מדוע אין מניחין תפילין בחול-המועד? (חלק א)

עודכן ב: 30 נוב 2020

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בתורה נקשרה מצות הנחת התפילין ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", לזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו לקיימה "מִיָּמִים יָמִימָה", כלומר בכל יום ויום.


ראיה נוספת לחשיבותה של מצוה זו ניתן להביא מכך שהקב"ה גם קבע אותה בקרית-שמע אשר נצטווינו לקרות פעמיים ביום, וגם קבע אותה בפרשה הראשונה של קרית-שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דב' ו, ח). זאת ועוד, לא מדובר רק במצוה אחת, מפני שהנחת תפילין של-יד היא מצות עשה בפני עצמה, והנחת תפילין של-ראש היא מצות עשה בפני עצמה, כך שמדובר הלכה למעשה בשתי מצוות-עשה חשובות מאד. וכמו שאומר רבנו הרמב"ם בספר-המצוות, וכֹה דבריו (עשין יב–יג):


"והמצוה השתים-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-ראש [...] וכבר נכפל הציווי במצוה זו ארבע פעמים; והמצוה השלוש-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-יד [...] וכבר נכפל הציווי גם בזה ארבע פעמים [...] והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות, אמרם בגמרא [...] הנה נתבאר לך שקראוּ של-ראש ושל-יד שתי מצוות".


א. סוגיות בספרות חז"ל


1) הסוגייה המרכזית בעניין זה מובאת בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (לו ע"ב):


"דתניא: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' שם], 'יָמִים' – ולא לילות, 'מִיָּמִים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד! [...] דתניא, ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים-טובים? ת"ל: 'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' [דב' שם], מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים-טובים שהן גופן אות".


כלומר, ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לא נחלקו אלא באיסור הנחת תפילין בלילה: לדעת ר' יוסי הגלילי אסור להניח תפילין בלילה; ולדעת ר' עקיבא מותר להניח תפילין בלילה, וסובר ר' עקיבא שהפסוק 'וְשָׁמַרְתָּ' וכו', עוסק רק בחיוב לקיים את חג הפסח מדי שנה בשנה, ואינו נועד ללמד על אופני קיום מצות תפילין. מכל מקום למדנו, כי לדעת הבבלי כל האיסור להניח תפילין הוא בלילה ובשבתות וימים טובים בלבד, ברם חול-המועד אינו מוגדר כיום-טוב, ולכן, לפי כל הדעות בבבלי חובה להניח תפילין בחול-המועד.


2) סוגיה נוספת נמצאת בתלמוד הירושלמי מסכת ברכות (ב, ג):


"ר' אבהו בשם ר' אלעזר: הנותן תפילין בלילה עובר בעשה. מה טעם? 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י]: 'יָמִים' – ולא לילות, 'יָמִימָה' – פרט לשבתות וימים-טובים. [...] אית דבעי מימר נשמעיניה מן הדא: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' [שמ' יג, ט] – את שהוא לך לאות, פרט לימים-טובים ושבתות שכולן אות. ולא כן, כתב 'מִיָּמִים יָמִימָה'! לית לך אלא כיי דמר ר' יוחנן: כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין".


ר' אלעזר סובר כדעת ר' יוסי הגלילי שבתלמוד הבבלי, שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ" עוסק במצות תפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה", מלמדות על פרטי המצוה. כלומר על איסור הנחת תפילין בלילה, בשבתות ובימים טובים. בהמשך הירושלמי מובא קטע חשוב שנזדקק לו בהמשך כדי להבין את פסיקת הרמב"ם, "אית דבעי מימר" וכו', כלומר יש הסוברים שהפסוק שמלמד שאסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים הוא "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת". ושואלים שם בירושלמי: והרי אמרנו שהפסוק שממנו לומדים הלכה זו הוא "מִיָּמִים יָמִימָה"! ומשיבים בשם ר' יוחנן, שכל הלכה שלא נאמרה בתורה במפורש ואין לה מקור ברור בתורה-שבעל-פה סומכים אותה לכמה שיותר פסוקים.


