מצוַת יראת-השם

עודכן ב: 4 נוב 2020

המצוה הרביעית בספרו הגדול של רבנו הרמב"ם "משנה-תורה" היא מצות יראת-השם. מדברי רבנו ב"ספר-המצוות" עולה, שמצוה זו היא לירוא מעונשו של ה' יתעלה ולהימנע מלעבור על אזהרותיו, וזה לשון רבנו שם: "והמצוה הרביעית, הוא הציווי שנצטוינו לקבוע בדעתנו יראתו יתעלה ולערוץ מפניו, ואל נהיה כשאננים הבוטחים, אלא נחוש לביאת עונשו בכל עת. וזהו אמרו יתעלה: 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דברים ו, יג]".

ואכן, מָרי יוסף קאפח מעיר שם, שזו משמעותה הפשוטה של המצוה: לירוא מעונשו ולערוץ מפניו, ברם הוא מוסיף שם בהערה, שמדברי רבנו בשני מקומות בהלכות יסודי התורה עולה לכאורה, שמצוה זו היא ליבוש מפניו של ה' יתעלה, כלומר מצות הבושה, וזה לשונו שם (הע' 25): "כאן להדיא כי היראה היא יראת-העונש, אבל בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' א–ב, וכן פ"ד הל' יב, משמע כי היראה היא יראת-הרוממות".

דברי רבנו בהלכות יסודי-התורה

נעבור עתה לבדוק את דברי רבנו ב"משנה-תורה", וננסה להבין מהי מצות יראת-השם: האם כשמה כן היא – יראת-העונש, או שמא היא מצות הבושה מלפני ה' יתעלה. וזה לשון רבנו שם (ב, א–ב):

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר [...] 'אֶת יי אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דברים ו, יג]. והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ [...]. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ', 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ' [תהלים ח, ד–ה]".

מָרי יוסף קאפח בפירושו שם, מסביר כך (אות ב):

"לכאורה נוטה לשון רבנו כאן למה שקוראים 'יראת-הרוממות' אך נראה לי שאין זו כוונתו, אלא מצות היראה משמעה כפשוטה יראת-העונש. וזה לשונו בסה"מ [הובא לעיל]. [...] וכתב [רבנו] בפירושו לאבות (א, ג): 'ויהי מורא שמים עליכם – לפי שגם בתורה כבר נאמר הציווי על היראה שנאמר: 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא', ואמרו חכמים: 'עבוד מאהבה עבוד מיראה' (ירושלמי ברכות ט, ז; שוטה ה, ה), ואמרו 'האוהב לא יזניח את הציווי, והירא לא יעבור על האזהרה' (אִמרה זו מקורה בספרי-המוסר הערביים, ואין צורך למה שנדחקו למצוא לה מקור בירושלמי, וכדי להצדיק דבריהם שיבשו נוסחת הירושלמי), והרי ליראה תפקיד גדול במצוות לא-תעשה ובפרט במצוות השמעיות' (=מסוג "חוקים", שאלמלי היראה הרי אין אדם מטבעו מתמסר למה שאינו מבין)". עד-כאן לשון רבנו בפירושו לאבות, וממשיך מָרי ואומר שם:

"הבאתי את דבריו המפורשים [של רבנו] שהיראה היא יראת-העונש, כי לדעתי מה שקוראים 'יראת-הרוממות' אינו אלא ערפול וערבוב מושגים, שהחליפו את הבושה ביראה, וטשטשו את מצות יראת-השם ללא צורך, ואין כאן המקום להאריך בזה".

ובהמשך פירושו שם, בהלכות תשובה, מָרי יוסף מבאר בהרחבה את התנגדותו לפירוש מצות יראת-השם כ'יראת-הרוממות' ודבריו יובאו לקמן. ברם, כפי שרמז מָרי לעיל, לא רק מהלכה זו עולה שמצות יראת-השם היא יראת-הרוממות, מהלכה נוספת עולה כן, וזה לשון רבנו שם (ד, יח):

"בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו [במדעי הטבע ובמדעי האלהות], ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמהּ בשרו לאהוב המקום-ברוך-הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו כשיערוך [=כשישווה] עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים. כל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים שלא נתחברו בגולם כלל [=המלאכים]. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר".

