למה מקבילי מתיר ליהנות מדברי תורה?

"ואני תמה על אנשים גדולים [=בעיני עצמם ובעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש רבנו לנדרים ד, ג).

ידועים ומפורסמים מאד הם פסקי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):

"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".

"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".

"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".

עד כאן דברי רבנו, ועתה לשני קטעים מתוך פרשנותו של מקבילי במהדורתו שם:

"אין מניעה שמי שמתבטל מלימודו הפרטי ומשקיע את זמנו בהוראה לציבור או בצרכי הציבור, יטול את שכרו, וכגון מה שכתב רבנו: 'תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה... כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה' [שקלים ד, ד], וכן כתב [שם, ו] לגבי דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים.

מתוך כך נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיוון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה".

מדברי מקבילי הפתלתלים והחמקמקים עולות שלוש מסקנות מרכזיות:

א) מותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור.

ב) מותר לתלמידים לומדי תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב.

ג) מקבילי מביא שתי ראיות למסקנתו הראשונה מהלכות שקלים: מן הראשונה הוא מוכיח כביכול שמותר למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר; ומן השנייה הוא מוכיח כביכול שמותר לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, ולרבני שׂררה בעבור עיסוקם בצרכי ציבור.

א. האם מותר לדיינים ולרבנים ולמלמדי תורה-שבעל-פה ליטול שכר?

ובכן, כבר הרחבתי מאד בעניינים אלו במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלף", ברם, למי שמבקש תשובה מיניה וביה אצרף מעט מדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת אבות (ד, ז), בתארו את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי המשנה והתלמוד:

"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".

"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הרבנות]".

נמצא אפוא, כי לדעת חז"ל ולדעת רבנו, כל מי שעושה את התורה לשררה ומלאכה וכלי לפרנסה מחלל את ה' ובוזה את דבריו עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט את הפסוק: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".

ולא רק מדברי רבנו בפירוש המשנה, הדברים מפורשים בהלכות שראינו לעיל: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה" וכו'. מדוע רבנו נוקט בלשון "שיעסוק בתורה"? שהרי אם מדובר רק בלומד תורה היה על רבנו לומר: "כל המשים ליבו שֶׁיִּלְמַד תורה", אלא ברור שלשון "עוסק" כולל גם את הלומד וגם את המלמד, וכן את כל מי שנוגע בתורה, ובהתאם לכלל שכולל רבנו בסוף ההלכה לעיל: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".

ויתרה מזאת, מדוע יש צורך בהלכה שבאה לאחריה? "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם" וכו', מדוע יש צורך באיומים כל-כך קשים? אם כל האיסור לדעת מקבילי נוגע בסך הכל ללומדי תורה אשר נוטלים במשך שנים רבות באופן קבוע, מדוע יש צורך בהלכות כל-כך חריפות? ומדוע חז"ל ורבנו לא קבעו מכסה ללימוד קצוב שהוא מותר? היעלה על הדעת שחז"ל ורבנו יכשילו אותנו בעניין כֹּה חמור? אלא ברור לכל בר דעת, שהאיומים הקשים נועדו להרחיק את האדם מליהנות מדברי תורה בכל אופן ובכל צורה שהיא, וכוונת רבנו לדעתי בעיקר לרבני השׂררה למיניהם, כי לדיינים נפסקו הלכות מיוחדות שנראה בהמשך.

ולאחר שמקבילי למד את כל דברי רבנו הללו, איך הוא העז לקבוע שמותר לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור? איך אפשר לסלף ולעוות כך את דברי רבנו? והרחבתי בעניינים אלה גם במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועוד רבים.

והנני מצרף את דברי רבנו במורה (ג, מא) לתשומת ליבו של המקבילי:

"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: שגגת תלמוד עולה זדון [אבות ד, יג], כלומר שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב הָעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.

ב. האם מותר ללומד תורה בימינו ליהנות מדברי תורה לזמן קצוב?