נמצא, כי מקור איסור הנחת תפילין בשבתות וימים-טובים אינו ברור, לאור עובדה זו מיד קמה וניצבה השאלה: אם עצם המקור לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים אינו ברור, מדוע פוסקי ההלכה הוסיפו והרחיבו את האיסור גם לחול-המועד?


3) במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בא נאמר כך (מסכתא דפסחא, יז):


"[א] 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' – זו חוקת תפילין. אתה אומר זו חוקת תפילין או אינו אלא חוקת כל המצוות? אמרת, במי העניין מדבר? בתפילין. 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' – שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים, יכול אף תפילין נוהגין בלילות כבימים? ת"ל 'מִיָּמִים יָמִימָה' – בימים אתה נותן ולא בלילות".


הקטע הזה ממדרש ההלכה הקדום חשוב מאד, מפני שהוכרעה בו השאלה באיזו חוקה מדובר בפסוק הנזכר, ונקבע בו מפורשות שמדובר במצות תפילין כדברי ר' יוסי הגלילי, ולא בחוקת הפסח כדברי ר' עקיבא. בהמשך מדרש ההלכה נאמר כך:


"[ב] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' שומע אני אף שבתות וימים-טובים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות ובימים-טובים? ת"ל 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יצאו שבתות וימים-טובים; [ג] ר' יאשיה אומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין כן? ת"ל 'מִיָּמִים יָמִימָה' [כלומר, המסקנה היא שמצות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים-טובים]; [ד] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים-טובים".


מהקטע האחרון עולה בבירור, שדעת ר' יאשיה ודעת שני תנאים נוספים שלא נזכרו בשמותיהם, היא כדעת ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי, שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" הוא ציווי על שמירת מצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" נועדו לבאר שאסור להניח תפילין בלילות, בשבתות ובימים-טובים. נמצא, שלפי כל ארבע הדעות שבמדרש ההלכה, הפסוק: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" עוסק בציווי על שמירת מצות התפילין, וזאת בהתאם לדעתם של ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי ונגד דעת ר' עקיבא – וכלל מוסכם הוא בפסיקה התלמודית שאין הלכה כר' עקיבא מחבריו.


נשים לב, כי לפי הדעה הראשונה, אין כל איסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים, ורק בלילות הוא שאסור, ושוב אנו למדים על חולשת עצם האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים, ולכן אין שום מקום להוסיף ולאסור גם בחול-המועד. לאחר שראינו את המקורות המרכזיים שעוסקים בזמני הנחת התפילין, נעבור לעיין בפסיקת הרמב"ם.


ב. פסיקת הרמב"ם


בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ד, י), הרמב"ם פוסק כך: "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים-טובים אינן זמן תפילין שנאמר: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', ושבתות וימים-טובים הן עצמן אות".


מָרי יוסף קאפח מעיר שם בצדק כי רבנו לא פסק כר' עקיבא, שהרי הוא פוסק מפורשות: ש"חוקה זו היא מצות תפילין", כלומר הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" עוסק במצות תפילין ולא בחוקת הפסח כמו שאמר ר' עקיבא.


מדוע רבנו לא פוסק כר' עקיבא? הראינו לדעת בהצגת המקורות לעיל, כי רבים הם התַּנָּאים (שישה ליתר דיוק) שסוברים שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ" וכו' עוסק במצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" נועדו להגדיר את זמני החיוב, כלומר לאסור את הנחת התפילין בלילות ובשבתות ובימים-טובים – וכידוע אין הלכה כר' עקיבא מחבריו.


ברם, עדיין נותרה שאלה אחת פתוחה בעניין פסיקת רבנו והיא: אם הוא לא פסק כר' עקיבא, מדוע הוא מביא את טעמו לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים?


