דוגמה קדומה לשגגת ניסוח הלכה ותוצאתה

עודכן ב: יול 14

כדי להמחיש את חשיבות הדיוק בניסוח ההלכה לתלמידים ותוצאתו החמורה של ניסוח שגוי, נדון במשנה המפורסמת במסכת אבות לאור פירושו של הרמב"ם, וזה לשון המשנה (א, ג): "אנטיגנוס איש שׂוֹכוֹ קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת שלא לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם".


וכך פירש רבנו משנה זו:


"אמר החסיד הזה [=אנטיגנוס]: אתם אל תעבדו את ה' על מנת שיֵיטיב לכם ויעשה [עמכם] חסד, ונמצאתם רודפים אחר הגמול [=הפרס] ועובדים [את ה'] בגללו, אלא עִבדוהו כעבדים שאינם רודפין אחר חסד ולא הטבה, רצה בזה [=וכוונתו הייתה] שיהיו עובדים מאהבה [...]. והיו לחכם הזה שני תלמידים: שם האחד צדוק ושם השני ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר דבר זה יצאו מלפניו, ואמר האחד לשני כי הרב כבר באר בפירוש שאין שם [=אחרי המוות] לא גמול ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, לפי שלא הבינו מטרתו עליו השלום, ונִדברו זה עם זה וכפרו בתורה, ונתקבצו לזה כת ולזה כת".


מקרה מצער זה של טעות בהבנת דברי הרב גרמה להפסד גדול, והביאה את אבטליון להורות לכל החכמים הבאים אחריו להיזהר בדבריהם (אבות א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותִגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל", וכך כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א): "והקפידו [חז"ל] על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם, ואמרו בכך: 'חכמים היזהרו בדבריכם'".


וכך פירש רבנו את דברי אבטליון באבות (א, יא):


"מים הרעים, כינוי למינות [=כפירה]. אמר, היזהרו בדבריכם ברבים שלא יהיה בהם מקום לטעות, [כלומר מקום] שניתן לפרשוֹ לכאן ולכאן.שמא יהיו שם אנשים פוקרים [=כופרים] ויפרשוהו כפי אמונתם, והרי התלמידים כבר שמעוהו מכם ויחזרו למינות, ויחשבו שכך הייתה כוונתכם, ויהיה בכך חילול שם שמים, כמו שאירע לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס".


ואגב למדנו, כי אזהרת חז"ל לחכמים שבכל דור ודור: "חכמים הזהרו בדבריכם", נוגעת לענייני השקפות ויסודות הדת המחשבתיים! כלומר, על כל חכם באמת וכל-שכן חכם בעיניו להיזהר שלא לפרש ולהורות דברים שעלולים לצמוח מהם השקפות רעות. כמו לדוגמה רש"י, ראש פרשני ההגשמה ותופשי אגדות חז"ל כפשוטן, אשר החדיר אינסוף השקפות רעות לדת משה בפירושיו הנבערים. ויוצאי ארץ אדום, ברוב סכלותם ותאוותם נטו אחר טמטומו ואחר הזיותיו המאגיות האליליות ורוממו ופיארו את פירושו, והנציחו את מעמדה של דת משה כדת חשוכה פרימיטיבית ועלובה, וכמו שאומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק על תוצאת השתתת הדת על לימוד אגדות חז"ל כפשוטן: "רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה".


מה הייתה טעותו של אנטיגנוס?


המקרה הזה של אנטיגנוס איש סוכו, שלא דייק בהוראתו לתלמידיו, משמש לקח לדורות למורי ההוראה, בדבר החשיבות הרבה שיש לַדִּיּוּק בהוראת ההלכה והמעשה לרבים. ברם, עדיין לא ברור מה גרם לצדוק ובייתוס לטעוֹת בהבנת דברי אנטיגנוס?


נבחן אפוא את דברי אנטיגנוס, הוא אמר לתלמידיו: "הוו כעבדים [...] על-מנת שלא לקבל פרס". נראה לי כי טעותו של אנטיגנוס הייתה במיקום מלת השלילה בהוראתו. כלומר, היה על אנטיגנוס לנסח את הוראתו לתלמידיו כך: "שלא על-מנת לקבל פרס". דהיינו להקדים את מלת השלילה שלאלפני "על מנת" ולא להצמידה לעניין קבלת הפרס, ומדוע?


כאשר מלת השלילה רחוקה מעניין קבלת הפרס הדגש הוא בשלילת ה"על מנת" דהיינו בשלילת הרצון והמגמה לקבל שכר, כלומר שלילת השאיפה לקבל שכר וכפי שאנטיגנוס החסיד באמת התכוון בהוראתו, שיהיו עובדים מאהבה. ברם, כאשר מלת השלילה צמודה לעניין הפרס היא נסובה על הפרס עצמו ושוללת את הפרס מעיקרו, דהיינו שעליהם לשמש את רבם מתוך ידיעה (כוזבת) שאין פרס כלל. נמצא, כי למיקום מלת השלילה: "שלא" יש משמעות כבירה ביחס לנושא השלילה: שלילת ה"על מנת" שהיא שלילת השאיפה לקבל פרס; או שלילת ה"לקבל פרס" דהיינו עצם אמיתת קיומו של הפרס עצמו בחיי העולם-הבא, וקניית ההשקפה המשובשת והשקרית שאין שכר למצוות כלל.


