top of page

תכנון המשפחה לאורם של רס"ג והרמב"ם

עודכן: 8 במרץ 2023

נשאלתי בעניין זוג שיש להם שלושה ילדים, ויש חשש שהריון נוסף יסכן את בריאותה של האשה: האם מותר לאיש להשתמש באמצעי מניעה? ובכן, בְּמקום שיש סכנה לבריאותה של האשה אין שום שאלה, שהרי ספק פיקוח נפש דוחה אפילו את השבת החמורה, ולכן, חובה על האיש להשתמש באמצעי מניעה כדי להרגיע את אשתו ולהבטיח את בריאותה (ואין לחייב את האשה להשתמש באמצעי מניעה, שהרי כידוע בליעת כימיקלים מזיקה לבריאותה).


ויש להוסיף ולשאול: ומה ביחס לזוג שיש להם כבר בן ובת, האם מותר להם להסתפק בקיום מצות פרו-ורבו מן התורה? האם מותר להם להשתמש לכתחילה באמצעי מניעה?


ובכן, נראה לי שמותר להם לכתחילה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות אישות (טו, א):


"האישה שֶׁהִרְשָׁת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר: 'פְּרוּ וּרְבוּ' [בר' א, כח]".


נמצא, שאם האיש אינו רוצה לקיים עוד מצות עונה, והאשה מסכימה לכך, מותר לאיש שלא לחיות עוד עם אשתו. משמעות החלטה שכזו היא למעשה הימנעות מהוֹלדת עוד ילדים! כלומר, ברור מהלכה זו, שאם האיש והאשה מחליטים יחדיו שהם אינם מעוניינים להוליד עוד ילדים, מותר להם להשתמש באמצעי מניעה, שהרי התירו להם אפילו לבטל מצות עונה.


ושאלה גדולה קמה וניצבה: והלא חכמים ע"ה ציוו על האדם להוסיף ולהוליד בנים ובנות, וכמו שרבנו פוסק בהמשך הפרק בהלכות אישות שם (טו, טז), וכֹה דבריו:


"אף-על-פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצֻווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח – שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם".


איך אפוא התירו חכמים לאיש להימנע מלקיים מצות עונה ברשותה של האשה?


ובכן, חובה לבאר שההלכה האחרונה הזו היא הלכה על דרך המוסר וההמלצה, ולא על דרך החובה, ולכן רבנו מוסיף: "שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם". כלומר, מכיוון שמדובר בהלכה שהיא על דרך ההמלצה המוסרית, רבנו רומם את חשיבותה בדברי מוסר.


ברם, לא אסתפק בזה, ובפרק הבא אנתח את הביטוי "מצות חכמים", ואבסס את המסקנה, לפיה אין כוונת רבנו הרמב"ם בהלכות אישות (טו, טז) לחובה, אלא להמלצה מוסרית בלבד.


"מצוַת חכמים" – חובה או המלצה מוסרית?


כהקדמה לפרק זה אחזור על ההלכה הנדונה מהלכות אישות (טו, טז): "אף-על-פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצֻווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח – שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם. וכן מצות חכמים היא שלא יישב איש בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד".


נמצא, שהביטוי "מצֻווה מדברי סופרים" (אשר מופיע פעם אחת בלבד ב'משנה תורה') זהה לביטוי "מצות חכמים", כלומר, אם נצליח להבין את משמעות הביטוי "מצות חכמים" ברחבי "משנה תורה", נצליח להבין את דעת רבנו בעניין מעמדה של הוראת חכמים להוסיף ולהוליד בנים: האם מדובר בהוראה מחייבת כגזירה, או שמא מדובר בהמלצה מוסרית בלבד?


ובכן, בנוסף להלכות אישות (טו, טז), הביטוי "מצות חכמים" מופיע שבע פעמים ב"משנה תורה" (בסך-הכל שמונָה מופעים), וברובם המוחץ הוא מבטא המלצה מוסרית, ולא מצות עשה מדברי סופרים. הבה נבחן את שבע ההלכות שבהן מופיע הביטוי "מצות חכמים":


א) בהלכות ברכות (ו, ב) פוסק רבנו כך:


"כל הנוטל ידיו, בין לאכילה בין לקרית-שמע בין לתפילה, מברך בתחילה: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים', שזו [=נטילת ידיים] מצות חכמים היא [ונקבע לומר בברכה 'וציוונו' מפני] שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' [דב' יז, יא]".


