דפוסי המינות של משנה תורה

במשך מאות רבות בשנים התבוננו הלומדים למיניהם על מפעלו של הרמב"ם דרך זגוגיתם העכורה של דפוסי משנה-תורה. כאילו לא די היה בשיבושי הדפוסים ובסילופיהם אשר הרחיקו רבים מהבנת ההלכה והמחשבה ומזיהוי דרך האמת, בנוסף לכך הועמסו על משנה תורה מאות פרשנים תועים מהובלים ועילגים, וחלקם אף הוחדרו והוצמדו כ"נושאי כלים".


הסיבה הראשונה שהם סופחו לספרי משנה תורה להרמב"ם היא סיבה כלכלית: כדי למכור ספר, ההוצאה לאור מעוניינת "להציע" כמה שיותר, כלומר כמה שיותר נושאי-כלים, כמה שיותר מלל, ובכך כביכול להשביח את המהדורה ולהופכה לאטרקטיבית יותר לרכישה.


הסיבה השנייה שהם הוחדרו היא כדי לטשטש את דרך האמת. כאשר אנחנו פותחים את הדפוס הידוע של משנה תורה, אנחנו מוצאים כמה שורות בכל עמוד מלשונו של רבנו (ואף השורות הללו מזוהמות בשיבושי המדפיסים והמגיהים האירופים), ומכל עבר ברחבי העמוד נוחתות עלינו מטר של אותיות ומלים קטנות, אשר מכזבות ומתעתעות להסתיר בקרבם חכמה מופלאה, בעוד שברובם המוחץ של הדברים מדובר בלשון עילגים שמכילה הזיות, הבנות משובשות, אריכות דברים, השקפות רעות, וסתם ערמות של הבלים על-גבי הבלים.


במלים אחרות, כאשר אדם מגיע ללמוד תורה-שבעל-פה מתוך מהדורות הדפוסים, הוא עלול לכלות שנים רבות בהזיות ובהבלים או בסתם אריכות דברים, וכל מה שיישאר בידו בסופן של אותן השנים הוא כמה הלכות בודדות, שהוא אולי הצליח לזכור בתוך מטר האותיות והמלים הקטנות העילגוֹת והמשובשות אשר נחתו עליו וטמטמו והממו את מוחו המיוגע.


שוו בנפשכם, אדם שבא ללמוד את הספר המזוקק משנה תורה ופותח ספר דפוס, לאחר שהוא משתבש בהלכה מסוימת מכל סיבה שהיא (אי הבנה, שיבושי דפוסים, דעות קדומות, הטעיות מכֻוונות של המינים, ועוד), הוא פונה למצוא דברי חפץ אצל נושאי-הכלים, אך מה הוא מוצא שם? דברי עילגות מייגעים וסתומים, ולעתים קרובות אף משובשים לחלוטין. אותו אדם יאמר לעצמו, אם נושאי הכלים ה"גדוילים" המפורסמים כל-כך קשים להבנה ולא ברורים, מה נאמר על הרמב"ם עצמו? כלומר, אם הפירושים לדבריו כל כך מייגעים ולא מובנים, כיצד אבין את דברי רבנו? מחשבה זו אף גוררת עמה מחשבות-הבל ביחס למעלתו הרוחנית של רבנו, ומטשטשת קשות את גדולתו וייחודו הבלתי-נתפש בעולם ההלכה והמחשבה היהודי. כביכול היה רבנו כשאר הפוסקים הוזי ההזיות שדבריהם לא בדיוק היו דבר דבור על אופניו...


קצרו של דבר, החדרת פרשנות-הבל בכמויות אדירות של זבל לתוך דפוסי "משנה תורה", גרמה וגורמת תמיד, ללא יוצא מן הכלל, להתרחקות מדרך האמת ולא להתקרבות אליה. ולא רק ספרי הדפוס של צאצאי המינים הזייפנים בווילנא הארורה, אפילו רמב"ם הטומאה של הפרונקל, אשר כבר הוציא מהדורה מדויקת לפי כתבי-יד (וזאת כדי למכור מהדורות חדשות של "משנה תורה" ולהפיק רווחים נאים ממכירת ספרי תורה-שבעל-פה) גם הוא דבק בשיטה הרעה הזו של העמסת אותם נושאי-הכלים המצחינים ואף החדירם לתורתו המשוכללת של משה רבנו. והכל נובע כאמור משאיפות מסחריות ומרדיפת בצע, וכן מתוך מגמה אשכנזית פרו-נוצרית עתיקה מאד לזייף ולטשטש את דרך האמת עד להכחדתה כליל מן העולם.


