לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות:
"ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנו מהבלים ונמלאוֹ במחשבות נעלות בעניינוֹ של בורא-עולם]".
תכלית התפילה היא אפוא יצירת קשר מחשבתי איתן ותמידי עם בורא-עולם. לפיכך, אין ערך לתפילה אם היא נעשית באיברים החיצוניים בלבד, וכפי שאומר רבנו בהמשך המורה שם:
"ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך, וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך [החיצוניים] כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן [במחשבתך] בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
והעוון הזה שמתאר הנביא ירמיה בפסוק הזה חמור מאד, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
א. התפילה – אמצעי ליצירת קשר מחשבתי
כדי להעמיק בתובנה הנעלה שהוסברה לעיל, הבה נעיין בדברי רבנו במורה (ג, לב) בעניין טעמי הקרבנות. העיון בעניינם מעלה שהתפילה איננה מטרה בפני עצמה, אלא היא אמצעי וכלי רוחני חשוב מאד ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי הנשׂגב עם בורא-עולם, וכֹה דבריו:
"לא ייתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת. וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה [...] ושנתייחד לעבודתו [...] והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו [...] הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. [...] לפיכך לא חייבה חוכמתו יתעלה [...] שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו [הקרבנות וכיו"ב] ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל.
והיה נעשה זה אז [כלומר, אם ה' היה מצווה לעזוב את כל סוגי העבודות הידועות, היה זה] כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר: הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל [רמז לרוממות עבודתו יתעלה שהיא במחשבה בלבד, ולקשר האמיתי שבין האדם לבוראו].
ולפיכך הניח [=הותיר] יתעלה אותן מיני העבודות, והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמיתוּת, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותן לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו [...] ושיהא המזבח לשמו [...] ושיהא הקורבן לו [...] וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו [...] והושג בניהול האלהי הזה שנמחָה זכר עבודה-זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמיתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרוּת בביטול העבודות אשר הורגלו בהן ושלא נודעה שם עבודה זולתן.
ויודע אני כי נפשך תירתע מן העניין הזה בהחלט במחשבה ראשונה [...] ותשאלני [...]: היאך באו ציוויים ואזהרות ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר [=להכיר באלהותו] וכאילו שזו תחבולה יעצהּ ה' עלינו כדי שישיג את מטרתו הראשונה [=להכיר באלהותו], ומה מונע ממנו יתעלה לצוותנו במטרתו הראשונה, וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר, ולא היה צורך לכל אלה אשר אתה חושב שהם על דרך המטרה השנייה [כלומר, שעשייתן אינה מטרה אלא אמצעי להכרה באלהותו של ה' יתעלה].
ושמע תשובתך אשר תסיר מלבך את החולי הזה, ותיגָּלה לך אמיתת מה שהעירותיך עליו. והוא, שכבר נאמר בלשון התורה כיוצא בשאלה זו בדיוק, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף' [שמ' יג, יז–יח]. והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה [האמצעי להשיג את] המטרה הראשונה [=ארץ-ישראל], מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת, כדי שתתקיים המטרה הראשונה, כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת וכו'], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע [כלומר, הטבע האנושי, לאחר שהורגל בעבודות פולחן, עלול להתנגד לעבוד את ה' יתעלה באופנים אחרים, מפני שהוא הורגל לעבוד באופני פולחן מסוימים], כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השׂגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה.
כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, ויילחם עם ילידי הענק מיד – כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהן הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולן בבת אחת. וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עַם שלא הורגל לכניעה ולעבדות [...] – כך באה הקבוצה הזו מן המצוות בניהול אלוהי כדי שיישארו עִם סוג המעשים הרגילים [הפולחנים שהכירו], כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה".
עד כאן דברי רבנו במורה, והנני מבקש להעתיק שוב את הפסקה המרכזית בדבריו:
"והיה נעשה זה אז [כלומר, אם ה' היה מצווה לעזוב את כל סוגי העבודות הידועות, היה זה] כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר: הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל [רמז לרוממות עבודתו יתעלה שהיא במחשבה בלבד, ולקשר האמיתי שבין האדם לבוראו]".