ייחודן של שתי ההלכות

נשים לב, כי לשתי ההלכות הללו מהלכות יסודי-התורה, שעולה מהן לכאורה שמצות יראת השם היא מה שנקרא 'יראת הרוממות', יש מאפיין משותף והוא: שבשתיהן נזכרת מצות יראת-השם לצד מצות אהבת-השם. לעומת זאת, במקורות שנתבארה מצות יראת-השם לבדה בפני עצמה היא נתפרשה כמצוה לירוא מעונשו של ה' יתעלה.

ייראה לי כי יש סיבה לכך שמצות יראת-השם נקשרה למצות אהבת-השם, והיא שההתבוננות בבריאה שביסוד מצות אהבת-השם, היא גם המבוא למצות יראת-השם. כלומר, התבוננות האדם בברואיו של ה' יתעלה ובמעשיו הנפלאים והמשוכללים, הערוכים וסדורים בחכמה נפלאה ומפליאה אשר מרתקת את החושים ומפעימה את הנפש. התבוננות זו מרוממת את האדם לתובנה, כי חכמה גדולה ומשוכללת כזו שתכליתה נשגבה מאד מהבנת האדם ויכולת תפישתו השפלה, חכמה אינסופית זו מעידה על אל תמים-דעות שלא נמלט דבר מהשגחתו, אין שכחה לפני כסא כבודו, את הכל יביא במשפט ועל הכל ייחקק דין מלפניו, בין לטוב בין למוטב.

וכאשר אדם יודע שאינו עומד לפני שופט בשר ודם, שניתן לשחדו או להשפיע על שיקול דעתו בשליטה באמצעי התקשורת שיתמרנו אותו לפסוק כרצוי להם, אלא לפני מלך-מלכי-המלכים, שאין לו שום נקודת השקה והשוואה לשופט בשר ודם – אז באמת יירתע לבו ותחרד יישותו ויהמה לבו באימה וביראה ברתת ובזיע לפני קונו. כלומר, תחושת הבושה מלפני השם והבנת אי-יכולתנו להגיע עד חקר שלמותו, הן אולי הצוהר ליראת-השם אמתית, ולכן הרמב"ם קשרן יחדיו בהלכות יסודי-התורה למצות יראת-השם, ולכן מצות יראת-השם נוטה להתפרש שם כיראת-הרוממות. אך יראת הרוממות לבדה אין בה די כדי להרחיק את האדם מעבירה, אלא כאמור, רק כאשר יראת-הרוממות מרוממת את האדם לחקור ולידע את השם יתעלה, רק אז היא עשויה להביא את האדם לירוא מעונשו שהיא תכלית המצוה ומטרתה, וכשמה כן היא.

דברי רבנו בהלכות תשובה

עד עתה ראינו, כי לצד שתי ההלכות שמהן עולה לכאורה שמצות יראת-השם היא יראת-הרוממות, יש שני מקורות אחרים בדברי רבנו: האחד ב"ספר-המצוות" והאחר בפירושו למשנת אבות, שמהם עולה בבירור שמצות יראת-השם היא יראת-העונש. עתה נעבור לעיין בהלכה נוספת, הפעם בהלכות תשובה שתספק תשובה סופית ותכריע במחלוקת לכאורה שבין המקורות, וזה לשון רבנו שם (י, א–ב):

"אל יאמר אדם: 'הריני עושה את מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל את הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם-הבא. ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם-הבא' – אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו. שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו אלא עמי-הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

מהלכה זו עולה, שעבודת השם מכוח מצות יראת-השם בלבד, משמעותה לעבוד את השם מכוח יראת-העונש. נמצא, שמצות יראת-השם היא מצות יראת-העונש, וכן כותב מָרי יוסף קאפח בפירושו שם (אות ה): "זהו מושג [עובד] 'מִיִּרְאָה' במשנת רבנו ובמשנת רוב קודמיו, כלומר יראת-העונש, ואחת היא יראת-העונש או יראת אובדן הטובה".

בהמשך דבריו שם, מָרי מערער על תפישת מצות יראת-השם כ'יראת-הרוממות', וזה לשונו: "ואחרים יצרו תוצר שאין לו שורשים במקורות וקוראים לו 'יראת-הרוממות' ומושג זה אין מאחוריו מאומה, לא אהבה ולא יראה. אין בו הדחיפה או יותר נכון המשיכה של האוהב לקיים את דברי האהוב, ולא הרתיעה של הירא שלא לעבור על אזהרת הירוי [=מי שיראים מפניו – הוא ה' יתעלה]. ולא נוצר אלא כדי לסתום חלל ריק שבנפש מי שאינו אמון על חשיבה מעמיקה ונוקבת עד התהום". מָרי מוסיף ומצטט שם בהרחבה את פירוש רבנו לאבות שכבר הובא לעיל.

