סעודה רביעית – היש לזה מקור נאמן?

שמעתי שרבים מצאצאי המינים התועים מקפידים על סעודה רביעית, ומכריחים את עצמם לאכול ולשתות במוצאי-שבת כדי להשיג הזיות וסגולות דמיוניות. בַּשורות הבאות הנני מבקש לדון בעניין זה לאורם הזך והצלול של חז"ל ורבנו הרמב"ם – מעתיקי השמועה הנאמנים.


נחל בעיון בהלכות שבת (ל, ה), וכך פוסק רבנו שם:


"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו".


פשט ההלכה עוסק באדם שמבקש לאכול דבר-מה בערב שבת או במוצאי שבת. כמו כן, כמובן שביחס לערב שבת לא מדובר בסעודת משתה גדולה, שהרי הדבר אינו מכבוד השבת, וכפי שפוסק רבנו בהלכה ד שם:


"אסור לקבוע סעודה ומשתה [דהיינו סעודה גדולה וחשובה] בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף-על-פי-כן, מכבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה [לאחר 9.5 שעות זמניות] מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול".


מותר אפוא לאדם לאכול ולשתות בערב שבת, ברם, ההלכה הראשונה שראינו לעיל מחייבת את האדם לסדר את שולחנו ולאכול באופן מכובד. והוא הדין במוצאי שבת, כי מכבוד השבת שגם הסעודות שבערב שבת ובמוצאי שבת יהיו מכובדות, וכמו שרבנו קובע בהלכה: "כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו", ולא מכבוד השבת שהאדם יאכל בין תנור לכיריים או בדרך עראי.


גם מהמשך הלכה ה עולה באופן ברור, ששולחן ערוך מבעוד יום הוא מכבוד השבת:


"וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת – שכל אלו לכבוד שבת הן".


קצרו של דבר, אם האדם מבקש לסעוד את לבו בערב שבת או במוצאי שבת, עליו לסעוד את לבו באופן מכובד, משום כבוד השבת הסמוכה.


מן האמור לעיל עולה באופן צלול ומפורש, שאין שום חובה לדעת רבנו לסעוד סעודה רביעית, אדרבה, רבנו אפילו לא מחייב בסעודה שלישית (ואפילו לא ראשונה ושנייה) במקום שהיא עלולה להזיק לבריאותו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות שבת (ל, ט), וכֹה דבריו:


"חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת: אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה – פטור משלוש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שתי כיכרות, וכן בימים טובים".


וילחץ אל הקיר


על-אף שהדברים ברורים ופשוטים מאד להבנתי, קאפח השכיר התעוור מלהבין את פשט ההלכה הברורה כל-כך, הסתבך ונלחץ שם לחינם, ופירש פירוש תמוה מאד, וזה לשונו:


"וברור [ברור?] שהכוונה במוצאי שבת בסוף יום השבת עצמו, כמו בערב שבת שהכוונה לליל שבת, וכדפרש"י [...] דסעודה שלישית במנחה, ודלא כיש טועים שפירש מוצאי שבת בלילה".


כדי לשלול את חובת סעודה רביעית, קאפח נדחק לסלף את דברי רבנו. קאפח טען שכוונתו של רבנו אינה לסעודה רביעית אלא בעצם לסעודה שלישית, וכן אין כוונתו לסעודה בערב שבת אלא לסעודה ראשונה של ליל שבת. האמנם ניתן לדחוק כך את פשט ההלכה?


והנה היא שוב לפניכם:


"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו".


מן ההלכה עולה באופן ברור שמדובר בסעודות רשות ולא בסעודות חובה, שהרי נאמר בהלכה: "ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית", כלומר, לפי ההלכה חובת סידור השולחן תלויה בצורך האדם, ובמלים אחרות, אם אין לאדם צורך אישי לאכול כזית הוא פטור מסידור השולחן. ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שמדובר בסעודות השבת שהרי הן חובה ולא רשות.


כמו כן, נאמר בהלכה: "מסדר שולחנו במוצאי שבת", ואיך קאפח פירש שמדובר בסידור השולחן בשבת לסעודה שלישית? וכי סעודה שלישית היא במוצאי שבת? זאת ועוד, ההלכה חותמת במלים: "כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו", וכי סידור השולחן ביום השבת לסעודה שלישית הוא מכבוד השבת ביציאתו? והלא עדיין אנחנו נמצאים בתוך השבת עצמה...