כלומר, המטרה הברורה של האדם מישראל היא לעבוד את האל במחשבתו, ברם הואיל ובני האדם אינם מסוגלים לעבוד את ה' יתעלה ללא פעולות מעשיות, ניתנו לנו המצוות ובכללן מצות התפילה, שבהן ניצור מדי יום ביומו קשר מחשבתי עם בורא-עולם – כדי שייווצר קשר מחשבתי בינינו לבינו, וכדי שנאלף את עצמו שהקשר הזה יהיה קשר איתנים בל ינתק.
ב. הדרכה מעשית ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי
להלן העתקתי את הדרכתו המעשית של רבנו ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי עם בורא-עולם, וכֹה דבריו שקדמו ושנמשכו לאחר דבריו במורה (ג, נא) שהובאו לעיל בעניין התפילה:
"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאִתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע [המחשבתי] הזה מתחזק אלא בהפעלתו [דהיינו בהפעלת המחשבה] באהבתו [יתעלה] ובהליכה [כלומר בהפניית הלב ובהליכת המחשבה] בכיוון הזה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו.
ודע, כי אף אם היית החכם בבני אדם באמיתת המדע האלוהי, הרי בשעה שאתה מרוֹקֵן את מחשבתך מה' ומתעסק בכל ישותך באכילה הכרחית או בעסק הכרחי, הנך מפסיק את אותו המגע אשר בינך ובין ה', ואינך עמו אז, וכן אין הוא עמך, כי אותו היחס אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל באותה השעה. ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [בהקב"ה] והזהירו על-כך ואמרוּ: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם', ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז], אומֵר: אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף-עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול.
[והנה שוב הקטע שהובא לעיל:] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה וכל המצוות שנצטווינו בהן היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנו מזוטות והבלים ונמלאוֹ במחשבות נעלות בעניינוֹ של בורא-עולם]. ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך; וקורא את התורה בלשונך, וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא; וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך [החיצוניים] כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן [במחשבה] בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב].
ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו: וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שֶׁתְּפַנֶּה את מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קרית-שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית-שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה [=וכפי ההלכה התלמודית הרווחת שמי שכיוון בפסוק ראשון ובברכה ראשונה יצא ידי חובתו]. וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי-כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קורא. וכאשר יעלה בידך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה [=ממוקדת באופן טהור ומוחלט] בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות [שתיקנו חכמים] תתכוון בו להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו.
וכאשר יושגו לך בשלמות עבודות הללו, ותהיה מחשבתך בהן בעת עשייתן נקייה מלחשוב בשום דבר מענייני העולם, הרגל את עצמך אחרי-כן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות כלכלתך, ובכלל, תעשה מחשבתך במילי דעלמא בעת אכילתך או שתייתך או בעת היותך במרחץ או בעת שיחתך עם קרוביך או בניך הקטנים או בעת שיחתך עם המוני בני אדם. והנה אלה זמנים מרובים רחבים, המצאתי [=תיארתי] לך אותם, תחשוב [=תעסיק את עצמך] בהם בכל מה שאתה צריך לו בענייני הרכוש והנהגת הבית וההטבות הגופניות.
אבל בעיתות המעשים התורתיים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושהו כמו שביארנו. אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השכלית [כי השכל הזה הוא המגע אשר בינינו לבינו], והיא ההִתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך [כלומר הַפְניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד], לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות ['המתבטאת בצעקות ובתנועות גופניות פעילוֹת, ובזקיפת עיניים לשמים כמעשה נבוכדנצר בזמנו כמפורש בדניאל (ד, לא). ואילו המחשבה היהודית נעשית בנשיאת לב לשמים והשפלת עיניים לארץ, והשבתת כל יתר החושים כדי לאפשר התרכזות-יתר של המחשבה. וראה הלכות תפילה (ה, ד): ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי למעלה וכו', עיין שם. וכדאיתא ביבמות דף קה ע"ב' (קאפח)]".