לדעת רבנו נטילת ידיים לאכילה היא בגדר המלצה מוסרית, שהרי רבנו פוסק בהלכות ברכות (ו, יט): "לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף-על-פי שלא נטל ידיו". כלומר, אדם רשאי שלא ליטול ידיו לאכילת פת כל ימי חייו, ובלבד שילוט את ידיו במפה. אמנם, לגבי קרית-שמע ותפילה מדובר בחובה, אך הואיל ובהלכה נכללת גם המלצה מוסרית, רבנו ניסח את ההלכה בלשון של המלצה מוסרית כדי שהיא תכלול גם את נטילת הידיים.


ב) בסדר התפילה של רבנו בסוף ספר אהבה נאמר כך (הלכה כח):


"בעת שיאמר שליח ציבור: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', כל העם עונין: 'אמן'. ובעת שהוא אומר תחילה: 'ואִמרו אמן', כל העם עונין: 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלמא ולעלמי עלמיא'. ומצות חכמים הראשונים לענות: 'אמן יהא שמיה רבה מברך', בכל כוחו של אדם".


וברור שמדובר בהמלצה מוסרית בלבד, ומי שלא ענה "אמן" בכל כוחו, אין בידו עוון.


ג) בהלכות אישות (ג, כה–כו), רבנו פוסק כך: "[א] מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו; [ב] וכן מצוה על האישה שתקדש עצמה בידה יותר מעל-ידי שליח; [ג] ואף-על-פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה; [ד] וכן האיש, אין ראוי לו שיקדש קטנה; [ה] ולא יקדש אישה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה, או שוכב עימה והוא שונאה".


וברור שכל הדינים בהלכה הזו הם בגדר המלצות מוסריות בלבד.


ד) בסוף הלכות סוטה רבנו פוסק שתי הלכות שנוגעות לענייננו, וכֹה דבריו:


"מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן, שנאמר: 'וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ' [במ' ה, יד; ה, ל], וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה בטלה, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו – הרי זה קינוי".


"אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה והזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן, ופוקד דרכיהם תמיד, עד שיידע שהם שלמים מכל חטא ועוון – הרי זה חוטא, שנאמר: 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא' [איוב ה, כד]".


יש סתירה לכאורה בין שתי ההלכות, בראשונה רבנו פוסק: "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן", ובאחרונה רבנו פוסק: "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה". ולכן, נראה שמצות החכמים הנדונה חלה אך ורק לאחר שהאיש שוחח עם אשתו בעניינים הללו "בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה והזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול", ודבריו לא הועילו. ואף-על-פי-כן, רבנו אינו פוסק שמדובר בחובה, שהרי "אין ראוי לקפוץ ולקנאות", כלומר, הואיל ולעולם יש לבחון את האפשרות של הליכה בדרכי נועם, לא הגדירוהָ כחובה.


ה) בהלכות איסורי ביאה (ב, יד), רבנו פוסק כך: "ומצות חכמים שיישא אדם בת אחותו, והוא הדין לבת אחיו, שנאמר: 'וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם' [יש' נח, ז]". וברור שאין שום מצות עשה מדברי סופרים לשאת את בת אחותו או בת אחיו, אלא, מדובר בהמלצה מוסרית ותו לא.


ו) בהלכות איסורי ביאה (כא, כד), רבנו פוסק כך: "מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או הרהור, ועל זה נאמר: 'וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא' [איוב ה, כד]". וברור שלא מדובר במצות עשה מחייבת מדרבנן, כמו נענוע לולב, אלא בהמלצה מוסרית.


ז) בהלכות סנהדרין (ב, יד) פוסק רבנו כך: "אחד [=דיין] שהיה מומחה לרבים, או נוטל רשות מבית דין – הרי זה מותר לו לדון יחידי, אבל אינו חשוב בית דין. ואף-על-פי שהוא מותר, מצות חכמים היא שיושיב עימו אחרים, אמרו חכמים: אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד". וגם כאן ברור שמדובר בהמלצה מוסרית, שהרי מותר לכתחילה למומחה לרבים לדון יחידי.


