מצוַת שילוח הקן לפי הרמב"ם

בתורה נאמר (דב' כב, ו–ז): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".


כבר בתחילת הפסוק יש רמז לנסיבות שעליהן בעיקר מדובר במצוה זו: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ". כלומר, מדובר כאשר אדם הולך בדרכו, ובימי קדם ההליכה בדרך לא הייתה הליכה לפארק או למכולת, מדובר בהליכה של שעות רבות או ימים, וסביר להניח שאותו אדם עייף ורעב מהליכתו. והנה הוא רואה קן שבנתה ציפור טהורה ובו אפרוחים או ביצים, התורה מחייבת את האדם הזה לשלח את האם, לפני שהוא פושט את ידו לאכול את הביצים או לשחוט את האפרוחים כדי לאכלם ולהשקיט מעט את רעבונו.


א. הגדרת המצוה


וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות בהגדירו את מצות העשה שיש בדין זה (מצות עשה קמח): "והמצוה השמונה וארבעים ומאה, הציווי שנצטווינו בשילוח הקן, והוא אמרו יתעלה: 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ' [דב' שם]". מָרי יוסף קאפח, שההדיר את ספר המצוות להרמב"ם ותרגמוֹ לעברית, מעיר שם וזה לשונו: "ודווקא אם רוצה הוא את האפרוחים או הביצים, אבל אם אינו זקוק להם טוב יעשה אם לא יזדקק לקן ואל יפריע את מהלך חייהם הטבעי. וכפי שעולה מלשון רבנו במורה הנבוכים ח"ג פרק מח [...] ולא כשיטת האומרים כי מצוה יעשה אם יִטַּפֵּל להם בחינם".


ראינו אפוא את מצות העשה ועתה נעבור לראות את האזהרה, וכֹה דברי רבנו שם בהגדירו את מצות לא תעשה שו: "והמצוה השש ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו מלקחת קן העוף בכללותו בעת הציִד – האם והאפרוחים, והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' [שם]". והעיר שם מָרי יוסף קאפח וזה לשונו: "כתב רבנו 'בעת הציִד' למעט שאם היינו עוברי אורח וראינו קן ציפור ואין אנו זקוקים לביצים או לבשר האפרוחים, עדיף יותר שלא לנגוע בהן ולא להחריד את מנוחתן [...] ושלא כדעת הסוברים שזקוק להיטפל להן".


מדברי רבנו ומָרי עולה, שאין כל מצוה לחפש אחר קינים של ציפורים כדי לשלח את האם, ורק אם נקרו בדרכו והוא צריך להם – ישלח את האם. ברם, אם האדם אינו זקוק להם, יעזבֵם במנוחה, ואם סתם הטריד אותם מתוך מחשבה שגויה שהוא עושה מצוה, אין בידו מצוה ונראה אף שעבירה בידו, וכפי שנלמד לקמן.


ב. טעמי המצוה


אמרנו שמי שמטריד את הקן לחינם נראה שעבירה בידו, וכך אכן עולה מתוך הספר "מורה הנבוכים" להרמב"ם (ג, מח), שם הוא עוסק בין השאר במצות השחיטה, ובתוך הדיון בנושא הוא מבאר מדוע התורה אסרה לשחוט את הבהמה ואת בנה ביום אחד, וכן בחובה לשלח את האם לפני לקיחת הבנים, והוא מסביר שלכולם יש טעם אחד, וכֹה דבריו שם:


"אבל הציווי בשחיטת החי הוא הכרחי [...] [מפני ש]חיפשנו לו את המיתה היותר קלה, ונאסר לענותו [...] ולא לנחרו [=לדקור אותו בגרונו בשיפוד עד שימות] ולא לחתוך ממנו אבר [והוא עדיין חי] [...] וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי החיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון [=אותו יש רק לאדם], אלא פעולת הכוח המדמה [=הדמיון] המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם".


לפני שנמשיך לדון בטעמי המצוה, נסביר את דברי הרמב"ם ביחס למציאות הדמיון אצל בעלי החיים, ונצטט את דברי מָרי שמבאר עניין זה במקום אחר במורה (א, עג), וזה לשונו שם: "כי בהכותך בעל חיים פעם אחת במקל, הרי בהרימך עליו את המקל פעם אחרת יברח, כי הרמת המקל פועלת בדמיונו שתכליתה [=שסופה של הרמת המקל גורמת] כְּאֵב. ואף בהשמיעך קולות מסוימים בעת הכאתו, הרי בהשמיעך אותם הקולות פעם אחרת אף ללא מקל יברח".


נחזור עתה לדברי הרמב"ם בעניין מצות שילוח הקן, וכֹה דבריו בהמשך דבריו שם:


"וזהו הטעם [כלומר צער בעלי חיים] גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהן בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לְאִמָּן, אינן ראויים לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל, כיוון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים".


