למה מקבילי מתיר ליהנות מדברי תורה?

עודכן: 18 ביוני 2021

"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם ובעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש רבנו לנדרים ד, ג).


ידועים ומפורסמים מאד הם פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


עד כאן דברי רבנו, ועתה לשני קטעים מתוך פרשנותו של מקבילי במהדורתו שם:


"אין מניעה שמי שמתבטל מלימודו הפרטי ומשקיע את זמנו בהוראה לציבור או בצרכי הציבור, יטול את שכרו, וכגון מה שכתב רבנו: 'תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה... כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה' [שקלים ד, ד], וכן כתב [שם, ו] לגבי דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים.


מתוך כך נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיוון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה".


מדברי מקבילי הפתלתלים והחמקמקים עולות שלוש מסקנות מרכזיות:


א) מותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור.


ב) מותר לתלמידים לומדי תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב.


ג) מקבילי מביא שתי ראיות למסקנתו הראשונה מהלכות שקלים: מן הראשונה הוא מוכיח כביכול שמותר למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר; ומן השנייה הוא מוכיח כביכול שמותר לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, ולרבני שׂררה בעבור עיסוקם בצרכי ציבור.