ארבעת גדרי התשובה הם מן המפורסמות, ברם, למרות שההלכה שעוסקת בהם די פשוטה, יש בה עניין מסוים שיש להבהירו, נעיין אפוא בהלכות תשובה (ב, ג), ונסביר את ההלכה:
"ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשֵׂהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם' [הושע יד, ד]. [ד] וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".
השלב הראשון של התשובה הוא עזיבת החטא: "שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו"; השלב השני הוא הקבלה לעתיד: "ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד"; והשלב השלישי הוא תהליך החרטה וההכאה על חטא, ובלשון רבנו: "וכן יתנחם על שעבר" – ובסופו של תהליך החרטה וחשבון הנפש: "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", דהיינו מטרת החרטה וההכאה על החטא היא להתרומם מבחינה רוחנית ולהתנתק מעבותות החומר והבהמיות אשר מושכים את האדם מטה-מטה לתהום הטמטום הסכלות וההתבהמות.
לא די בעזיבת החטא ובקבלה לעתיד שלא לחזור על החטא בשנית, שהרי ללא תהליך עמוק ומקיף של חרטה והבנת מהות החטא אשר מרחיק את האדם מבוראו ומדרדרו לבהמיות, ללא כל זאת, לא תתרחש התרוממות רוחנית, והאדם ישוב לסורו וישוב לחטאיו ולפשעיו. לפיכך נאמר בסוף שלב החרטה השלישי: "ויעיד עליו יודע תעלומות" וכו', כי בסופו יושלם תהליך החרטה וההכאה על חטא, והאדם יתרומם מעל יצרו וישעבד את בהמיותו. רק לאחר כל זאת האדם כשיר לעמוד לפני הבורא יתעלה: להתוודות ולהשלים את תהליך התשובה.
והנה הלכה נוספת אשר מתארת את תהליך החרטה וההכאה על חטא (תשובה ג, ז):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל [בדרכי ההבל ההזיות והמינות, ברדיפת הבצע והתאוות השׂררה והכבוד]. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
"אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד" (יר' ד, א).
טובל ושרץ בידו
נדון עתה בהלכה נוספת שם (ב, ד) שתחדד את האופן שבו הסברנו את גדרי התשובה:
"כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם' [מש' כח, יג]".
רבנו קובע, כי מי שמתוודה ומהרהר במחשבתו לשוב לחטאיו ולפשעיו לאחר יום-הכיפורים, הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו, דהיינו, המחשבה לשוב תוך כדי שהוא מתוודה היא כמו שרץ אשר מוסיף טומאה על טומאתו. כלומר, לא די לו שהוא טמא בטומאת העוונות והפשעים שהוא מהרהר בליבו לשוב ולשקוע בהם, אלא שעתה נוסף עוון על עוונותיו: נדמה לו שהוא מתעתע בה' יתעלה, כאילו ה' אינו בוחן כליות ולב ואינו יודע את מחשבותיו והרהוריו הרעים.
ורבים הם ששוגים בזה, וכפי שכותב רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג):
"ואיני חושש על רבים מאומתנו שיפרו גדרי התשובה, זולתי בגדר הזה [...] כלומר החזרה [=החזרה לעוונות לפשעים ולמעללים], כי בטוחני שבזמן הצום והתפלה שהם יעזבו ויתחרטו ויבקשו כפרה, אלא שנראה לי שהם חושבים לחזור".
ובהמשך דבריו שם רס"ג נותן לנו עצה כיצד לשוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם:
"ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה מן הלבבות? ואני אומר, פרסום דברי הפרישות בעולם [לימוד דברי מוסר], ויזכור האדם ימי עָניו, ועמלו, ויגיעו, וחולשתו [=חולשת החולי והזקנה] ומותו [=ייסורי המיתה] והתפרקות-חלקיו [בקבר] והתולעת והרימה, והחשבון [=הדין לפני בורא-עולם] והעינוי [ייסורי הנצח] ומה שנספח לכל סוג מאלו, עד שיהא פרוש בעולם".