ונצרף את פסק רבנו בהלכות תשובה (י, ז):


"ועוד אמרו חכמים: 'במצוותיו חפץ מאוד', במצוותיו ולא בשכר מצותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווין לנבוני תלמידיהן ומשכיליהן בייחוד: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל כלום, אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה".


ומָרי מעיר שם וזה לשונו:


"ועל-פי נוסח זה [נוסח המשנה לעיל] ניסח רבנו את דבריו כאן [במשנה-תורה]. ונוסח זה הוא שמצאו בו תלמידיו מקום להטעות את אחרים כפי שכתב רבנו בפירושו שם. אבל אילו אנטיגנוס אמר דבריו כפי נוסח המשנה בנדפסים 'שלא על-מנת לקבל פרס' לא היה מקום רב לטעות, ולא היו חז"ל מקפידים עליו על שלא נזהר בניסוח דבריו".


לקח לדורות


מדברי אנטיגנוס איש שוכו אנו למדים כי ישנה חשיבות רבה לַדִּיּוּק בפסק ההלכה במיקום מלת שלילה אחת! ומיד צריכה להישאל השאלה: האם לא נודעת חשיבות ליותר מכך? דהיינו לעצם הוספת עשרות אלפי ספרי חידושי הלכה ומנהג? ואולי גדולה מזו, שגגת אנטיגנוס אירעה בדברים שמסר בעל-פה לתלמידיו, האם לא נודעת חשיבות ליותר מכך? דהיינו לכתיבתם בפועל של רבבות ספרי הלכה ומנהג ללא פיקוח ובקרה?


ריבוי הספרים גורר לאנדרלמוסיה הלכתית חריפה וזו מדרדרת לכאוס דתי והשקפתי מוחלט. זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה. וכאשר ניצב הלומד מול מאות מדפי הספרים בספריות כתבי ההלכה והחידושים, הוא עומד תוהה ובוהה, אַיֵּה דרך האמת? הרי את כל ימיו ולילותיו הוא יכול לבלות ולכלות בקריאת ספרים, ואף שירכוש לעצמו ידיעות לכלל דעה לא יגיע (וכבר ראיתי לא מעטים אשר כילו את כל ימיהם בהבלי הכוייללים וההזיות והגיעו לגיל זקנה והינם תוהים ובוהים, רועדים ומפוחדים מכל זיק של השכלה ודעת).


וגרוע מזה, ריבוי השיטות והסברות עלול לבלבלו, עד שגם הידיעות שכבר נדמה לו שרכש, ירחשו במוחו אחוזות תזזית: איזו היא הדעה הנכונה שעליו לאמץ ואיזו היא הדרך שראוי לילך בה? תסכולו עלול להביאו למאוס בלימוד התורני, שהרי מטר האותיות והסברות מסב לנפש צער רב ותחושה של יגיעה לריק ולשווא. העדר עונג רוחני אמיתי וייסורי הריקנות מן האמת, ידרדרו את מבקש החכמה לשקוע באשליית החיצוניוּת ובדמיונות גדוּלה כוזבים (גדויילים), ואלה ישבשו את שכלו בהזיה שדרכו המשובשת היא דרך האמת, וכל שזולתה כפירה.


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט, יג–טו).


ופסוקים אלה הולמים בדיוק מפליא את הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית אשר מקדשת את החיצוניוּת ומפעלי השטיבלאכים ("בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי"); ומרחיקה את לימודי המדעים שבהם מתרוממים באמת להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם ("וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי"); ומקיימת את המצוות כאילו היו סגולות מאגיות המביאות לתועלת גשמית ללא מחשבה ושאיפה להבין את מהותן ותכליתן ("וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"). והתוצאה היא, שחכמיהם הופכים להיות טיפשים מטופשים דיוקנאות של אלילים זקנים מהובלים ומיובלים, אשר חלקם ערמומיים וחלקם בהמיים ("וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר").


הפסוק השלישי לעיל מתאר את השלב הבא, והוא יצירת דת חדשה אשר תתאים לסכלותם תוך מחיקת והסתרת דת האמת ("הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה"), אך בשל העדר ידיעת השם אין להם תריס בפני ייצר הרע והוא מכלה בהם את זעמו בחדרי חדרים: ("וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם"), וסופם גם לבוא לידי כפירה בסתר לבם: ("וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ").


וצחנת השטיבלאכים הסמיכה והרצוצה עולה ובוקעת לשמים, צחנת הגופות הכבדים עמוסי התאוות והרימה המתנדנדים הלומים כאילו הם פועלים גדולות ונצורות "בעליונים", צחנת בגדי השטעטל הפולני שנועדו לשלג האירופי הגלותי, וצחנת השקפות המינים ושאר ההזיות האליליות אשר מרקיבות את עצמותיהם, ואף-על-פי-כן הם אוחזים בהן באדיקות.


"אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב, כז–כח). כמספר עיירותיך בפולין כך היו אלהיך, ומכל עיירה עלובה בפולין הארורה יצא איזה עגל שקיבלוהו עליהם לאלוה.

61 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!