בתורה נאמר (דב' כב, ו–ז): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
כבר בתחילת הפסוק יש רמז לנסיבות שעליהן בעיקר מדובר במצוה זו: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ". כלומר, מדובר כאשר אדם הולך בדרכו, ובימי קדם ההליכה בדרך לא הייתה הליכה לפארק או למכולת או לקניון, מדובר בהליכה של שעות רבות ולעתים גם ימים, וסביר להניח שאותו אדם עייף ורעב ורצוץ מהליכתו. והנה הוא רואה קן שבנתה ציפור טהורה ובו אפרוחים או ביצים, התורה מחייבת את האדם הזה לשלח את האם לפני שהוא פושט את ידו לאכול את הביצים או לשחוט את האפרוחים, במטרה להשקיט מעט את המיית רעבונו.
א. הגדרת המצוה
וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בהגדירו את מצות העשה שיש בדין זה (עשין קמח): "והמצוה השמונה וארבעים ומאה, הציווי שנצטווינו בשילוח הקן, והוא אמרוֹ יתעלה: 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ' [דב' שם]". קאפח מוסיף ומעיר שם וזה לשונו:
"ודווקא אם רוצה הוא את האפרוחים או הביצים, אבל אם אינו זקוק להם טוב יעשה אם לא יזדקק לקן ואל יפריע את מהלך חייהם הטבעי. וכפי שעולה מלשון רבנו במורה הנבוכים חלק ג פרק מח [...] ולא כשיטת האומרים כי מצוה יעשה אם יִטַּפֵּל להם בחינם".
ראינו אפוא את מצות העשה ועתה נעבור לראות את האזהרה, וכֹה דברי רבנו שם בהגדירו את מצות לא תעשה שו: "והמצוה השש ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו מלקחת קן העוף בכללותו בעת הציִד – האם והאפרוחים,והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' [שם]". וגם שם מוסיף ומעיר קאפח וזה לשונו: "כתב רבנו 'בעת הציִד' למעט שאם היינו עוברי אורח וראינו קן ציפור ואין אנו זקוקים לביצים או לבשר האפרוחים, עדיף יותר שלא לנגוע בהן ולא להחריד את מנוחתן [...] ושלא כדעת [השוטים] הסוברים שזקוק להיטפל להן".
מדברי רבנו וגם מדברי קאפח עולה, שאין כל מצוה לחפש אחר קינים של ציפורים כדי לשלח את האם, ורק אם נקרו בדרכו והוא צריך להם כדי להשקיט את רעבונו – ישלח את האם. ברם, אם האדם אינו זקוק להם, יעזבֵם במנוחה, ולקמן נלמד שאם הטריד אותם לחנם מתוך ההזיה שהוא עושה מצוה, לא רק שאין בידו שום מצוה אלא שהוא גם עבר עבירה חמורה.
ב. טעמי המצוה
כאמור, מי שמטריד את הקן ללא צורך אמיתי עבירה חמורה בידו, וכדי להחל ולהבין זאת נעיין בדברי רבנו במורה (ג, מח), שם הוא עוסק בין השאר במצות השחיטה. בתוך הדיון בנושא רבנו מבאר מדוע התורה אסרה לשחוט את הבהמה ואת בנה ביום אחד, וכן בחובה לשלח את האם לפני לקיחת הבנים, ושם רבנו מסביר שלכולם יש טעם חשוב אחד, וכֹה דבריו שם:
"אבל הציווי בשחיטת החי הוא הכרחי [...] [מפני ש]חיפשנו לו את המיתה היותר קלה, ונאסר לענותו [...] ולא לנחרו [=לדקור אותו בגרונו בשיפוד עד שימות] ולא לחתוך ממנו איבר [והוא עדיין חי] [...] וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי החיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון [=אותו יש רק לאדם], אלא פעולת הכוח המדמה [=הדמיון] המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם".
לפני שנמשיך לדון בטעמי המצוה, נסביר את דברי הרמב"ם ביחס למציאות הדמיון אצל בעלי החיים, ונצטט את דברי קאפח שמבאר עניין זה במקום אחר במורה (א, עג), וזה לשונו: "כי בהכותך בעל חיים פעם אחת במקל, הרי בהרימך עליו את המקל פעם אחרת יברח, כי הרמת המקל פועלת בדמיונו שתכליתה [=שסופה של הרמת המקל גורמת] כְּאֵב. ואף בהשמיעך קולות מסוימים בעת הכאתו, הרי בהשמיעך אותם הקולות פעם אחרת אף ללא מקל יברח".
