על המאמר "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", הגיב מאן-דהו חכם בעיניו, וזה לשונו:
אחי, אתה כותב כאלו שטויות שאפשר להשתגע...
לעצם העניין, אליבא דהרמב"ם אין כל איסור על תלמיד חכם שמציעים לו לקבל כסף כדי שילמד, וקל וחומר כדי שיכהן בתפקיד שדורש מאמץ והמון עבודה – אלא שזה לא מומלץ, כדי שבעלי-הבתים לא ירגישו שהרב בכיסם לכל אשר יאמרו לו כי הוא זה (ראה באגרת הרמב"ם לר' יוסף תלמידו בתשובה לשאלתו אם יוכל לפתוח ישיבה משלו). זאת מלבד מה שיש להקל הרבה יותר במדינה דמוקרטית, מאשר בקהילה שעליה דיבר הרמב"ם, ואכמ"ל.
שנית, עליך לזכור שהרמב"ם היה רמב"ם כי הוא חשב בעצמאות. אינני חושב שהוא היה מרוצה לשמוע על מי שמאליל את כל מה שהוא אומר.
וכך השבתי לו:
אתה הוא זה שכותב שטויות, ואסביר גם מדוע:
1) כתבת: "אליבא דהרמב"ם אין כל איסור על תלמיד חכם שמציעים לו לקבל כסף כדי שילמד" – האמנם? והנה לפניך דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):
[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
2) והמשכת לכתוב מיד לאחר השורה לעיל: "וקל וחומר כדי שיכהן בתפקיד שדורש מאמץ והמון עבודה", האמנם? והנה לפניך דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):
"דע שזה שאמר [רבי צדוק במשנה המפורסמת:] 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש [ר' צדוק] ואמר: שכל הנהנה בעולם-הזה בכבוד תורה – הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. והתעוורו בני אדם [רודפי בצע] בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות, ועוד כל מיני שׂררות תורניות למיניהן] חוקי מוכסים, והִשְׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה [=לממן את חוצבי התורה] ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.
כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים ורבני שכונות], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב דהיינו בגזל פוליטי כפוי לממסד הרבנות]".
3) ובהמשך דבריך אמרת: "אלא שזה לא מומלץ [ליהנות מדברי תורה], כדי שבעלי-הבתים לא ירגישו שהרב בכיסם לכל אשר יאמרו לו כי הוא זה (ראה באגרת הרמב"ם לר' יוסף תלמידו בתשובה לשאלתו אם יוכל לפתוח ישיבה משלו)".
ובכן, דבריך הינם התעיה גמורה, והנה לפניך דברי רבנו באיגרתו לר' יוסף (עמ' קלד):
"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני שיהיו לך צרות תמיד עמהם [עם השׂכירים: שמואל אבו עלי הנוכל וזכריה הפתי], ולא תושג התכלית [לימוד התורה] אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד ללמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות חיבב בעיניי מרשות ראש הגלות".
נמצא, שהסיבה המרכזית שרבנו מורה לר' יוסף שלא לפתוח ישיבה היא ש"יהיו לו צרות תמיד עמהם", וכן שלא להתבזות בלקיחת כסף מראש הגלות וסגנו. ואין שום זכר לדבריך כאילו לקיחת הכסף היא מ"בעלי הבתים". דבריך אפוא הינם שקר וכזב והבל אורתודוקסי מהובל. כמו כן, כבר נערך דיון מקיף אשר מנתח את האיגרת הזו, ואת העצה שרבנו מייעץ לתלמידו, ותוכל ללמוד על-כך בהרחבה במאמר: "קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים".
4) עוד הוספת וכתבת: "זאת מלבד מה שיש להקל הרבה יותר במדינה דמוקרטית, מאשר בקהילה עליה דיבר הרמב"ם, ואכמ"ל [=ואין כאן מקום להאריך, ולעתים לא רחוקות האורתודוקסים מנפנפים ומתעתעים בראשי התיבות הללו כאשר טענותיהם חלושות, ובראשי התיבות הללו הם מבקשים לתעתע כאילו יש לדבריהם מקורות וראיות במקומות אחרים]". ובכן, מדוע יש להקל ולהתיר לחלל-שם-שמים במדינה דמוקרטית? וכי יש הבדל קמי שמיא מהו סוג המשטר בענייני חילול-השם? וכי יש איזה רמז בחז"ל שבמדינה דמוקרטית מותר לחלל שם שמים? ואולי גם מותר לעבוד עבודה-זרה במדינה דמוקרטית? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!
