מטרות התפילה לה' יתעלה

לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות:

"ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנו מהבלים ונמלאוֹ במחשבות נעלות בעניינוֹ של בורא-עולם]".

תכלית התפילה היא אפוא יצירת קשר מחשבתי איתן ותמידי עם בורא-עולם. לפיכך, אין ערך לתפילה אם היא נעשית באיברים החיצוניים בלבד, וכפי שאומר רבנו בהמשך המורה שם:

"ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך, וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך [החיצוניים] כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן [במחשבתך] בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".

והעוון הזה שמתאר הנביא ירמיה בפסוק הזה חמור מאד, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.

א. התפילה – אמצעי ליצירת קשר מחשבתי

כדי להעמיק בתובנה הנעלה שהוסברה לעיל, הבה נעיין בדברי רבנו במורה (ג, לב) בעניין טעמי הקרבנות. העיון בעניינם מעלה שהתפילה איננה מטרה בפני עצמה, אלא היא אמצעי וכלי רוחני חשוב מאד ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי הנשׂגב עם בורא-עולם, וכֹה דבריו:

"לא ייתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת. וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה [...] ושנתייחד לעבודתו [...] והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו [...] הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. [...] לפיכך לא חייבה חוכמתו יתעלה [...] שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו [הקרבנות וכיו"ב] ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל.

והיה נעשה זה אז [כלומר, אם ה' היה מצווה לעזוב את כל סוגי העבודות הידועות, היה זה] כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר: הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל [רמז לרוממות עבודתו יתעלה שהיא במחשבה בלבד, ולקשר האמיתי שבין האדם לבוראו].

ולפיכך הניח [=הותיר] יתעלה אותן מיני העבודות, והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמיתוּת, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותן לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו [...] ושיהא המזבח לשמו [...] ושיהא הקורבן לו [...] וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו [...] והוּשׂג בניהול האלהי הזה שנמחָה זכר עבודה-זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמיתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרוּת בביטול העבודות אשר הורגלו בהן ושלא נודעה שָׁם עבודה זולתן.

ויודע אני כי נפשך תירתע מן העניין הזה בהחלט במחשבה ראשונה [...] ותשאלני [...]: היאך באו ציוויים ואזהרות ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר [=להכיר באלהותו] וכאילו שזו תחבולה יעצהּ ה' עלינו כדי שישיג את מטרתו הראשונה [=להכיר באלהותו], ומה מונע ממנו יתעלה לצוותנו במטרתו הראשונה, וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר, ולא היה צורך לכל אלה אשר אתה חושב שהם על דרך המטרה השנייה [כלומר, שעשייתן אינה מטרה אלא אמצעי להכרה באלהותו של ה' יתעלה שמו].

ושמע תשובתך אשר תסיר מליבך את החולי הזה, ותיגָּלה לך אמיתת מה שהעירותיך עליו. והוא, שכבר נאמר בלשון התורה כיוצא בשאלה זו בדיוק, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף' [שמ' יג, יז–יח]. והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה [האמצעי להשיג את] המטרה הראשונה [=ארץ-ישראל], מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת, כדי שתתקיים המטרה הראשונה, כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת וכו'], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע [כלומר, הטבע האנושי, לאחר שהורגל בעבודות פולחן, עלול להתנגד לעבוד את ה' יתעלה באופנים אחרים, מפני שהוא הורגל לעבוד באופני פולחן מסוימים], כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השׂגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה.

כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, ויילחם עם ילידי הענק מיד – כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהן הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולן בבת אחת. וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עַם שלא הורגל לכניעה ולעבדות [...] – כך באה הקבוצה הזו מן המצוות בניהול אלוהי כדי שיישארו עִם סוג המעשים הרגילים [הפולחנים שהכירו], כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה".

עד כאן דברי רבנו במורה, והנני מבקש להעתיק שוב את הפסקה המרכזית בדבריו:

"והיה נעשה זה אז [כלומר, אם ה' היה מצווה לעזוב את כל סוגי העבודות הידועות, היה זה] כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר: הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל [רמז לרוממות עבודתו יתעלה שהיא במחשבה בלבד, ולקשר האמיתי שבין האדם לבוראו]".

כלומר, המטרה הברורה של האדם מישראל היא לעבוד את האל במחשבתו, ברם הואיל ובני האדם אינם מסוגלים לעבוד את ה' יתעלה ללא פעולות מעשיות, ניתנו לנו המצוות ובכללן מצות התפילה, שבהן ניצור מדי יום ביומו קשר מחשבתי עם בורא-עולם – כדי שייווצר קשר מחשבתי בינינו לבינו, וכדי שנאלף את עצמו שהקשר הזה יהיה קשר איתנים בל ינתק.

ב. הדרכה מעשית ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי

להלן העתקתי את הדרכתו המעשית של רבנו ליצירת ולעיבוי הקשר המחשבתי עם בורא-עולם, וכֹה דבריו שקדמו ושנמשכו לאחר דבריו במורה (ג, נא) שהובאו לעיל בעניין התפילה:

"כבר ביארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאִתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע [המחשבתי] הזה מתחזק אלא בהפעלתו [דהיינו בהפעלת המחשבה] באהבתו [יתעלה] ובהליכה [כלומר בהפניית הלב ובהליכת המחשבה] בכיוון הזה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו.