נחזור עתה לדברי רבנו בעניין מצות שילוח הקן, וכֹה דבריו בהמשך המורה שם (ג, מח):
"וזהו הטעם [כלומר צער בעלי חיים] גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהן בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לְאִמָּן, אינם ראויים לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל, כיוון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים".
נמצא אפוא, שהטעם למצות שילוח האם הוא כדי שלא לגרום לאֵם צער בראותה את בניה נלקחים ממנה, מפני שיש לאֵם כוח מדמה (כוח דמיון), שמעורר אצלה רשמים מסוימים ובכללם גם צער על לקיחת בניה. על דברי הרמב"ם האחרונים מוסיף קאפח, וזה לשונו:
"מכאן משמע כמעט במפורש שאם אין תאוותך גוברת עליך לשלול את הביצים או האפרוחים, הנח להם, אל תחריד את שלוותם ואל תפריע את מנוחתם, כי כל טעם שילוח האם הוא כדי שתעזבֵם לנפשם. ולא כדעת הסוברים 'כי יקרה קן ציפור לפניך' – חייב אתה להיטפל להם אף אם אינך צריך את הוולדות [וכדברי המינים המקובלים הוזי ההזיות ומטונפי הדמיונות]".
נמצא אפוא, שישנה עוד מטרה במצות שילוח הקן והיא לרסן את תאוות האדם שלא יפריע את מהלכם הטבעי של בעלי החיים. כלומר, כאשר התורה מצווה את האדם לשלח את האם היא למעשה חוסמת אותו מלקחת את הביצים או האפרוחים לזמן קצר, עד שישלח את האֵם, כדי שבזמן הקצר הזה אולי יחשוב האדם בשכלו, יתגבר על תאוותו ויניח להם לנפשם.
ג. צער בני האדם
ברם, לא רק הימנעות מצער בעלי חיים וריסון תאוות האדם הן מטרות המצוה, יש מטרה נוספת ואותה מתאר רבנו הרמב"ם בהמשך המורה שם, וכֹה דבריו: "ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל-שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו".
כלומר, אם התורה ציוותה והזהירה לשלח את האם, והבטיחה שכר גדול: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" למי שיחמול על האם וישלח אותה לפני שהוא נוטל את הביצים או האפרוחים, כמה יש ללמוד מכך על החובה המוסרית והדתית לחמול על בני האדם? ובמיוחד על בני האדם טהורי הלבב, הטובים הכשרים והנבונים? וכדי להאיר עניין זה מצד נוסף, נצרף את דברי רבנו במורה (ג, ספי"ז), שבהם הוא מסביר מדוע חז"ל אמרו בתלמוד שצער בעלי חיים מדאורייתא, אף-על-פי שלפי פסק ההלכה צער בעלי-חיים הוא רק מדרבנן, וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"אבל אמרם [מה שאמרו חז"ל בתלמוד:] 'צער בעלי חיים דאורייתא' [והביאו ראיה] ממה שנאמר [בתורה, בפרשת בלעם] 'עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ' [במ' כב, לב], הנה זה על דרך הבאת השלמות לנו כדי שלא נתנהג במידת האכזריות, ולא נְצַעֵר לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות ואפילו באישי איזה בעל חיים שיהיה, זולתי בעת הצורך 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר' [דב' יב, כ], לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק".
כלומר, חכמים הפליגו ואמרו שצער בעלי החיים הוא מן התורה, במטרה לעורר ולחנך אותנו לשאוף לשלמות מידותית, שלא חלילה נתנהג במידת האכזריות, אלא נפעל בעדינות וברחמים אפילו כלפי בעלי החיים – וכך נסגל לעצמנו את מידת החמלה והחנינה כדי שנלמד לנהוג בעדינות וברחמים כלפי בני האדם, ואין צורך לומר כלפי בני האדם הנבונים ישרי הלבב.
***
להלן נראה שהטעם השלישי הנדון בפרק זה הוא הטעם המרכזי, והטעם הראשון הוא רק אמצעי לו, אך טרם שנסביר נציין ביחס לטעם הראשון, שגם לדעת רס"ג מטרת שילוח האֵם היא כדי שלא לגרום לה צער נפשי, וכֹה דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפו):
"ואבאר עוד הזכויות אשר על-כל-פנים יש בהן גמול בעולם-הזה [...] תחילתן כיבוד ההורים [...] והרחמנות על בעלי החיים, כאמרוֹ: 'שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם' [שם]".