כאמור, מקבילי סבור שרבנו יסכים לממן לומדי תורה לזמן קצוב, בדומה למלגות ממשלתיות שניתנות לסטודנטים יחידי סגולה באוניברסיטה. מקבילי סומך את היתרו על מושג הלכתי שנקרא: "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". מושג זה נתבאר במאמרי: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ולנוחות הקוראים אעתיק קטע ממאמרי הנזכר והנה הוא לפניכם:

רבנו מסביר בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז), שיש אפשרות להיטיב עם תלמידי החכמים, והדבר לא ייחשב להנאה מדברי תורה, כי ההטבה והכבוד שמעניקים להם אינם נובעים מכבוד תורה בהכרח, מפני שנוהגים להעניק את הסיוע וההטבות הללו גם לבני אדם מכובדים שאינם תלמידי חכמים, ולכן אין הטבה זו בגדר הנאה מכבוד תורה.

מהו הדבר הזה שהתירה אותו התורה לתלמידי החכמים? ובכן, מותר לתלמיד חכמים לתת את כספו לסוחר או לאדם נאמן, כדי שישקיע את כספו באפיקים מניבים מבלי ליטול עמלה מתלמיד החכמים בעבור זאת. ובמלים אחרות, מבלי לגבות "דמי ניהול". וכך לדעתי יש להבין את השותפות אשר מתוארת במדרשים שנראה לקמן, כלומר, שבט יששכר העניק לשבט זבולון שהיה שבט של סוחרים, ממון ונכסים כדי שהם יוכלו לסחור בהם ולהפיק מהם רווחים, ואת הרווחים הללו שבט זבולון היה נותן לשבט יששכר אשר השקיע את רוב זמנו בתורה.

עוד הטבה שמתוארת בדברי רבנו בפירוש המשנה לקמן, היא קדימוּת במכירת הסחורה בשוק, כלומר, תלמיד חכמים שמגיע לשוק עם סחורתו, מעניקים לו את הזכות למכור ראשון את סחורתו, כדי שיוכל להתפנות מעסקיו ההכרחיים לקיומו ולעסוק בתורה. ודרך אגב, ניתן ללמוד מהטבה זו, שגם שבט יששכר היו עובדים ומתפרנסים למחייתם, ולא השליכו את כל יהבם על שבט זבולון, שהרי ברור שגם תלמידי החכמים היו סוחרים ובעלי מלאכה.

ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז):

"אבל הדבר שהתירה אותו התורה לתלמידי חכמים, הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו, אם ירצה [רבנו מדגיש שאין זו חובה, כדי שלא יהיו חכמים מדומים שינצלו זאת לרעה], והעושה כן יש לו שכר על-כך, וזהו: 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים' [פסחים נג ע"ב]. וכן למכור את סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח. כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי, כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".

חשוב לציין, כי רבנו אינו פוסק את שתי האפשרויות הללו בספרו "משנה תורה"! ודומני שהסיבה לכך היא, שהוא לא רצה לפתוח פתח יותר גדול מזה שהוא פתח בפירוש המשנה, אשר יאפשר לחוצבי התורה להביא "ראיות" לכך שמותר ליהנות מדברי תורה. והמציאות באלף השנים האחרונות הוכיחה ומוכיחה, שאפילו מבלי לפסוק את ההלכות הללו באופן מפורש במשנה תורה, רבו מאד התירוצים והפלפולים, ועדיין, כמו בזמנו של רבנו, רוב כומרי הדת בעלי השׂררה ואולי אפילו כולם, הינם בעלי תאווה רודפי שׂררה וטובות הנאה.

ושמא ראוי להזכיר כאן את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):

"ומה שקשה עליך [על תלמידו ר' יוסף] שהוא [=ראש הרבנות הממסדית] שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל [ראש הגלות שמואל בן עלי הנוכל וזכריה סגנו הפתי, הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים] [...]. ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".

בפסקה הזו רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל-כך נעדרי יראת שמים? אלא, רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת ומטלטלת! שאותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות", כלומר הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות רוח בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשררה, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".