***

ויתרה מכולן, השכל הישר מורה, שמצות חכמים לאיש: להוסיף ולהוליד גם לאחר שהוא הוליד בן ובת וקיים מצות פרו-ורבו, היא בגדר המלצה מוסרית בלבד, שהרי יש נסיבות שבהן לא רצוי ואף אסור להוליד מעבר לַמִּצוה מן התורה, כגון: כאשר האשה אינה רוצה לסכן או להחריב את גופה, או כאשר אין לאיש יכולת כלכלית וחינוכית, לגדל ולטפח עוד בנים ובנות – ואז לא רק שהוא רשאי לחדול מלהוליד, אלא אסור לו להוליד עוד בנים, ועל-כך נלמד בפרק הבא.


השקפת רס"ג בעניין תכנון המשפחה


במשלי (כד, כז) נאמר כך: "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ".


ושם פירש רס"ג:


"פשט דיבור זה העצה למי שמתכונן לישא אשה שלא יתחיל בכך עד שיעתד [=שיכין] לו מקצוע, ויידע שיש במה שיכניס לו מקצועו [כלומר, עד שיידע שיש במשכורת שלו] כדי לפרנס אותו וילד או שניים העלולים להיות לו, הרי כאשר יתחתן בתנאים אלו ולא נשאר אלא תמידות הכנסתו – יבטח בה' שיתמידנה לו, ויהיה 'בית' לפי הביאור הזה אשה".


קאפח מסכם בהערה שם את שיטת רס"ג, וזה לשונו: "כתב רבנו [=רס"ג] 'ילד או שניים' בהתאם לשיטתו שאין להרבות ילדים בלי שיהא לך כדי לפרנסם ולחנכם [...] וסובר רס"ג כי בזמן הזה יוצא האדם חובת מצות פריה ורביה בהולידו או זכר אחד או נקבה אחת [...] ראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי לבראשית ד, הערה 8 [וכך נאמר שם משמו של רס"ג: 'וכל זה באותן הדורות שהיו ימיהם ארוכים, אבל עתה [די] באחד מהם בלבד, זכר או נקבה']".


והנה רק קמצוץ מדברי רס"ג בעניין זה בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שה–שו):


"ואחרים נראה להם שיתאמצו בבקשת [=בהוֹלדת] הילדים [...] והתבוננתי במה שאמרו [...] ונקודת טעותם של אלה [=המתאמצים להרבות בילדים] היא מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה [=להולידם] בלבד בלעדי שאר הדברים [=מבלי לדאוג לצרכיהם הכלכליים, החינוכיים והנפשיים] [...] ואיזו טובה תהיה בגידולם אם לא הייתה שם חכמה ולימוד? ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים הללו? ואינם אלא הוספה בצער ההורים [!]".


למדנו אפוא מדברי רס"ג, שאסור להוליד ילדים באופן בלתי מבוקר! אלא-אם-כן יש לו לאדם יכולת לכלכלם, וכן חוסן, ידע ותבונה לחנכם, לטפחם ולגדלם בדרכי המוסר. ויתרה מזאת, לדעת רס"ג אפילו כל זה אינו מספיק כדי שהולדת הבנים תהיה מצוה, אלא, רק כאשר יש לאב יכולת להעניק להם גם לימודים והשכלה רחבה, שבהם יתרוממו משפלות חיות הטרף למעלת בני האדם – כי מה תועלת יש בשוטים? ומה שבימינו מטיפים בחברות מסוימות להביא כמה שיותר ילדים, מדובר בהתעיה וניצול חמורים, כי כל שאיפתם של אותם אלילים מזוקנים היא להרבות את חסידיהם השוטים, וכך לנפח את כוחם החברתי, הכלכלי והפוליטי, למען ישגו בתאוותיהם ובזימותיהם – ולכן הם מתעלמים מהקשיים העצומים שבחינוך וגידול ילדים ללא יכולת ומשאבים, ומשקרים ומתעתעים ביודעין בחסידיהם השוטים, כי כל מה שמעניין אותם הוא תועלתם האישית ותועלת מקורביהם וקרוביהם. "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב).


לסיכום, אם אין לאדם יכולת לחנך ולכלכל, עליו להימנע מלהוליד עוד ילדים, כי מוסר חז"ל להוליד עוד ילדים אינו אלא במקום שיש לאדם יכולת לחנכם ולכלכלם. ויתרה מזאת, מדברי רס"ג עולה, שאם אין לאדם יכולת לחנך ולכלכל אפילו בן אחד או בת אחת, אסור לו להוליד אפילו בן או בת, ואפילו שמדובר במצוה מן התורה, עד שיוכשרו התנאים לחינוכו ולטיפוחו.