ובמלים אחרות, רס"ג מעודד את האדם לעבור תהליך אמיתי של חרטה, ושבו האדם ייתן אל ליבו את הבלי העולם-הזה החולף לעומת אמיתתם וחשיבותם ונצחיותם של חיי האמת.
דרכי התשובה
גם בהלכה הבאה בהלכות תשובה (ב, ה) רבנו מחדד את התובנה, שתהליך החרטה וההכאה על חטא הוא תהליך הכרחי ובו יש להשקיע את עיקר המאמצים הרוחניים והמעשיים:
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר [שינוי שמו יזכיר לו] שאני [אדם] אחֵר ואיני אותו האיש שעשה את אותם המעשים, ומשנה את מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".
המשפט בסוף ההלכה מלמד על מטרת תהליך החרטה: "להיכנע [לפני ה' יתעלה] ולהיות עניו ושפל רוח [לפני בני אדם]". וזו מטרת תהליך התשובה והרהורי החרטה, שבסופם האדם ייכנע לפני ה' יתעלה ויהיה עניו ושפל רוח מאד-מאד. וברור, שאדם אשר הצליח להתרומם מבחינה רוחנית ומחשבתית, והצליח להגיע לקו הסיום של תהליך החרטה, אכן "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כי הוא כבר לא באותו מקום שבו הוא היה...
חשיבותה העצומה של התשובה
חשיבותה של התשובה עצומה מאד בדת משה, כי בלעדיה לעולם לא תיכון חברה מתוקנת, שהרי אי-אפשר שיהיה אדם שלא יטעה ויחטא, ואי אפשר שיהיה אדם שלא יפגע בחברו.
וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לו):
"ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו, כלומר מן ההשקפות אשר לא תהא סדירה מציאות אישי התורתיים כי אם בסבירתה, לפי שאי-אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה, אם שטעותו בהחשיבו השקפה או מידה שאינן חשובות באמת, או בהתגברות תאווה או כעס. ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברה בתשובה [=שניתן לשוב לפני ה' יתעלה] יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולפיכך רבו המעשים המחזקים את ההשקפה הנכונה הזו המועילה מאד, כלומר הווידויים, והקרבנות על השגגות, וכן גם על זדון מקצת העברות, והתעניות, והציווי הכללי לשוב מכל חטא והוא ההתנתקות ממנו [=מן החטא, וזאת באמצעות ארבעת גדרי התשובה שראינו לעיל], וזו תכלית ההשקפה הזו".
הראינו לדעת, כי עם סברת התשובה וקיומה: "ישוב [האדם] למצב מתוקן ביותר, וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא", וזה עידוד גדול מאד לשוב ולהיכנע לפני ה' יתעלה שמו.
מהי התשובה המעולה?
מהי התשובה המעולה? ומהי התשובה הפחות טובה?
הנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בהלכות תשובה (ב, א–ב):
"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר, זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אומר: 'וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ' [קה' יב, א]".
הדרך היחידה להתגבר ולפרוש מן החטא באותם התנאים ובאותן הנסיבות היא להתרומם מבחינה רוחנית! דהיינו לעבור תהליך של חרטה והכאה על חטא שבו האדם ייכנע לפני ה' יתעלה, ויבין בשכלו את מגרעת החטא ואת הפסדו העצום – ואז, ורק אז, האדם יוכל לפרוש מן העוון באותם התנאים ובאותן הנסיבות שבו הוא עבר בפעם הראשונה, טרם שהחל תהליך החרטה וחשבון הנפש, שבו הוא התחרט על ריחוקו מה' יתעלה ועל שקיעתו בבהמיות.
