מצוַת שילוח הקן לפי הרמב"ם

בתורה נאמר (דב' כב, ו–ז): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".


כבר בתחילת הפסוק יש רמז לנסיבות שעליהן בעיקר מדובר במצוה זו: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ". כלומר, מדובר כאשר אדם הולך בדרכו, ובימי קדם ההליכה בדרך לא הייתה הליכה לפארק או למכולת או לקניון, מדובר בהליכה של שעות רבות ולעתים גם ימים, וסביר להניח שאותו אדם עייף ורעב ורצוץ מהליכתו. והנה הוא רואה קן שבנתה ציפור טהורה ובו אפרוחים או ביצים, התורה מחייבת את האדם הזה לשלח את האם לפני שהוא פושט את ידו לאכול את הביצים או לשחוט את האפרוחים, במטרה להשקיט מעט את המיית רעבונו.


א. הגדרת המצוה


וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בהגדירו את מצות העשה שיש בדין זה (עשין קמח): "והמצוה השמונה וארבעים ומאה, הציווי שנצטווינו בשילוח הקן, והוא אמרוֹ יתעלה: 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ' [דב' שם]". קאפח מוסיף ומעיר שם וזה לשונו:


"ודווקא אם רוצה הוא את האפרוחים או הביצים, אבל אם אינו זקוק להם טוב יעשה אם לא יזדקק לקן ואל יפריע את מהלך חייהם הטבעי. וכפי שעולה מלשון רבנו במורה הנבוכים חלק ג פרק מח [...] ולא כשיטת האומרים כי מצוה יעשה אם יִטַּפֵּל להם בחינם".


ראינו אפוא את מצות העשה ועתה נעבור לראות את האזהרה, וכֹה דברי רבנו שם בהגדירו את מצות לא תעשה שו: "והמצוה השש ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו מלקחת קן העוף בכללותו בעת הציִד – האם והאפרוחים,והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' [שם]". וגם שם מוסיף ומעיר קאפח וזה לשונו: "כתב רבנו 'בעת הציִד' למעט שאם היינו עוברי אורח וראינו קן ציפור ואין אנו זקוקים לביצים או לבשר האפרוחים, עדיף יותר שלא לנגוע בהן ולא להחריד את מנוחתן [...] ושלא כדעת [השוטים] הסוברים שזקוק להיטפל להן".


מדברי רבנו וגם מדברי קאפח עולה, שאין כל מצוה לחפש אחר קינים של ציפורים כדי לשלח את האם, ורק אם נקרו בדרכו והוא צריך להם כדי להשקיט את רעבונו – ישלח את האם. ברם, אם האדם אינו זקוק להם, יעזבֵם במנוחה, ולקמן נלמד שאם הטריד אותם לחנם מתוך ההזיה שהוא עושה מצוה, לא רק שאין בידו שום מצוה אלא שהוא גם עבר עבירה חמורה.


ב. טעמי המצוה


כאמור, מי שמטריד את הקן ללא צורך אמיתי עבירה חמורה בידו, וכדי להחל ולהבין זאת נעיין בדברי רבנו במורה (ג, מח), שם הוא עוסק בין השאר במצות השחיטה. בתוך הדיון בנושא רבנו מבאר מדוע התורה אסרה לשחוט את הבהמה ואת בנה ביום אחד, וכן בחובה לשלח את האם לפני לקיחת הבנים, ושם רבנו מסביר שלכולם יש טעם חשוב אחד, וכֹה דבריו שם:


"אבל הציווי בשחיטת החי הוא הכרחי [...] [מפני ש]חיפשנו לו את המיתה היותר קלה, ונאסר לענותו [...] ולא לנחרו [=לדקור אותו בגרונו בשיפוד עד שימות] ולא לחתוך ממנו איבר [והוא עדיין חי] [...] וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי החיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון [=אותו יש רק לאדם], אלא פעולת הכוח המדמה [=הדמיון] המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם".


לפני שנמשיך לדון בטעמי המצוה, נסביר את דברי הר