למה מקבילי מתיר ליהנות מדברי תורה?

עודכן: 18 ביוני 2021

"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם ובעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש רבנו לנדרים ד, ג).


ידועים ומפורסמים מאד הם פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


עד כאן דברי רבנו, ועתה לשני קטעים מתוך פרשנותו של מקבילי במהדורתו שם:


"אין מניעה שמי שמתבטל מלימודו הפרטי ומשקיע את זמנו בהוראה לציבור או בצרכי הציבור, יטול את שכרו, וכגון מה שכתב רבנו: 'תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה... כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה' [שקלים ד, ד], וכן כתב [שם, ו] לגבי דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים.


מתוך כך נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיוון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה".


מדברי מקבילי הפתלתלים והחמקמקים עולות שלוש מסקנות מרכזיות:


א) מותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור.


ב) מותר לתלמידים לומדי תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב.


ג) מקבילי מביא שתי ראיות למסקנתו הראשונה מהלכות שקלים: מן הראשונה הוא מוכיח כביכול שמותר למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר; ומן השנייה הוא מוכיח כביכול שמותר לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, ולרבני שׂררה בעבור עיסוקם בצרכי ציבור.


א. האם מותר לדיינים ולרבנים ולמלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר?


ובכן, כבר הרחבתי מאד בעניינים אלו במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלף", ברם, למי שמבקש תשובה מיניה וביה אצרף מעט מדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת אבות (ד, ז), בתארו את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי המשנה והתלמוד:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הרבנות]".


נמצא אפוא, כי לדעת חז"ל ולדעת רבנו, כל מי שעושה את התורה לשררה ומלאכה וכלי לפרנסה מחלל את ה' ובוזה את דבריו עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט את הפסוק: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


ולא רק מדברי רבנו בפירוש המשנה, הדברים מפורשים בהלכות שראינו לעיל: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה" וכו'. מדוע רבנו נוקט בלשון "שיעסוק בתורה"? שהרי אם מדובר רק בלומד תורה היה על רבנו לומר: "כל המשים ליבו שֶׁיִּלְמַד תורה", אלא ברור שלשון "עוסק" כולל גם את הלומד וגם את המלמד, וכן את כל מי שנוגע בתורה, ובהתאם לכלל שכולל רבנו בסוף ההלכה לעיל: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


ויתרה מזאת, מדוע יש צורך בהלכה שבאה לאחריה? "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם" וכו', מדוע יש צורך באיומים כל-כך קשים? אם כל האיסור לדעת מקבילי נוגע בסך הכל ללומדי תורה אשר נוטלים במשך שנים רבות באופן קבוע, מדוע יש צורך בהלכות כל-כך חריפות? ומדוע חז"ל ורבנו לא קבעו מכסה ללימוד קצוב שהוא מותר? היעלה על הדעת שחז"ל ורבנו יכשילו אותנו בעניין כֹּה חמור? אלא ברור לכל בר דעת, שהאיומים הקשים נועדו להרחיק את האדם מליהנות מדברי תורה בכל אופן ובכל צורה שהיא, וכוונת רבנו לדעתי בעיקר לרבני השׂררה למיניהם, כי לדיינים נפסקו הלכות מיוחדות שנראה בהמשך.


ולאחר שמקבילי למד את כל דברי רבנו הללו, איך הוא העז לקבוע שמותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור? איך אפשר לסלף ולעוות כך את דברי רבנו? והרחבתי בעניינים אלה גם במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועוד רבים.


והנני מצרף את דברי רבנו במורה (ג, מא) לתשומת ליבו של המקבילי:


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: שגגת תלמוד עולה זדון [אבות ד, יג], כלומר שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב הָעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


ב. האם מותר ללומד תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב?


כאמור, מקבילי סבור שרבנו יסכים לממן לומדי תורה לזמן קצוב, בדומה למלגות ממשלתיות שניתנות לסטודנטים יחידי סגולה באוניברסיטה. מקבילי סומך את היתרו על מושג הלכתי שנקרא: "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". מושג זה נתבאר במאמרי: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ולנוחות הקוראים אעתיק קטע ממאמרי הנזכר והנה הוא לפניכם:


רבנו מסביר בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז), שיש אפשרות להיטיב עם תלמידי החכמים, והדבר לא ייחשב להנאה מדברי תורה, כי ההטבה והכבוד שמעניקים להם אינם נובעים מכבוד תורה בהכרח, מפני שנוהגים להעניק את הסיוע וההטבות הללו גם לבני אדם מכובדים שאינם תלמידי חכמים, ולכן אין הטבה זו בגדר הנאה מכבוד תורה.


מהו הדבר הזה שהתירה אותו התורה לתלמידי החכמים? ובכן, מותר לתלמיד חכמים לתת את כספו לסוחר או לאדם נאמן, כדי שישקיע את כספו באפיקים מניבים מבלי ליטול עמלה מתלמיד החכמים בעבור זאת. ובמלים אחרות, מבלי לגבות "דמי ניהול". וכך לדעתי יש להבין את השותפות אשר מתוארת במדרשים שנראה לקמן, כלומר, שבט יששכר העניק לשבט זבולון שהיה שבט של סוחרים, ממון ונכסים כדי שהם יוכלו לסחור בהם ולהפיק מהם רווחים, ואת הרווחים הללו שבט זבולון היה נותן לשבט יששכר אשר השקיע את רוב זמנו בתורה.


עוד הטבה שמתוארת בדברי רבנו בפירוש המשנה לקמן, היא קדימוּת במכירת הסחורה בשוק, כלומר, תלמיד חכמים שמגיע לשוק עם סחורתו, מעניקים לו את הזכות למכור ראשון את סחורתו, כדי שיוכל להתפנות מעסקיו ההכרחיים לקיומו ולעסוק בתורה. ודרך אגב, ניתן ללמוד מהטבה זו, שגם שבט יששכר היו עובדים ומתפרנסים למחייתם, ולא השליכו את כל יהבם על שבט זבולון, שהרי ברור שגם תלמידי החכמים היו סוחרים ובעלי מלאכה.


ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז):


"אבל הדבר שהתירה אותו התורה לתלמידי חכמים, הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו, אם ירצה [רבנו מדגיש שאין זו חובה, כדי שלא יהיו חכמים מדומים שינצלו זאת לרעה], והעושה כן יש לו שכר על-כך, וזהו: 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים' [פסחים נג ע"ב]. וכן למכור את סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח. כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי, כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".


חשוב לציין, כי רבנו אינו פוסק את שתי האפשרויות הללו בספרו "משנה תורה"! ודומני שהסיבה לכך היא, שהוא לא רצה לפתוח פתח יותר גדול מזה שהוא פתח בפירוש המשנה, אשר יאפשר לחוצבי התורה להביא "ראיות" לכך שמותר ליהנות מדברי תורה. והמציאות באלף השנים האחרונות הוכיחה ומוכיחה, שאפילו מבלי לפסוק את ההלכות הללו באופן מפורש במשנה תורה, רבו מאד התירוצים והפלפולים, ועדיין, כמו בזמנו של רבנו, רוב כומרי הדת בעלי השׂררה ואולי אפילו כולם, הינם בעלי תאווה רודפי שׂררה וטובות הנאה.


ושמא ראוי להזכיר כאן את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):


"ומה שקשה עליך [על תלמידו ר' יוסף] שהוא [=ראש הרבנות הממסדית] שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל [ראש הגלות שמואל בן עלי הנוכל וזכריה סגנו הפתי, הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים] [...]. ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".


בפסקה הזו רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות