top of page

מי גדול ממי? (על הפוחז מפוסקיירא)

עודכן: 29 באפר׳

תפישת עולמו של רבנו ביחס לפסיקת ההלכה ולקבלת האמת בכל נושא, מיוסדת על הכלל: "קבל האמת ממי שאמרו". כלומר, האמת איננה נבחנת לפי פרסומו של האומר כ"גדול", אלא לפי חכמת דבריו והתאמתם לכללי ההלכה. ובמלים אחרות, לא האדם שמביע את הדעה או הביקורת הוא העיקר, אלא תוכן דבריו הוא הקובע: האם דבריו מבוססים על מקורות אמיתיים? האם טיעוניו נסמכים על אדני ההיגיון? והאם דבריו נשענים על הוכחות וראיות מושׂכלות?


יסוד זה חשוב מאד, כי בלעדיו ניתן לעוות, לעקם ולזייף את דת האמת בקלות יחסית, שהרי דַּי לשווק ולפרסם אדם מסוים כ"גדול עולם" כדי שדבריו יתקבלו, וכדי שהוא יעצב מחדש את פניה של דת משה הזכה והטהורה. וכידוע בעולם הפוליטיקה השיווק והפרסום, אם כזבן יחזור על שקר מספיק פעמים – הוא יהפוך לאמת בעיני ההמונים. אולם, כאשר הכלל המנחה הוא "קבל האמת ממי שאמרו", אין חשש שאנשי דת מושחתים יחללו את דת משה ויעצבו אותה מחדש, כדי שתתאים לסכלותם או כדי שתיתן מענה לתאוותיהם ושאיפותיהם הבהמיות.


בשל שחיתות כומרי הדת, הכלל "קבל האמת ממי שאמרו" נמחק לחלוטין באלף השנים האחרונות, ואמיתת השקפה איננה נבחנת עוד לפי עניינהּ אלא לפי "גדולת" האומר – שהרי מן ההכרח להרוס את אדני הדעת וההיגיון כדי להכשיר את הקרקע לקבלת הזיות פגאניות.


במאמר זה ננסה להסביר כיצד החלה, התגלגלה והתפתחה ההזיה שיש לבחון כל השקפה: לא לפי אמיתתה וערכה האמיתי, אלא לפי גדולתו הדמיונית של גדול האסלה שמנפנף בה.


א. הקדמת רבנו ל"משנה תורה"


בשלהי הקדמתו, רבנו מתאר את פעלו המבורך בחיבור "משנה תורה", אשר כידוע חיברוֹ "בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ובלא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה" (שם, הלכה לח). בהלכה שלאחריה רבנו מדגיש שוב את מטרתו: להגיש את התורה-שבעל-פה הנאמנה באופן שיתאים לכל אדם, וכֹה דבריו:


"עד שיהיו כל הדינין [=כל דיני התורה-שבעל-פה] גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחֵר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה. [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה: 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה [בספר משנה תורה] ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


המשפט האחרון שבדברי רבנו, אשר בו הוא קובע שאין צורך לעיין בשום ספר בין ספרי התנ"ך לבין הספר "משנה תורה", פגע קשות ואף אנוּשות בגאוותם הכעורה של חכמי-יועצי-אשכנז, אשר מאז ומתמיד התנשאו והתרברבו ככומרים, כדי להסתיר את מינותם וריקנותם. "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג). "אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק [...] כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" (תה' עה).


כמו כן, לפגיעה האנושה במעמדם ובמעלתם בעיני עצמם, הוסיפו מאד דברי רבנו בתחילת ההלכה הקודמת: "ומפני זה נערתי חָצני אני משה בן מיימון הספרדי". כלומר, לא רק שרבנו לא מחניף לאשכנזים ולא מתבטל בפניהם (כמו שנהג הרמב"ן בחנופתו לרש"י בסוף הקדמת פירושו לתורה), ולא רק שרבנו לא מודה להם להשקפות המינות הפגאניות שהם כֹּה התאמצו להפיץ (וכמו שנהג הרמב"ן הנרצע בהזיותיו), ולא רק שרבנו שופך אור בוהק בכתביו על סכלותם ומינותם – הוא אף מעז ברוב חוצפתו לראות ב"ספרדיותו" מקור של חכמה והדר!


קצרו של דבר, איך ספרדי פרענק ושוורצע חייעס מעז להתנגד להוד רוממותה של הכנסייה האשכנזית? ביטוי לזעמם מצאנו אצל הפוחז השחצן מפוסקיירא. בסכלותו הוא חשף את יסודות ההשקפה האשכנזית, ופתח לנו צוהר להבין כיצד התפתחה תרבותם – תרבות אנשים חטָּאים, תרבות שעיוותה את דת משה ויצרה דת חדשה לחלוטין באלף השנים האחרונות.