עד כאן דברי רבנו, והוא ממשיך שם בדרגתם הגבוהה של האבות והנביאים בעניין זה.
נמצא אפוא, שהקשר של האדם עם בורא-עולם תלוי ועומד בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו במורה (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – כאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה". כלומר, אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכמו שמלמד רבנו במורה לעיל. ובקיצור, כל המצוות שנצטווינו בהן נועדו להכשיר את המחשבה להתרומם למעלת ידיעת ה' יתעלה!
"לֵב טָהוֹר [=מחשבה זכה וצלולה] בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תה' נא, יב).
זאת ועוד, השכל שהוענק לאדם נקרא צלם אלהים והוא הקשר בינינו לבורא, ולכן אסור לנו חלילה להשחיתו בהזיות, ומסיבה זו רבנו במורה (ג, ח) מגנה בחריפות את השתייה לשכרה: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". רבנו היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן כל מי שמשחית אותו מאבד את זכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו-במחשבתו-בהגותו. ובמלים אחרות, "אדם" הוא מי שפועל מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.
ולאור חשיבותם העצומה של קדושת המחשבה והקשר המחשבתי הנשגב עם בורא-עולם, ביאר רבנו במורה (ג, ח) את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וכֹה דבריו שם:
"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – והיא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיוֹת], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".
מדברים אלה עולה, כי הפעלת המחשבה בכיווני התאוות מרחיקה אותנו מאד מצלם האלהים שבנו, ובמלים אחרות מרחיקה אותנו מהאנושיוּת אשר מייחדת ומרוממת את האדם מן החיות והבהמות – כי אדם שאינו חס על שכלו למעשה אינו חס על כבוד האלהים, שהרי כאמור, צלם האלהים שבאדם הוא כוח המחשבה והרעיון, ובעיטה בטובה הגדולה שהעניק לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בהבלים ובתאוות, וכל-שכן וקל-וחומר במינות ובהזיות פגאניות, היא כפיות טובה וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי השפל שבאדם אשר נועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי הנעלה בלבד. ויתרה מזאת, השחתת המחשבה היא בעיטה גסה בשׂגב הקשר שבין האדם לבוראו! וזו מרידה חמורה בה' יתעלה שמו!
ומסיבה זו איימו והזהירו חכמים ע"ה במשנה במסכת חגיגה (ב, א): "וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם", וכך פירש רבנו שם:
"כל שלא חס על כבוד קונו – הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [=המחשבה והרעיון], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו: 'מאי שלא חס על כבוד קונו? זה העובר עבירה בסתר' [חגיגה טז ע"א; קידושין מ ע"א], ואמרו במקום אחר: 'אין המנאפים מנאפים עד שתיכנס בהם רוח שטות' [תנחומא, נשא ה] – וזה אמת, לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם".
מדברי חז"ל ורבנו אנו למדים, כי השחתת השכל גורמת בהכרח לשחיתות מוסרית ומידותית ולמעשים אשר לא ייעשו. זאת ועוד, בנוסף לעבירות הרבות שיש בהשחתת השכל ובהפנייתו לכיוונים הטמאים, יש בהשחתתו כאמור גם בעיטה חמורה וחירוף וגידוף כלפי שמיא, ולכן רתוי לו לאדם הבהמי, שזיהם את מחשבתו בתאוות בדמיונות ובהזיות, שלא בא לעולם.
קצרו של דבר, השכל האנושי דהיינו כוח הרעיון והמחשבה, הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן, מי שמאבד את שכלו בהזיות ובתאוות נשללת זכותו הנעלה להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו. כלומר, "אדם" הוא מי שפועל ובוחר את בחירותיו בעולם-הזה מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.
ג. התפילה – אמצעי להכנעת הלב לפני בורא-עולם
אחל בדברי רס"ג בהקדמת פירושו לתהלים (עמ' כג): "וכיוון שהמטרה המכֻוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] וכן הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו". כלומר, מטרתה השנייה של התפילה היא הכנעת הלב לפני בורא-עולם, הכנעה שמשמעותה היא משמעת לדבר ה': עשיית מצוותיו והישמרות מאזהרותיו. ולהבנתי זו גם כוונת רבנו בהלכות תשובה (ב, ה) באמרוֹ: "להיכנע [לפני ה' יתעלה באמת ובלבב שלם], ולהיות עניו ושפל רוח [וכמוסר חכמים באבות: 'מאד-מאד הוי שפל רוח']".
ואצרף לפניכם פסוקים מדברי הנביאים והכתובים בעניין חשיבות הכנעת הלב באמת ובלבב שלם לפני בורא-עולם: "וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מ"א כא, כח–כט).
"וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ, כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: [...] יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְיָ, לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מ"ב כב).
"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי [...] וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים, וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם, עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".
"וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק, וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְיָ [כלומר, בכלל הכנעת הלב גם צידוק דינו של בורא-עולם], וּבִרְאוֹת יְיָ כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר יְיָ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר: נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק, כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת [...] וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף יְיָ וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים" (דה"ב פ"ז ופי"ב).
"אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ, כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יז–יט). "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תה' קמה, יח–יט).
ד. מדוע נצטווינו לסמוך גאולה לתפילה?
במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י-שר"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".
ובירושלמי שנזכר בדבריו נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם, שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.
זאת ועוד, ישנה חשיבות רבה לזכירת יציאת מצרים בסמוך לתפילה, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בוראו, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים המובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלבב: "והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הם, שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים רבנו כותב במורה במקום אחֵר (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".
וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע לבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה ויתהדר בלב נכנע ונשבר ונדכה אך שלם וזך וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך. והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה: "ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. וכאמור לעיל, דברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (שם): "וכיוון שהמטרה המכֻוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".
מטרתה של התפילה היא אפוא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו וזקיקותנו לה' יתעלה, כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע לפניו ולקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!
ברם, בניגוד לתפישׂתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה האמורה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפרש את המשל שבירושלמי באופן שונה לחלוטין ממה שהסברנו לעיל, וזה לשונו: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". כלומר, על האדם "לשחד" את הקב"ה בתפילתו – "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו", ואז, כאשר הקב"ה מתפתה לשמוע את התושבחות והקילוסין, אז לפי רש"י על האדם להכות על הברזל בעודו חם: "ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".
והוראותיו בפירושו מתאימות לשנוררים למיניהם אשר מכרכרים סביב הגבירים, דהיינו כיצד עליהם להתקרב ולרצּוֹת את הגביר בשירים ובתשבחות וקילוסין, וכאשר הגביר מתפתה להתקרב למבקש התרומה, רק אז עליו לבקש את צרכיו, ולפי רש"י אף עליו לתבוע אותם!
ופירושו זה מבטא סכלות, טמטום, גאווה, עזות מצח, אנוכיות, ואף הגשמה, ואסביר: סכלות – מפני שהוא סבור שתכלית התפילה היא השגת הצרכים, בעוד שמטרתה הראשונה היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה; טמטום – מפני שהוא לא הבין ולא ידע את מטרת זכירת יציאת מצרים, וסבר שהינה ככל סוגי השבחים והקילוסין, ואין מטרתה אלא הכנעת הלב והשפלת הרוח; גאווה – מפני שהוא סבר שיש בכוחו של אדם לפתות את הקב"ה בתפילה; עזות מצח – מפני שהוא סבר שיש לאדם הצדקה לתבוע את צרכיו מהקב"ה; אנוכיות – מפני שכל מחשבתו סובבת סביב צרכיו וכיצד הוא משיג את מאווייו; והגשמה – מפני שהוא סבר שהקב"ה דומה לבשר ודם שניתן לפתות אותו בדברים ולהשפיע ולערער את שיקול דעתו.