ודע, כי אף אם היית החכם בבני אדם באמיתת המדע האלוהי, הרי בשעה שאתה מרוֹקֵן את מחשבתך מה' ומתעסק בכל ישותך באכילה הכרחית או בעסק הכרחי, הנך מפסיק את אותו המגע אשר בינך ובין ה', ואינך עמו אז, וכן אין הוא עמך, כי אותו היחס אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל באותה השעה. ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [בהקב"ה] והזהירו על-כך ואמרוּ: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם', ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז], אומֵר: אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף-עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול.

[והנה שוב הקטע שהובא לעיל:] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה וכל המצוות שנצטווינו בהן היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנו מזוטות והבלים ונמלאוֹ במחשבות נעלות בעניינוֹ של בורא-עולם]. ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך; וקורא את התורה בלשונך, וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא; וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך [החיצוניים] כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן [במחשבה] בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב].

ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו: וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שֶׁתְּפַנֶּה את מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קרית-שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית-שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה [=וכפי ההלכה התלמודית הרווחת שמי שכיוון בפסוק ראשון ובברכה ראשונה יצא ידי חובתו]. וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי-כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קורא. וכאשר יעלה בידך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה [=ממוקדת באופן טהור ומוחלט] בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות [שתיקנו חכמים] תתכוון בו להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו.

וכאשר יושגו לך בשלמות עבודות הללו, ותהיה מחשבתך בהן בעת עשייתן נקייה מלחשוב בשום דבר מענייני העולם, הרגל את עצמך אחרי-כן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות כלכלתך, ובכלל, תעשה מחשבתך במילי דעלמא בעת אכילתך או שתייתך או בעת היותך במרחץ או בעת שיחתך עם קרוביך או בניך הקטנים או בעת שיחתך עם המוני בני אדם. והנה אלה זמנים מרובים רחבים, המצאתי [=תיארתי] לך אותם, תחשוב [=תעסיק את עצמך] בהם בכל מה שאתה צריך לו בענייני הרכוש והנהגת הבית וההטבות הגופניות.

אבל בעיתות המעשים התורתיים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושהו כמו שביארנו. אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השכלית [כי השכל הזה הוא המגע אשר בינינו לבינו], והיא ההִתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך [כלומר הַפְניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד], לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות ['המתבטאת בצעקות ובתנועות גופניות פעילוֹת, ובזקיפת עיניים לשמים כמעשה נבוכדנצר בזמנו כמפורש בדניאל (ד, לא). ואילו המחשבה היהודית נעשית בנשיאת לב לשמים והשפלת עיניים לארץ, והשבתת כל יתר החושים כדי לאפשר התרכזות-יתר של המחשבה. וראה הלכות תפילה (ה, ד): ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי למעלה וכו', עיין שם. וכדאיתא ביבמות דף קה ע"ב' (קאפח)]".

עד כאן דברי רבנו, והוא ממשיך שם בדרגתם הגבוהה של האבות והנביאים בעניין זה.

נמצא אפוא, שהקשר של האדם עם בורא-עולם תלוי ועומד בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו במורה (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – כאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה". כלומר, אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכמו שמלמד רבנו במורה לעיל. ובקיצור, כל המצוות שנצטווינו בהן נועדו להכשיר את המחשבה להתרומם למעלת ידיעת ה' יתעלה!

"לֵב טָהוֹר [=מחשבה זכה וצלולה] בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תה' נא, יב).

זאת ועוד, השכל שהוענק לאדם נקרא צלם אלהים והוא הקשר בינינו לבורא, ולכן אסור לנו חלילה להשחיתו בהזיות, ומסיבה זו רבנו במורה (ג, ח) מגנה בחריפות את השתייה לשכרה: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". רבנו היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן כל מי שמשחית אותו מאבד את זכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו-במחשבתו-בהגותו. ובמלים אחרות, "אדם" הוא מי שפועל מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.

ולאור חשיבותם העצומה של קדושת המחשבה והקשר המחשבתי הנשגב עם בורא-עולם, ביאר רבנו במורה (ג, ח) את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וכֹה דבריו שם:

"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – והיא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיוֹת], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".

מדברים אלה עולה, כי הפעלת המחשבה בכיווני התאוות מרחיקה אותנו מאד מצלם האלהים שבנו, ובמלים אחרות מרחיקה אותנו מהאנושיוּת אשר מייחדת ומרוממת את האדם מן החיות והבהמות – כי אדם שאינו חס על שכלו למעשה אינו חס על כבוד האלהים, שהרי כאמור, צלם האלהים שבאדם הוא כוח המחשבה והרעיון, ובעיטה בטובה הגדולה שהעניק לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בהבלים ובתאוות, וכל-שכן וקל-וחומר במינות ובהזיות פגאניות, היא כפיות טובה וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי השפל שבאדם אשר נועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי הנעלה בלבד. ויתרה מזאת, השחתת המחשבה היא בעיטה גסה בשׂגב הקשר שבין האדם לבוראו! וזו מרידה חמורה בה' יתעלה שמו!

ומסיבה זו איימו והזהירו חכמים ע"ה במשנה במסכת חגיגה (ב, א): "וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם", וכך פירש רבנו שם:

"כל שלא חס על כבוד קונו – הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [=המחשבה והרעיון], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו: 'מאי שלא חס על כבוד קונו? זה העובר עבירה בסתר' [חגיגה טז ע"א; קידושין מ ע"א], ואמרו במקום אחר: 'אין המנאפים מנאפים עד שתיכנס בהם רוח שטות' [תנחומא, נשא ה] – וזה אמת, לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם".

מדברי חז"ל ורבנו אנו למדים, כי השחתת השכל גורמת בהכרח לשחיתות מוסרית ומידותית ולמעשים אשר לא ייעשו. זאת ועוד, בנוסף לעבירות הרבות שיש בהשחתת השכל ובהפנייתו לכיוונים הטמאים, יש בהשחתתו כאמור גם בעיטה חמורה וחירוף וגידוף כלפי שמיא, ולכן רתוי לו לאדם הבהמי, שזיהם את מחשבתו בתאוות בדמיונות ובהזיות, שלא בא לעולם.

כללו של דבר, השכל האנושי דהיינו כוח הרעיון והמחשבה, הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן, מי שמאבד את שכלו בהזיות ובתאוות נשללת זכותו הנעלה להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו. כלומר, "אדם" הוא מי שפועל ובוחר את בחירותיו בעולם-הזה מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.

ג. התפילה – אמצעי להכנעת הלב לפני בורא-עולם

אחל בדברי רס"ג בהקדמת פירושו לתהלים (עמ' כג): "וכיוון שהמטרה המכֻוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] וכן הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו". כלומר, מטרתה השנייה של התפילה היא הכנעת הלב לפני בורא-עולם, הכנעה שמשמעותה היא משמעת לדבר ה': עשיית מצוותיו והישמרות מאזהרותיו. ולהבנתי זו גם כוונת רבנו בהלכות תשובה (ב, ה) באמרוֹ: "להיכנע [לפני ה' יתעלה באמת ובלבב שלם], ולהיות עניו ושפל רוח [וכמוסר חכמים באבות: 'מאד-מאד הוי שפל רוח']".

ואצרף לפניכם פסוקים מדברי הנביאים והכתובים בעניין חשיבות הכנעת הלב באמת ובלבב שלם לפני בורא-עולם: "וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מ"א כא, כח–כט).

"וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ, כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: [...] יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְיָ, לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מ"ב כב).

"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי [...] וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים, וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם, עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".

"וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק, וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְיָ [כלומר, בכלל הכנעת הלב גם צידוק דינו של בורא-עולם], וּבִרְאוֹת יְיָ כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר יְיָ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר: נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק, כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת [...] וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף יְיָ וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים" (דה"ב פ"ז ופי"ב).

"אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ, כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יז–יט). "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תה' קמה, יח–יט).

ד. מדוע נצטווינו לסמוך גאולה לתפילה?

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם-הבא? זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". ורש"י-שר"י פירש שם כך: "זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה [...] ואמרינן בברכות ירושלמי [א, א]: 'מי שאינו סומך גאולה לתפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג'. אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

ובירושלמי שנזכר בדבריו נאמר כך: "אמר ר' אמי: כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, עוד הוא הפליג". כלומר, כאשר המלך יצא לראות מה אוהבו מבקש מצא שאוהבו הרחיק נפשו ממנו, וכאשר ראה המלך שכך הוא הדבר, התרחק המלך מאוהבו ולא מילא את רצונו. וכל מטרת הירושלמי לעיל היא ללמד את האדם שיתפלל לה' באמת ובלבב שלם, מתוך הכנעה ויראה ואהבה להקדוש-ברוך-הוא. ולשם כך, על האדם להזכיר את הגאולה הגדולה שה' עשה לנו במצרים והוציאנו מבית עבדים, כדי שייזכר בימי העבדות ויכניע את לבו.

זאת ועוד, ישנה חשיבות רבה לזכירת יציאת מצרים בסמוך לתפילה, מפני שהיא מעוררת את האדם למידת הענווה ושפלות הרוח אשר מובילות להכנעת הלב לפני בוראו, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מג) בעניין הלקח המוסרי והמידותי של זכירת יציאת מצרים המובילה למידת הענווה ולשפלות הרוח ולהכנעת הלבב: "והמידות [הנלמדות מחג הפסח], הן: שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותוּשׂג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו". ודברים דומים כותב רבנו הרמב"ם במקום אחֵר במורה (ג, לט): "שיידע האדם כי מן העבודה [עבודת שמים] שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה: 'וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' [דב' ה, יד; טז, יב]".

וזו מטרת סמיכת הגאולה לתפילה, כדי שייכנע ליבנו ותשפל רוחנו מגבהותה, ואז נצליח לעמוד לפני ה' יתעלה ויתהדר בלב נכנע ונשבר ונדכה אך שלם וזך וטהור, ולא חלילה מתוך גסות רוח ותביעת צרכים, כאילו מגיע לנו בצדקתנו לקבל את השפע מאת ה' יתברך. והנה דברי רס"ג בפירושו לתורה (כה, א) על אופני התפילה הרצויה לפני ה' יתעלה: "ויעתר [יצחק], ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם" וכו'. וכאמור לעיל, דברים דומים כתב בהקדמתו לתהלים (שם): "וכיוון שהמטרה המכֻוונת בכל כתבי-הקודש הוא הציווי והאזהרה [...] הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפילה והתחינה, כדי להזכירם [=לבני האדם] חולשתם ומיעוט יכולתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז ייכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל ציוויו ואזהרתו".

מטרתה של התפילה היא אפוא, שנזכור את חולשתנו ומיעוט יכולתנו וזקיקותנו לה' יתעלה, כדי שהזכירה הזו תעורר אותנו להיכנע לפניו ולקבל עלינו לקיים את ציווייו ואזהרותיו. ובמלים אחרות, תכלית התפילה אינה בקשת צרכים ומילוי תביעות אלא קיום הציוויים והאזהרות!

ברם, בניגוד לתפישׂתם הנעלה של הרמב"ם ורס"ג ביחס לתכלית התפילה האמורה, אצל רש"י אנחנו מוצאים תפישה תועלתנית אנוכית ואינטרסנטית, שהרי רש"י מפרש את המשל שבירושלמי באופן שונה לחלוטין ממה שהסברנו לעיל, וזה לשונו: "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתושבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". כלומר, על האדם "לשחד" את הקב"ה בתפילתו – "אלא יהיה אדם מקרב להקדוש-ברוך-הוא אליו, ומרצֵּהו בתושבחות וקילוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו", ואז, כאשר הקב"ה מתפתה לשמוע את התושבחות והקילוסין, אז לפי רש"י על האדם להכות על הברזל בעודו חם: "ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

והוראותיו בפירושו מתאימות לשנוררים למיניהם אשר מכרכרים סביב הגבירים, דהיינו כיצד עליהם להתקרב ולרצּוֹת את הגביר בשירים ובתושבחות וקילוסין, וכאשר הגביר מתפתה להתקרב למבקש התרומה, רק אז עליו לבקש את צרכיו, ולפי רש"י אף עליו לתבוע אותם!

ופירושו זה מבטא סכלות, טמטום, גאווה, עזות מצח, אנוכיות, ואף הגשמה, ואסביר: סכלות – מפני שהוא סבור שתכלית התפילה היא השגת הצרכים, בעוד שמטרתה הראשונה היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה; טמטום – מפני שהוא לא הבין ולא ידע את מטרת זכירת יציאת מצרים, וסבר שהינה ככל סוגי השבחים והקילוסין, ואין מטרתה אלא הכנעת הלב והשפלת הרוח; גאווה – מפני שהוא סבר שיש בכוחו של אדם לפתות את הקב"ה בתפילה; עזות מצח – מפני שהוא סבר שיש לאדם הצדקה לתבוע את צרכיו מהקב"ה; אנוכיות – מפני שכל מחשבתו סובבת סביב צרכיו וכיצד הוא משיג את מאווייו; והגשמה – מפני שהוא סבר שהקב"ה דומה לבשר ודם שניתן לפתות אותו בדברים ולהשפיע ולערער את שיקול דעתו.

וראוי הוא שר"י להיתולו של אליהו הנביא ע"ה אשר היתל בנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז). וכמו שאליהו הנביא ע"ה היתל בנביאי הבעל כך ראוי להתל בשר"י, כי כמו שנביאי הבעל סברו שניתן לעורר את הבעל, כך שר"י היה סבור שניתן לעורר ולהשפיע ולפתות את בורא-עולם בדברי חלקות... והעבודה-הזרה שבידי שר"י אף חמורה יותר, כי נביאי הבעל סברו שניתן לעורר אליל משוקץ, ואילו שר"י התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם בסברוֹ שניתן לעורר ולפתות אל אמת.

כמו כן, פיתוי הבורא בדברי חלקות, יוחד בכתבי-הקודש לאנשים הרשעים והצבועים ביותר! וכך נאמר בתהלים (עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", והנה דברי רס"ג על-כך בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא):

"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד, כלומר, [העוזב את] האחד הכולל הכל [הוא ה'] יתברך ויתעלה. ועזיבתו אותו [=הפניית עורפו של הכופר לה'-אלהים-אמת] תהיה על שלושה יסודות [=אופנים]: [1] או שהוא עבד זולתו איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי' [שמ' כ, ג; דב' ה, ז]; [...] [3] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין ליבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ', והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו".

ורש"י מתאים לשתי הקטגוריות שהעתקתי מדברי רס"ג, שהרי שר"י עבד מוצר דמיוני-גשמי כוזב שאינו קיים במציאות, ואף דימה לחשוב שמדובר באל-אחד שאין-כיוצא-בו. וכבר ביארתי בסדרת המאמרים על שר"י, כי ההגשמה לדעת רבנו חמורה מן העבודה-הזרה הקדומה, הואיל וההגשמה מזהמת מעוותת ומשחיתה את המחשבה כלפי בורא-עולם, בעוד שהעבודה-הזרה הקדומה נמנעה מהתפרצות המחשבה כלפי בורא-עולם, ועיקרה פנייה לאלילים דמיוניים שישמשו כמתווכים לבורא-עולם – וכל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.

וברור שרש"י מתאים גם לקטגוריה השנייה, שהרי הוא נקרא בשם "דתי" (ואף 'קדוש עליון'). כלומר, הוא התפלל והתחנן בחיצוניותו, אך בפנימיותו לבו רָקַב וְנָמַק מן ההגשמה והשקפות המינים, והוא גם שיקר וכיזב וחילל-שם-שמים בפירושיו הרעים שהנחילוּ לעם-ישראל הוא וממשיכי דרכו המינים האירופים הזייפנים. כמו כן, לקטגוריה זו מתאימים גם צאצאי המינים, הואיל והם התירו לעצמם לשקר ולרמות ולעשוק "לשם שמים", ומתחננים וזועקים לה' כביכול בתפילותיהם, אך נפשם העשוקה רחוקה מה' יתברך מאד, ופנייתם האמיתית היא לאליליהם ולתאוותיהם, ואין צריך לומר שהם מחללים שם שמים כדברי רס"ג באופנים החמורים ביותר.

ואין זו הפעם הראשונה ששר"י משחית את הדעת בעניין התפילה ומתעתע בפירושי מינות נגעלים מרקיבי מחשבה: בבראשית (כה, כא) נאמר כך: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּעְתַּר – הִרבה והפציר בתפילה; וַיֵּעָתֶר לוֹ – נתפצר ונתפתה לו". ולעיון בניתוח פירושו המבחיל הזה ראו בסדרה בעניינו חלק כה.

ה. התפילה – התנעת הנפש לפעולה חיובית

כאשר האדם מתפלל לה' יתעלה שמו שיחנהו דעת או שישיב אותו בתשובה שלמה או שיסלח לו על פשעיו ומעלליו וכיו"ב, האדם, בעצם תפילתו, מזרז את עצמו ומחזק את נפשו ללכת בדיוק באותם הכיוונים שהוא התפלל עליהם. למשל, אם האדם מתפלל לה' שיחנהו דעת – אז תפילתו זו מעוררת ומעודדת ומחזקת אותו לפעול בכיוונים שיחכימו אותו בדעת; או אם האדם התפלל לה' שירפא את גופו ונפשו – אז התפילה עשויה להוליד בו כוחות נפשיים אשר ירוממוהו מן התאוות והזימות ויסייעוהו לשמור על בריאות גופו, ואף לפעול לחיזוקו. התפילה הינה אפוא אמצעי לחיזוק חוסנו ולהגברת כוחות נפשו של האדם, כי בתפילה לה' יתעלה, האדם מרכז, מחזק וממקד את כוחות מחשבתו באותם העניינים שהוא מתפלל להם, וכך מרענן ומזרז את נפשו לפעול למימושם. וכמובן, לעולם הקב"ה גם עשוי להיענות לתפילת האדם אם הוא ראוי לכך, אך מצבו של האדם לפני בוראו הוא בגדר הנסתרות לה' אלהינו...

"וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם" (יר' כט, יב–יג). "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (יש' סו, ב).

ו. טובלים ושרץ בידם

וראוי להוסיף ולעיין בפירושו של רס"ג לפסוק: "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" (מש' יד, טז), כי את המלים "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" פירש רס"ג גם בעניין התפילה והסליחות:

"ראשון הכסילים הוא הסומך על ההקלה [דהיינו שבני האדם שסביבו מקילים בעיניו את מעשיו הרעים, והוא משלה את עצמו שאין בידו עוון]; ויותר סכל ממנו הוא הסומך על מקצת צדקותיו [ונדמה לו שצדקותיו יכפרו ויכסו על עוונותיו]; ויותר סכל משניהם מי שסומך על רחמי ה' [דהיינו עושה את פשעיו תוך שהוא מתחנן ומתפלל לה', ובוטח שתפילתו ותחינתו יצילוהו מן העונש]; ויותר סכל מן הכל מי שסומך על הכפירה [מי שנדמה לו שכפירתו בה' יתעלה מוציאה אותו מתחת שלטונו של הקב"ה והוא לא יצטרך לתת את הדין על מעשיו].

והנה בראשון אמר הכתוב: 'דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת' [יש' ל, י]; ובשני נאמר: 'הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל... וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי' [יר' ז, ט–י]; ובשלישי נאמר: 'וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם, וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, וְהוּא רַחוּם' וכו' [תה' עח, לה–לח]; וברביעי נאמר: 'וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' [תה' צד, ז]. והחכם יישמר מכולן".

ויש לשים לב במיוחד לכסיל השני והשלישי: זה שבוטח על מקצת צדקותיו שיכסו ויגנו עליו מן העונש והייסורים, כאילו ניתן להרשיע ולהתעיב ואז לעשות צדקות וחסדים כדי למחוק את הפשעים; וזה שסומך על רחמי ה' שיצילוהו מן העונש והייסורים, והוא זועק ומתחנן ונדמה לו שבתחינותיו וזעקותיו הוא מוחק את עוונותיו ומכפר ומכסה על פשעיו, כאילו לא היו מעולם.

ובימינו זוהי מהות אמירת זמרירי הסליחות וריבוי פיוטי התחינות בחודש אלול ובעשרת-ימי-התשובה – כי לא רק שהסליחות של ימינו מלאות וגדושות בתארים ובהזיות ובהשקפות רעות, אלא, שהשקפת בני האדם וכומרי הדת בהן היא שהן מכפרות על כל החטאים והפשעים. והאמת, שהתחינה והזעקה לא נועדו לכפר אלא נועדו לעורר לתשובה ולחרטה, והפכו את ייעודם מהתעוררות – לכפרה, ובזה הפכו את אמירת וזעקת הסליחות והתחינות לעוון גדול.

ואנו רואים כיצד בראש השנה וביום הכיפורים מרבים בזמרירי הסליחות בבתי-הכנסת, וזועקים לה' את שלוש-עשרה המידות של רחמים: "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" וכיו"ב, ולא רק שהם מחרפים ומגדפים את הבורא יתעלה בתארים שיש בהם ריבוי והרכבה, ולא רק שנדמה להם שניתן להשפיע עליו ולפתותו בתחינות ובזעקות, אלא שבאמירת הסליחות הם פוטרים את עצמם מן העיקר: מעריכת חשבון נפש מעמיק ומקבלת האמת. ובמלים אחרות, הם זועקים ומתחננים אך דבקים ברשעם ובכפירתם בדרך האמת והצדק.

"וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח).

לפיכך, ליבם נותר אטום ואוזנם ערלה ועיניהם עיוורות, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, והם אף נכשלים ונחבלים שוקעים ומתבוססים בשוחת המינות וההגשמה, כי כפי שכבר הוּכח, רבים מן התארים שבסליחות אינם רק בגדר חירוף וגידוף אלא הם בגדר מינות והגשמה.

ז. מהי התועלת בבקשת רחמים על חברו?

נשאלתי מהי התועלת בבקשת רחמים על חברו לדעת הרמב"ם? והלא אין ייסורים בלא עוון, ואם המתייסר לא ישוב בתשובה לא יועילו כל התפילות עליו, שהרי לא ניתן להשפיע על בורא-עולם ולא להפעילו חלילה, שהרי אינו בשר ודם – מהי אפוא התועלת בתפילה על הזולת?

תשובה: ובכן, יש כמה תועליות גדולות וחשובות מבקשת רחמים על חברו: א) עצם התפילה על ייסורי הזולת מכניעה את ליבו של האדם ומזכירה לו שיש מחיר לעוונות, ושהקב"ה מעניש ומייסר את הפושעים; ב) תפילה זו מוסיפה אהבה ואחווה שלום ורעות בעם-ישראל, שהרי כאשר אדם מתפלל על זולתו הוא מעורר את נפשו לאהוב את אותו אדם; ג) תפילה זו עשויה לעורר את האדם המתפלל לסייע לאותו האדם שמתייסר, ולוּ בביקור או בעידוד; ד) כאשר אדם מתפלל על חברו הוא מכניע את רוחו, שהרי הוא חושב על זולתו ולא רק על עצמו; ה) ייתכן שהאדם שמתייסר יֵידע שמתפללים עליו ומתחננים לפני בורא-עולם לרפואתו, ואז הוא עשוי להתעורר מכך לשוב בתשובה לפני ה' יתעלה, וה' ירפאוֹ או לכל הפחות יקבלו בתשובה לפני מותו; ו) יש ערך נעלה לתפילת האדם, אשר נשׂגב משׂכלנו ואשר לעולם לא נשׂכילוֹ לאשורו, כלומר לעתים הקב"ה יקבל תפילת אדם על חברו, והדבר יהיה בצדק מדוקדק לפניו יתעלה.

ח. מדוע האבות ויתר הנביאים הקריבו קרבנות?

נשאלתי כך: מדוע קין והבל ונח, וכן האבות ומשה רבנו ויתר הנביאים, מדוע הם נזקקו לעבודת הקרבנות? הייתכן שיש תועלת בעצם הקרבנות? וכאמור: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי" (תה' נ, יד–טו). כלומר, הקרבנות מחזקים את יסוד הכרת הטוב לה', וכן מחזקים את קיום הנדרים שהוא קשור למידת אהבת האמת, ומחזקים את האדם בתפילה ובביטחון בה' יתעלה. כמובן שחובה להתנתק לגמרי מכל מחשבה אלילית, וכמחשבת עובדי האלילים האילמים לפתות את אליליהם ולהאכיל אותם (כי הם רעבים), ולאחר מכן ניתן להוסיף ולשקוע בעוונות, וכמו שכתוב: "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים" (תה' נ, יג), "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה" (יר' ז, יא), "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (יש' א, יב).

עניין נוסף, אם נתרומם לעבודת ה' המחשבתית הנשׂגבה, ולא נזדקק עוד לעבודת הקרבנות – הייתכן שהיא תבטל? והרי הרמב"ם קובע מפורשות שהתורה לא תשתנה ולא תוחלף.

תשובה: קין והבל ונח וכו' היו זקוקים להקרבת הקרבנות מפני שהם לא היו שלמים בעבודתם המחשבתית לה' יתעלה שמו. ברם, אבות האומה ומשה רבנו ע"ה וכן יתר הנביאים, הם הקריבו קרבנות לה' יתברך לא מפני שהם היו זקוקים לכך לעבודתם את ה' יתעלה, אלא מפני שבני ביתם או תלמידיהם או עם-ישראל היו זקוקים לזה, והם רק היו שליחי העם לעבוד את ה' באופנים המעשיים אשר נדרשו לאנשי בית אברהם ולעם-ישראל. לפיכך, כל התועליות שנזכרו בענייני הקרבנות אינם למשה רבנו או לאבות האומה, אלא לבני ביתם או לתלמידיהם או לעם-ישראל באותם הימים, או ללמד את דרכי עבודת ה' לדורות הבאים. ובעניין נצחיות חשיבות הקרבנות לעבודת ה' יתברך, ראה נא בפרק הבא: "מעט על חשיבות הקרבנות".

עוד שאל השואל: האם בגלל זה אמר דוד המלך: "נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" (תה' קטז, יד;יז) – כי הוא לא היה צריך את הקרבן לעבודתו הפרטית, אבל עמו כן היה זקוק לכך? והאם מסיבה זו גם נאמר על אברהם: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַייָ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ" (בר' יב, ח)? כלומר מפני שהוא נעזר במזבח כדי לקרוא לבאי עולם לעבוד אל אמת? וכך השבתי לו: אכן כן, ויישר כוחך! ויש בזה עניין נוסף, כאשר האדם מודה לה' בקהל רב הוא מקדש שם שמים ברבים.