והנה לפניכם דברי הפוחז בהשגתו לדברי רבנו בהקדמתו שם (הלכה לט):


"סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה להם בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת – היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו זה של המחבר? אם החולק עלי גדול ממני – הרי טוב, ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה-על-זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיניי? ולא אדע אם החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא? [=דהיינו אם החולק נחשב ל'גדול אסלה' וראוי לחלוק]".


מדברי הפוחז עולה בבירור, כי הכלל הקובע אצל המינים הוא "קבל האמת מהגדול שאמרו", כלומר, הפוחז וחבר-מרעיו המינים כלל אינם מתייחסים לתוכן הדברים הנאמרים או לראיות או להוכחות או לשכל הישר, הכלל היחיד שעמד לנגד עיניהם כאשר הם הכריעו בין פוסקי ההלכה, הוא: "מי גדול ממי?". נשים לב במיוחד למשפט האחרון בדבריו: "ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו?", כלומר, כאשר מאן דהו בימי הפוחז מתח עליו ביקורת, הוא אפילו לא עצר לבדוק האם יש בה מן האמת, כי אין לי ספק שהוא היה בטוח שהוא גדול הדור... כמו כן, לפי הפוחז, היו חכמים מקרב הגאונים אשר "לא היו ראויים לחלוק", שהרי הוא כותב לעיל: "כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה [...] ולא אדע אם החולק עמו, אם הוא ראוי לחלוק אם לא", ואף אם נודה שלא כל הגאונים היו באמת "גאונים", דומני שאין שום "גאון" או אפילו סתם תלמיד חכמים אמיתי בימינו שאינו ראוי לחלוק ולהביע את דעתו ההלכתית.


שיטתם זו של המינים מעידה כאלף עדים על נחיתותם ושפלותם האינטלקטואלית וכן על רעיעותן ואפסותן של השקפות עולמם – שהרי חברה שמבקשת לקדם את הבורות והטמטום הפגאני היא חברה נחותה ופרימיטיבית אשר איננה מסוגלת להתמודד באמת עם שאלות מדע ודעת, ואיננה מסוגלת להגן באופן מדעי ותורני על ההשקפות שהיא מרימה על נס. הדרך היחידה שבה המינים מגינים על דרכם, היא באמצעות טמטום ההמונים והפצת שקרים.


לעומת המינים, רבנו פוסק מפורשות בהקדמתו למשנה תורה (הלכה ל): "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו – בין ראשון בין אחרון".


וזו דרכה של תורה, וזו דרך הדעת והחכמה – לעולם האמת והצדק וההיגיון הם אלה שמורים את הדרך לעם ה', עם חכם ונבון אור ליהודה ואור לאנושות כולה. ברם, המינים מרוב כסילותם ובהמיותם, כלל אינם מסוגלים להבחין בחכמה ובדעת, ולכן הם נצמדים להערצה פגאנית.


ומעבר לסכלות העצומה שבעצם השקפת הפוחז וחבר-מרעיו המינים, לפיה יש ל"קבל האמת מגדול האסלה שאמרו", קמה וניצבה שאלה הכרחית ומתבקשת: מי קובע מי גדול ומי אינו גדול? או מי יותר גדול ומי פחות גדול? והתשובה הברורה כשמש היא: חכמי-יועצי-אשכנז הם הקובעים את דרגת "גדוּלת" הפוסק. יוצא אפוא, כי הפוחז וחבר מרעיו, בקביעתם מי גדול ומי אינו גדול, קבעו וקובעים למעשה את ההלכה, ועיצבו ומעצבים את פני הדת לפי שרירות לבם! תוך התעלמות מוחלטת מהיסוד החשוב ביותר בדת משה והוא: "קבל האמת ממי שאמרו"! כי ללא היסוד הזה, כולנו נהיה עובדי אלילים – שהרי אנחנו אשר הולכים בדת משה, מיעוט דמיעוט ביחס לכללות בני האדם בעולם, ואם נַפְנה עורף לכלל זה, מדוע שלא נקבל את דת הנצרות או האסלאם, שהרי מיליארדים הם אשר סוברים שיש"ו ומוחמד היו נביאים גדולים.