***

כך היה במשך מאות שנים, כל הלומדים למיניהם ואף תלמידי החכמים שבהם, כולם התבוננו על אורו הבוהק של הרמב"ם מבעד לזגוגית עכורה מאד-מאד, ובשל כך הגיעו לשיבושים חמורים כמעט בכל יסודות הדת, ובכל תחומי עולם ההלכה והמחשבה היהודי.


הראשון שהחל במלאכת הניקוי של הזגוגית העכורה היה יוסף קאפח, שוב ושוב בפירושו הוא מצביע על שיבושים קשים ולעתים אף מחרידים בדברי הפרשנים, אלא ששותפותו בממסד הכמורה האורתודוקסי הייתה בעוכריו וכמעט תמיד הוא בחר להכמין לטשטש ואף לזייף את גודל העוול שעשו לרבנו, וכן את עוצמת ריחוק ההוזים הללו ממשנת רבנו ומהבנת האמת.


ברם, אף שקאפח פסח על שתי הסעיפים כלשונו של אליהו הנביא, אין ספק שהוא החל במלאכת הזיקוק והטיהור, הוא זיהה שיבושים לא מעטים, והאדם הנבון אשר יקרא את פירושיו יוכל בהחלט לגלות טפח מצומצם מן האמת הקשה והכואבת, והיא: שכמעט כל התועים אשר מפורסמים כ"גדולי תורה", היו רחוקים מאד מדרך האמת הישרה וממשנתו הזכה והצלולה של רבנו הרמב"ם. כי אם אינם מבינים את יסוד היסודות ועמוד החכמות במשנת רבנו, כל בניינם רעוע ומסוכן (ראו לדוגמה מאמרי: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?").


חשוב לציין, שלצד זיהוי לא מעט שיבושים, קאפח עדיין מעניק למינים ולצאצאיהם יחס של "מרנן ורבנן קדושי עליון", ועדיין מכשיר ליהנות מדברי תורה כמעט בכל אופן שיעלה על הדעת, שהרי משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" ניתן להכשיר ליהנות מדברי תורה בכל אתר ואתר... כך שפועלו של קאפח הלכה למעשה נחל כישלון, כי מי שעיניו נתעוורו מִשּׁוֹחַד הממון והכבוד וטובות ההנאה, לעולם לא ירצה להבין את רמזיו החלקיים מאד של קאפח.


"כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם"


במשך מאות רבות בשנים חי אפוא העולם הדתי האורתודוקסי תחת עול ההנחה המעיקה והמייגעת, שלא ניתן להבין את הרמב"ם בלי נושאי-הכלים, ושהם חלק בלתי נפרד מרבנו, משל רבנו הוא תורה-שבכתב והם תרגום אונקלוס דהיינו תורה-שבעל-פה. אף אחד לא היה מסוגל לנתץ את האקסיומה השגויה הזו, כי כאמור אף אחד לא רצה לנתח ולפרק לגורמים את דברי המפרשים, לזהות את האמת, ולהאיר באורה לכל שוחרי הדעת מבקשי השם באמת.


תחת מוטות עולהּ של האקסיומה האירופית הפרו-נוצרית הזו, לימוד משנת הרמב"ם נותר למעשה תקוע במקומו במשך מאות רבות בשנים, שהרי לא ניתן להתקדם הרבה בלימוד הרמב"ם כאשר אנחנו משועבדים לשיבושים ולאי הבנות. שוב ושוב אנחנו ניתקע ושכלנו ימאן להמשיך הלאה "שמא אנחנו מחמיצים משהו", "שמא אנחנו לא מבינים", "שמא הכרעותיו של רבנו אינן מדויקות באמת", ושמא "לשונו הזהב" לא בדיוק נטולת סיגים ומהמוֹרים...


השקיעה והתעייה בשלל הספקות אשר החדירו לנו "נושאי הצלמים" הללו למיניהם, תקעה במשך מאות שנים את עם-ישראל בחשכת הגלות, ואף החדירה עוד ועוד השקפות הלכתיות ומחשבתיות משובשות ואליליות. עיוות משנת הרמב"ם חמור במיוחד, מפני שהרמב"ם הוא החכם האמיתי והיחידי שמסוגל לרומם אותנו לכינון "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו), והיחידי שממשיך את מפעלו של אברהם אבינו וגדולי האומה האמיתיים, ושמוסר לנו את התורה-שבעל-פה שמסרו חכמים ע"ה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה. לפיכך, ניתוץ נושאי הכלים ומחיית זכרם היא פעולה נחוצה והכרחית וחשובה מאין כמותה: כדי לעקור את הזכוכית העכורה, כדי להתבונן התבוננות חדה מעמיקה ומקיפה על דרך האמת, וכדי לפתוח את הצוהר לתקומתו הרוחנית של עם-ישראל (וראו: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית").