עד כאן מתוך מאמרי הנזכר ועתה חזרה לניתוח דברי יוחאי קבילי:

נשים לב, כי המשותף לשתי האפשרויות שרבנו מזכיר בפירוש המשנה הוא: שבשתיהן אין העברת כסף מכיסו של המיטיב למוטב, אלא רק פעולות סיוע וחסד שנעשות בדרך של כבוד. ובמלים אחרות, רבנו התיר עשיית חסד בגופו בלבד, וברור אפוא שעשיית חסד בממונו לזולתו היא כבר בגדר של הנאה מדברי תורה וחילול-שם-שמים חמור ביותר. קצרו של דבר, אין שחר לדברי מקבילי שרבנו יתיר העברת כסף מכיסו של המיטיב למוטב, כל מה שרבנו התיר הוא פעולות עזרה וסיוע וחסד בגופו שנעשות מתוך כבוד בין הסוחרים – לא יעלה על הדעת לדוגמה, שאחד הסוחרים יחליט לתת מכיסו כסף במתנה לאחד מחבריו הסוחרים.

כמו כן, מימון ממשלתי של סטודנטים יחידי סגולה הוא מימון ללימוד מקצוע, מקצוע אשר יועיל ויתרום לחברה ויסייע לאותו סטודנט להתרומם למעלת העבודה והמלאכה שנזכרה בהלכה השלישית שבראש דברינו לעיל. ברם, מימון ממשלתי ללומדי תורה לזמן קצוב מהי תועלתו? וכי הוא מכשיר את לומדי התורה לתרום לחברה? או להיפך: הוא מכשיר את לומדי התורה לחלל-שם-שמים, לעוות ולהשחית את תורת משה, וללסטם את הבריות...

זאת ועוד, מקבילי טוען שמימון סטודנטים או לומדי תורה לזמן קצוב אינו בגדר "צדקה", ואני תמה, מדוע לא? רק בגלל שיוחאי מקבילי החליט שמלגת לימודים היא לא בגדר צדקה? האם צדקה היא רק מתן פרוטה לעני המתגולל ברחובות? ברור שלא! אלא, משמעותה של "צדקה" בהקשר של איסור הנאה מדברי תורה היא מתן כסף בעבור התורה, ולא משנה מהי הכותרת של הכסף: מלגה, סיוע, חסד, עזרה, תרומה, וכיו"ב – כל כסף שמועבר שלא בעבור מלאכה הינו בגדר צדקה ומתנה אשר אסור באיסור חמור ליטול בעבור לימוד התורה.

ואפילו אם המקבל עשיר כקרח הוא עדיין בגדר נוטל מן הצדקה, דהיינו מן הקופה הציבורית, ואפילו אם המקבל נוטל מלגה זמנית קצובה הוא בגדר נוטל מן הצדקה, דהיינו מן הקופה הציבורית, ואפילו אם נקרא למלגה החודשית "פרנסה" או "מלגת נשיא" עדיין זה יהיה בגדר צדקה, וכמו שרבנו אומר לעיל: "דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה". ולפיכך רבנו בהלכה לעיל פוסק: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה", כלומר, מדוע רבנו מדגיש "ולא יעשה מלאכה"? אלא ברור, שכל כסף שמתקבל שלא בעבור מלאכה הוא בגדר צדקה.

קצרו של דבר, אפילו אם הכסף מוגדר כפרנסה מכובדת ולא כצדקה – עדיין הוא אסור באיסור חמור, כל-שכן וקל-וחומר מלגה שהיא בגדר מתנה וסיוע כלכלי, ובמלים אחרות: צדקה. יוחאי שגה אפוא בהבנת המושג "צדקה" וסבר שצדקה היא רק מתן פרוטה לעני. משום מה הוא סירב להבין שהגדרת המושג "צדקה" בהקשר של הנאה מדברי תורה הוא: מתן כסף שאינו מתקבל ביושר מעשיית מלאכה, אלא מן הקופה הציבורית או הפרטית של אדם מסוים.