ובכלל, על עצם שיטתם יש לשאול: האם חכמי-יועצי-אשכנז, אשר תעו ולעו בסכלות ובמינות, מסוגלים לקבוע מי ראוי לחלוק ומי אינו ראוי לחלוק? והלא הם יותר תועים מהבהמות! כמו כן, קביעותיהם השרירותיות מי ראוי לחלוק ומי אינו ראוי, יוצאות מפיהם כאילו הן נאמרו מפי-הגבורה, דהיינו הם לא נדרשים להסביר ולנמק ולהוכיח את קביעותיהם, וכאילו היו אלהים! ובמלים אחרות, קביעותיהם השרירותיות השוללות אדם או חברה הינן קביעות פגאניות, כי הן נשענות על ההשקפה הרווחת שיש בכוחם לידע את הנסתרות בכוחם המאגי והאלהי. והראיה: שכל מי שמעז לכפור או אפילו לערער במשהו על הזיותיהם נחשב לכופר בעיקר!


זאת ועוד, קביעותיהם השרירותיות, אשר אותן הם אינם מתאמצים לנמק בנימוקים מושׂכלים, נובעות לא רק מתפישה פגאנית ומהחדרת ההשקפה שמעמדם של גדולי האסלה הוא כמעמד של אלהים עלי אדמות – הן נובעות גם משחצנותם, שחצנות שדרדרה אותם לעצב מחדש את דת משה: בהתאם להזיותיהם ולתאוותיהם הבהמיות, וכן בהתאם למנהגיהם הפרו-נוצריים, שהרי הם העתיקו את הזיותיהם מהכנסייה, שמקדשת את גדולתם הדמיונית של יש"ו ושאר כומרי הדת לדורותיהם, כדי להבטיח את המשך שליטתה הפוליטית והכלכלית בהמונים.


הפיכת אדם לגדול דמיוני נובעת למעשה מהעדר תוכן אמיתי, כי אם היה באמת גלום בדבריו תוכן מקודש ונשׂגב, האדם היה מתקדש ממילא ללא טרחה ומאמץ. ברם, בְּמָקום שאין תוכן רוחני אמיתי אלא רִיק פרו-נוצרי, נוצר צורך הכרחי לקדש באופן מלאכותי את גדולי הדת, כדי למנוע כל חקירה ובדיקה אחר התוכן האמיתי של דבריהם. כלומר, רק לאחר קביעת גדולתם באופן שרירותי ניתן להפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, שהרי רק כך דבריהם עשויים להתקבל כאמת ללא חקירה ודרישה – וזוהי הסיבה המרכזית לכל החרדה הגדולה של היהדות האשכנזית לכבוד קדושת גדוליהם המדומים, כי אם יסירו מעליהם את החסינות של הקדוּשה השקרית, ודבריהם ומעשיהם ייבחנו באופן אמיתי – הם יתגלו במערומיהם האליליים.


אחתום פרק זה בהתייחסות לעצם השגת הפוחז: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם" – ודבריו אלה הם שטות מוחלטת, שהרי אם רבנו היה כותב "בדרך המחברים אשר היו לפניו", עדיין היינו "אומה ללא ספר באמת" כדברי רבנו באיגרתו לתלמידו, כי הספר "משנה תורה" היה מתנפח לממדים עצומים ומבהילים, ולא היה ניתן להנחיל הלכה ברורה ופסוקה לכל אחד ואחד מעם-ישראל – לקטן ולגדול – שהרי אפילו במהדורתו המצומצמת של "משנה תורה", כמה אנשים יכולים לומר שהם יודעים את כולו? ודי בו כדי להעסיק את האדם במשך חיים שלמים – כל-שכן שמטרת רבנו המרכזית בספרו היא להסיר מעלינו את עול בירור ההלכה, ולפַנות את זמננו ללימודי המדעים, שבהם אנחנו זוכים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


כמו כן, דברי הפוחז הללו העניקו השראה למין אחֵר, הרוֹש, להאשים את רבנו שהוא המציא הלכות מדעתו "כמתנבא מפי הגבורה". כלומר, לפי הרוֹש רבנו עזב את ספרות חז"ל ונטש מקור מים חיים (ראו: "שיקוץ קנייבסקי מכה שנית"). האשמה זו עוררה את "נושאי הכלים" הראשונים של הרמב"ם להתמקד ולהתרכז בבירור מקורותיו התלמודיים של רבנו, כדי להסיר מעליו את לעזו של הרוֹש וחבר מרעיו. ברם, במהלך מאות השנים התברר, שמי שעזבוּ מקור חיים והִפנו עורף לספרות חז"ל ולפסיקה התלמודית היו אותם חכמי-יועצי-אשכנז שהוציאו שם רע על רבנו, ולעומתם, רבנו הרמב"ם הוא זה אשר נאמן בכל פסקיו לתורה-שבעל-פה.

"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).


ב. "חייבים לקבל דבריי"


אפילו קאפח, הדיין השכיר, שהחדיר לליבו את שחיתות משכורות הממסד הרבני הנפוחות, ונזהר זהירות מופלגת בכבודם של חכמי-יועצי-אשכנז המינים, ואף נתעוור מן האמת מלראות את מטרותיהם ושגה מלהבין את שאיפותיהם (ראו במאמר לעיל) – אפילו הוא לא היה מסוגל שלא לרמוז על יהירותו של הפוחז, והנה דבריו הפתלתלים במבואו לספר המדע (עמ' כה):


"אלא שטבעוֹ של הראב"ד לומר את דבריו בחריפות, וחריפותו וביטויו נגד רבנו, מאופקים הם מאד לגבי חריפותו כלפי אחרים כגון הרז"ה ועוד. כי עשיר מאד היה האיש, וגדול מאד בתורה, ומאות תלמידים מעריצים סבבוהו, וכל אלה גורמים חשובים להכרת ערך עצמו, וכפי שבאו הדברים לידי ביטוי בתשובתו (מהדורתי, סימן כ) בדין מסוים שהוצרך לגלות טעמיו ונימוקיו, כתב: 'והריני מגלה סודותיו ומצפוניו להיות למופת לבאים אחרי, ואם הם חייבים לקבל דברי מבלי חקירה בעבור כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם, על-כן יש תועלת בביאור הטעם ללמוד ממנו לאחרים. גם להינצל מבעלי הלשון המתפרצים, האומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין, כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים, על-כן ראיתי לגלות סודו ולהעמידו על עיקר ההלכה' [עד כאן לשון הפוחז שהעתיק קאפח השכיר]".


תחילה לדברי קאפח השכיר: איני יודע איך הוא היה מסוגל לתאר את מי שאינו יודע אם יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים, שהוא "גדול מאד בתורה"! ובעיניי אין אלה אלא דברי חנופה מתועבים ביותר לתרבות של שקר ומינות, תרבות שמנציחה את המינות והעבודה-הזרה – כי לדעת רבנו, הפוחז הנפחז היה מסופק בשלילת הגשמות (ראו: 'אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז'), והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, על מי שמפקפק ביסוד מיסודות הדת:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן מי שמתעה את העם לפקפק ביסודות הדת, וזה דינו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ולא רק שהפוחז האשכנזי היה מסופק, סכל גדול היה, ורובן המכריע של השגותיו נתגלו, גם על-ידי קאפח עצמו, כנבובות וחסרות תוכן אמיתי. אלא ברור למי שאינו מטעה את עצמו, שכל אנשי הציבור התימנים לדורותיהם, ששימשו במסגרות פוליטיות או דתיות-פוליטיות מטעם הממסד האשכנזי, נתמנו על-ידי הממסד במטרה לשמֵּר ולהנציח את שלטון הממסד שמינה אותם, ולעקור כל ביטוי של התקוממות פוליטית או דתית – ועבדים נרצעים ושפלים היו.


לפיכך, בשל היותם עבדים נרצעים לתאוותיהם, תמצאו כומרים ממסדיים מבני עדתי אשר זועקים "גוועלד" כנגד דעותיי ומאמריי, ואף מגַנים אותי בלשונות חריפים, וזאת מפני שהם מפוחדים מהממונים האשכנזים הפריצים אשר מעסיקים אותם ומשלמים להם את שכרם – כי כל הצלחת התקוממות של המיעוט, בין אם זו התקוממות דתית-השקפתית או התקוממות אזרחית-עדתית, היא כישלון של אותם מנהיגים פוליטיים ודתיים מבני עדות-המזרח שנתמנו מעיקרא כדי להנציח את השלטון האשכנזי – הפוליטי-חילוני או הפוליטי-דתי. ואלמלא אותם משתפי פעולה תימנים ארורים לדורותיהם עם הממסד האשכנזי הדתי והפוליטי, הרשעים לא היו מצליחים לגנוב מהתימנים את ממונם, כתביהם וילדיהם, ולשעבד את נפשם ורוחם.


וזכורני בימי עלומיי שאבי מָרי ע"ה סיפר לי, כי יו"ר הכנסת לשעבר ישראל ישעיהו (חברו הטוב של קאפח השכיר והאחראי המרכזי למינויו כדיין ממסדי) כינה את אבא מָרי "מרעיל בארות". אבא מָרי ע"ה, וביקורתו כנגד הממסד האשכנזי הגזעני, על עוולותיהם כלפי בני עדות-המזרח בכלל ויהודי-תימן בפרט, היו לצנינים בעיניו של ישעיהו, מפני שאבא מָרי וביקורתו הפריעו לו למלא את תפקידו: לשעבֵּד את אֶחָיו לשלטון השחיתות האשכנזי. תפקידו של ישעיהו היה מורכב בעיקרו משני אלמנטים: הבאת עדות-המזרח להצביע למפלגת השלטון האשכנזית, וחניקת כל התעוררות והתארגנות עצמית של יהודי תימן, אשר עלולה לכרסם בכוחם ולצמצם את שלטונם הבלתי מעורער של אדוניו האשכנזים במדינה, במוסדותיה ובתקציביה.

"וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה" (יח' לד, יט).


זאת ועוד, תפקידם של "אנשי הציבור" המזרחיים לדורותיהם לא שונה בהרבה מתפקידם של אנשי הדת הממסדיים המזרחיים לדורותיהם, ואלה וגם אלה – מטרתם המרכזית והראשונה היא להבטיח את המשך יניקתם מעטיני הממסד, וחיסול כל ביטוי של התקוממות דתית-השקפתית שעלולה לסכן את המשך שלטונם של הממונים עליהם: והם קנו את נפשם של משרתיהם המזרחיים במשכורות עתֵק, במנעמי ממסד, בשילומים ובאינסוף טובות הנאה. אמנם, אבי מָרי הוסיף וסיפר לי, כי בסוף ימיו ישעיהו שכב על ערש דווי בבית-החולים והוא בא לבקרו. בעת ביקורו פנה ישעיהו לאבי מָרי והתנצל בפניו על שהוציא דיבתו רעה ולחם כנגדו וכנגד מטרותיו הצודקות. אבי מָרי קיבל את התנצלותו, אך לדעתי ערכה מועט מאד ודומה היא להתנצלותו של שמעי בן גרא לדוד המלך לאחר שחזר למלוך בירושלים (ש"ב יט, יז–כד).


נחזור לפוחז, לפי קאפח השכיר, הוא "הכיר מאד בערך עצמו", ואיני מבין לאיזו "הכרה" קאפח מתכוון? והואיל וקאפח משבח ומפאר את הפוחז כאילו הוא היה אחד מגדולי ישראל באמת, ניתן בהחלט לפרש שכוונתו לכך שהייתה לפוחז הצרפתי מעלה רוחנית אמיתית ובה הפוחז הלז הכיר, כמו שהנביאים וחכמי האמת הכירו בערך עצמם, ואם אכן כך, מה שייך עושרו של האיש ומספר מעריציו כגורם להכרת ערך עצמו? הכרה פנימית אמיתית איננה תלויה בשום גורמי כבוד חיצוניים, ואדרבה, הכרה פנימית אמיתית נובעת בראש ובראשונה מענווה, ואיננה גוררת עמה ביטויי שחץ, גסות וגאווה, וכפי שהפוחז אומר: "כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם". כמו כן, אם כבר ישנה השפעה לעושר ולריבוי התלמידים והמעריצים, היא בהכרח תהיה שלילית מאד, כי שני הגורמים הללו משפיעים השפעה ישירה על מידת הגאווה.


ברם, ייתכן גם שקאפח מכסה על האמת כמנהגו, ורק רומז ברמז קלוש לכך שעושרו של הפוחז וריבוי תלמידיו ומעריציו הגדישו את שחצנותו, אך הוא נאלץ לומר את הדברים בחלקת לשון ובאופן מאד מפותל ומתוחכם, כדי שרק בודדים מאד ישימו לב לכך. וזאת גרמה לו בחירתו לינוק מעטיני ממסד הטומאה הפרו-נוצרי – וזו לא אפשרה לו לראות את האמת נכוחה במקרים לא מעטים, וגם כשהוא ראה את האמת, הוא נאלץ לכסות ולהסתיר אותה בעטיפות רבות.