וראוי הוא שר"י להיתולו של אליהו הנביא ע"ה אשר היתל בנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז). וכמו שאליהו הנביא ע"ה היתל בנביאי הבעל כך ראוי להתל בשר"י, כי כמו שנביאי הבעל סברו שניתן לעורר את הבעל, כך שר"י היה סבור שניתן לעורר ולהשפיע ולפתות את בורא-עולם בדברי חלקות... והעבודה-הזרה שבידי שר"י אף חמורה יותר, כי נביאי הבעל סברו שניתן לעורר אליל משוקץ, ואילו שר"י התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם בסברוֹ שניתן לעורר ולפתות אל אמת.
כמו כן, פיתוי הבורא בדברי חלקות, יוחד בכתבי-הקודש לאנשים הרשעים והצבועים ביותר! וכך נאמר בתהלים (עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", והנה דברי רס"ג על-כך בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא):
"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד, כלומר, [העוזב את] האחד הכולל הכל [הוא ה'] יתברך ויתעלה. ועזיבתו אותו [=הפניית עורפו של הכופר לה'-אלהים-אמת] תהיה על שלושה יסודות [=אופנים]: [1] או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי' [שמ' כ, ג; דב' ה, ז]; [...] [3] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ', והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו".
ורש"י מתאים לשתי הקטגוריות שהעתקתי מדברי רס"ג, שהרי שר"י עבד מוצר דמיוני-גשמי כוזב שאינו קיים במציאות, ואף דימה לחשוב שמדובר באל-אחד שאין-כיוצא-בו. וכבר ביארתי בסדרת המאמרים על השר"י, כי ההגשמה לדעת רבנו חמורה מן העבודה-הזרה הקדומה, הואיל וההגשמה מזהמת מעוותת ומשחיתה את המחשבה כלפי בורא-עולם, בעוד שהעבודה-הזרה הקדומה נמנעה מהתפרצות המחשבה כלפי בורא-עולם, אלא פנתה לאלילים דמיוניים שישמשו כמתווכים לבורא-עולם – וכל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.
וברור שרש"י מתאים גם לקטגוריה השנייה, שהרי הוא נקרא בשם "דתי" (ואף 'קדוש עליון'). כלומר, הוא התפלל והתחנן בחיצוניותו, אך בפנימיותו לבו רָקַב וְנָמַק מן ההגשמה והשקפות המינים, והוא גם שיקר וכיזב וחילל-שם-שמים בפירושיו הרעים שהנחילוּ לעם-ישראל הוא וממשיכי דרכו המינים האירופים הזייפנים. כמו כן, לקטגוריה זו מתאימים גם צאצאי המינים, הואיל והם התירו לעצמם לשקר ולרמות ולעשוק "לשם שמים", ומתחננים וזועקים לה' כביכול בתפילותיהם, אך נפשם העשוקה רחוקה מה' יתברך מאד, ופנייתם האמיתית היא לאליליהם ולתאוותיהם, ואין צריך לומר שהם מחללים שם שמים כדברי רס"ג באופנים החמורים ביותר.
ואין זו הפעם הראשונה ששר"י משחית את הדעת בעניין התפילה ומתעתע בפירושי מינות נגעלים מרקיבי מחשבה: בבראשית (כה, כא) נאמר כך: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּעְתַּר – הִרבה והפציר בתפילה; וַיֵּעָתֶר לוֹ – נתפצר ונתפתה לו". ולעיון בניתוח פירושו המבחיל הזה ראו בסדרה בעניינו חלק כה.