ויתרה מזאת, כאמור, ההיגיון של יוחאי קבילי קובע כך: מכיוון שמימון ממשלתי מועבר ליחידי סגולה בתחום לימודי המדעים, לפיכך יש להתיר מימון ללומדי התורה לזמן קצוב, שהרי לשיטתו אין בדבר פסול כל עוד מעבירים כסף גם למטרות אחרות. ואני תמה: מדוע רק לזמן קצוב? שהרי קיים גם מימון ממשלתי קבוע ליחידי סגולה במכוני המדע השונים! מכון ויצמן לדוגמה, מקבל מיליונים רבים של שקלים מדי שנה בשנה מכספי המדינה! מדוע אפוא שלא נשווה בין מכון ויצמן לדוגמה, לבין כנסיית פוניבז' בבני-ברק? והלא אין זה בגדר צדקה לפי מקבילי! וכמו שחוקר במכון ויצמן למדע מקבל נניח ארבעים אלף ש"ח בחודש, כך מותר לפי מקבילי ללומד תורה ליטול משכורות שמנות ומדושנות בעבור לימוד התורה! ובמלים אחרות, העדר ההיגיון של מקבילי עוקר מן התורה את איסור חילול ה' ומזהם את דרך האמת.

זאת ועוד, וכי לא היה מימון ממשלתי ללומדי מדעים בתקופת חכמי המשנה והתלמוד? וכי יוון ורומי המעצמות הנאורות והמפותחות לא מימנו מדענים ואסטרונומים ואפילו משוררים? מדוע אפוא חכמי המשנה והתלמוד לא התירו ליהנות מדברי תורה? והלא אין ספק שגם בימיהם הוענק מימון עצום בעבור לימוד וחקר המדעים השונים, מדוע אפוא העברת כסף בעבור לימוד תורה נחשבה בעיניהם לחילול ה'? מדוע חכמי המשנה והתלמוד גינו באופנים כל-כך חריפים את ההנאה מדברי תורה, וכמעט הִשוו אותה לשלוש החמורות! זאת ועוד, חכמים קובעים במשנה ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", האם חכמי האמת ע"ה יסכימו שתורה שאין עמה מלאכה לזמן קצוב אינה בטלה וגוררת עוון?

והאמת ברורה כשמש לשרידים אשר ה' קורא, ישרי הלב אוהבי ה' באמת, אשר בורחים כל עוד נפשם בם מן ההנאה הבזויה והמסוכנת מדברי תורה: כי ברגע שאדם נוטל כסף בעבור לימוד התורה, דעתו משתבשת עליו, והשוחד מעוור את עיניו מלראות את האמת נכוחה. ומכאן ואילך דת האמת פרוצה לפניו לשבש לעקם לעקש ולעוות אותה כחומר-ביד-היוצר כדי לקיים את תאוותיו ואת רדיפת הבצע שחדרה לנפשו. מאותו הרגע שהוא נטל ונהנה מדברי תורה, הוא לא יחדל להפֵּךְ בזכות רודפי הבצע למיניהם ויתרץ תירוצים עלובים מתפסח ועד עזה מדוע מותר ליהנות מדברי תורה, כי מוחו נאטם מלראות את האמת נכוחה.

"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר – בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).

ג. האם יש אמת בשתי ראיותיו של מקבילי?

מקבילי מביא שתי ראיות מהלכות שקלים לפיהן מותר להבנתו לדעת הרמב"ם לדיינים ולרבנים וכן למלמדי תורה-שבעל-פה ליטול את שכרם מן הציבור, וכבר התייחסתי להלכות הללו בהרחבה במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלף" מכיוון שהן נטענו בעבר על-ידי עמרוסי, ברם, טרם שאצרף כמה קטעים ממאמרי שם לכאן, אעיר כדלהלן:

אם מותר לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים: מדוע התורה אסרה על הדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דינים משום "ארור לוקח שוחד"? מדוע חכמים התירו שכר בטלה בלבד ובארבעה תנאים ייחודיים? מדוע כל דיניו של דיין שנטל שכר בעבור דיניו בטלים ומבוטלים למפרע? וכי יעלה על הדעת שתורת ה' השתנתה או הוחלפה או סותרת את עצמה? ואיך מעזים חוצבי התורה למחוק מכלול הלכות מפורשות בהלכות סנהדרין, רק בגלל הלכה אחת יחידה וייחודית בעניין דייני הגזילות שמופיעה בהלכות שקלים שהן הלכתא למשיחא?