וביתר ביאור:
לאחר שהאדם התבונן בחטאו והבין כי החטאים מרחיקים אותו מן האמת ומן הטוב הנצחי שה' יָעַד לו, וכן שהחטאים יוצרים מסכים בינו לבין הבורא יתעלה, אז הוא מתחיל בתהליך של התחזקות והתרוממות רוחנית שתכליתו לשבור ולנתץ את המסכים שנוצרו בעקבות התאוות והחטאים. לאט-לאט האדם מבין לעומק כי ציוויי ה' ואזהרותיו נועדו לטובת האדם ולאושרו האמיתי עלי אדמות, וכמובן לחיי הנצח בעולם-הבא. כמו כן, האדם יבין כי התאוות הן דמיונות כוזבים להנאות חולפות מפוקפקות ביותר, אשר מסֵבות לאדם נזקים גדולים גם לגוף וגם לנפש. בעקבות מחשבות כאלה ודומות להן, האדם ייכנע לפני ה' יתעלה ויכה על חטא.
וכיצד יידע האדם אם הוא צלח את תהליך החרטה ועבר אותו בהצלחה? ובכן, על האדם לבדוק את עצמו: אם הוא מתרחק גם מהדברים שגרמו לו לשקוע בתאוות, זה יהיה סימן לו לאדם שהוא אכן התרומם מבחינה רוחנית, וחיזק את כוחות שכלו לשעבד את בהמיותו.
זו היא אפוא התשובה המעולה, ויש גם תשובה בדיעבד, ואף היא מועילה להציל את האדם מהכרתת הנפש, והיא התשובה לפני המוות, כאשר כוחות גופו נוטשים אותו, וחיי ההבל החולפים כרוח טופחים על פניו של האדם, והוא מתעורר לבכי ולתשובה על רוע מעלליו.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ב, ב):
"ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי-אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף-על-פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים, שנאמר: 'עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ' [קה' יב, ב] שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר את בוראו ושב קודם שימות נסלח לו".
חשיבות הכניעה לפני ה' יתעלה
אצרף למאמר זה פסוקים מדברי הנביאים והכתובים בעניין חשיבות הכניעה לפני בורא-עולם, שהרי בהלכות תשובה (ב, ה) שהועתקו לעיל, למדנו על-כך שתכלית התשובה והחרטה היא "להיכנע [לפני ה' יתעלה] ולהיות עניו ושפל רוח [לפני בני אדם]".
"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מ"א כא, כח–כט).
"וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ, יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְיָ, לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר" (מ"ב כב, יח–כ).
"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם, עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (דה"ב ז, יד–טז).
"וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק, וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְיָ, וּבִרְאוֹת יְיָ כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר יְיָ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר: נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק, כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת [...] וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף יְיָ וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים" (דה"ב יב, ה–יב).
סוף דבר
אחתום בשאלה שנשאלתי, וזה לשון השאלה:
עניין שקשה לי מזה שנים. ראש השנה הוא יום-הדין בו כל באי עולם נכתבים לחיים או למוות חלילה. אם כן, מדוע לא תיקנו חכמים את מצות הווידוי והתשובה לפני יום ראש-השנה?
כמו כן, מהי ההכנה הראויה לקראת יום-הדין?
תשובה:
אחל את תשובתי בפסק רבנו בהלכות תשובה (ב, ח), וכֹה דבריו:
"אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר: 'כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [דב' ד, ז]".
הזמן שחכמים קבעו לשוב בתשובה, דהיינו בעשרת-הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים, הוא זמן תשובה ליחיד, אך לציבור, בכל עת ובכל שעה תשובתם רצויה ויפה. וביתר ביאור: חכמים קבעו זמן ליחיד שבו הוא יכול להתמקד בכניעתו ובשיבתו לפני ה' יתעלה, כי אם לא היה זמן מיוחד ליחיד, לא היה מעוֹרֵר שיעוררוֹ לשוב בתשובה, וגם המעטים ששבים בתשובה באמת ובתמים ובלבב שלם לא היו עושים זאת, אלא שוקעים בהבלים ובשגרת החטאים. קצרו של דבר, עשרת ימי התשובה שקבעו לנו חכמים, נועדו לעודד את היחיד והציבור לתשובה.