זאת ועוד, גם אם יש לאדם כלים לחנך ולכלכל, ככל שהאדם מקדיש את חייו למושכלות הוא רשאי להסתפק בקיום מצות התורה – שהרי מי שחשקה נפשו בתורה מותר לו להימנע אפילו מלשאת אשה, ואם כך, מי שחשקה נפשו בתורה ובמדע רשאי גם למעט בהוֹלדת ילדים.


הוצאת זרע לבטלה?


ואם יַקשו המקשים ויאמרו: והלא שימוש באמצעי מניעה גורם להוצאת זרע לבטלה, שהרי הזרע הזה כבר אינו מיועד להוֹלדת ילדים. ובכן, עליהם יש לתמוה: אשה שנגמר ווסתה ואין לה שום סיכוי להרות, האם קיום מצות עונה עם אשתו זו הוא בגדר הוצאת זרע לבטלה?


וראו נא גם את ההלכה הבאה (איסורי ביאה טו, ז): "לא יישא אדם עקרה, וזקנה, ואיילונית, וקטנה שאינה ראויה לוולד – אלא-אם-כן קיים מצות פריה ורביה, או שהייתה לו אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה". כלומר, האיסור לשאת את הנשים הללו אינו משום הוצאת זרע לבטלה, אלא משום חובת קיום מצות פרו-ורבו, אך אם האיש קיים את מצות פרו-ורבו אין איסור, ובמלים אחרות, גם כאשר הזרע אינו מיועד לפריון, אין בהוצאתו משום הוצאת זרע לבטלה.


ראיה נוספת: רבנו התיר לאיש לבוא על אשתו גם שלא כדרכה (אף שנראה שהדבר מאוס), ויש לשאול: מדוע? וכי אין זו הוצאת זרע לבטלה? והלא אין שום סיכוי בעולם שהאשה תהרה כתוצאה מביאה הפוכה שכזו! אלא ברור, שכל האיסור הוא לזרות מחוץ לגופה של האישה.


נמצא אפוא שהביטוי "הוצאת שכבת זרע לבטלה", אין כוונתו: "לבטלה" – שלא למטרת פריון, אלא "לבטלה" משמעוֹ הוא מחוץ לגופה של האשה, וזאת למיטב הבנתי, משום הפריצות ועזות-הפנים שיש בדבר, וכך מנסח רבנו את האיסור הזה בהלכות איסורי ביאה (כא, יח):


"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ".


רבנו מדגיש שכל האיסור הוא "לזרות מבחוץ", כלומר, אין שום איסור לזרות בפנים ולהוציא לאחר-מכן את שכבת הזרע מגופה של האשה, וכל שלא נאמר איסורו במפורש – מותר הוא. זאת ועוד, כאמור, מותר להימנע מלהביא ילדים לאחר שהאדם קיים את מצות פרו-ורבו.


יתר-על-כן, מהלכה אחרת עולה, שמותר לאיש להוציא שכבת זרע גם מחוץ לגופה של האשה, וזאת כאשר ביאתו היא "דרך איברים", וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, י):


"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה: בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך איברים. ואף-על-פי-כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".


נמצא, שהאיסור להוציא שכבת זרע לבטלה, הוא אך ורק כאשר מדובר בביאה כדרכה או שלא כדרכה, אז אסור לאיש לזרות מחוץ לגופה של האישה. אך כאשר מלכתחילה מדובר בביאה שהיא "דרך איברים", משמע מן ההלכה שמותר לאיש אפילו לזרות מחוץ לגוף האשה!


לסיכום, מותר לאיש ולאשה שזכו לבן ולבת וקיימו את מצות פרו-ורבו, להחליט שהם אינם רוצים להוליד עוד, שהרי ראינו לעיל שמצות חכמים אינה מחייבת, אלא היא בגדר המלצה מוסרית, ולכן, האיש או האשה רשאים להשתמש באמצעי מניעה ככל שיראו לנכון. כמו כן, אין בכך הוצאת שכבת זרע לבטלה, שהרי ביטוי זה נוגע רק למי שדש בפנים וזורה מבחוץ.


המנאפים ביד


כאמור, בהלכות איסורי ביאה (כא, יח) נאמר כך:


"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ".


ובהמשך ההלכה הנדונה רבנו פוסק כך:


"אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די שהוא איסור גדול אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב, ועליהם נאמר: 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' [יש' א, טו], וכאילו הרגו נפש".