והוא הדין לעניין לימוד תורה-שבעל-פה, דהיינו בעניין ההיתר ליטול שכר בעבור לימוד הלכות קמיצה והלכות שחיטה בבית-המקדש, וכי בעקבות היתר זה דברי חז"ל: "מה אני בחינם אף אתם בחינם" בטלים ומבוטלים? וכי כל מוּסרי חז"ל ורבנו המחרידים בעניינים אלה לא שרירין ולא קיימין? ואיך יעלה על הדעת לבטל את כל מכלול דברי חז"ל ורבנו בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, על סמך הלכה אחת יחידה וייחודית מהלכות שקלים שהן הלכתא למשיחא?

עד כאן מעט תמיהות כלליות שעולות מיניה וביה, ועתה לדבריי במאמרי הנזכר:

ג.1. תהיה בעיניך כמרדעת של חמור

תחילה נוכיח שאסור לקרוא לדיינים ולרבנים השכירים בשם "רבנים", ואף יש לראות בגלימותיהם מרדעת של חמור, והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ג, ז–י):

"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים המינים וצאצאיהם האורתודוקסים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז].

ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...] וכאילו נטע אשרה שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז כא]. וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד [=וכל-שכן וקל-וחומר כאשר כוונת ומטרת הדיין להתעשר מן השׂררה].

כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים באמצעות ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור.

כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".

נשים לב לדברי רבנו: "וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד". כלומר, חכמים הִשוו את מינוי הדיין שנתן כסף כדי להתמנות לעבודה-זרה! ואם כל-כך חמור דינו של הדיין שרודף אחר הכבוד, מה יהיה דינו של הדיין אשר רודף אחר הממון? האין שוחד הממון חמור משוחד הכבוד? וברור שדיין שנוטל משכורות נפוחות במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים, גרוע בהרבה מדיין עשיר שנתן ממון כדי להתמנות, ולקמן נראה שהוא בגדר "ארור לקח שחד".

ודי בהלכה זו כדי להסיר מהדיינים והרבנים השכירים את כתר הרבנות, והאמת שמצוה וחובה גדולה לגנותם ולזלזלם במלים קשות מאד, כי הם מתעים ומסלפים את דת האמת.

נעבור עתה לעיין במקור דברי רבנו בתלמוד הירושלמי (ביכורים ג, ג):

"רבי מנא מיקל [=מזלזל] לאילין דמתמניי בכסף [=באותם דיינים עשירים שנותנים כסף כדי להתמנות]. רבי אימי קרא עליהון: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור.

רבי זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין, עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף. אמר יתיה דמן רבנין [=אמר אחד מן החכמים] לרבי זעירא: נעביד נפשין תניי ולא ניקום לון מן קמוי [=נעשה עצמנו לומדים ולא נקום מפניו]. תירגם יעקב איש כפר נבורייא: 'הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה'? יודע הוא יורה? [האם הוא מסוגל להורות דין?] 'הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף' – לא בכספייא איתמני [אין למנות דיינים בכסף], 'וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ' – לא חכים כלום".

