צביעותו והתחזותו של קאפַּח

לאחר שפרסמתי את המאמר: "למה אדיר הקטן שונא את קאפַּח וערוסי?", הוסיפה וכתבה אודליה אריה מכתב שׂטנה ושלחה לי אותו למייל. ובכן, כדי שלא תהיה חכמה בעיניה, וכדי להוסיף ולקעקע את קאפַּח וערוסי החלטתי להשיב לה גם הפעם. מכתבהּ מלא וגדוש בקללות ונאצות וחרפות, הנני בוחר להתעלם מכל דבריה למעט מן הטענה שעליה היא נשענת.

אחל אפוא, את כל מסכת הקללות והנאצות והחרפות והגידופים ששלחה, אודליה האומללה סומכת על טענה אחת ויחידה, והיא שטעיתי במאמר שנזכר לעיל במה שאמרתי שקאפַּח וערוסי התירו היתר גורף לאכול ולזלול מן התורה, אודליה צווחת בהִתחסדות: "היכן ראית היתר גורף?", והיא מוסיפה, ש"כל תלמידיו [של קאפח] כולל הרב ערוסי הבינו כראוי את דברי מארי שמדובר על היתר משום 'עת לעשות'. לא היתר גורף אלא זמני, מוגבל, ומושׂכל מאד".

ובכן, המשמעות המעשית של היתרו של קאפח "עת לעשות" וכו' היא היתר גורף ומוחלט (כמו כן, כל אחד יכול לתלות בו כל עניין אישי או כללי שיעלה על דעתו). כלומר, אפילו אדם שמתעצל לעבוד לפרנסתו יכול להתיר לעצמו לאכול מן התורה, שהרי "עת לעשות!" – זה הזמן לקדש שם שמים ולהגדיל תורה ולהאדירה. ובמלים אחרות, ברגע שאומרים שמשום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" מותר לאכול מן התורה – אין בעצם שום מגבלה, כי בכל עת ובכל שעה מצוה ורבה היא לעשות למען ה', ולעולם מצוה היא לקדש שם שמים ולהגות בתורה!

הוי אומר, לא רק שמדובר בהיתר שהופך את חילול השם למצוה רבה, מדובר בהיתר גורף שמתחפש להיתר "זמני ומוגבל ומושׂכל מאד" וכדברי האומללה אשר הוּתעתה על-ידי קאפח וערוסי הנוכלים – וזו הצביעות הגדולה ביותר, להפוך את חציבת התורה למצוה רבה ולקידוש שם שמים, תוך כדי התחפשׂוּת לצדיקים וחסידים אשר נזהרים שלא ליהנות מדברי תורה... ומסיבה זו הנני שונא את קאפַּח שנאה עזה, בשל צביעותו הגדולה הזו בעניין יסודי זה ובעניינים יסודיים אחרים שגם בהם קאפח מתראה כאילו הוא "הרמב"ם של ימינו" בעוד שהוא מכשיר חילול השם ועבודה-זרה! היש צביעות גדולה מזו? היש נזק גדול מזה לדרך האמת?

קאפַּח התחפש לצנוע ועניו והִתחזה להיות מן הלוחמים באוכלין מן התורה (בסותרו את דברי הפוסקים שהתירו), בעוד שהתיר לעצמו ולאחרים לזלול מדברי תורה. ויתרה מזאת, העובדה שקאפַּח סתר את כל התירוצים העלובים שהעלו השוטים כנגד הרמב"ם הינה התעיה חמורה מאד, שהרי כל התירוצים המהובלים של הפוסקים הינם אכן הבל מהובל, ובא קאפח ושלל אותם, ועתה כולם חושבים לעצמם: ואוו! איזה צדיק, איך הוא נאמן לאמת! אך ביד השנייה קאפח התיר ליהנות מן התורה באמצעות תירוץ מאד מתוחכם ומסוכן ומתעתע – ובזאת הוא גרם נזק עצום לדרך האמת, כי את תירוצי השוטים המהובלים קל לנתץ, אך תירוץ שהופך את החציבה מן התורה לקידוש שם שמים ולעשייה למען שמיים, הרבה יותר קשה לנתץ. והנה לפניכם דבריהם הנצחיים של חז"ל ורבנו בהלכות מתנות עניים (פ"י) אשר מכים בסנוורים את קאפח וערוסי, מפני שמהם עולה בבירור שההיתר משום "עת לעשות" הינו התעיה:

[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנֻוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יֹאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".

[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".

[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאוֹ לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".

[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]". עד כאן דברי חז"ל ורבנו.

כללו של דבר, הצביעות והנוכלות והרשעות הגדולות ביותר, הן להיראות כצדיק וללכת בדרכי הבצע – וכמה חללים קאפַּח הפיל בשוחה הזו, בחָשבם שאם קאפח התיר ליהנות מדברי תורה ואף קבע ברמז עבה שזו מצוה רבה, אז וודאי שמותר כי הוא הרי "הרמב"ם של ימינו"...

