במשלי (כד, כה–כו) נאמרו שני פסוקים חשובים בענייני מצות התוכחה: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב, שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים", ושם פירש רס"ג:
"[בפסוקים אלה ישנם] שלושה [דרכים] שבהם יתהלל איש האמת והצדק: [1] אמרוֹ: 'יִנְעָם' הנועם מאת ה', שנאמר: 'וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ' [תה' צ, יז]; [2] ואמרוֹ: 'בִרְכַּת טוֹב' מזה [=מבעל-הדין שהדיין] שפט לו בצדק, לפי שהוא [=בעל הדין] מתפלל לשלום הדן לו בצדק ומברכוֹ [...]; [3] ואמרוֹ: 'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק' [...] ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו ואף-על-פי שהוא מכאיב לו כמי שמנשק פיו מאהבה. [...] וכבר המשיל דוד את תוכחת המוכיח בעיני הצדיק כשמן על הראש, באמרוֹ: 'וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ' [תה' קמא, ה]. ואפילו מכת המוכיח למקבל התוכחת היא טובה וחסד, שנאמר: 'יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי' [שם]".
נשים לב, שפירושו השלישי של רס"ג לעיל: "'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק' [...] ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו ואף-על-פי שהוא מכאיב לו כמי שמנשק פיו מאהבה", תואם את עניין התוכחה שנאמר בפסוק הקודם שבו נאמר: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם", וזו ראיה חזקה לאמיתתו ולדיוקו.
ויש ללמד את הדברים האלה לכל מכחישי האמת ובעיקר לאלה החכמים בעיניהם, מפני שאף-על-פי שמוכיחים אותם ומציגים בפניהם ראיות אמיתיות ומבוססות, בהירות בשחקים – הם מתעקשים להפנות עורף לדרך אמת ולשגות בדרכי חתחתים, וכמו שתיארם הנביא עמוס (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבו". ולא רק זאת, אלא שהם שׂוֹטמים את המוכיחים אותם – ועולם הפוך ראיתי, המינים הארורים הפכו לגדוילים ואנשי האמת לאפיקורוסים.
זאת ועוד, בתוך פירוש רס"ג שם, הוא מותח ביקורת על פירוש אחֵר, וכֹה דבריו:
"ולא כפי שמדמה אחד ההמוניים כי פירוש 'יִשָּׁק', שהאומר את הנכון ראוי לנשקו על פיו, לפי שלא אמר: 'שפתים יוּשָּׁק', אלא אמר: '[שְׂפָתַיִם] יִשָּׁק' [מי שנושק הוא המשיב דברים נכוחים], הוא שנושק [הדיין] את פי בעל-הדין שהוא דן אותו, בעשותו עמו חסד והצילוֹ מלעשוק".
כלומר, אם כוונתו של שלמה המלך ללמד אותנו שראוי לנשק את מי שאומר דברים נכוחים, הוא היה אומר: "שפתיים יוּשָּׁק משיב דברים נכוחים", דהיינו, יוּשָּׁק על השפתיים של המשיב דברים נכוחים. אולם, שלמה אומר: "שפתיים יִשָּׁק משיב דברים נכוחים", דהיינו, מי שמשיב דברים נכוחים (=המוכיח) הוא כמי שמנשק את מקבל התוכחה על שפתיו! וכך בדיוק אומר רס"ג בפירושו הקצר: "המשיב דברים נכונים [=המוכיח, הוא] כמי שמנשק את השפתיים [=של שומע התוכחה]", וכמו שאומר רס"ג גם בפירושו הארוך לעיל: "ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו, ואף-על-פי שהוא מכאיב לו, כמי שמנשק פיו מאהבה".
וייתכן שזהו המקור של אריסטו לאמרתו המפורסמת "קבל האמת ממי שאמרו", שהרי אם אנחנו מחויבים להתייחס לדברי אומר האמת כאל דברי אהבה, וכאילו הוא מנשק אותנו על שפתינו – ברור שאנחנו גם נקבל את דבריו ברצון ובהוקרה ובאהבה כפולה ומכופלה.
ילדים ללא דעת הינם צער להוריהם
במשלי (כד, כז) נאמר: "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ", ושם פירש רס"ג: "פשט דיבור זה העצה למי שמתכונן לישא אשה שלא יתחיל בכך עד שיעתד [=שיתכונן ויכין] לו מקצוע, ויידע שיש במה שיכניס לו מקצועו [=דהיינו שכבר ייכנס למעגל התעסוקה] כדי לפרנס אותו וילד או שניים העלולים להיות לו, הרי כאשר יתחתן בתנאים אלו ולא נשאר אלא תמידות הכנסתו – יבטח בה' שיתמידנה לו, ויהיה 'בית' לפי הביאור הזה אשה".
והוסיף וכתב שם קאפח השכיר בהערה על דברי רס"ג הללו: "כתב רבנו 'ילד או שניים' בהתאם לשיטתו שאין להרבות ילדים בלי שיהא לך כדי לפרנסם ולחנכם [...] וסובר רס"ג כי בזמן הזה יוצא האדם חובת מצות פריה ורביה בהולידו או זכר אחד או נקבה אחת [...] ראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי לבראשית ד, הערה 8 [וכך נאמר שם משמו של רס"ג: 'וכל זה באותן הדורות שהיו ימיהם ארוכים, אבל עתה [די] באחד מהם בלבד, זכר או נקבה']".
והנה רק קמצוץ מדברי רס"ג בעניין זה בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שה–שו):
"ואחרים נראה להם [שהמטרה המרכזית של בני-האדם בעולם-הזה היא] שיתאמצו בבקשת [=בהולדת] הילדים [...] והתבוננתי במה שאמרו [...] ונקודת טעותם של אלה היא מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד בלעדי שאר הדברים [כלומר מביאים ילדים מבלי לדאוג לצרכיהם]. [...] ואיזו טובה תהיה בגידולם אם לא הייתה שם חכמה ולימוד? ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים הללו? ואינם אלא הוספה בצער ההורים".