נמצא אפוא, שהטעם למצות שילוח האם הוא כדי שלא לגרום לאם צער בראותה את בניה נלקחים ממנה, מפני שיש לאם כוח מדמה [=כוח דמיון], שמעורר אצלה רשמים מסוימים ובכללם גם צער על לקיחת בניה. על דברי הרמב"ם האחרונים מוסיף מָרי, וזה לשונו:


"מכאן משמע כמעט במפורש שאם אין תאוותך גוברת עליך לשלול את הביצים או האפרוחים, הנח להם, אל תחריד את שלוותם ואל תפריע את מנוחתם, כי כל טעם שילוח האם הוא כדי שתעזבֵם לנפשם. ולא כדעת הסוברים 'כי יקרה קן ציפור לפניך' –חייב אתה להיטפל להם אף אם אינך צריך את הוולדות".


נמצא אפוא, שישנה עוד מטרה במצות שילוח הקן והיא לרסן את תאוות האדם שלא יפריע את מהלכם הטבעי של בעלי החיים. כלומר, כאשר התורה מצווה את האדם לשלח את האם היא למעשה חוסמת אותו מלקחת את הביצים או האפרוחים לזמן קצר, עד שישלח, כדי שבזמן זה אולי יחשוב האדם בשכלו, יתגבר על תאוותו ויניח להם לנפשם.


ג. צער בני האדם


ברם, לא רק הימנעות מצער בעלי חיים וריסון תאוות האדם הן מטרות המצוה, יש מטרה נוספת ועליה מדבר הרמב"ם בהמשך דבריו שם, וכֹה דבריו:


"ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל-שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו". כלומר, אם התורה ציוותה והזהירה לשלח את האם, והבטיחה שכר גדול: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" למי שיחמול על האם וישלח אותה לפני שהוא נוטל את הביצים או האפרוחים, כמה יש ללמוד מכך על החובה המוסרית והדתית לחמול על בני האדם? ובמיוחד על בני האדם הטובים והנבונים?


כדי להאיר נושא זה מצד נוסף, נצרף את דברי הרמב"ם במורה (ג, ספי"ז), שבהם הוא מסביר מדוע חז"ל אמרו בתלמוד שצער בעלי חיים מדאורייתא, אף-על-פי שלפי ההלכה הוא רק מדרבנן, וכֹה דבריו שם:


"אבל אמרם [מה שאמרו חז"ל בתלמוד:] 'צער בעלי חיים דאורייתא' [והביאו ראיה] ממה שנאמר [בתורה, בפרשת בלעם] 'עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ' [במ' כב, לב], הנה זה על דרך הבאת השלמות לנו כדי שלא נתנהג במידת האכזריות, ולא נְצַעֵר לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות ואפילו באישי איזה בעל חיים שיהיה, זולתי בעת הצורך 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר' [דב' יב, כ], לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק".


כלומר, חכמים הפליגו ואמרו שצער בעלי החיים הוא מן התורה, במטרה לעורר ולחנך אותנו לשאוף לשלמות מידותית, שלא נתנהג במידת האכזריות, אלא נפעל בעדינות וברחמים אפילו כלפי בעלי החיים, וכך נסגל לעצמנו את מידת החמלה והחנינה כדי שנלמד לנהוג בעדינות וברחמים כלפי בני האדם, ואין צורך לומר כלפי בני האדם הנבונים.


ד. העולם הפראי-המודרני


על מה שאומר הרמב"ם שאסור לשחוט על דרך האכזריות או השחוק מעיר מָרי שם, וזה לשונו: "כוונת רבנו כנראה כנגד שעשועי הציד הנהוגים בעולם הפראי-המודרני, ומלחמות השוורים שהיו נהוגים בספרד [ועדיין נהוגים]". הרמב"ם בפירושו למשנה מביא דוגמאות נוספות לצער בעלי חיים, וכֹה דבריו (ב"ק ד, ד): "שור האצטדין, המהמרים, והוא ששולח זה שורו וזה שורו ורומז לו בקול שכבר הרגילו בכך, להתגרות בשור השני לראות איזה מהם יתגבר על חברו, וזה ברצון בעליהם, והרבה עושין כך טיפשי בני אדם במינים מסוימים מן הבהמות והעופות", ואוסיף ששמעתי שעושים כן בכלבים ותרנגולים ועוד.


ה. סיכום ומסקנות


מהאמור עולה, שיש לפחות ארבע מטרות למצות שילוח הקן:


1) שלא לגרום צער נפשי לבעלי החיים. וזו גם דעת רס"ג, וכֹה דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפו): "ואבאר עוד הזכויות אשר על-כל-פנים יש בהן גמול בעולם הזה [...] תחילתן כיבוד ההורים [...] והרחמנות על בעלי החיים, כאמרוֹ: 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם' [שם]". ומָרי מעיר שם, וזה לשונו: "ודברי רבנו אמורים אפילו למ"ד בברכות לג ע"ב: 'מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות'. כי שם הכוונה כלפי ה', וכאן כלפי האדם [והכוונה שהאדם יעורר בקרבו את מידת הרחמים ואפילו כלפי בעלי חיים]".