5) וסיימת את דבריך: "עליך לזכור שהרמב"ם היה רמב"ם כי הוא חשב בעצמאות. אינני חושב שהוא היה מרוצה לשמוע על מי שמאליל את כל מה שהוא אומר". ואין שום קשר בין הרישא של דבריך לסיפא, ואסביר: מה הקשר בין עידוד לחשיבה עצמאית לבין כסיל הוזה הזיות חמורות שמאליל את כל מה שהוא אומר, דהיינו שנדמה לו שכל דבריו הם מפי-הגבורה?
כמו כן, כיצד מזהים אדם שהופך את דבריו לדברי אלילות? כאשר הוא לא מביא ראיות לדבריו ומצפה ודורש ותובע שכל העולם יקבל את דבריו כאילו הוא אלוה או לכל הפחות נביא.
האם כך היא דרכי? או שבכל מקום הנני מבאר ומאריך ומרחיב ומביא ראיות רבות ככל יכולתי כדי להסביר ולהוכיח את דרך האמת, וכמו שנהגתי עמך לעיל, כאשר הצמדתי לכל דבר מדבריך את דברי רבנו. לעומת זאת, אתה הוא זה אשר מאליל את דבריו, מפני שאין בדבריך אפילו ריח של ראיה, אלא, כל דבריך מתחילתם ועד סופם הינם קביעוֹת שרירותיות מסולפות מעֻוותות ומתעתעות נעדרות כל ראיה. טול אפוא קורה מבין עיניך כי נתעוורו מלראות נכוחה – ואתה הוא זה אשר מלאך ליבך לשרבט דברים כמו האלילים האורתודוקסים השחצנים.
ואגב, אם אתה משתגע בראותך דברי אמת, סימן הוא לכך שאתה רחוק מאד מדרך האמת, ושקוע עמוק בהזיות ובהבלים, וכמעט שהייתי חס על סכלותך ופזיזותך וקלות-דעתך, אלמלא הורו לנו חכמים שאסור לרחם על השוטים, וכמו שנאמר בברכות (לג ע"א): "וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ' [יש' כז, יא]".
החוצב לא נרגע ועיוורונו ושחץ ליבו משכוהו להוסיף ולראות בסכלותו חכמה, וכך אמר:
ובכן, אני אשתדל לענות על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון:
א) נכון. הרמב"ם בהחלט מתבטא שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה. אולם, שים ליבך לעיקר דבריו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם". האם עיקר הבעיה היא בהתפרנסו מן הצדקה? הרי כפי שהרמב"ם מסביר – זהו חילול השם! [כלומר כל לקיחה היא חילול השם, ולאו דווקא צדקה, אז למה הרמב"ם מציין דווקא את נטילת הצדקה? זוהי קושייתו] נדמה, שהתשובה באה בתיאור מעשה הצדקה שבהלכות מתנות עניים פרק ט, שם הרמב"ם מסביר כי קיומה של קופה של צדקה עירונית, השייכת לקהילה היהודית הוא חלק אינטגרלי מכל עיר יהודית בישראל. מפה ברור – אם הוא לא יעבוד, לא יהיה לו כסף. אם לא יהיה לו כסף, קופת הצדקה תפרנס אותו.
האדם המדובר משים על ליבו, שהוצאותיו ייכללו במימון העניים המוטל על הקהילה – וזאת למרות שכוחו במתניו, אך הוא מעדיף ללמוד. בסוף מה יקרה? יהיה פה חילול השם וביזיון התורה (כפי שאנחנו רואים בעינינו לא פעם). ובכן, זה אסור. אבל אם הציבור בוחר בכך? לדעתי אין פה כל בעיה עקרונית (אם כי זה לא מומלץ, כדי שלא ירגישו שאתה בכיס שלהם [וחשף בזה שהוא חוצב שנהנה מקופת הציבור!] ושוב כפי שלדאבוננו אנו רואים לא פעם).
ב) אינני חולק, אענה בפסקה ד.
ג) אכן, אני מתכוון למנהיגים הציבוריים, לא לבעלי הבתים. למה אני בכל זאת צודק? כי כך לשון הרמב"ם: "ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות חביב בעיניי מרשות ראש הגלות". זהו? לא מייעץ? חביב? זהו חילול השם ובזיון התורה! מה מקום ללשונות של המלצה בנושא?? והתשובה, בעיניי, פשוטה – משרה בבית ראש הגולה איננה "הטלת עצמך על הציבור". היא הייתה ותהיה גם אם ר' יוסף ירצה וגם אם לא, והיא חלק אינטגרלי מחיי הקהילה היהודית. לא בכפייה אלא בעידוד. הם רוצים בכך. במקרה כזה – אין פה חילול-השם, אין פה ביזוי התורה, אלא שזה בהחלט לא מומלץ.
