הטועה או המטעה: הוא בעל-חיים בעל רגל אחת, ושלוש כנפיים, שוכן במעמקי הים, גופו שקוף, ויש לו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותבניתו, ומדבר כמו האדם, ופעמים מעופף באוויר ופעמים שוחה כדג [ובקיצור הזיה]. הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל היפך מכפי שהוא, ולא שאינו משיג היטב את הפיל [ולא אמר רבנו שאינו משתף, שהרי האדם ששמע את שֵׁם הפיל יודע שהוא בעל-חיים וכבר שיתף אותו בזה עם האדם, שגם הוא בעל-חיים, אלא שלאדם נוספה כאמור עוד הגדרה: ההגיון]. אלא אומר אני כי הדבר הזה אשר דימה לעצמו בתואר זה [='פיל'] [הינו] המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר שהוא-כן, אלא זה דבר נעדר [שלא קיים במציאות] הוּנח עליו שם דבר מצוי [=ניתן לו שֵׁם של דבר מצוי], כמו 'ענקא מגרב' [=עזניה פלאית] או 'פרס אנסאן' [קנטאור, סוס-אדם] וכיוצא בזה מן הדמויות הדמיוניות אשר הוּנח עליהן שֵׁם של דבר מן הנמצאים, אם שם יחיד או שם מורכב [יחיד – עזניה פלאית; מורכב – סוס-אדם]".


ובדיוק כמו שהפיל הדמיוני הזה אינו מצוי במציאות אף שקראו לו בשם של דבר מצוי, כך הוא גם הדבר בדיוק ביחס לסוברי התארים, אשר קראו בשם של דבר מצוי – הוא ה'-אלהים-אמת יתעלה שמו ושבחו לעילא-לעילא – לאלוה כוזב שהמציאו במוחם החולה ובדמיונם העקוש.


והנה המשך דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, ס):


"וכך הוא הדבר כאן בדיוק, והוא, שה' יתרומם שבחו הוא מצוי, הוּכחה מציאותו שהיא חיובית [כלומר שהוא מחויב המציאות], ותוצאת חיוב המציאות – הפשטות המוחלטת כמו שאוכיח [לקמן ב, א; וראו גם בהלכות יסודי התורה ב, יב]. אבל שאותה העצמות הפשוטה, חיובית המציאות כפי שאמרנו, היא בעלת תארים ועניינים אחרים נספחים לה, הוא דבר בלתי מצוי כלל כפי שהוּכח [בפרקי המורה שקדמו]. וכאשר אנו אומרים כי העצמות הזו, הנקראת 'אלוה' דרך משל, היא עצמות שיש בה מספר עניינים שהיא מתוארת בהן, הרי הנחנו את אותם השֵּׁמות על ההעדר המוחלט [שהרי אין אלוה כזה וכולו פרי דמיונם הבאוש של מחייבי התארים אשר תועים ומתעים ונכשלים ונחבלים]. התבונן כיצד אירע כך בחיוב התארים לו. ולכן, ראוי להיות בדעה כי מה שנאמר מן התארים בספר-התורה או בספרי-הנביאים, שכולם הם להורות על שלמותו יתעלה לא יותר, או תארי פעולות הבאות מאיתו כמו שביארנו [לעיל א, נג]".


קצרו של דבר, כל התארים שנאמרו ביחס לה' יתעלה בספר-התורה ובספרי-הנביאים ע"ה נועדו או להורות על שלמותו, דהיינו שאין לו מגרעת משום סוג שהוא, ושהוא כליל השלמות מכל צד שנהרהר בו ומכל בחינה שנתבונן בה; או לתאר את פעולותיו, כגון: נֶאֱמָר עליו שהוא "חנון" ו"רחום" כדי לבאר שהוא פועל פעולות של חמלה ורחמים בעולם, ושזו מדרכי הנהגתו המרכזיות. וכבר הרחבתי בזה במאמרים הקודמים בעניין תורת שלילת התארים, ראו לדוגמה: "תורת שלילת התארים – עיון בתארי הפעולות", "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", ועוד.


סוף דבר


הכומרים האורתודוקסים לדורותיהם שוגים באופנים חמורים בהרבה מאשר מחייבי התארים – ששוגים בריבוי ובהרכבה ועובדים מוצר דמיוני כוזב שיצרו במוחם הקודח – מפני שהכומרים האורתודוקסים הללו לא רק נכשלים בריבוי והרכבה, אלא הם מייחסים לבורא תארים מתוך דימוי ברור ומובהק לבני האדם, כמו הדימוי בביטוי המפורסם: "לעורר רחמי שמים", שבו הם מדמים שהבורא הוא אֵל בעל תכונות אופי אנושיות של חמלה ורחמים. ובעשותם כן, הכומרים הללו לא רק יוצרים אלוה כוזב שאינו קיים במציאות, ולא רק שהם עובדים אלהים אחרים, אלא שהם גם מתפרצים התפרצות של מינות ישירה קמי שמיא, בהפכם את בורא-עולם ליצור בעל מאפיינים חומריים מובהקים. ולכל זאת יש להוסיף את החדרת התֹּהו וההבל הזה להמוני בית-ישראל, אשר שוגים ונכשלים ונחבלים בהשקפות ההגשמה והמינות שמלעיטים אותם גדולי-האסלה. קצרו של דבר, אם מחייבי התארים עובדים אלהים אחרים, מה יהיה דינם של גדולי-טחורי-האסלה? אשר לא רק מייחסים תארים שיש בהם ריבוי והרכבה, אלא מייחסים לבורא-עולם תארים שיש בהם הגשמה ומינות! ואף מתעים את עַם-ה' ללכת אחרי התֹּהו אשר לא יועיל ולא יציל. ולהולכים אחריהם אומר: הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם.

תורת שלילת התארים ריבוי תארי השלילה
.pdf
הורידו את PDF • 186KB

77 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page