ושוב יש להדגיש, שכל זה נאמר על עניין פחות בהרבה מנטילת שכר בעבור פסיקת דינים, רק על עצם מינוי דיין עשיר שנתן "תרומה" לפאר ולרומם את בית-הדין, או לבית-הכנסת שבו מתפלל חבר מהוועדה לבחירת דיינים, או לעמותה של אחד מחברי הוועדה, או למפלגה שתומכת בממסד הדיינות ומעבירה תקציבים ומשכורות לדיינים מקופת המדינה... ואין צורך לומר שאין למנות דיין שנתן שוחד לוועדה לבחירת דיינים, ולא ברשיעי ארורי עסקינן, אלא במי שביקש לתת "תרומה" לגיטימית לכאורה, כגון לארגוני "החסד" למיניהם, ובטובה הזו ימנו אותו לדיין. כי אם מדובר בשוחד מתחת לשולחן אין צורך לומר שמדובר בעוון גדול.

ואם כך הוא הדין ביחס להענקת תרומה למוסדות "חסד" או לעמותות שפועלות "לשם שמים", מה יהיה דינם של הדיינים והרבנים השכירים הפרו-נוצריים אשר נטלו ונוטלים לכיסם משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים? ואין צל של ספק שאסור לעמוד מפניהם, ולא לקרוא להם רבי, וגלימותיהם הן מרדעת של חמור. וחז"ל לא התייחסו לרשעים ארורים כאלה כי לא העלו על דעתם שיקומו מינים שיעוותו את התורה באופנים כל-כך חמורים, ויהפכו את דת משה לדת פרו-נוצרית שתכליתה חציבת טובות הנאה.

ג.2. ארור לוקח שוחד

רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (כג, א), וכֹה דבריו:

"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".

הראינו לדעת, כי רבנו פוסק את ההלכה הראשונה בלשון כללי מאד, דהיינו כל נטילת שכר שתכליתה לזכות את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]". וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות כדי שהם יזכו את הזכאי ויחייבו את החייב... ולא סתם משכורות, משכורות נפוחות הנושאות עמהן שלל טובות הנאה, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי-שם-שמים.

ומצאתי דרש במדרש תנאים לדברים (פרק טז), וזה לשונו: "ולא תיקח שוחד, אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון שהוא נוטלו משניהם". כלומר, נטילת שכר משני בעלי הדין היא רק דוגמה אחת לנטילת שכר בעבור פסיקת דינים שעליה נאמר "ארור לוקח שוחד", וכאמור, לא עלה על דעתם של חז"ל שהמינים ישתלטו על דת משה ויקימו ממסדים פרו-נוצריים טמאים מטונפים ומצחינים, אשר הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, ומשחיתים ומחריבים תורת אלהים חיים.

גם בהמשך דבריו שם רבנו פוסק הלכה כללית מאד (כג, ו), וכֹה דבריו: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר [=שהוא-השכר בעבור פסיקת הדינים]". ובמלים אחרות, כל שכר שניכר עליו שהוא שכר בעבור פסיקת דינים, ולא משנה מאיזה גורם הוא שוּלם, הדיין שנוטלו דיניו בטלים, והוא בגדר ארור לוקח שוחד כאמור בראש הפרק שם. נמצא אפוא, שהלכה א הינה הלכה שנוגעת לדינו של הדיין כלפי שמיא, ואילו הלכה ו מבארת את המשמעות המשפטית המעשית: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים".

רק בהמשך ההלכה שם רבנו מזכיר את עניין נטילת השכר מבעלי הדין, ורק בהקשר של היתר שכר הבטלה, ובמלים אחרות, רק שכר בטלה התירו חכמים לדיין צדק ליטול, לא שום שכר אחר, לא מבעלי הדין ולא משום גורם מממן אחֵר, וכֹה דברי רבנו שם:

"אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".

ולכאורה יש לתמוה: מדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת לדיין בשווה משכורת יפה? האם לא ראוי לכאורה שדייני ישראל ירוויחו משכורת גבוהה? אלא, גם מסוף הלכה ו עולה בבירור, שאסור לדיין ליטול משכורת משום אדם או ממסד בעבור פסיקת דינים. ונראה לי שדין הממסד חמור יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי אשר הופך תורת חיים לקורדום חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים וצאצאיהם גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול ה'.