ד) הסיבה שיש להקל במדינה דמוקרטית, בניגוד לקהילה, היא לא כי ההלכה שונה אלא כי המציאות שונה. בקהילה זהו בהחלט חילול השם, כפי שהרמב"ם מתאר. הקהילה עוסקת בחסד באופן מסודר, והכנסת עצמך למעגל הנזקקים גורמת לחילול השם, ואולי גם הכללת הוצאותיך במסגרת הוצאותיה של הקהילה. הקהילה הזו היא כמובן דתית, והציבור מרגיש מחויבות דתית לעזור לך – והנוהל הזה מתגלגל בסופו של דבר לכדי חילול השם. ואולם, כאשר התנהלות המדינה היא בצורה דמוקרטית, אין מקום לדיון שכזה. סוף כל סוף, אותם הח"כים התומכים במתן תקציבים לעניינים של תורה נבחרו בידי הציבור, המודע לכך שהם תומכים בכך, ועם זאת (וברובו – בגלל זאת) בוחר בהם. אין פה כל כפייה, אלא התארגנות מסודרת של הציבור הבוחר בשם עצמו ולמען עצמו.
שמא תאמר: נכון, אבל עדיין קיים טיעונו האחרון של הרמב"ם "שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם"! אך שוב, התנהלותה של המדינה כמדינה מודרנית, מביאה לכך שבימינו זה לא המצב. רבים מתפרנסים מחכמות ומדעים שונים, וקרנות שונות וגם המדינה בעצמה מפרנסת המון-המון מחקר, תרבות ומדע. היום בהחלט לא כל מה שמתפרנסים בו הוא "מלאכה ככל המלאכות". אם כן, מדוע ייגרע חלקה של התורה, ולא תהא כוהנת כפונדקית!
ה) אפשר שבאמת טעיתי בקצרנותי. מכל מקום השתדלתי עתה לבאר דבריי. אני לא חושב שכל דבריי הם מפי הגבורה, אלא אני אומר מה שנראה לי – ואתה, אם בעל נפש אתה הודה לי, או באר היכן אני טועה בעיניך. שמענה ואתה דע לך.
וכך השבתי לו:
בדבריך הארוכים האחרונים הוכחת את דברי חכמים: "כל תלמיד חכמים שאין בו דעת נבלה טובה הימנו", וכוונתם למי שיש לו מעט ידיעות ונדמה לו שהוא חכם, ומפלפל פלפולים הזויים ומשבש ומעוות ומסלף ומזייף את התורה ומחלל שם שמים. ולכן נבלה טובה הימנו, כי כבר היה עדיף שיהיה נבלה, ולא יסלף את התורה בפלפולי הבל.
טרם שאתייחס לדבריך לפי סדרם, דע לך שלא אמשיך בזה לאורך זמן, מפני שאתה מתעקש שלא להבין דברים פשוטים, ומי שמתעקש לשקוע בהבל אין לו תקוה, ועל כגון זה אומר רבנו בסוף פירושו למשנה (ד, ז), בתוך הוכחותיו וראיותיו שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה: "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו". ואתה מוזמן לעיין בדברי רבנו שם, הבאתים בסוף המאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". כן אתה מוזמן לעיין במדור "כבוד תורה" שם מובאים מאמרים רבים שנכתבו בעניינים אלה, ובשאלות ובטענות רבות שהופנו אלי בנושא.
ועתה לדבריך:
1) אתה ממשיך להתעות, ולא שמת לב לדבריו הכלליים של רבנו בהלכה:
"לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה [...] אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".
ולא רק רבנו, גם חז"ל ציוו והורו באופנים כלליים מאד כאשר הם אסרו ליהנות מדברי תורה: "כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם", ו"כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ועוד. לפיכך, מה שנדמה לך שרבנו מתכוון רק לפרנסה מן הצדקה, אין זה רק להתפרנס מן הצדקה, אלא כל מי שנהנה מתורת אלהים והופך אותה לקורדום בכל דרך שהיא. קצרו של דבר, כל קבלת כסף או שווה כסף או כל טובת-הנאה מכל סוג שהוא שאיננה נובעת מעמל של מלאכה ופרנסה הינה בגדר חסד וצדקה, בין אם היא בהסכמה ובין אם היא בכפייה.