ועד שתרבה הדעת כמו שפוסק רבנו בהלכות תשובה לעיל, רבים רבים הם מההמונים ואנשי-השם, שנפשם חלולה בחללים גדוילים ריקים מדעת, ולא זכו או שאינם רוצים להכיר את משנת רבנו הזכה, המכשירה את האדם לחשיבה מעמיקה ונוקבת, ומרוממת אותו לידע אל-דעות שלו לבדו נתכנו עלילות.

"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים"

בהמשך דבריו שם, מָרי יוסף קאפח מבאר את אחת הדרשות הקשות שנזכרו בתלמוד, וקושיה חזקה עולה וניצבת לעומתה: היעלה על הדעת שמי שנהנה מיגיע כפיו מעולה מאדם ירא שמים? וזה לשונו של מָרי שם:

"ובדברי רבנו אלה מתפרשת דרשה קשה בברכות ח א, 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים', דאלו גבי ירא-שמים כתיב: 'אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' [תהלים קיב, א], ואלו גבי נהנה מיגיע-כפו נאמר: '[יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל] אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [שם קכח, ב] – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. לפי-זה, אין לירא-שמים חלק לעולם-הבא, שהרי חסר לו 'וְטוֹב לָךְ'. ולדברי רבנו, שהירא רק אינו עובר על האזהרה נמצא, אף-על-פי שלא עשה את השלילי, בכל אופן גם לא עשה חיובי שבו יזכה לחיי העולם-הבא. ונמצאו דברי האגדה שהם דברי עולא קיימין כפשוטם. ולכן ציוו 'עבוד מיראה' עם היראה צריך לעבוד, היינו לעשות החיובי".

ברם, לאור מה שהסברנו, אם יראת-השם, שהיא יראת-העונש, נובעת מהכרת מציאותו של הבורא יתעלה, והבנת אפסותנו לעומת אינסופיות חכמתו וידיעתו, שלא נמלט ממנה דבר ולו מעשה קל שבקלים ממעשינו, ולא יימלט ממנה שכר או עונש על פעולתינו – אז יראת השם נובעת לא רק מ'סור מרע' אלא בהחלט גם מ'ועשה טוב'.

ואגב הדברים למדנו על חשיבות המלאכה, כמה חשוב שאדם ייהנה מיגיע כפיו, ויפרנס את עצמו ומשפחתו משלו ובהיתר, ולא יטיל צרכי כלכלתו על הציבור או קופת המדינה. וזה לשון רבנו בחשיבות המלאכה שמובאים בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):

"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשי ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא. שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תהלים קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".

לא לחינם נאמרה הלכה זו בהלכות תלמוד תורה, ללמדנו שמי שמתפרנס ממעשי ידיו ולומד תורה לשמה, זוכה להיות במחיצת החסידים הראשונים חכמי המשנה והתלמוד, וזוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה והעולם-הבא. וכִדברינו כך דברי מָרי יוסף קאפח בפירושו שם, וזה לשונו (אות מא):

"דרשה קשה מאד לכאורה, שם נאמר [ברכות ח ע"א]: 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא-שמים, דאלו גבי ירא-שמים כתיב: אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יי', ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' – אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא. ולגבי ירא-שמים 'וְטוֹב לָךְ' לא כתיב ביה'". ע"כ לשון התלמוד בברכות, וממשיך מָרי ומבאר:

"אם כן, אין לירא-שמים חלק לעולם-הבא. והיה אפשר לפרשהּ על-פי פירוש רבנו באבות [א, ג]: 'הירא אינו עובר על הלאו והאוהב מקיים את העשה'. ולפי זה, ירא-שמים [רק] אינו עובר על הלאוין, ובהעדר השלילי עדיין אין זוכין לעולם-הבא. שרק בעשיית החיובי זוכין לחיי עד. אלא שבזה ביארנו תחילת הדרשה, וסופה שנהנה מיגיעו זוכה לחיי עד, לא נתבאר [=שהרי קשה: רק ביגיע כפיו ללא לימוד-תורה זוכה לחיי עד?], ולפיכך פירוש רבנו כאן [=בהלכות תלמוד תורה] – עיקר, דרוצה לומר עם לימוד התורה".

בתמונה: איור המתאר את משה רבנו, שכונה בתואר הנדיר "עבד השם".

מצות יראת-השם
.pdf
Download PDF • 58KB

15 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!