והאומללה בדבריה לעיל אף הוכיחה את עוצמת הנזק של קאפח, שהרי היא נפלה בדיוק בפח היקוש של קאפַּח שהצבעתי עליו לעיל, נדמה לה שההיתר של קאפַּח הנוכל הינו היתר "זמני, מוגבל, ומושׂכל מאד", כלומר קאפַּח הצליח להפיל אותה בשוחת ההערצה אליו – נדמה לה לאומללה שקאפח הוא איש אמת, שהתיר היתר "זמני", אך בפועל כמו שהוּכח לעיל, לא רק שלא מדובר בהיתר זמני ומוגבל, מדובר בהפיכת החציבה למצוה רבה ולקידוש שם שמים.

והראיה שהיתרו של קאפח אכן הופך את חציבת התורה למצוה רבה, היא מראשי תלמידיו של קאפַּח, ואסביר: כל גדולי תלמידיו של קאפח אוכלין מן התורה, למעט בודדים מאד, והנני נזכר עתה אך ורק בשניים שאינם אוכלין מן התורה עד כמה שידוע לי: אורי מלמד ואליהו אביעד. אך כל השאר שהנני מכיר, כולם-כולם ללא יוצא מן הכלל אוכלין וחלקם אף זוללין מן התורה – ובראשם כמובן ערוסי הידוע רודף הבצע, אשר לא די לו במשכורת של 50 אלף בחודש בעבור שׂררת הכמורה הראשית בקרית-אונו, הוא גם נטל במשך שנים משכורות בעבור לימוד התורה מאוניברסיטת בר-אילן וממכללת קרית-אונו, ואף ממשיך ונוטל פנסיות שמנות מהן – וכמובן שהוא נוטל מחסידיו מתנות רבות ולעתים בסכומים גדולים, כאילו היה עני דך מך רעב ללחם, וכבר תיארתי את מעללי עינו הרעה ואת צייקנותו ואת רדיפת הבצע שלו במאמרים רבים, וחולִי הצייקנות היכה ומכה את ערוסי עד שהוא אינו הולך עם ארנק ומשליך את עצמו על הציבור.

ולא רק תלמידיו של קאפַּח, אלא אפילו קאפַּח בעצמו! שהרי קאפַּח בעצמו נטל משכורות שחיתות במשך יובל שנים תמימות מממסד הכמורה הפרו-נוצרי, וכל זאת בעבור כמה שעות עבודה בשבוע! (ובעניין שעות עבודתו ראו: 'קאפח: שׂכיר נבל ונוכל') ואם אכן מותר ליהנות מן התורה אך ורק במצב של פיקוח נפש כפי שנדמה לה לאומללה מדברי קאפח, מדוע קאפַּח המשיך ונטל ביד רמה משכורות ופנסיות שחיתות מממסד פרו-נוצרי שמקדש את המינות?

אגב, צודקת אודליה כשהיא אומרת שהיתרו של קאפַּח הוא היתר "מושׂכל מאד", אך לא מפני שהוא היתר מושׂכל מאד אשר מרומם את דרך האמת והצדק, אלא ההיפך הגמור, מפני שהוא היתר מושׂכל מאד אשר מחריב את דרך האמת ופותח פתח רחב כאולם לחילול שם שמים, "וְלָמָּה [קאפַּח] לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!" (ש"א טו, יט).

"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי!" (מל' א, ו).

ואגב, אין הבדל לדעת רבנו בין דיין שׂכיר לרב שׂכיר לאברך שׂכיר, וכֹה דבריו (אבות ד, ז):

"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".

וכן פוסק רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג):

"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".

ואחתום באיגרתו של רבנו לתלמידו (עמ' קלא), שבה הוא מתאר את הכומרים השכירים:

"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

"וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיה מג, כז) ושם תרגם יונתן: "וּמַלְּפָךְ [מוריך ורבניך] מְרַדוּ בְּמֵימְרִי", והוסיף מיכה: "וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה", "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע [מהי המשכורת?] כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ" (מלאכי ג, יד).

***

ועתה לעניין צדדי אשר גם בו הַשַּׁטְיָא קיללה וחירפה וגידפה אותי, כמעשה שמעי בן גרא, ובכן, האומללה החליטה שהעובדה שאנכי מותח ביקורת על חותני בפרהסיה מעידה על-כך שאני חדל אישים, אך האומללה הזו איננה מבינה שכאשר מדובר בדברי שמים אין משפחה כלל!

וכדברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):

"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".