למדנו אפוא מדברי רס"ג שהבאת ילדים אינה רצויה אלא-אם-כן יש לו לאדם משאבים ויכולת לכלכל אותם ולדאוג לכל צרכיהם – רק אז מדובר במצוה, ובמיוחד רק כאשר יש יכולת לאב להעניק להם חינוך ולימודים שבהם יתרוממו משפלות החיות והבהמות למעלת בני האדם, כי מה תועלת יש בשֵּׁדים? ומה שמטיפים בחברת המינות החרדית להוליד כמה שיותר ילדים, מדובר בהטעיה וניצול חמורים, כי כל שאיפתם של אותם אלילים מזוקנים היא לבנות סביבם כוח חברתי כלכלי ופוליטי. ולכן הם מתעלמים מהקשיים העצומים שבחינוך ובגידול ילדים ללא יכולת ומשאבים, ומשקרים ביודעין לחסידיהם השוטים, עובדי האלילים האילמים, כי כל מה שמעניין את אותם הכומרים הנתעבים היא תועלתם האישית ותועלת מקורביהם וקרוביהם.
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).
עוד אומר רס"ג על הפסוק הנדון:
"ומן הכלול בו, שיתחיל האדם בצרכי העולם-הזה ההכרחיים לפני ענייני העולם-הבא, לפי שאין להגיע אל ענייני העולם-הבא כי אם על-ידי צרכי הטבע: המזון והלבוש והמדור, כלומר האוכל והכסות והבית. וגם תיקון המזג [=ניהול הגוף באופן מאוזן] והתנועה [=פעילות גופנית] בניהול נכון, והמנוחה בשיעור כלומר השינה. אבל אם יזניח את ההתעניינות בדברים הללו ויישען על הצום והתפילה [=וכל שכן כאשר האדם אינו בוחר לעצמו בחיי עניות, ורודף אחרי המותרות] לא יסתדר לו הדבר ולא ישלם, ויהיה בית לפי הביאור הזה העולם-הבא".
מדברי רס"ג עולה, כי אסור לאדם לשקוע בלימוד התורה ולהזניח את צרכיו וצרכי בני ביתו, וסופו של אדם כזה יהיה שגם לימוד התורה לא יעלה בידו. וכל זה אפילו כאשר מדובר בלימוד תורת אמת, כל-שכן וקל-וחומר בתורת המינות החדשה מהר שעיר. ולא מעטים מן הקרויים "אברכים" אשר שולחים את נשותיהם להיות שפחות עבודה, בחוץ ובבית, בעוד הם מחממים את כיסאותיהם ומנענעים את הסטנדרים בין הפסקות הקפה, הסיגריה, האכילה והשתיה.
ועוד בעניין האמור לעיל ראו: "תכנון המשפחה לאורם של רס"ג והרמב"ם".
"וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד" (מש' כה, כז)
במשלי (כד, כח–כט) נאמר: "אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ [=לפתותו] בִּשְׂפָתֶיךָ, אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ", ושם פירש רס"ג בתרגומו-פירושו הקצר: "אל תהי עד חינם לרעך לפתותו בשפתיך", ובפירושו הארוך הוסיף וביאר את כוונתו:
"הזהיר בשני הפסוקים הללו על מין ממיני החניפות, והוא שיעיד האדם על חברו במעלות שאינן בו כדי לפתותו בכך [שייטיב עם המתחנף]. והסמיך לדבר זה ההלוואה והגמול, והוא שיהא אחד מן השניים מתאר את חברו ומספר את טובותיו, גמול למה שקדם לו ממנו כיוצא-בכך [=גמול לשבחים שהעניק לו קודם לכן], או שיתחיל [הוא לשבח את חברו] כדי שיגמול לו גם הוא כיוצא-בכך [וכמו שנאמר: 'וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד' (מש' כה, כז)]. ובכלל הגמילה האסורה הזו שהיא כעין טובה, מנע מלגמול לרע ברע, אלא שזה יותר חמור [כלומר הנקמה]".
ועל שיטתם של שכירי הדת לגמול זה לזה בתארי כבוד מסולסלים, כתב רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, שם הוא מספר על האיגרת שכתב אליו זכריה הפתי (המשנה לראש הישיבה) ובה הוא משבח ומרומם את חברו שמואל אבו עלי (ראש הישיבה); וכן על האיגרת שקיבל רבנו לאחר מכן מאת אבו עלי שבה הוא משבח את זכריה הפתי – ונמצאו גומלין זה את זה. מטרתם הייתה לקבל תשובה אוהדת כדי שיוכלו לפרסמה ולטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם.
והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט) בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה הפתי] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה [שרבנו כתב לו] ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל אבו עלי – ראש הגלות] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.
וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל אבו עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו [והכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירן בשל מיעוטן]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פרק ד דדמאי שאינם נאמנים להעיד על סחורתם]".
זו היא אפוא דרכם של הכומרים השכירים, לגמול זה לזה בדברי שבח וחנופה, כדי לרומם את עצמם וחבריהם וכדי לקיים ולרומם את ממסד חציבת הדת והפקת טובות ההנאה. ולא לחינם זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים לדורותיהם, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה, ענווה מעושה והכנעה מדומה, במטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו שם:
"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [ורבנו שגה בזה, שהרי אין לנהוג מנהגי חברות במחללי-שם-שמים] [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כֹּה".
אגב, מעניין מאד שהרמב"ם השאיל את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. כלומר, כמו שאין להאמין לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם גדולי גללי וטחורי האסלה בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".
Comments