2) לרסן את תאוות האדם כדי לתת לו שהות לחשוב ולהתגבר על יצרו.


3) ללמד את האדם מוסר השׂכל: אם התורה חסה כל-כך על צער הציפור-האם שאין בה דעת והגיון, עד כמה יש להיזהר שלא לצער את בני האדם הכשרים, ועד כמה חמור עונשו של מי שמצער אותם לחינם.


4) לחנך את האדם לשלמות מידות הנפש בכלל, ולשלמות מידת העדינות והחמלה על זולתו בפרט.


נמצא אפוא, שמי שאינו זקוק לביצים או לאפרוחים, ואף-על-פי כן משלח את האם מתוך מחשבה שהוא עושה מצוה, לא רק שלא עשה מצוה, הוא מחטיא את מטרת המצוה שהיא החמלה והרחמים, ובעצם משיג את המטרה ההפוכה, מפני שהוא מחזק בקרבו את מידת התאוותנות והאכזריות.


אוסיף שלפי דעתי יש גם טעם אקולוגי למצות שילוח הקן: הקב"ה מבקש שנמעֵט כמה שיותר בהריגת המקורות שמעניקים לנו פירות או אפרוחים או דגים וכיו"ב. כי אם נשלח את האם היא תבנה קן חדש ותגדל אפרוחים חדשים, כך שלא גרמנו לטבע נזק משמעותי. ברם, אם האדם לא יבין שעליו לשמֵּר את הטבע שניתן לו, ולא יבין שעליו לדאוג להמשך קיומו, ויכלה גם את המקורות לטוּבין שמעניק לנו הטבע, אז הוא יישאר בעולם הרוס וחרב ללא קיום וללא המשכיות, ולצערנו מינים רבים בימינו נמצאים בסכנת הכחדה בשל כך.


ו. הלכה למעשה


כמה ימים לאחר שסיימתי לכתוב מאמר זה, נזדמנה לי מצות שילוח הקן. בעלת הבית שממנה אני שוכר את הדירה שבה אני מתגורר, ביקשה ממני סיוע בסילוק יונת-בר (צוצלת) שבנתה קן על משקוף דלת הכניסה לחנות הבגדים שלה. במקרה כזה, ניתן לסלק את הקן ללא חשש גם כאשר אין צורך בביצים, שהרי כאן הצוצלת בנתה את קינה בתוך רשות האדם ומהווה מטרד. ברם, גם כאן יש לשלח את האם לפני שמסלקים את הקן והביצים, כדי שהיא לא תראה בחורבן קינה כאמור לעיל, ובזאת יזכה האדם לקיים מצוה חשובה שמכשירה את נפש האדם לחמול ולרחם על זולתו.


ז. צער בעלי חיים מן התורה?


מדברי רבנו לעיל במורה (ג, ספי"ז) עולה, כי דעתו היא שצער בעלי חיים אינו מן התורה אלא מדובר באיסור דרבנן. יחד עם זאת, נראה שמי שמצער את בעלי החיים באופנים המפורשים במצוות לא תעשה מן התורה, כגון שילוח הקן או שחיטת אותו ואת בנו, עובר גם משום צער בעלי חיים. ובמלים אחרות, יש צער בעלי חיים מן התורה במצוות הללו בלבד.


ברם, נראה לי, כי מי שגרם לבעל חיים סבל נפשי קשה אשר דומה לסבל הנפשי אשר נגרם לאֵם כאשר היא רואה את בניה נלקחים ממנה או נשחטים לנגד עיניה, כגון שהוא מתעלל בהם באופני התעללות סדיסטיים קיצוניים, עובר על מצות לא תעשה מן התורה. והכלל הוא, בכל מקום שמדובר בסבל נפשי קיצוני יש איסור תורה.


לדוגמה, מי שמתעלל בבעלי חיים עד כדי הריגתם או שריפתם חיים או אפילו הטלת מומים קשים וכיו"ב, עובר על איסור צער בעלי חיים מן התורה. אך מי שסתם זרק אבן על חתול או גרם לו לחבורה או היכה את כלבו, לפי דעתי אינו עובר על מצוה מן התורה, אלא-אם-כן גרם לו לחבלה חמורה שגרמה למותו בייסורים או למום רציני ביותר שיפריע קשות לתפקודו.


וזכורני חתול אחד בשכונה שהתעללו בו וכרתו את אחת מרגליו הקדמיות, אותו חתול שרד במשך כמה שנים בזכות אשה אחת שנתנה לו פינה בחצרה והגנה עליו והאכילה אותו. ללא המחסה שהיא העניקה לו הוא לא היה שורד שבוע, מפני שהוא היה מסוגל רק לדדות, וכל כלב זועף היה משיגו והורגו (ויש אצלנו בשכונה כלבים אימתניים ביותר, ובמו עיניי ראיתי כיצד כלב אחד שחט תרנגול). והנני זוכר היטב את פחדו העצום כאשר הוא נתקל בבני אדם או בכלבים ומבע עיניו שידר אימה איומה ונוראה, שלא ראיתי מעולם אצל שום חתול.

171 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!