אין ספק שקאפח לא התכוון שביקורתו הפחדנית על "נושאי הכלים" למיניהם תוביל למסקנות המטלטלות הללו שפרשׂתי לפניכם, כי כאמור הוא היה עיוור מִשּׁוֹחַד כבד וממושך ונגעל במיוחד. קאפח לא תפשׂ, שאדם נבון שהתנער מן השוחד, שיחקור היטב אחר קצוות החוטים שהוא חשף, יגלה את עומק הריקבון והמינות שאחזו בו ובעם-ישראל במשך אלף השנים האחרונות. ברם, כאמור, קאפח חשף רק את השכבה הראשונה של עולם השקר וההתעיה, הוא גירד אותה באופן הססני וחששני מאד, העז לחשוף רק כמה מקצוות החוטים, ותמיד דאג לכסות על ממצאיו באמירות של הערצה נגעלת כלפי המינים וצאצאיהם "אדירי העולם"...


אך בעבורי זה היה מספיק, לא נתתי לתעתועיו של קאפח ולכיסוי ממצאיו החלקיים מאד לעוור את עיניי ולטשטש את דרך האמת. המשכתי לחקור ולדרוש, משכתי ללא מורא את קצוות החוטים שקאפח חשף, חקרתי ובדקתי לעומק אחר מקורם הנרפשׂ, ואף מצאתי חוטים רבים מאד נוספים אשר מעידים על סכלות ומינות שאחזה ופשׂתה בקרב "חכמי ישראל" המטומטמים והכסילים שהוליכו אותנו שולל באלף השנים האחרונות, ולעברי פי-פחת.


תובנה זו הייתה חשובה מאין כמותה בעבורי, מפני שהיא שחררה אותי להבין דברי אמת! היא הסירה מעלי את עול הכבלים וכובד העבותות של הסכלות, שכבות על גבי שכבות של הזיות ומינות, ושחררה את מחשבתי להבין ולראות את המציאות נכוחה. אולם, במשך מאות רבות בשנים, לומדי "משנה תורה" היו מביטים על מטר האותיות המבלבל והמייגע שהקיף את דברי רבנו, והיו משועבדים לתחושה המתעתעת שיש משהו שעוד לא הֵבַנּוּ במשנת רבנו, שיש משהו שוודאי החמצנו, או שאולי הקב"ה נטע בנו סכלות טבעית מובנֵית שאין לה תרופה...


אז זהו, שאין כלום כי לא היה כלום ולא יהיה כלום, הבל הבלים הכל הבל, אין במפרשי רבנו המהובלים כמעט מאומה! הנזק שהם גרמו וגורמים לדרך האמת עצום אלף-מונים על התועלת הזעומה בהבאת המקורות לדברי רבנו לצד פרשנות עילגים ושיבושים רבים. יש לנתץ ולשבֵּר ולהרוס את מצבותיהם, ולעקור את טומאתם וצלמיהם מתוך היכל האמת של רבנו הטהור.


אגב, תמוה מאד בעיניי כיצד במשך מאות רבות של שנים, לא הוציאו מהדורה מדויקת של משנה תורה להרמב"ם לפי כתבי-יד מהימנים. נראים הדברים אפוא, שהיו שהעדיפו להשאיר את רבנו הרמב"ם מאחורי הזגוגית העכורה, כדי שלא תתגלה פסולת הסיגים שבידיהם...


אכן, נתקיימה בעם ישראל בעוונותינו נבואת ישעיה במלוא עוזה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


תועלתם היחידה של נושאי הצלמים


כמו שרמזתי לעיל, יש תועלת מסוימת בפרשנותם של "נושאי הצלמים והפסילים" הללו, וכמו שבאסלאם יש תועלת באמונת הייחוד וברדיפת הצדקה, וכמו שבנצרות יש תועלת בעצם האמונה במציאות ה' יתעלה, ובהטפה למידות נעלות ולסובלנות. כך גם יש תועלת מסוימת בנושאי הצלמים הללו, והיא: הבאת המקורות לדברי רבנו אשר הביאה לסתירת חלק ניכר מעלילות המינים האירופים וצאצאיהם, אשר טענו שרבנו כתב את ספריו ללא ציון מקורותיו, מפני שהוא המציא דינים משובשים לפי אי-הבנתו ושרבוט עטו, ובמלים פשוטות: הם האשימו את רבנו בסילוף התורה-שבעל-פה. את השקר הזה הצליחו "נושאי הצלמים" לסתור במידה רבה, עד שבימינו אין כמעט אדם שמעז להעליל על רבנו שהוא זייף והגה מליבו את פסקיו.


דרך אגב, הסיבה המרכזית להתגוללותם השקרית של חכמי-יועצי-אשכנז על רבנו