לסיכום, מהלכה זו עולה במפורש, שאסור לקחת כסף בעבור פסיקת דינים למעט בארבעה תנאים מאד-מאד מסוימים ומצומצמים: רק שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין, רק סכום שהוא שכר בטלה באמת, רק כאשר יש לדיין מלאכה באמת, ורק כאשר בעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל באמת – ועל ארבעת הסייגים הללו אומר רבנו: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי לקנות בה לחם לאכול ובגד ללבוש, רחוק מאד ממצבו של קאפח לדוגמה...

נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ב):

"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".

כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית-דין] ולסופריו [=סופרי בית-הדין] הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן אינספור מענקים ופרסים וסעיפי שילומים מופלגים? האין זה שוחד ברור?!

"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּוְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!

"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).

ג.3. דייני הגזלות שהיו בירושלים

עתה נעבור לראיה שהוזכרה בדברי מקבילי ואשר לפיה מותר לכאורה לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שקלים (ד, ז):

"דיינין שדנים את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלין? תשעים-תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להם, אף-על-פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צרכם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם".

נשים לב כמה היתר זה מצומצם, שהרי הוא עוסק אך ורק: 1) בזמן שבית-המקדש קיים; 2) בזמן שיש סנהדרין לעם-ישראל; 3) בירושלים בלבד; 4) בדייני גזלות בלבד; 5) ובנטילת שכר שהוא מתרומת הלשכה בלבד. כך שנראה ברור, שרק בתנאים אוטופיים כאלה שבית-המקדש קיים והסנהדרין שולטת ביד רמה, ואין כל חשש לחילול ה' ולתאוות בצע, ויש צורך בדייני גזילות אשר ידונו את העם בירושלים מן הבוקר ועד הערב, ואין להם שום דרך אחרת לחיות, רק לאלה התירו לקחת סכום מסוים מדי שנה מתרומת הלשכה, וכמו שהתיר הקב"ה לכהנים העובדים בבית-המקדש לקחת את חלקם מן הקרבנות.

אגב, יש לשים לב, כי בגמרא בכתובות (קה ע"א) נאמר, שהיו שלושה דייני גזלות בירושלים, ושואלים שם: והלא היו דיינים הרבה בירושלים? ומעידים שם שהיו קרוב לארבע מאות בתי דינים בירושלים! והמסקנה שם היא, שרק דייני הגזלות היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כלומר, כל שאר אלף ומאתיים הדיינים לפחות שהיו בירושלים, כולל כל חברי הסנהדרין, כולם היו מתפרנסים ממלאכתם! מזאת עולה, שהיו סיבות מיוחדות מאד לתשלום לדייני הגזלות, ואין ללמוד מהם על הכלל, ובוודאי שאין ללמוד מהם לתקופתנו שאין בה פיקוח של סנהדרין, והדת החדשה הפכה לקרדום קונגו אימתני מפלצתי ואלילי.

לאור ההיתר המצומצם והנסיבתי מאד של תשלום שכר לדייני הגזלות, ולאור דברי חז"ל החריפים בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ולאור דברי רבנו החריפים בעניין לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ולאור האיסורים הגורפים והמוחלטים שהוא פוסק בהלכות תלמוד תורה וסנהדרין ומסכת אבות (שנועדה בעיקר לדיינים) – נראה ברור שאין להחיל את ההיתר של ההלכתא למשיחא מהלכות שקלים על דייני זמננו, ולא רק בגלל שאף-לא-אחת מן הנסיבות שתוארו בהלכה זו קיימת בימינו, לא פחות מכן בגלל שממסד הרבנות והדיינות בימינו לדעת חז"ל ורבנו רחוק מדרכי האמת כרחוק מזרח ממערב.

