שנאת העיוורים לאדיר הקטן

בחול-המועד פסח תשפ"ב קיבלתי מכתב שׂטנה במייל, והנה הוא לפניכם:

לאדיר דחוח הנבל והעמלקי שם רשעים ירקב אמן.

להלן לשונו של הרמב"ם:

עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חוקותיי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה.

נבל ונבזה שכמותך, אתה מכנה את הגרח קנייבסקי שיקוץ, אתה קליפת עמלק משוקץ ומנוול ייחרב אתרך העמלקי, יסכר פיך לוע החמור ואבדו אלף שכמותך ולא תפער את פיך המשוקץ נגד חכמי ישראל אדם ירוד ובזוי שכמותך.

תמחה את זכר עמלק / אדיר דחוח.

עד כאן דברי המסכן האומלל התועה אחר שיקוצי המינים הכעורים, ועתה לתשובתי:

ובכן, פסק רבנו שציטטת מהלכות תלמוד תורה (ו, יג), עוסק באנשי האמת טהורי הלבב, וכבר הרחבתי בביאור הלכה זו במאמרי: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים". ברם, להבדיל אלף-אלפי הבדלות, שיקוץ קנייבסקי אינו כן, הוא אליל בהמי רשע ומרושע שהשחית את יסודות דת האמת, והִתעה את עם-ישראל אחרי התהו וההבל, ולפיכך דינו שונה לחלוטין.

והנה לפניך דברי רבנו בפרק חלק בדינו של הכופר שמשחית את יסודות הדת:

"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

וכבר הוכחתי את רשעותו וסטייתו מיסודות דתנו הקדושים, ראה את רשימת המאמרים שצירפתי למאמרי: "'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' – החזיר המשוקץ קנייבסקי מת!". ומאז הוספתי מאמר נוסף לסדרת המאמרים על השיקוץ שכותרתו: "פנו לשיקוץ קנייבסקי והיוושעו!". כמו כן, אתה מוזמן לעיין בסדרת מאמריי: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה".

ואצרף לך עוד כמה מקורות מדברי רבנו כדי שתתחיל אולי להבין את היחס הנכון לשיקוץ:

אדם שעבר עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו (וכל-שכן אם הוא מחלל-שם-שמים ומתעה את הרבים אחרי ההבל ומשקר במצח נחושה): מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):

"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".

כמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכאמור, הלכה זו עוסקת בסתם עבירה שבין אדם למקום, כל-שכן וקל-וחומר עבירה חמורה כגון חילול-שם-שמים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, וחמור מכך בעיוות תורת אמת והפיכתה לדת אלילית פרו-נוצרית, כמו שעשה השיקוץ.

כלומר, כאשר מדובר בכומרי הדת אשר מתעים את העם אחרי ההבל, היחס קשה עוד יותר:

"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".

ונצרף עוד הלכה בעניינם של המינים המתעים את העם אחרי ההבל (הלכות תשובה פ"ג):

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".

וביחס לדינם ולמצבם החמור של המינים ראה מאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו".

ונצרף עוד שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".

וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):

"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".

ואחתום את תשובתי לך בתוכחתם של הנביאים לגדולי האסלה לדורותיהם:

"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט), ומן הפסוק הזה יש ראיה גדולה מאד לכך שחובה לבזות ולהשפיל את כומרי הדת אשר "אינם שומרים את דרך ה' ונושאים פנים בתורה", ובמלים אחרות, משחיתים את התורה, ומציגים את תורתם החדשה והעקושה כאילו היא דת האמת שניתנה מפי הגבורה.

"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים [הלא המה גדולי האסלה הסרוחים שבכל דור ודור] וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה).

"הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב [...] כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם" (יר' ב, ח–ט, כו).

"לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כח, יד).

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ" (מיכה ג, ט).

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).

"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא).

"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).

***

לאחר כל הדברים האלה המקלל העיוור הוסיף וכתב כך:

ישנם כמה הבדלים מהותיים בין הרמב"ם ולבין עלוב שכמותך: הרמב"ם לעולם לא ניבל את פיו וזלזל בצורה שפילה וירודה כל כך כמו שאתה עושה, הוא לא היה שקוע באינטרנט כמו שאתה שקוע בו עד צוואר, הוא היה הרמב"ם ואתה אדם שפל ועלוב שפוער את פיך נגד כל מה שזז. איסטרא בלגינא קיש קיש קריא.

ועל זאת השבתי לו כך:

רבנו אמר על חכמי צרפת המינים והמגשימים (רש"י והראב"ד ותלמידיהם) שהם יותר תועים מן הבהמות. וזאת רק דוגמה אחת, וכבר ייחדתי סדרת מאמרים על מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה.

ויתרה מזאת, חז"ל ורבנו מלמדים שיש מצוה גדולה לחרף ולגדף ולזלזל ולהשפיל ולרמוס את מי שעובר על מצות לא תעשה אחת ביד רמה, כל שכן מי שכופרים ביסודות הדת ומתעים את העם אחרי המינות, וביחס אליהם, כל מי שזריז להורגן עשה מצוה והסיר מכשול כלשון רבנו, כל שכן וקל וחומר שיש מצוה גדולה לחרפם ולגדפם ולבזותם ככל שניתן במקום שאי אפשר להרגם... אתה פשוט לא בקי בהלכה.

לגבי האינטרנט מדובר בכלי, וכל משתמש קובע אם שימושו בו הוא לשם שמים וידיעת השם או לדברי הבל. לדוגמה, שקיעה בחכמה ובמדעים שיש באינטרנט מרוממת את האדם להכיר את מי שאמר והיה העולם.

ועם כל הכבוד, הואיל ואתה מתמיד בקללותיך הריקות, לא אשיב לך יותר.

שנאת העיוורים לאדיר הקטן

.pdf

Download PDF • 178KB