ה. התפילה – התנעת הנפש לפעולה חיובית
כאשר האדם מתפלל לה' יתעלה שמו שיחנהו דעת או שישיב אותו בתשובה שלמה או שיסלח לו על פשעיו ומעלליו וכיו"ב, האדם, בעצם תפילתו, מזרז את עצמו ומחזק את נפשו ללכת בדיוק באותם הכיוונים שהוא התפלל עליהם. למשל, אם האדם מתפלל לה' שיחנהו דעת – אז תפילתו זו מעוררת ומעודדת ומחזקת אותו לפעול בכיוונים שיחכימו אותו בדעת; או אם האדם התפלל לה' שירפא את גופו ונפשו – אז התפילה עשויה להוליד בו כוחות נפשיים אשר ירוממוהו מן התאוות והזימות ויסייעוהו לשמור על בריאות גופו, ואף לפעול לחיזוקו. התפילה הינה אפוא אמצעי לחיזוק חוסנו ולהגברת כוחות נפשו של האדם, כי בתפילה לה' יתעלה, האדם מרכז, מחזק וממקד את כוחות מחשבתו באותם העניינים שהוא מתפלל להם, וכך מרענן ומזרז את נפשו לפעול למימושם. וכמובן, לעולם הקב"ה גם עשוי להיענות לתפילת האדם אם הוא ראוי לכך, אך מצבו של האדם לפני בוראו הוא בגדר הנסתרות לה' אלהינו...
"וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם" (יר' כט, יב–יג). "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (יש' סו, ב).
סוף דבר
אחתום בשני מדרשים: בברכות (י ע"ב) נאמר: "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מנין למתפלל שלא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל? שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ' [תה' קל, א]. תניא נמי הכי: מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כיסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל? לפי שאין גבהות לפני המקום, ואף-על-פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ', וכתיב: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף' [תה' קב, א]".
וכך פירש רס"ג בתהלים שם: "תְּפִלָּה לְעָנִי – וזו תפילה אמורה בלשון החלש [=שלבו נשבר ונדכה, לאו דווקא עני השואל על פתח] כאשר יעטֹף ולפני ה' יספר את שיחו", וקאפח הוסיף שם: "תרגום 'יעטֹף' – 'יתצ'ור' והיא התפילה התחינה וההשתפכות בלב נשבר ונדכה".
ולסיום, האם צריך להצמיד את הרגליים בשעת התפילה? ובכן, בברכות (י ע"ב) נאמר: "אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכווין את רגליו, שנאמר: 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה' [יח' א, ז]". ושם פירש השר"י: "יכווין את רגליו – זו אצל זו; ורגליהם רגל ישרה – נראין כרגל אחד". כלומר, לפי שר"י נבואתו של יחזקאל מתארת מציאות ממשית ומוחשית, ולכן הוא אומר על רגלי המלאכים: "נראין כרגל אחד". וכך הבין קארו הקראי בפירושו "בצע משנה" להלכות תפילה (ה, ד): "ופירש רש"י: 'רגל ישרה – נראין כרגל אחת', וכיוון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכווין רגליו ויסמכם בעניין שידמו כאחת, כמו מלאכי השרת".
והגשמת המלאכים בפירוש רש"י היא מן המפורסמות, ובפירושו ליחזקאל שם הוא מוסיף שיש למלאכים גם שוקיים, ואף עורך דיון ברגלי המלאכים תוך הבאת דוגמה מרגלי הבהמות, וכדי ביזיון וקצף: "רגל ישרה – רגלים כיוונן מכוונין זה-כנגד-זה [=עילגות לשון]; דבר אחר: ישרה שאין להם קפיצים ארכובות לכוף את שוקיהם, לפי שאין להם ישיבה ולא שכיבה, ואין צריכין להיות קפיצין כעין שיש לבהמה קפץ עליון וקפץ תחתון, שבהם היא כופפת שוקיה לשכב".
הגשמת המלאכים בדמיון ההמון שתעה ולעה אחרי שר"י והשקפותיו המאגיות הנגעלות, הביאו לפסק ההלכה שיש להצמיד את הרגליים בתפילה "כמו המלאכים", וכך פוסק הקראי בשולחן השרימפסים שלו (גו"ח צה): "יכווין רגליו זה אצל זה בכיוון, כאלו אינם אלא אחת, להידמות למלאכים דכתיב בהן: 'ורגליהם רגל ישרה', כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד".