זאת ועוד, רבנו פתח את ההלכה הנדונה במי שעוסק בתורה ואינו עושה מלאכה ומתפרנס מן הצדקה ('כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה'), מפני שזוהי ההנאה הנפוצה ביותר מדברי תורה, דהיינו שבני האדם הופכים את התורה לכלי לפרנסה (בעצת ובהתעיית גדולי האסלה), ועוסקים בה כאילו היא מלאכה: וכוונתי לר"מים, למלמדים, ליושבי הישיבות והכוללים למיניהם, ולכל שאר "עוסקי התורה" מחללי שם שמים בימינו.
לפיכך, הפלפול שלך מהלכות מתנות עניים, לפיו רק כאשר מדובר במתן צדקה בכפייה שם שמים מתחלל – הינו פלפול הזוי אשר מתעלם מלשונות ברורים ומפורשים של חז"ל ורבנו בהלכה ובפירושו למשנה. וביתר ביאור: אתה קובע שאם הציבור מסכים לפרנס את לומדי התורה אין בכך חילול-שם-שמים "אם כי זה לא מומלץ". ובכן, אין שום חילוק כזה, לא בדברי חז"ל ולא בהלכה, וכל כולו המצאה שלך שאין לה שום יסוד, ואדרבה, מדברי רבנו בהלכה עולה, שאפילו שהתורה היא בגדר פרנסה "מכובדת", דהיינו שהציבור מסכים לממן את עוסקי התורה – היא בגדר חילול-שם-שמים, כי אם לוקחים מן הציבור בעל-כורחו הדבר בגדר גזל.
ושים לב לדברי רבנו בפירושו למשנה שציטטתי לך לעיל:
"ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם [=אפילו כאשר הציבור מסכים לתת כסף לעוסקי התורה!] או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הרבנות, דהיינו בגזל ובעושק הציבור כנהוג בימינו]".
2) לגבי לשון רבנו באיגרתו לתלמידו אשר טענת שהוא רק "מייעץ" לו שלא ליהנות מדברי תורה, ובכן, כבר שמעתי את הטענה הזו מפי ערוסי ותלמידיו וכבר השבתי לה, ראה: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק ב)", שם בפרק יא. וכבר הפניתי אותך למאמר מקיף אשר מבאר את כל ענייני האיגרת הזו: "קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים".
כמו כן, כתבת:
"משרה בבית ראש הגולה איננה 'הטלת עצמך על הציבור'. היא הייתה ותהיה גם אם ר' יוסף ירצה וגם אם לא, והיא חלק אינטגרלי מחיי הקהילה היהודית [ומי הוא זה שקבע שהיא צריכה להיות דווקא משרה שנושאת עמה משכורות נפוחות?]. לא בכפייה אלא בעידוד. הם רוצים בכך. במקרה כזה אין פה חילול השם, אין פה ביזוי התורה, אלא שזה בהחלט לא מומלץ".
האמנם? האם לא קראת את דברי רבנו המפורשים בפירוש המשנה שצוטטו לעיל? ואחזור עליהם כי כנראה שלא קראת אותם... וכֹה דברי רבנו:
"דע שזה שאמר [רבי צדוק במשנה המפורסמת:] 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש [ר' צדוק] ואמר: שכל הנהנה בעולם-הזה בכבוד תורה – הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. והתעוורו בני אדם [רודפי בצע] בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות, ועוד כל מיני שׂררות תורניות למיניהן] חוקי מוכסים, והִשְׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה [=לממן את חוצבי התורה] ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.
כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים ורבני שכונות], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב דהיינו בגזל פוליטי כפוי לממסד הרבנות]".
3) לגבי ההיתר ליהנות מדברי תורה במדינה דמוקרטית:
מה ההבדל בין קהילה לבין מדינה לעניין זה? אם קהילה מסכימה לממן עוסקי תורה מדוע שהדבר יהיה בגדר חילול-שם-שמים לשיטתך? והאמת היא ההיפך הגמור מדבריך! כי במדינה דמוקרטית חילול השם הוא פי אלף מונים! שהרי רוב עם-ישראל אינו מעוניין לתמוך בעוסקי התורה שונאי הצבא הארץ והמדינה, ובעל כורחם מעבירים מיליארדים רבים מכספיהם למימון בטלנים ופרזיטים ומשתמטים, אשר תורתם איננה תורה והשקפותיהם השקפות אליליות.