מָרי אומר שם (באות כב) וזה לשונו: "שיטת רבנו אינה ברורה [...] כיוון שהעתיק לשון הירושלמי ללא שום הערה". ברם, דברי מָרי אינם מדויקים, כי רבנו לא העתיק את לשון הירושלמי מילה במילה, אלא לקח מהירושלמי רק שני עניינים: את חלקה הראשון של דרשת ר' אלעזר: "יָמִים – ולא לילות", וכן את הדרשה השנייה "אית דבעי מימר" וכו'.


ויתרה וחמורה מזאת, נראה ברור שמָרי לא ירד לסוף דעתו של רבנו, שהרי ראינו את דברי ר' יוחנן המפורשים בירושלמי לעיל, ש"כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין". כלומר, כל הלכה שלא נאמרה בתורה במפורש ולא ברור מקורה סומכים אותה לפסוקים רבים ככל שניתן. ואכן, כך ראינו שעשו חז"ל במכילתא, שם הם צירפו את הדרש של ר' עקיבא בסוף רשימת הדרשות שמהן למדו שאין להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים, והם לא ראו שום מניעה לצרף את דרשתו, למרות שהוא דורש את הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ" וכו' לעניין חוקת הפסח, ולמרות שהוא סובר שיש להניח תפילין גם בלילה.


לאור דברי ר' יוחנן בירושלמי, ש"כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין", ולאור דברי חז"ל במכילתא, אשר צירפו את דרשתו של ר' עקיבא לרשימת הדרשות שמהן למדו שאין להניח תפילין בשבתות וימים-טובים (אף שדרשתו בעניין: "וְשָׁמַרְתָּ" וכו' לעניין חוקת הפסח נדחתה, ואף שדעתו שיש להניח תפילין גם בלילה גם היא נדחתה) – רבנו לא ראה שום מניעה לצרף את דרשתו של ר' עקיבא לפסק ההלכה, אף שרבנו לא סבר כמותו: לא בעניין דרש הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ" וכו', ולא בעניין הנחת תפילין בלילה.


לאחר שביררנו את דעת רבנו והבהרנו את יסודות פסיקתו, נגיע לעצם העניין שלשמו נכתב מאמר זה: מפסיקת רבנו עולה במפורש, כי חובה להניח תפילין בחול-המועד, שהרי הוא הֶחְרִיג אך ורק את הלילות, השבתות והימים-הטובים! ואם יטען הטוען שחול-המועד נכלל בכלל המושג "ימים טובים", נשיב לו בשלל תשובות וראיות:


1) רבנו מגדיר במפורש מהם "ימים טובים", וכֹה דבריו בהלכות שביתת יום-טוב (א, א): "ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי, הן הנקראין ימים-טובים". וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם, אמן הסדר והדיוק המופתי, יגדיר כאן במפורש מהם ימים-טובים, ובהלכות תפילין (ד, י) לעיל הוא יתכוון להגדרה אחרת?


2) רבנו פוסק בהלכות שביתת יום טוב (ו, טז) וכֹה דבריו: "שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים-טובים כולן אסורין בספד ותענית". ואם הגדרת "ימים טובים" כוללת גם את ימי חול-המועד, מדוע לא קיצר רבנו ואמר "ימים-טובים אסורין בספד ותענית"? האם רבנו יפלוט מקולמוסו כל כך הרבה מלים מיותרות? אלא ברור שרבנו עקבי ונאמן להגדרתו שבראש הלכות שביתת יום טוב, והיא, שהגדרת "ימים טובים" אינה כוללת את ימי חול-המועד, וזהו גם משמעם הפשוט של צמד המלים "ימים טובים".


3) בהלכות תפילה וברכת כהנים (ט, יד–טז), רבנו פוסק כך: "בשבתות וימים-טובים כשגומר שליח-ציבור תפילת שחרית בקול רם אומר קדיש, ואחר כך תהילה-לדוד, ואומר קדיש, ומתפללין מוסף [...] ואומר קדיש אחר תפילת מוסף והעם נפטרין. [...] בראשי-חדשים ובחולו-של-מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף". לפנינו אפוא הבחנה ברורה בין שבתות וימים-טובים לבין ימי-חול-המועד.