נחזור עתה לנתח את דברי הפוחז בתשובתו שנזכרה לעיל: "והריני מגלה סודותיו ומצפוניו להיות למופת לבאים אחריי, ואם הם חייבים לקבל דבריי מבלי חקירה בעבור כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם". לצד יהירותו הבלתי-נתפשׂת שדבריו העילגים והנחותים הם "סודות צפונים" ו"מופת לבאים אחריו", הפוחז קבע שהחולקים עליו חייבים לקבל את דבריו מבלי חקירה מפני שהוא זקן וחכם מהם. ושתי קביעותיו הללו הן סכלות גמורה, כי הגיל אינו בטוּחה לחקר האמת, וכל-שכן שתחושת "החכמה" של הפוחז איננה ערובה לחקר האמת. מכל מקום, החשוב ביותר לענייננו הוא, שהפוחז קובע שיש לקבל את דבריו מבלי חקירה! וסוף דבריו חושף את האמת בעניינו: "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


ורק כדי להבדיל בין הקודש לחול, בין האור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין רבנו הרמב"ם איש האמת לפוחז הכעור מפוסקיירא הטמאה, נצרף את דברי רבנו המאלפים בעניין הביקורת עליו, וכֹה דברי רבנו בתשובה שמתורגמת על-ידי קאפח ב"ספר המצוות" (עמ' ו, הע' 44):


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברי אחד הגאונים או המפרשים [שקדמו להרמב"ם] – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


דברים נפלאים דומים כותב רבנו גם בחתימתו לספרו "פירוש המשנה", וכֹה דבריו:


"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו [=שקבענו לנו למטרה], והנני מבקשוֹ יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ממה שביארתי יעיר על-כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק [=בעל כוח שיפוט שכלי ישר ואמיתי] וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן, ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים [עדה"כ בדברים ד, לב], ואולי כבר קיבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עוון. יודע הוא יתעלה, כי יש הלכות מהן, שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים. ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר את התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה' [=חקר האמת ובירורה הוא עבודת שמים נעלה מאד]. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".


ג. המלצות הספרים מחשבת המן


ביטוי לקביעת גדולתם הדמיונית של המינים בימינו אנו מוצאים ב"המלצות" הכתובות בספרי "הקודש". כל יושב ישיבה מהובל שכותב ספר "חידושים", רץ ומשתטח לפני כל מיני מינים וכסילים כדי שהם יפארו את ספרו בהמלצות מסולסלות (וכן מגיש הוא את לחיו לקבלת 'סטירות' על-פניו וזקנוֹ מהוֹד ידם 'הקדושה'). גדולי האסלה הכעורים הללו אינם קוראים את הספרים שהם מקבלים, אלא עוברים עליהם כדי לראות שהמחברים מחריבי-הדת נמנים על אנשי שלומם, וכן שאין בספריהם אי-אלה דברים שעלולים לסכן את שקריהם, משכורותיהם, מעמדם, ושׂררתם, ואז הם חותמים ומכבדים את המחבר בהמלצת תעתועים. "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים" (אס' ח, ה).


בדרך זו, מחברי הספרים וגדולי האסלה נמצאים "גומלים זה את זה" כמשנת החמָּרים שאינם נאמנים (דמאי ספ"ד) – שהרי המחבר קיבל "הכשר" לספרו מאיזה גדול אסלה פגאני שיצא מאיזו עיירה טמאה בפולניה, או מגדול הכמורה הראשית של לוקחי השוחד והשלמונים, או "מהמקובל המבולבל" הוזה ההזיות גם ללא סמים – וכך רבים יתרשמו, יקנו ממנו את ספרו ויתהדרו בו בספריותיהם. וגם "הגדולים" מרוויחים מכך רווח גדול מאד, שהרי שמם מתנוסס עתה בראש עוד ספר "קודש", כראיה ועדוּת נוספת ל"גדולתם" ו"גאונותם", וכך הם מקבלים פרסום שיווקי עצום בחינם, ומוסיפים לפטם ולהאדיר את כבודם ומעלתם בעיני השוטים.


וכאשר הנני מתבונן בספר מחשבת המן שיש בראשו "המלצה" שכזו, הנני יודע מיד שהמחבר אינו איש אמת, ולא רק כי אותו המחבר מעריץ מינים ואלילים או לכל הפחות שותף לעולם השקר, אלא גם מפני שהמחבר מעוניין שאני אשתכנע שספרו ראוי, כי "פלוני הגדול" המליץ עליו ולא מעצם התוכן שבו – וזאת ראיה לכך שהכלל "קבל האמת ממי שאמרו" אינו נר לרגלי המחבר, ולכן זריקת הספר למחזורית הקרובה טובה לכולי עלמא ובמיוחד למחבר עצמו.