נדמה לה לאומללה הזו שהנני מלבין את פניו של חותני בגלל איזה סכסוך אישי שיש בינינו, דהיינו הסכסוך בינינו הוא בדברים שבין אדם לחברו ולכן אסור לי להכלימו ברבים. ובכן, הסכסוך בינינו כלל אינו נוגע לעניין אישי, אלא, הסכסוך בינינו הוא על דרך האמת! המחלוקת בינינו היא על החובה לחרף ולגדף ולארוֹר מחללי-שם-שמים ומתעֵי העם אחרי ההבל! וזכורני שקראתי לחותני את ההלכה שהעתקתי לעיל, והוא דחה אותי בזעם ואמר שאסור לקיים את ההלכה הזו! וליתר דיוק הוא אמר: מי מקיים את ההלכה הזו?! כלומר, חותני מורד בהלכה שנוגעת ישירות לכבוד שמים! והוא גם בוחר לסגוד לכומרים שכירים מחללי-שם-שמים, ותועה בעניינים נוספים שקשורים ישירות לדברי שמים ולכבוד שמים! והנה עוד דוגמה, בעבר אמרתי בביתו על דיין מסוים שהוא "ארור" כפי ההלכה, ועינה אותי עד שברחתי מביתו.

ולא רק זאת, אלא שהוכחתיו על שהוא אחד מן התומכים הגדולים בערוסי רודף הבצע, ושהוא מסייע ואף סוגד לעוברי עבירה ומחללי-שם-שמים, והוא ממשיך ללכת בעיוורון אחרי ערוסי – והואיל ומדובר באלילות ובסיוע ישיר להתעיית עמֵּנו, אין "דברי שמים" יותר מובהק מזה. וכדי לחדד את צדקת דרכי, אצרף מאמר קצר מאד שכתבתי: "האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו".

במאמר קצר זה הנני מבקש לעיין יחד עמכם בברכתו הייחודית של משה רבנו לשבט לוי, וכך נאמר בתורה בראש פרשת "וזאת הברכה": "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דב' לג, א), ולאחר שמשה מברך את ראובן ויהודה הוא אומר כך:

"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה, הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן".

ושימו לב בבקשה לתרגום אונקלוס שם:

"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" – "דְּעַל אֲבוּהִי וְעַל אִמֵּיהּ לָא רָחֵים כַּד חָבוּ מִן דִּינָא, וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסֵיב, אֲרֵי נְטַרוּ מַטְּרַת מֵימְרָךְ, וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיאוּ" – שעל אביו ועל אימו לא מרחם כאשר נתחייבו בדין, ואינו נושא את פניהם של אחיו ובניו, כי שמרו את משמרת תורתך ואת בריתך לא הפרו.

אל מה רומז משה רבנו ע"ה? ובכן, נראה שהוא רומז לחטא העגל, שם קרא משה רבנו בעוז "מִי לַייָ אֵלָי", ובני לוי התקבצו סביבו והרגו אלפים בעם שעבד עבודה-זרה (שמ' לב, כו–כט):

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַייָ אֵלָי? וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה".

מה ניתן ללמוד מהשקפות האמת הללו הנלמדות מפסוקי התורה? ובכן, אין להתייחס אפילו לאב ולאם, לאח ולאחות, לבן או לבת, כאשר הינם הולכים בדרכי ההבל ויהבלו, והטענה שמדובר ב"אבא" או ב"אמא" או ב"אח" או ב"אחות" או ב"בן" או ב"בת" – אין לה שום משמעות כאשר הקרובים הללו תועים מרצון ונכשלים ונחבלים בהזיות פגאניות משחיתות.

והנאמן לה' חייב לומר לאביו ולאימו "איני מכיר אתכם!", אם הם סוגדים לגדולי-האסלה. זו היא דרך האמת ודרכה של תורה, ועל-כך משבח משה רבנו ע"ה את בני לוי: "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ [...] בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן".

כללו של דבר, כל הלכות כיבוד אב ואם בטלות ומבוטלות לא שרירות ולא קיימות, אם ההורים מתעקשים לתעות ולהתעות בהזיות פגאניות ביד רמה. כלומר, כשמדובר במינים: מורידין ולא מעלין. וכאשר מדובר בצאצאי מינים שהולכים ככבשים אחרי ההבל, חובה לכל הפחות לעמוד ולומר להם: "איני מכיר אתכם!". ובמלים אחרות, אין לוותר על דרך האמת משום כיבוד אב ואם. והואיל וציווי זה קשה מאד, רק בני לוי נשתבחו בו, הנאמנים לדבר ה' בכל הדורות. "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט).

***

"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִּיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".

ואולי גם את הנביאים ע"ה אודליה תקלל ותנאץ? אולי גם אותם היא תחרף ותגדף על-כך שהם זועקים מרה כנגד כומרי הדת ונביאי השקר למיניהם אשר מתעים את העם אחרי ההבל?

צביעותו והתחזותו של קאפַּח.pdf

הורידו את PDF • 180KB