קצרו של דבר, אין שום צורך בדחקו האורתודוקסי של קאפח כדי לשלול חובת סעודה רביעית, ודוחקו ושיבושו של קאפח גרמו להיפך הגמור: שהרי ניתן בקלות לטעות ולהסיק מדוחק פירושו של קאפח שלדעת רבנו כן יש חובה לסעוד סעודה רביעית, וקאפח שגה בלחצו.


וכבר לימדנו רבנו שמי שמנסה להוכיח דבר אמת בתירוצים דחוקים (כל-שכן בשיבושים כל-כך ברורים ומפורשים) גורם נזק לדרך האמת ולהשקפת האמת שאותה הוא מבקש ללמד, כי הרואים שיראו את תירוציו, יסברו שהשקפת האמת או הִלכת האמת נשענת על דוחקי דוחקין, וישללוה וידחוה ממחשבתם. וקאפח בעצמו אומר את הדברים הללו ובאופן מפורש בהערותיו למורה (עמ' תמא): "מי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו".


והנה דברי רבנו במורה (ב, טז):


"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות".


וקאפח מוסיף שם:


"כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות [כל-שכן שגויות], גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו".


ושוחד הממון עיוור את קאפח מראות נכוחה, וגרם לו לסטות ולעקם הלכה פשוטה. ובנדון דידן השוחד גרם לו להרבה יותר חמור מכך: להחדיר את פירוש רש"י לדברי רבנו, שהרי קאפח טען שרבנו מפרש כמו פירוש רש"י, ולא ידע ולא יבין שרש"י היה מין וסכל כעור ביותר. אגב, רש"י פירש שם: "יסדר אדם שולחנו בערב שבת – ללילי שבת", וכאמור אין שחר לפירושו.


"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם [וכל שכן עיני חוצבי התורה ודברי רודפי הבצע שרוממו מינים והפכום ל"קדושי עליון" ול"גאוני עולם" והחריבו בזה את דתנו]" (דב' טז, יט).


מבט על סוגית הגמרא


נצרף לדיון שאלה שנשאלתי בעניין הנדון, והנה לפניכם לשון השואל, ר' נאור טויטו הי"ו:


יש לעיין בדברי הגמרא שמהווים את המקור לפסק רבנו (מסכת שבת קיט ע"ב):


"אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית.


חמין במוצאי שבת מלוגמא [=רפואה] פת חמה במוצאי שבת מלוגמא.


ר' אבהו הוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימֵי בריה אמר ליה לאבוה: למה לך לאפסודי כולי האי? נשבוק כולייתא ממעלי שבתא [ולא נצטרך לשחוט עגל רק לצורך כלייתו]. שבקוהו [הניחו לאותו עגל ולא שחטוהו] ואתא אריא אכליה".


מהמשך הגמרא משמע שיש עניין לסעוד סעודה רביעית בפני עצמה, שכן נאמר שם "פת חמה במוצאי שבת – מלוגמא", וכן נאמר שר' אבהו היה שוחט עגל כל מוצאי שבת ואוכל ממנו את הכוליה – איך אפוא סוגיות אלו מתיישבות עם דעת רבנו בהלכה כפי שראינו לעיל?


תשובה:


לגבי ר' אבהו, דבריו לא נפסקו להלכה, ואין ללמוד ממעשיו יוצאי הדופן (ואף התמוהים) הלכה שתחייב את הכלל, שהרי לא יעלה על הדעת לחייב את בני האדם לשחוט עגל שלם רק כדי לאכול ממנו כליה, או לעשות כל השתדלות קיצונית מעין זו לקיים סעודה במוצאי שבת.


לגבי האמור בגמרא שחמין ופת הן רפואה במוצאי שבת, ובכן, רוב בני האדם אם יאכלו במוצאי שבת יזיקו לבריאותם (במיוחד בשבתות הקיץ). וכנראה שרבנו כרופא לא קיבל את הדברים הללו. קצרו של דבר, מדובר בהמלצות רפואיות לא בהוראות הלכתיות, ורבנו כרופא הבין שחכמים שגו בהמלצתם, כי בענייני מדעים חז"ל לא היו בקיאים, שהרי הם היו כפופים למדע של חכמי הגויים – והמציאות והרפואה המודרנית מוכיחות את אמיתת פסיקתו של רבנו, ויש רבים שממעטים בסעודה שלישית ויש שאפילו מדלגים עליה לחלוטין, שמא יבולע להם.