ד. מטרת הפוחז בהשגותיו


אם כבר עסקנו בקאפח השכיר ובדבריו במבואו לספר המדע, אצרף גם את מסקנתו של קאפח לסיבה שהניעה את הפוחז הנפחז לכתוב את השגותיו, והנה דברי קאפח שם (עמ' כה):

"ואשר לי נראה, כי מטרת הראב"ד בהשגותיו אינה לחלוק על הרמב"ם, אינה להביע את דעתו בדין זה או אחר, אלא להראות ללומד ספרי רבנו, מיד ובמקום, שיש עוד דעה חולקת על האמור בספר, שלא יחשוב כי הדברים הסדורים לפניו הם מוסכמים על הכל".


קאפח השכיר תועה ומתעה, מפני שהוא מציג את הפוחז כאדם בעל מטרות תמימות, כאילו כל מגמתו היא "להעשיר" את המעיינים בדעה נוספת, ואם קאפח באמת חשב שזו הייתה מטרתו של הפוחז, אין לי ספק שהכסף שהצטבר בחשבונות הבנק שלו מממסד הטומאה האשכנזי גרם לו לשכנע את עצמו שכוונתו של הפוחז הייתה תמימה. ומיד יש לשאול, אם כל מטרתו של הפוחז הייתה "להראות שיש דעה חולקת", מדוע אפוא הוא בחר לשלב בהשגותיו הנבובות אינסוף ביטויים חריפים אשר מבטאים זלזול עמוק, ביטול מוחלט והתנשׂאות?


כמו כן, מדוע בכלל יש צורך להראות "מיד ובו במקום" שיש דעה חולקת? יתכבד הפוחז הנפחז לכתוב ספר הלכות משלו ובו נראה את דעותיו, השקפותיו והלכותיו, מדוע הוא היה צריך להחדיר אותן "מיד ובו במקום" עמוק לתוך הספר "משנה תורה"? וכי יעלה על הדעת בימינו שחכם מסוים יכתוב ספר, ויחדירוּ לתוך ספרו "בו במקום" את השגות זולתו? ובמיוחד אם הן השגות משפילות ומבזות? ובכלל, איך קאפח התעלם מהמתח שׁשׂרר בין מזרח למערב, בין הזיות חכמי-יועצי-אשכנז המינים, אשר לימים ישרפו את מורה-הנבוכים ואת ספר-המדע, לבין השקפות חכמי ישראל באמת, מייחדי ה' יתעלה מרחיקי ההגשמה המאגיה והאלילות?


אין לי ספק אפוא, כי הפוחז נשלח על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים כדי לגמֵּד ולמזער ככל שניתן את ספרו של רבנו הרמב"ם, ולא רק מפני שרובן המכריע של השגותיו העילגות נתגלו כנבובות לחלוטין ונובעות משגיאות ואי-הבנה – אלא מפני שרבנו הרמב"ם הציב חזות קשה כנגד חכמי-יועצי-אשכנז על המעל הקשה שמעלו בדת משה: על-כך שביטלו את יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה, על-כך שהפכו את דת משה לקורדום חוצבים פרו-נוצרי, על-כך שהחדירו את ההגשמה כהשקפה ראויה, על-כך שהחדירו, ובכמויות, את המאגיה והאלילות, על-כך שהפכו את דת משה לדת שמקדשת את החיצוניות, על-כך שהם מנציחים את השקר וההבל לדורי דורות, על טיפשותם וסכלותם המוסווֹת על-ידי גאוותם ויהירותם, ועל שהם הפכו את דת משה – מדת של אנשים חושבים לדת חשוכה פגאנית ופרימיטיבית.


ואם יטען הטוען שהנני שוגה בהערכתי, מדוע אפוא במשך דורות רבים לא הבחינו חכמי-יועצי-אשכנז בסכלות השגותיו של הפוחז, ומדוע הם לא חדלו מלפרסם אותן "מיד ובו במקום", ואף החדירו אותן לתוך שורות דברי רבנו! כלומר, במשך מאות רבות בשנים מאז המצאת הדפוס, השגות הפוחז המטופשות והעילגות מודפסות "מיד ובו במקום" לצד ובתוך דברי רבנו, אף שלא קרב זה אל זה כל הלילה! ואפילו בתוך "פרויקט השו"ת" "האקדמי" ו"המחקרי", החדירו האשכנזים הפוחזים את השגות העילג "מיד ובו במקום" לתוך הלכות רבנו. וסכלות השגותיו של הפוחז ועילגותו זועקות מכל פינה, ומי שלא הבחין בהן, אין זה אלא מפני שהוא לא רוצה להבחין, ומפני שנוח לו שיש איזה גדול אסלה אשכנזי, שזורק רפש על רבנו במטרה להראות שהוא חסר מאד, וכל זאת כדי להרגיע את האשכנזים התועים שהם אינם עובדי אלילים.