יתר-על-כן, אם מחללי-שם-שמים מתארגנים לחלל-שם-שמים באופן שיטתי וחוקי, האם הדבר הופך את הדבר ללגיטימי? האם הדבר הופך את הדבר לכשר מבחינת הדת? ההיפך הגמור!! חילול-שם-השמים שבדבר גואה ומרקיע שחקים! לפיכך, ההיגיון הישר הוא ההיפך מדבריך, וההוכחה היא שנאת החרדים העצומה בימינו, וזו תוצאת חילול-שם-שמים והליכה בדרכי המינות. כי אדם אשר הולך בדרכי ה' הישרות, עליו נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר".
עוד כתבת: "רבים מתפרנסים מחכמות ומדעים וקרנות שונות, וגם המדינה בעצמה מפרנסת המון-המון מחקר, תרבות ומדע. היום בהחלט לא כל מה שמתפרנסים בו הוא 'מלאכה ככל המלאכות' [למה לא?]. אם כן, מדוע ייגרע חלקה של התורה, ולא תהא כוהנת כפונדקית!".
ודבריך אלה פשוט מחרידים ומזעזעים! שהרי אתה משווה את התורה לכל שאר המלאכות! ועל זה בדיוק יצאו חז"ל ורבנו שלא יהפכו את התורה לכלי לפרנסה ולהפקת רווחים וטובות הנאה! ותמיהתך "שלא תהא כוהנת כפונדקית" אינו עלי, אלא על חז"ל! מדוע חז"ל לפי שיטתך לא השוו את התורה לשאר המלאכות? מדוע הם החליטו שאסור ליהנות מדברי תורה והדבר בגדר חילול-שם-שמים? מדוע הם קבעו שהנהנה מדברי תורה נעקר מן העולם?!
אלא, התשובה היא שהתורה הקדושה והטהורה איננה כשאר המלאכות כי היא ניתנה לנו מאת ה' יתעלה ויתרומם שמו על-ידי משה רבנו, ואסור באיסור חמור וגמור להפוך אותה לאמצעי להפקת רווחים וטובות הנאה. וזהו ייחודה, מה אני בחינם אף אתם בחינם. ויש לזה טעם נוסף, לא רק מוסרי אלא גם מטבע המציאות: ברגע שהכסף חודר לתורת האמת והצדק, התורה הופכת קל מהרה לתורה פרו-נוצרית, כי רודפי הבצע השרלטנים למיניהם כבר יעוותו ויסלפו ויזייפו את תורת האמת כדי שתתאים יותר ויותר להפקת רווחים וטובות הנאה – ולכן הממסד האורתודוקסי מטמטם את חסידיו השוטים, כדי שיהיה קל לתמרן אותם ולשלוט בהם ולהפוך אותם לעדר נבער ועני אשר יישא על כתפיו את כומרי הדת ומקורביהם.
4) במה שהארכת לא ביארת את דבריך רק העמקת את סכלותך ושקעת עוד ועוד בחילול-שם-השמים אשר בידך. כתבת: "אני אומר מה שנראה לי", ובכן, אף אחד לא ביקש ממך לומר את מה שנראה לך, אתה לא חבר בסנהדרין, עליך קודם כל לקבל על עצמך את דברי חז"ל ואת דברי רבנו, דהיינו עליך קודם כל לקבל את מסורת התורה-שבעל-פה שקיבלנו איש-מפי-איש ממשה רבנו בסיני, ואת יסודותיה הטהורים הבסיסיים ביותר. אף אחד לא ביקש ממך להפעיל את שיקול דעתך בעניין יסודי הדת, ואם אינך מבין, סמוך על פשט דברי חז"ל ורבנו.
סיימת את דבריך בדברים הבאים: "ואם בעל נפש אתה הודה לי", ובכן, איני בעל נפש כי גנאי גדול הוא להיות בעל נפש, וכאמור במשלי (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ופירש שם רס"ג: "וְשַׂמְתָּ – ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה", נמצא אפוא ש"בעל נפש" הוא "בעל תאווה", וכך רס"ג אומר במפורש גם בפירושו הארוך: "ובעל נפש, תאווה".