ט. מעט על חשיבות עבודת הקרבנות

נשאלתי מדוע נצטווינו בהקרבת הקרבנות? והלא מטרתם לכאורה רק הרחקה מעבודה-זרה וכדברי רבנו במורה (ג, לב) – מדוע אפוא יהיה צורך בהם בבית-המקדש השלישי?

ובכן, להקרבת הקרבנות יש שתי מטרות חשובות מאד: האחת היא תשובה וחרטה: בני-האדם זקוקים מבחינה נפשית ופסיכולוגית לטקס השחיטה וההקטרה כדי להתחרט על מעשיהם ולשוב לה' יתעלה. כמו כן, יש בהבאתם טרחה רבה אשר עשויה בהחלט למנוע מן האדם להבא ללכת בדרכי ההבל. ודבר נוסף, עצם חובת הבאתם לבית-המקדש עשויה לעורר באדם יראת-שמים, שהרי החוטא עולה לירושלים לבית-המקדש, רואה את הודו ותפארתו של המקדש, ומתחזקת בקרבו יראת ה' אשר כֹּה הייתה חסרה לו ובשל העדרה נכשל ונחבל.

והשנייה, הבאת הקרבנות מאפשרת לאדם הפרטי ולאומה לחזק את הקשר שלהם עם בורא-עולם, שהרי בני האדם זקוקים לפעולות מעשיות שישפיעו ויעצבו את נפשם ורגשותיהם, ויתנו להם כוחות נפשיים כדי להמשיך ולפעול בכיוונים החיוביים והמוסריים, וכך גם תתחזק בקרבם אהבת ה' יתברך ויראתו, ויפָּתח הצוהר לעבדוֹ באמת ובלבב שלם. כמו כן, הבאת הקרבנות מאפשרת לאדם לבטא את תודתו והוקרתו לה' יתעלה על כל הטוב אשר גמלהו. והכרת הטוב הזו חשובה מאד, מפני שהיא מעוררת בקרב האדם ענווה ומחזקת את אהבתו לה' יתברך.

כללו של דבר, מטרתם העיקרית של הקרבנות היא לחזק את הקשר שבין בני האדם לבורא-עולם, וכל בני האדם זקוקים לחידוש הקשר הזה, ובמיוחד בני האדם שחטאו לפניו יתעלה שמו. "רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה [...] אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק" (תה' נא).

י. האם יש לענות 'אמן' אחר 'גאל ישראל'?

נשאלתי כך: האם יש לענות "אמן" אחרי החתימה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה" (ברכת 'אהבת עולם' שלפני ק"ש), וכן האם יש לענות "אמן" אחרי החתימה: "גאל ישראל" אשר לפני שמונה-עשרה? לכאורה לפי הרמב"ם צריך לענות "אמן" אחר שתיהן (כי רק לפי הזוהר לא עונים ומה לנו ולו). תשובה: תחילה חשוב להבהיר כי פסקי ספר-האופל לא מעלין ולא מורידין, כלומר אין לפסוק באופן שהוא מנוגד לספר-האופל אך ורק בגלל שמדובר בספר פגאני, אלא יש לבחון כל עניין לגופו. ולעצם השאלה, בהלכות תפילה (ח, ה; ט, א) רבנו פוסק כך: [ח, ה] "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו 'אמן', אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע"; [ט, א] "ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והן עונין 'אמן' אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו [ואינו עונה אמן] עד שמברך גאל ישראל".

מן ההלכות הללו עולה בבירור שיש לענות "אמן" אחרי כל ברכה וברכה. ברם, חשוב להדגיש, שאם אין מנהג המקום לענות "אמן", אסור להבנתי לאחד לצעוק "אמן" כנגד מנהג המקום, מפני שמדובר בהלכה די זניחה, ולפי דעתי כבוד הציבור יותר חשוב מקיום ההלכה הזו. וכבר ראיתי דרדעי אורתודוקסי שצועק "אמן" באובססיביות בבית-הכנסת, וכל מטרתו לפטם את שחצנותו... ואם יקשה המקשה ויאמר: והלא בהלכות תפילה (ז, יז–יט) רבנו פוסק כך:

"וכשהוא [המתפלל יחידי] חותם 'גאל ישראל', מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד כמו שאמרנו [...] ובתפילת הערב, [המתפלל יחידי] קורא קרית-שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה, ומתפלל מעומד [...] ואף-על-פי שמברך 'השכיבנו' אחר 'גאל ישראל', אינה הפסקה בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה".

ובכן, להבנתי אין מהלכות אלה ראיה לכך שעניית "אמן" היא בגדר הפסק, אדרבה, אם שתי ברכות עשויות להיחשב כברכה אחת ותוספת הברכה איננה נחשבת כהפסק, כל-שכן עניית אמן. יתר-על-כן, ההלכות הללו עוסקות באדם שמתפלל יחידי, כלומר מה שחכמים זירזוהו לסמוך גאולה לתפילה אין כוונתם שלא יענה אמן אחרי עצמו, כי אסור לאדם לענות אמן אחרי ברכותיו – אלא כוונתם בוודאי שלא ישתהה אחרי חתימת "גאל ישראל", וכל שכן שלא יעשה הפסקה ארוכה, אלא מיד לאחר שיסיים לברך ולחתום ב"גאל ישראל", יעמוד להתפלל.