זאת ועוד, מדוע רבנו לא מביא את ההיתר ליטול ממון בעבור פסיקת דינים בהלכות סנהדרין? והלא לכאורה אם מדובר בהיתר גורף וכולל, היתר אשר מאפשר לתת לדיינים עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית, ועוד אינסוף טובות הנאה ללא שום בקרה ופיקוח – היה על רבנו לכתוב אותו מיד לאחר ההלכה אשר קובעת באופן מפורש וברור, שאסור ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, מדוע רבנו קובע את ההיתר הזה בהלכתא למשיחא בהלכות שקלים?! ועוד תולה אותו בעניין אשר נוגע לתרומת הלשכה שבבית-המקדש דווקא?!

ויתרה מכולן, אם חלילה נטען שיש להבין את הִלכת שקלים באופן גורף ומכליל, הרי שמבלי לשים לב אנו מאשימים בזאת את חז"ל והרמב"ם בסכלות! שהרי טענה זו מובילה למסקנה שחז"ל ורבנו הרמב"ם חטאו חֵטא גדול לאלהים, במה שייחסו לדיינים שנוטלים ממון חילול ה' ובמה שגינו אותם במלים קשות ביותר! האם ניתן להניח שחז"ל ורבנו שגו עד-כדי-כך? האם ניתן חלילה להאשים את חז"ל ורבנו הרמב"ם בסכלות כל-כך חמורה?! וכי השכל הישר והמציאות בימינו אינם מוכיחים את דברי חז"ל ורבנו שמדובר בחילול ה' גדול מאד?

ג.4. ראיה אמיתית מהלכות שקלים

אם בהלכות שקלים עסקינן, נביא משם ראיה אמיתית לענייננו (ד, ד): "תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה [...] – כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה" – ואם אנחנו לומדים מהלכות שקלים להתיר באופן גורף לדיינים ליטול ממון בעבור פסיקת הדינים, עד כדי משכורות בלתי הגיוניות ונעדרות צדק בסיסי, מדוע שלא נלמד מהלכות שקלים שמותר לקחת כסף בעבור לימוד תורה-שבעל-פה? והלא נאמר כאן במפורש שמותר ליטול שכר בעבור לימוד הלכות שחיטה והלכות קמיצה?!

וכמו שלא יעלה על הדעת למחוק את שלל מוסרי חז"ל ורבנו, אשר אסרו באיומים חמורים לקחת כסף בעבור לימוד התורה, ולאחר שנמחק אותם אף נוסיף חטא על פשע ונתיר באופן גורף ליהנות מכבוד תורה, וכל הגרעון והתוספת הללו רק בשל הלכתא אחת למשיחא מהלכות שקלים – כך לא יעלה על הדעת למחוק את מוסרי חז"ל ורבנו ולהתיר ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, בשל הלכתא אחת למשיחא מהלכות שקלים. הוי אומר, כמו שההיתר למלמדים בהלכות שקלים הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, כך ההיתר לדיינים שם הוא היתר מצומצם מאד ולימות המשיח בלבד, וכנראה לא חששו חז"ל לימות המשיח לעניינים נקודתיים אלה, לא לחילול ה' ולא לעיוות דת האמת בהפיכתה לקורדום חוצבים.

ואחתום פרק זה בדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז), וכֹה דבריו:

"ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. [...] ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".

ברם, התועים, דהיינו הוזי ההזיות רודפי הכבוד ושוחרי השלמונים "שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת" כדברי רבנו בפתיחה, אלה לעולם יתווכחו יכזבו וישקרו וישכנעו את עצמם ואת זולתם שמותר ליהנות מדברי תורה. ובדיוק על כגון דא אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

סוף דבר

הזכרנו את מוסרו של הלל הזקן במסכת אבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף". הלל הזקן מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו זה הלל הזקן מפתיע ומטלטל אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הוא יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין הנאה מדברי תורה.

והנה לשון המשנה באבות (ד, ז) בשלמותה:

"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.

ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בוחר ללכת ב"דרך הקנאות" ומחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף כי כל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!

ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת התקציבים.

"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).

למה מקבילי מתיר ליהנות מדברי תורה

.pdf

Download PDF • 260KB