ונשאלתי: ומה יעשה האדם הרווק בדורנו, דור הזימה והתועבה? ובכן, עליו להבין שעליו לצמצם ככל שניתן את העוון הזה, כי נדיר מאד שאדם רווק יצליח להתגבר על יצרו לאורך זמן. וכבר אמרו חכמי התלמוד שנשותיהם מצילות אותם מן החטא, ללמדך שאין כמעט דרך להימלט מיצר הרע, אלא לישא אשה טובה יראת-שמים, ולעסוק בתורה ובמלאכה.


ככל שהאדם יותר ויותר יהגה במושכלות כך הצורך הגופני שלו יפחת, ולכן, כדי לצמצם ככל שניתן את ההתבהמות והנטייה אחר הבהמיות, על האדם להעסיק את עצמו במושכלות ולפרך את גופו בהתעמלות או במלאכה, וכאמור, הדבר החשוב ביותר הוא לישא אשה טובה.


זאת ועוד, חז"ל הזהירו מאד בעניין זה עד שאמרו: "וכאילו הרגו נפש", בעיקר מפני שהדבר עלול להפוך להתמכרות שמוציאה את האדם מן העולם בכמה היבטים: 1) בהחלשת גופו עד שכל ימיו הקצרים יהיו מלאי מכאובים וחולאים; 2) בחורבן נפשו עד שהוא יהפוך להיות צל-אדם אשר אינו מסוגל לקיים מערכת יחסים בריאה עם אשה ועם החברה; 3) ובהוצאת האדם מן העולם מבחינת מלאכה ותעסוקה, מפני שהוא יכלה את כוחותיו בזימה וייטרד מלדאוג לצרכיו בכבוד, ומלבנות לו חיים בריאים ומאושרים עם רעייה נאמנה ומשפחה טובה.


כמו כן, העוון הזה תלוי הרבה מאד בהתרחקותו של האדם מן הכיעור, כי ככל שהאדם יְקָרֵב את עצמו לכיעור ולזימה, כך יצרו יגבר, והצורך שלו להתבהם יהיה תכוף וחזק יותר. ולצערנו, בדורנו יש שתי מגרעות גדולות מאד: 1) העדר צניעות קיצונית; 2) נישואים מאוחרים.


ושני הדברים הללו יוצרים ומחריפים מאד את הבעיה הזו בדורנו. אך אם היו הולכים בדרכה של תורה ונושאים נשים בגיל 16–17 כפי ההלכה, לא הייתה מתעוררת בעיה כלל.


והנה לפניכם גם פסקי רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, יט; כב, יז–יט):


"וכן אסור לאדם שיַקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא, אם יבוא לו הרהור יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' [מש' ה, יט]".


"אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומת ובבכייה, שנאמר: 'בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו' [במ' יא, י] על עסקי משפחות. ואמרו חכמים: גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן. ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות האסורות. ואמרו חכמים: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע.


לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להינצל מהן, וייזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: היזהרו בי מפני בתי, היזהרו בי מפני כלתי [כלומר, היזהרו כאשר אתם באים לבֵיתי, שמא תתייחדו] – כדי ללמד לתלמידים שלא יתביישו מדבר זה, ויתרחקו מן הייחוד.


וכן ינהוג להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים – שֶׁאֵלּוּ גורמין גדולים הם [לנפילה ולשקיעה בטומאת הזימה], והם מעלות של עריות [=דרגות המובילות לעריות]. ולא יישב בלא אישה שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. יתרה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה – שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' [מש' ה, יט]".


והנני מאחל לכולנו להתחמם באורה של תורת האמת, איילת אהבים ויעלת חן, וכך כוחותינו השכליים והרוחניים ימלאו את ישותנו בשמחה ובנגוהות משובבים, וכל כוחותינו הגופניים והנפשיים, יהיו רתומים לעבודת ה' ולעשיית הטוב והישר, ישראל אשר בך אתפאר.


"נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי" (יר' טו, טז), "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם" (יש' נה, ב–ג).


מדוע נאסר למנוע הריון באמצעות דישה מבפנים וזרייה מבחוץ?


שאל השואל: אם אכן מותר להשתמש באמצעי מניעה לגבר, מדוע נאסר לזרות מבחוץ?