אגב, באחת מהשגותיו הפוחז מסית כנגד הרמב"ם ואומר שראוי שיעשו לרבנו טקס "פולסא דנורא" (הלכות עבודה-זרה יא, ד), ואמונתו בהבלי המאגיה הפגאנית היא עדות נוספת לרמתו המחשבתית האפסית, וייחולו והסתתו לעשיית "פולסא דנורא" כנגד רבנו אף מעידה על רמתו המידותית השפלה. ושוב עולה השאלה: האם מי שרק מתכוון להביע דעה נוספת מייחל ומסית לעשיית פולסא דנורא? ובכלל, האם מי שמאמין בהבלי המאגיה הפגאנית בכלל מסוגל לכתוב השגות על רבנו ועל פסיקות התלמוד? האם הוא מסוגל להבין משהו מהשקפות האמת?


וראוי לצרף לדברים אלה את דברי רבנו המכוננים בסוף פרק יא שבהלכות עבודה-זרה:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


אגב, לפוחז השחצן היה פתיל קצר מאד, וביטוי לכך אנו מוצאים במנהגו להישבע "בחיי ראשו" שרבנו טועה (כ-50 פעמים בהשגותיו), וזה מוכיח שראשו ושכלו היו חשובים מאד בעיניו...


ה. זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה


לסיום מאמר זה הבה נעיין יחדיו בדברי רבנו בהקדמתו לעיל (הלכה לח): "וראיתי לחבר [...] כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה". דברי רבנו הללו מבטאים יסוד חשוב בעניין חובת צמצום כתיבת התורה-שבעל-פה. התעלמות מחובה זו וריבוי דעות הלכתיות, גורר לאבדן דרך מוחלט של ההולכים בדת משה (ובעניין זה ראו: 'שיקוץ קנייבסקי מכה שנית', ועוד רבים).


זאת ועוד, לדעת רבנו, ריבוי דעות ושיטות גורר עמו גם חילול-שם-שמים חמור מאד, מפני שהוא גורם למתבוננים על דתנו לסבור שהיא אינה מאת ה' (מורה ג, מא). שהרי מי שמתבונן על צבא למשל, ורואה אחידות ומשמעת, מתעורר להתפעל ממקצועיותו ואיכותו של הצבא, ואף חודרת לליבו אימה ויראה מפניו. לעומת זאת, אם הצבא נראה כצבא גרילה של לועסי גת, הדבר מעורר גיחוך וזלזול. והוא הדין לדת משה, כאשר הגויים במהות והגויים לפי ההגדרה ההלכתית מתבוננים על דתנו, ורואים בה ריבוי דעות, אלה מקלים ואלה מחמירים, הדבר גורם להם לזלזל בדת האמת, ולמחשבה שהיא דת שקרית אשר נועדה לשמש ככלי בידי הפוסק-היוצר לעצבהּ להפקת טובות הנאה (אפילו בלי רדיפת הבצע של גדולי האסלה ושליחיהם).


לא אוסיף להרחיב בזה, כי כבר ייחדתי לעניין זה מאמרים לא מעטים, וציינתי זאת רק כדי להבחין בין דרכו הטהורה של רבנו לבין שיטתו של קארו הקראי. כלומר, המתודה שקארו קידש בספרו "שולחן ערוך" – יש אומרים ויש אומרים, היא מתודה פוליטית שפסולה מיסודה לדעת רבנו, מתודה אשר גורמת לחילול-שם-שמים ולאבדן דרך הלכתי ומחשבתי. ואמרתי שמתודה זו היא מתודה פוליטית, כי ברור שמטרתו של קארו בשיטתו זו הייתה שספרו יתקבל גם בקרב האשכנזים: על-ידי שילוב מנהגיהם והלכותיהם, מחיקת יסודות הדת המחשבתיים שהפריעו להם, הוספת יסודות מאגיים החבּיבים עליהם, ובניית הספר לפי מבנה הספר המאובן והעילג של ינקל-דודל בן הרוֹש. קצרו של דבר, חקר האמת ודרישת הצדק היו ממנו והלאה...


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


ואחתום באיגרת רבנו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. רבנו מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):


"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח, ח–ט). "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).


תמונת שער הרשומה מאת: אלי קובין, רישיון תמונה: CC BY 3.0.


מי גדול ממי (על הפוחז מפוסקיירא)
.pdf
הורידו את PDF • 241KB

484 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page