יא. מעט על חשיבות צחות לשון התפילה

אצרף לפניכם מוּסר-השׂכל קצר מהברקותיו של גיסי עודד ז"ל: היה אדם שנדר חַ"י שקלים לביה"כ, וכשהוא בא לשלם 18 כנהוג, עודד אמר לו שהוא חייב 30. אותו אדם תמה ואמר: והלא נדרתי חַ"י! והשיבוֹ עודד: לא אמרת חַ"י כי אם כַ"י... והנה פסקי רבנו בעניין זה:

"וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן – אין ממנין אותו שליח ציבור" (הלכות תפילה ח, יב); "שישה דברים מונעין נשיאת כפיים: [...] הלשון כיצד? העילגים שאין מוציאין את האותיות כתקנן, כגון שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, או לשיבולת סיבולת וכיוצא בהן – אין נושאים את כפיהן. וכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהן ניכרין לכול – אין נושאין את כפיהן" (הלכות תפילה טו, א–ב).

"וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (יש' לב, ד).

"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).

סוף דבר

אחתום בשני מדרשים: בברכות (י ע"ב) נאמר: "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מנין למתפלל שלא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל? שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ' [תה' קל, א]. תניא נמי הכי: מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כיסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל? לפי שאין גבהות לפני המקום, ואף-על-פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ', וכתיב: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף' [תה' קב, א]".

וכך פירש רס"ג בתהלים שם: "תְּפִלָּה לְעָנִי – וזו תפילה אמורה בלשון החלש [=שליבו נשבר ונדכה, לאו דווקא עני השואל על פתח] כאשר יעטֹף ולפני ה' יספר את שיחו", וקאפח הוסיף שם: "תרגום 'יעטֹף' – 'יתצ'ור' והיא התפילה התחינה וההשתפכות בלב נשבר ונדכה".

ולסיום, האם צריך להצמיד את הרגליים בשעת התפילה? ובכן, בברכות (י ע"ב) נאמר: "אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכווין את רגליו, שנאמר: 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה' [יח' א, ז]". ושם פירש השר"י: "יכווין את רגליו – זו אצל זו; ורגליהם רגל ישרה – נראין כרגל אחד". כלומר, לפי שר"י נבואתו של יחזקאל מתארת מציאות ממשית ומוחשית, ולכן הוא אומר על רגלי המלאכים: "נראין כרגל אחד". וכך הבין קארו הקראי בפירושו "בצע משנה" להלכות תפילה (ה, ד): "ופירש רש"י: 'רגל ישרה – נראין כרגל אחת', וכיוון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכווין רגליו ויסמכם בעניין שידמו כאחת, כמו מלאכי השרת".

והגשמת המלאכים בפירוש רש"י היא מן המפורסמות, ובפירושו ליחזקאל שם הוא מוסיף שיש למלאכים גם שוקיים, ואף עורך דיון ברגלי המלאכים תוך הבאת דוגמה מרגלי הבהמות, וכדי ביזיון וקצף: "רגל ישרה – רגלים כיוונן מכוונין זה-כנגד-זה [=עילגות לשון]; דבר אחר: ישרה שאין להם קפיצים ארכובות לכוף את שוקיהם, לפי שאין להם ישיבה ולא שכיבה, ואין צריכין להיות קפיצין כעין שיש לבהמה קפץ עליון וקפץ תחתון, שבהם היא כופפת שוקיה לשכב".

הגשמת המלאכים בדמיון ההמון שתעה ולעה אחרי שר"י והשקפותיו המאגיות הנגעלות, הביאו לפסק ההלכה שיש להצמיד את הרגליים בתפילה "כמו המלאכים", וכך פוסק הקראי בשולחן השרימפסים שלו (גו"ח צה): "יכווין רגליו זה אצל זה בכיוון, כאלו אינם אלא אחת, להידמות למלאכים דכתיב בהן: 'ורגליהם רגל ישרה', כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד". נמצא אפוא, שקארו הקראי החדיר את הזייתו של שר"י לתוך ההלכה. ולעומתם, הנה לפניכם פסק רבנו אשר מבין היטב שמדובר באסמכתא מדרשית שאין ללמוד ממנה מאומה על מהות המלאכים, והיא נועדה ללמד אך ורק הלכה פשוטה, ואולי גם לעורר בקרבנו יראת שמים על-ידי הנחלת התובנה שהעמידה לפני בורא-עולם איננה דבר של מה בכך ולא להקל בה ראש.

וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ה, ד): "תיקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו" וכו'. כלומר, אין צורך להצמיד את הרגליים, כי הלימוד בגמרא לעיל אינו אלא אסמכתא ומדרש בלבד, ואדרבה, אם נצמיד את הרגליים נגלה את דעתנו שכך עומדים המלאכים לפני בורא-עולם ולמעשה נחזק ונעודד תפישות מגשימות ביחס לעליונים. ואחתום בשינון ההלכה הזו במלואה: "כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו [=ואין שום צורך שיהיו צמודות כרגל אחת, וכהזיות השוטים שנדמה להם שהם מלאכים בשמים] ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה ליבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על ליבו כפותין – הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו – באימה ויראה ופחד".

"כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו, ו).

"וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת" (דנ' יב, ד), ואז, באחרית הימים: "כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד יְיָ כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם" (חב' ב, יד).

מטרות התפילה לה' יתעלה.pdf

הורידו את PDF • 422KB