ובכן, חכמים אסרו למנוע הריון בדרך זו, מפני שמדובר במנהג גויים ובמעשה זימתי שמשחית את המידות. אך התירו למנוע הריון בדרכים אחרות, כגון: מניעת תשמיש, או שלא כדרכה, או דרך איברים, או התהפכות האשה לאחר תשמיש, וקרוב לוודאי שהיו דרכים מותרות נוספות שאינן ידועות היום. ומדוע דש מבפנים וזורה מבחוץ הוא מעשה זימתי שמשחית את המידות? ובכן, כדי לבצעו, על האיש להשלים את הוצאת הזרע בניאוף בידו. וכאמור, חובה להתרחק מאד מן הכיעור הזה, ודברים קשים נאמרו בהלכה לעיל על המנאפים ביד. ואצרף עוד ראיה: בהלכה לא נאסר תשמיש דרך איברים אף-על-פי שהזרע נשפך לחוץ בדומה למי שדש מבפנים וזורה מבחוץ, וזו הוכחה לכך שהאיסור לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ נובע מן הניאוף ביד.


קצרו של דבר, אין ללמוד מן האיסור לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ על-כך שאסור לאדם שקיים את מצות פרו-ורבו מן התורה, וזכה לבן ולבת, להשתמש באמצעי מניעה במידת הצורך.


"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ, הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ, יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תה' קכח).


"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (יש' נד, יג).


סוף דבר


במסכת נדה (יג ע"א) נאמר כך: "אמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לַבַּטָּלָה חייב מיתה, שנאמר: 'וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ' [בר' לח, י]".


וברור כשמש שדברי רבי יוחנן הם בגדר הטפה מוסרית, כלומר, חיוב המיתה שנזכר בדברי רבי יוחנן הוא על דרך ההגזמה וההפלגה, שהרי הקב"ה לא המית את אונן, בנו של יהודה, מפני שהוא הוציא שכבת זרע לבטלה, אלא מפני שהוא סירב להקים לאחיו זרע בישראל!


והנה הפסוקים שם לפניכם (בר' לח, ח–י): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: 'בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ', וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".


כלומר, אונן לא דש בפנים וזרה בחוץ מפני שהוא לא רצה להוליד, אלא מתוך רשעות איומה ושנאה בלתי מוסברת לאחיו המת, ולכן הוא זרה בחוץ, כדי שלא להקים לאחיו שם בישראל! בגלל הרשעות והשנאה והנקמה היוקדת הזו, אשר כמובן מעידות על נפש עכורה ורעה ביותר, הקב"ה החליט להמיתו. אך אם נניח שהוא היה מקים לאחיו שם בישראל, ולאחר מכן הוא היה דש בפנים וזורה בחוץ, אין צל של ספק שהקב"ה לא היה ממיתו, כי עיקר פשעו לא היה על-כך שהוא הוציא זרע לבטלה, דהיינו דש בפנים וזרה בחוץ, אלא על שנאתו ורוע ליבו.


קצרו של דבר, דברי רבי יוחנן הם בגדר הטפה מוסרית בלבד, שהרי אונן שמובא כראיה לחומרת הוצאת שכבת זרע לבטלה, הומת בעוון שנאתו, נקמנותו ורוע ליבו, ואין ממנו ראיה לכך שכל מי שדש בפנים וזורה בחוץ, דינו מיתה בידי שמים, וכפשט דברי רבי יוחנן.


אך המינים השוטים לא ידעו ולא יבינו, והפכו את העניין הזה לעוון החמור ביותר בתורה! ראו לדוגמה את פסקו של קארו הקראי (אבה"ז כג, א): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ".


בהפיכתם את העוון הזה לעוון החמור ביותר בתורה, הם הכשילו את הרבים, שהרי כל מי שנכשל בזה ישגה לחשוב שאין רפואה למכתו, ושהוא כבר נטרד מחיי העולם-הבא, ובעקבות זאת הוא עלול להתדרדר עוד ועוד ולהתפקר בתכלית ההִתפקרות, בגלוי או בחדרי-חדרים.


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר: הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם, וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ – יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם, וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְיָ" (ירמיה כט, כא–כג).


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


נספח: שאלה ותשובה


נשאלתי כך: אדם שזכה לשלוש בנות, אך יודע בבירור שהבאת עוד ילד לעולם במטרה לקיים את מצות פרו ורבו, תגרום לפגיעה כלכלית חמורה ובאורח החיים התקין של המשפחה?


והשבתי: שלום עליכם, לדעת רבנו עליך להשתדל להוליד בן, ולבטוח בה' יתעלה. לדעת רס"ג עליך להימנע. ולדעתי יש להחליט בעניין זה יחד עם האשה. בברכת ה' עמכם.

תכנון המשפחה לאורם של רס''ג והרמב''ם
.pdf
הורידו את PDF • 232KB

316 צפיות9 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

9 Comments


"זאת ועוד, חז"ל הזהירו מאד בעניין זה עד שאמרו: "וכאילו הרגו נפש", בעיקר מפני שהדבר עלול להפוך להתמכרות שמוציאה את האדם מן העולם בכמה היבטים: 1) בהחלשת גופו עד שכל ימיו הקצרים יהיו מלאי מכאובים וחולאים; 2) בחורבן נפשו עד שהוא יהפוך להיות צל-אדם אשר אינו מסוגל לקיים מערכת יחסים בריאה עם אשה ועם החברה; 3) ובהוצאת האדם מן העולם מבחינת מלאכה ותעסוקה, מפני שהוא יכלה את כוחותיו בזימה וייטרד מלדאוג לצרכיו בכבוד, ומלבנות לו חיים בריאים ומאושרים עם רעייה נאמנה ומשפחה טובה."


מורי אדיר, זו פרשנות מרתקת לרמב"ם כאן. כל פירוש אחר שראיתי מבין את דברי רמב"ם כך: על ידי שפיכה מחוץ לרחם האישה הגבר הורג את הילד שיכול היה להיוולד דרך הזרע הזה. בימי קדם ובימי הביניים לא ידעו על ביצי…


Like
Replying to

הכל הצגה חיצונית.


גם אצל המוסלמים ישנה הקפדה רבה על הצניעות בלבוש (יותר מהחרדים) -- ושחיתותם ידועה.

והוא הדין אצל הכומרים הנוצרים הזימתיים אשר מרוב "קדושתם" אינם נושאים נשים...


וככל שהכת האורתודוקסית סגורה יותר כך מעשה השחיתות והזימה רבים ומתועבים יותר.

Like

אחר כך חשבתי עוד על הדברים

האם ניתן לתת שיעור מהו כדי צרכו של כל ילד? יש עניים שלילד אחד יוכלו לתת פחות מאשר יוכלו עשירים לתת לעשרה ילדים. בוודאי שלא נוכל לפטור עניים לגמרי לפחות לא לדעת הרמב״ם

עוד עניין בימינו הצריכה המרובה והקפיטליזם החזירי שמקשים על כולנו מאוד מאוד ולפני כ30 40 שנה היה קל יותר לפרנס משפחה במושגים של אז. מהו השיעור הנכון ואיך ניתן לאמוד את הדברים לדעתך. יש תשובה כללית? או שזה עניין פרטי לכוחותיו של כל אחד?

איך אתה רואה את הדברים למעשה?

שבת שלום

Like
Replying to

שבוע טוב, חובה על כל אדם להיות מספיק חכם ונבון כדי לכלכל את עצמו בצורה נכונה. ואם האדם עצמו אינו נבון דיו, שיתייעץ עם אשתו או עם קרוב משפחה שהוא חכם ונבון.

Like

ישר כח גדול מארי

פורים שמח!

Like

קודם כל כל הכבוד על העיסוק בתורה גם בפורים…

הנושא הזה הוא אחד מהנושאים שבין האדם לבין קונו וכדברי הגמרא בסנהדרין ״הלב יודע עם לעקל או לעקלקלות״ והלוואי ונזכה לעשות רצון ה׳ יתברך. אם נחשוב על ה׳ ונכוון לשמו בוודאי גם נזכה לעזרתו

Like
Replying to

להלן מה שנאמר על הפתגם שציינת בוויקיפדיה:


"הַלֵּב יוֹדֵע אִם לעֵקֶל אִם לעֲקַלְקַלּוֹת הוא פתגם המובא אצל חז"ל, שמקורו ככל הנראה במאות הראשונות לפני הספירה, ומשמעו במקורו: לגבי מעשה המשתמע לשני פנים, רק לבו של האדם יודע האם מדובר בכוונה לטובה, כוונה זכה (כמו שמן זית זך. בלשון הפתגם, הכוונה לעקלים של בית הבד - הסלים בהם היו מניחים את הזיתים המרוסקים לצורך כבישת השמן), או לרעה (לעקלקלות=לעיקום)".

Like
bottom of page