ואצרף את דברי רבנו במורה (ב, כג) אשר מלמדים על סיבת נטיית הסכלים לאחוז בדבקות כפייתית בהשקפותיהם הרעות – ואף שהאמת אור בהיר בשחקים, הם אינם מסוגלים לראותו, כי מרוב סיאוב נפשם עיניהם כבר כהו וטחו מראות את אור האמת, וכֹה דבריו: "אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות, אם מחמת שחוּנך כך ואם לאיזו תועלת שהיא [=מי שבוחר את האמת בשל חינוך קלוקל או קבלת טובת הנאה] – הרי הוא מתעוור מן האמת [...] וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
"והרוצה להכחיש ולהתווכח יעשה כרצונו"...
וכדרכם של חכמים בעיניהם הוא לא נרגע והוסיף להכחיש ולהתווכח:
אכן צדקת – אין ספק כי המצאתי חילוקים מדעתי. אינני רואה כל סיבה שלא לעשות זאת. אני בהחלט חושב כי עליי להפעיל שיקול דעת עצמאי ולא לקבל את כל הכתוב ללא מחשבה.
כתבת: "אף אחד לא ביקש ממך להפעיל את שיקול דעתך בעניין יסודי הדת" – אתמהא! והריני מצֻווה ועומד בזה מפי הכתוב המצוטט פה [=באתר אור הרמב"ם] בראש כל עמוד: "דע את אלוהי אביך ועבדהו בלבב שלם", ומפי רבנו הגדול, הרמב"ם – ואין צורך לציין מקורות.
האמנם מחויב אני לקבל את כל דברי חז"ל והרמב"ם, מבלי להרהר אחריהם כמלוא הנימה? וכי מה, וכי נעשינו נוצרים עם אפיפיור? אינני הולך אלא אחר שכלי, "ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור", וזו "עבירה מצד התורה ומצד השכל".
אמנם, במה שנתאספו חכמים ופסקו הלכה – אני מחויב לה למעשה. אולם מכיוון שאלו מאמרים מוסריים ולא הלכתיים (שלא תמהר לבלעני, החילוק הזה לקוח מהרמב"ם בתשובה על עניין קטלנית) אני חושב, שאם נראה לי שבמצב מסוים אין חילול השם בדווקא, לא אהסס מלומר את דעתי, גם אם תקרא לי אפיקויירס. אם אתה חושב שאני טועה, נא שכנעני.
וכך השבתי לו:
דייק בדבריי!! בענייני יסודי הדת אין לך שום שיקול דעת, כגון בענייני שלושה-עשר יסודות הדת. ולא רק ביסודי הדת, אפילו בגזירות הסנהדרין אתה מחויב גם אם אינך מבין, וכמובן שבכל מצוות התורה. וכי התורה ניתנה לשיקול דעתנו? אלא, שבכל מקום שיש ספק או פקפוק או ערעור או קושיה או עניין מחודש יש להפעיל שיקול דעת, ולכן אמרו חכמים: "אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה". כלומר, אם קבלה היא במסורת התורה-שבעל-פה אנו מחויבים לקבל מבלי לבדוק ולהרהר, ואם מדובר בעניין מחודש נערוך דיון טהור לבירור ולחקר האמת.
וברור שהוא הדין בענייני חילול-שם-שמים החמורים שאין לך עוון חמור מחילול-שם-שמים ומהתעיית העם אחרי ההבל. ואף כל שכן וקל וחומר הוא. ולא! לא מדובר בהמלצה מוסרית כמו שאתה מכזב אלא באיסור חמור מאד, אשר עליו נאמר: כי דבר ה' בזה היכרת תיכרת וכו', כך שאין לך מקום לשיקול דעת אם אינך מבין, ובמיוחד לאור שלל האיומים של חז"ל ורבנו.
ויתרה מזאת, מדובר באיסור פשוט מאד, שהרי כל בר דעת שלא אוכל או נהנה מן התורה מבין היטב! הפיכת התורה לכלי לפרנסה ולהפקת רווחים וטובות-הנאה משחיתה את הדת והופכת אותה לדת פרו נוצרית. ולא לחינם חכמי-יועצי-אשכנז שרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים. ולא לחינם תורתם מעֻוותת עקומה ועקושה מלאה וגדושה במינות, בהזיות ובאלילות.
איני חושב שאתה אפיקורוס אלא סתם סכל מסכן ותועה שהלעיטוהו בהזיות ובאקסיומות משובשות. ואלמלא היה מדובר בעניין של חילול-שם-שמים הייתי דן אותך לכף זכות.
ואם אתה רוצה ללמוד את הנושא היטב, עליך לקרוא את מאמריי שבקטגוריית כבוד תורה.
"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).