וביתר ביאור: חז"ל קבעו לנו את יום ראש-השנה יחד עם עשרת-ימי-התשובה כדי לשוב לה' יתעלה, וזאת כדי לעודדנו מבחינה נפשית ופסיכולוגית לשוב לה'. אך לפי האמת האדם נדון בכל יום ויום, ובכל שעה ושעה, ודינו מותאם לפי התנהגותו ומחשבותיו בכל עת ובכל שעה.
נמצא אפוא, שדינו של האדם אינו תלוי ועומד בראש-השנה דווקא, והאדם אשר ישוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם בכל עת ובכל שעה – תשובתו תתקבל לפני הבורא, ודינו וקרבתו לה'-אלהים-אמת נבחנת ומותאמת בכל רגע-ורגע מחייו לפי מידת יראת השמים שבליבו.
"וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח).
והנה לפניך דברי חכמים ע"ה במסכת ראש השנה (טז ע"א), וכֹה דבריהם:
"תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר-דין שלהם נחתם ביום-הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר-דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש-השנה וגזר-דין שלו נחתם ביום-הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: 'וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: 'לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ'".
"מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ, וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יז–יח).
נמצא, שדעת רבי יוסי ובעיקר רבי נתן, היא ההכרה הדתית העמוקה ביותר: בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע האדם עומד לדין. משמעות הדברים היא, שאדם בעל הכרה דתית עמוקה, לעולם ה'-אלהים-אמת יהיה בדעתו, ולעולם יראתו ומחשבתו ושכלו ינהיגו את מעשיו.
לדברים הללו רבנו הרמב"ם רומז בסוף פירושו למסכת ראש השנה (א, ב), אחל במשנה ולאחריה פירוש רבנו: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: 'הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם' [תה' לג, טו]". ועתה כאמור לפירוש רבנו שם, וכֹה דבריו:
"בני מרון – הצאן. ותרגום כבשים – אמריא. כלומר שמחשבים עם בני אדם ודנין אותם לבריאות ומחלה ומוות וחיים וזולת זה משאר מצבי האדם. ופשט לשון זה ברור כמו שאתה רואה, אבל סודו ועניינו אין ספק שהוא קשה מאד".
קצרו של דבר, ראש-השנה הוא יום "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויק' כג), יום שנועד להזכירנו שאנו עומדים לדין בכל עת ובכל שעה. כלומר, אין לְפַנּוֹת את ה' מדעתנו, ובכל עיתותי חיינו עלינו להיות חדורי יראת-שמים ודבקים בה' יתעלה בכל עת ובכל שעה, וכדברי רבנו במורה (ג, נא):
"ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [בהקב"ה], והזהירו על-כך [חכמים] ואמרוּ: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם', ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומר: אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף-עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר: לא אפול".
וביחס לדרשת חכמים ע"ה שנזכרה בדברי רבנו במורה, ראו נא את דברי חכמים במסכת שבת קמט ע"א, והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין י), אשר מצטט את דבריהם שם:
"ובפרק שואל אדם מחברו [שבת שם] [נאמר:] כְּתָב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויק' יט, ד]. מאי תלמודיהּ? אמר רבי יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם".
וההכנה הראויה לראש-השנה ולכל עת ולכל שעה, היא השיבה והניסה לה' יתעלה: להיכנע לפניו, לקבל את מלכותו ואלהותו בענווה ובהכנעה אין-קץ, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' נא, יח–יט; קמה, יח).
"וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דב' ד, כט).
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל, יא–יד).
"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), כלומר, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופני ניהול מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.
בתמונת שער הרשומה: תיאור מסע הגלות מאת ז'אק טיסו.
Comments