נמצא אפוא, שקארו הקראי החדיר את הזייתו של שר"י לתוך ההלכה. ולעומתם, הנה לפניכם פסק רבנו אשר מבין היטב שמדובר באסמכתא מדרשית שאין ללמוד ממנה מאומה על מהות המלאכים, והיא נועדה ללמד אך ורק הלכה פשוטה, ואולי גם לעורר בקרבנו יראת שמים על-ידי הנחלת התובנה שהעמידה לפני בורא-עולם איננה דבר של מה בכך ולא להקל בה ראש.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ה, ד): "תיקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו" וכו'. כלומר, אין צורך להצמיד את הרגליים, כי הלימוד בגמרא לעיל אינו אלא אסמכתא ומדרש בלבד, ואדרבה, אם נצמיד את הרגליים נגלה את דעתנו שכך עומדים המלאכים לפני בורא-עולם ולמעשה נחזק ונעודד תפישות מגשימות ביחס לעליונים.
שאלה לגבי התפילה לפני שהכרתי את האתר הזה ברון השם .
למדתי כך - שהתפילה פועלת ממש , ממש פועלת בטבע. (מאמר זה אני מבין שזה רק לחזק אותנו המצוות ולהאמנה בייחוד השם) מנגד למדתי שאין תפילה של יחיד בעם ישראל כלומר כל תפילות המי שברך וכו' עם הזכרת שמו ושם אביו או אמא רק פוגע בבן אדם כי הוא כאילו אינו חלק מתוך עם אחד , תפישה שכל עם ישראל אחד הוא והקבה (כנראה מגיע מתוך ישראל אוריתא וקודשה בריך הוא אחד הבנתי שזה אמירה של הזוהר הטמא)
אשמח לסדר בדברים
תודה
מאמר מדהים!
מדברי הרמב"ם במו"נ משמע שבהנחה שהיינו מסוגלים לקבל עבודת ה' מחשבתית לבד אז ככה ה' היה עושה אבל כיוון שלא יכולנו להתנתק מעבודת הקורבנות ה' ציווה שנעשה אותן לשמו.
אם כן מדוע קין והבל ונח והאבות ומשה רבינו לפני מתן תורה הקריבו קרבנות? נראה שעבודת הקרבנות זה לכתחילה ולפי התורה זו עבודה לגיטימית.
וכמובן שיש לה הרבה תועלות כמו שכתוב" זבח לה' תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה" (תהלים נ') כך שהקרבנות מחזקות את הכרת הטוב לה' שהוא מיסודות העבודה, וכן מחזקת את קיום הנדרים שהיא קשורה למידת האמת, ומחזקת את האדם בתפלה ובטחון בה'.
כמובן שצריך להתנתק לגמרי מכל המחשבה האלילית, שמטרתם של עובדי האלילים היא לפתות את אליליהם ולהאכיל אותם כי הם רעבים ואחר כך…
מאמר מאלף.
בנוסף לומר, ברצוני להעיר על שגיאת הקלדה קטנה, בפסקה "וראה הלכות תפילה (ה, ד): [...] (קאפח)]". היה צריך להתחיל עם סוגריים פתוחיים על-מנת להפריד בין דברי הרמב"ם להערה.
תודה על המאמר וכל טוב.
יישר כוח
תפיסת התפילה כאיזה פיתוי או מתנה חלילה לה׳ הביאה את כל הסגולות הנגעלות למיניהן של מעמדי תפילה בקברים ושאר מרעין בישין שיכלה הזמן מלתארם כאילו עושים לה׳ איזו טובה או תופסים אותו בזמן ובמקום טובים.
ולו היו מבינים את רצון ה׳ בתפילה היו מתפללים כאמור בהלכה מתוך שכל דבוק בה׳ ומתוך כניעה בלי רעש וצלצולים…
ועל אחת כמה וכמה כל מיני אידיוטים שבאים לבית הכנסת בשביל החברה וכבר אמרה הגמרא במסכת שבת דף לב בעוון שני דברים עמי הארץ מתים ואחד מהם שקוראים לבית הכנסת בית העם. וכמובן אין לתפוס הגמרא כפשוטה מבחינת עונש מוות אבל יש להבין ממנה כמה חמור לבוא לבית כנסת בשביל אחרים ובלי לחשוב על ה׳ יתעלה מתוך כניעה שזו היפך מטרת התפילה
וכבר…