ולכאורה שאלה גדולה קמה וניצבה כנגד דעת רבנו ורס"ג, שהרי חז"ל ורבנו פוסקים בהלכות תפילה (ט, ז) כדברים הבאים:
"כל האומר בתחנונים: 'מי שריחם על קן ציפור שלא ייקח האם על הבנים' או 'שלא ישחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו', וכיוצא בעניין זה – משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן, ואינן רחמים: שאילו היו מפני הרחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר".
מדברים אלה עולה באופן ברור, שמי שסובר שתכליתה היחידה של מצות שילוח הקן היא רחמים כלפי בעלי-החיים שוגה שגיאה חמורה בהבנת פעולותיו של הקב"ה בעולם. אלא, חובת הרחמנות כלפי בעלי החיים במצוה זו היא שער ומבוא לעיקר המצוה, והיא החובה לסגל את מידת הרחמים והחנינה אפילו כלפי בעלי-חיים כדי שנזכה לנהוג בחמלה וחנינה כלפי בני-האדם הראויים לרחמים, ובזה נסגל לעצמנו מידה נעלה שהיא מסימני ההיכר של היהודי.
ונחתום פרק זה בעיון בדברי חז"ל ורבנו הנעלים שמובאים בהלכות תשובה (ב, יד):
"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לִרְצוֹת [=להתרצות ולהתפייס למחול ולרחם] וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הֵצֵר לו וחטא לו הרבה – לא יקום ולא יטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל הגויים ערלי-לב אינן כן, אלא 'וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח' [עמ' א, יא], וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב]".
נמצא, שאם אדם הצר והרע לנו, אסור לנו לנקום ולנטור לו בליבנו, ואת זה כבר למדנו בהלכות בהלכות דעות (ז, י–יב). ברם, בהלכה הזו למדנו יותר מכך, אם אותו אדם מבקש מאיתנו סליחה ומחילה אמיתית, ושב בתשובה ומצטער בלב שלם על מעלליו ותעלוליו, עלינו למחול לו בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו אם הוא הצר והרע וחטא לנו הרבה, חובה עלינו להתפייס ולהתייחס אליו מעתה ואילך באהבה ובידידות, וזו לדעתי התוספת הנעלה של ההלכה הזו.
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תה' נא, יב).
ד. העולם הפראי-המודרני
על מה שאומר רבנו במורה (ג, יז) לעיל שאסור לשחוט על דרך האכזריות או השחוק מוסיף ומעיר קאפח שם, וזה לשונו: "כוונת רבנו כנראה כנגד שעשועי הציד הנהוגים בעולם הפראי-המודרני, ומלחמות השוורים שהיו נהוגים בספרד [ועדיין נהוגים]". הרמב"ם בפירושו למשנה מביא דוגמאות נוספות לצער בעלי חיים, וכֹה דבריו (ב"ק ד, ד): "שור האצטדין, המהמרים, והוא ששולח זה שורו וזה שורו ורומז לו בקול שכבר הרגילו בכך, להתגרות בשור השני לראות איזה מהם יתגבר על חברו, וזה ברצון בעליהם, והרבה עושים כך טיפשי בני אדם במינים מסוימים מן הבהמות והעופות", ואוסיף ששמעתי שעושים כן בכלבים ותרנגולים ועוד.
ה. סיכום הנאמר עד כֹּה
מהאמור עולה שיש לפחות שלוש מטרות למצות שילוח הקן:
1) שלא לגרום צער נפשי לבעלי החיים, וכאמור זוהי מטרה שהיא בגדר אמצעי לזולתה.
2) לרסן את תאוות האדם כדי לתת לו שהות לעורר את שכלו ולהתגבר על יצרו.
3) לחנך את האדם לשלמות מידות הנפש בכלל, ולשלמות מידת העדינות והחמלה על זולתו בפרט – וזה הוא עיקר מטרת מצות שילוח הקן, שהרי באמצעות פעולות החמלה והחנינה בבעלי-החיים, תתעורר בקרבו מידה זו גם כלפי בני-אדם. כמו כן, יש במצוה זו מוסר השׂכל: אם התורה חסה כך על צער הציפור-האֵם שאין בה דעת והגיון, עד כמה יש להיזהר שלא לצער את בני האדם הכשרים בעלי ההגיון, ועד כמה חמור עונשו של מי שמצער אותם לחינם.
נמצא אפוא, שמי שאינו זקוק לביצים או לאפרוחים, ואף-על-פי-כן משלח את האם מתוך הזיה מהובלת שהוא עושה מצוה ומשיג תועלת בעולם-הזה – לא רק שהוא לא עשה שום מצוה, הוא מחטיא את מטרת המצוה שהיא סיגול מידת החמלה והרחמים, ובעצם משיג את המטרה ההפוכה, מפני שבפעולתו הוא מחזק בקרבו את מידות התאוותנות האכזריות וההתעללות.
אוסיף שלפי דעתי יש גם טעם אקולוגי למצות שילוח הקן: הקב"ה מבקש שנמעֵט כמה שיותר בחיסול המקורות שמעניקים לנו משאבים כגון פירות או אפרוחים או דגים וכיו"ב. כי אם נשלח את האם היא תבנה קן חדש ותגדל אפרוחים חדשים, כך שלא גרמנו לטבע נזק משמעותי. ברם, אם האדם לא יבין שעליו לשמֵּר את הטבע שניתן לו, ולא יבין שעליו לדאוג להמשך קיומו ושגשוגו, ויכלה גם את המקורות לטוּבין שמעניק לנו הטבע, אז הוא יישאר בעולם הרוס וחרב ללא קיום וללא המשכיות, ולצערנו מינים רבים בימינו נמצאים בסכנת הכחדה בשל כך.
ו. הלכה למעשה
כמה ימים לאחר שסיימתי לכתוב מאמר זה נזדמנה לידי מצות שילוח הקן. בעלת הבית שממנה שכרתי בעבר דירה, ביקשה ממני סיוע בסילוק יונת-בר (צוצלת) שבנתה קן על משקוף דלת הכניסה לחנות הבגדים שלה. במקרה כזה, ניתן לסלק את הקן ללא חשש גם כאשר אין צורך בביצים, שהרי כאן הצוצלת בנתה את קינה בתוך רשות האדם ומהווה מטרד. ברם, גם כאן יש לשלח את האם לפני שמסלקים את הקן והביצים, כדי שהיא לא תראה בחורבן קינה, ובזאת יזכה האדם לקיים מצוה שמכשירה את נפש האדם לחמול ולרחם על זולתו.
ז. צער בעלי חיים מן התורה?
מדברי רבנו לעיל במורה (ג, ספי"ז) עולה, כי דעתו היא שצער בעלי חיים אינו מן התורה אלא מדובר באיסור דרבנן. יחד עם זאת, נראה ברור שמי שמצער את בעלי החיים באופנים המוגדרים בתורה במפורש כמצוות לא תעשה, כגון שילוח הקן או שחיטת אותו ואת בנו, עובר מן התורה על צער בעלי חיים. ובמלים אחרות, יש צער בעלי חיים מן התורה במצוות הללו.
עוד נראה לי ברור, כי מי שגורם לבעל חיים סבל קשה אשר דומה לעוצמת הסבל הנפשי אשר נגרם לאֵם כאשר היא רואה את בניה נלקחים ממנה או נשחטים לנגד עיניה, כגון שהוא מתעלל בהם באופני התעללות סדיסטיים קיצוניים – גם הוא עובר על מצות לא תעשה מן התורה. והכלל ההלכתי הוא, בכל מקום שמדובר בסבל ובעינוי קיצוני יש איסור תורה.
לדוגמה, מי שמתעלל בבעלי חיים עד כדי הריגתם או שריפתם חיים או הטלת מומים קשים וכיו"ב, עובר על איסור צער בעלי חיים מן התורה. אך מי שזרק אבן על חתול או גרם לו לחבורה או היכה את כלבו, עובר על איסור דרבנן אך אינו עובר על איסור תורה – אלא-אם-כן הוא גרם לו לחבלה חמורה שגרמה למותו בייסורים או למום רציני ביותר שיפריע קשות לתפקודו.
וזכורני חתול אחד בשכונה שהתעללו בו וכרתו את אחת מרגליו הקדמיות, אותו חתול שרד במשך כמה שנים בזכות אשה אחת שנתנה לו פינה בחצרה והגנה עליו והאכילה אותו. ללא המחסה שהיא העניקה לו הוא לא היה שורד שבוע, מפני שהוא היה מסוגל רק לדדות, וכל כלב זועף היה משיגו והורגו (ויש אצלנו בשכונה כלבים אימתניים ביותר, ובמו עיניי ראיתי כיצד כלב אחד שחט תרנגול). והנני זוכר היטב את פחדו העצום כאשר הוא היה נתקל בבני אדם או בכלבים ומבע עיניו שידר אימה איומה ונוראה, שלא ראיתי מעולם אצל שום חתול.