4) עוד פוסק רבנו שם (יב, טז) וכֹה דבריו: "כמה הן הקוראין? בשבת בשחרית קוראין שבעה, וביום הכיפורים ששה, ובימים-טובים חמשה [...] ובחולו-של-מועד קוראין ארבעה". וגם כאן ישנה הבחנה ברורה בין ימים-טובים לימי-חול-המועד.


5) רבנו פוסק בהלכות ברכות (ב, ה) וכֹה דבריו: "[בברכת-המזון] בשבתות ובימים-טובים [...] ואומר באמצע [הברכה] בשבת: 'אלהינו ואלהי אבותינו' [...] ובימים-טובים אומר: 'יעלה ויבוא'. וכן בראשי-חודשים, ובחולו-של-מועד, מוסיף ברכה שלישית יעלה ויבוא". ואם "ימים טובים" כוללים בתוכם גם את ימי-חול-המועד, מדוע רבנו מוסיף: "וכן בראשי-חודשים, ובחולו-של-מועד, מוסיף ברכה שלישית יעלה ויבוא"? כמו כן, רבנו לא היה צריך להפריד בהלכה בין ימים טובים לראשי חודשים, אלא ברור שהוא ביקש ללמד אותנו שדינו של חול-המועד דומה יותר לדינו של ראש חודש מאשר לדינו של יום טוב. מכל מקום ברור, שרבנו מבחין באופן עקבי בין "יום טוב" לבין "חולו של מועד".


6) שם (ב, יב) רבנו פוסק באותו עניין: "שכח ולא הזכיר בשבת או ביום-טוב קדושת היום [...] בראשי-חודשים [...] וכן בחולו-של-מועד ובחנוכה ובפורים, שכח ולא הזכיר העניין בברכת המזון אינו חוזר" – ומה שכתבנו בסעיפים 3–4 נכון גם כאן. ואגב, רבנו מחבר כאן את חול-המועד לימי חנוכה ופורים, ללמדך שדינו של חול-המועד דומה יותר לדינם של חנוכה ופורים, מאשר לדינו של יום טוב שדינו דומה מאד ליום השבת.


7) בהלכות שבת (ל, ט) פוסק רבנו כך: "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת [...] וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים-טובים" – וברור שלא מדובר כאן בימי-חול-המועד, שהרי אין חובת סעודה בחול-המועד.


8) וגדולה מכולן, בדקנו ומצאנו כי המושג "ימים טובים" מופיע ב"משנה תורה" קרוב למאה פעמים, ובכל מאה המקומות הללו רבנו מתכוון לששת הימים הטובים הידועים, ולעולם הוא אינו כולל את ימי חול-המועד בכלל "ימים טובים"!


9) זאת ועוד, כאשר רבנו מבקש לכלול בדבריו גם ימים-טובים וגם את ימי-חול-המועד, הוא מדייק לכתוב "מועדים" או "מועדות", וכפי שנראה בשלוש הדוגמאות הבאות:


9.א) הלכות תפילה וברכת כהנים (א, י): "נמצאו התפילות בכל יום שלוש. [...] ובשבתות ובמועדים ובראשי חודשים ארבע". וברור שכתב דווקא "ובמועדים" ולא "ובימים טובים", כדי לכלול גם את ימי-חול-המועד. נמצא, שבמקום שרבנו רוצה לכלול את ימי-חול-המועד הוא מדייק וכותב "במועדים". ומה שכתבנו כאן נכון גם לשתי הדוגמאות הבאות:


9.ב) שם (ה, יד): "מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות".


9.ג) שם (יב, ב): "ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה בצבור, בשבתות ובמועדים ובראשי-חדשים".


ג. ראיה מכרעת מהלכות שביתת יום-טוב


כידוע, אסור לעשות מלאכה בחול-המועד למעט דבר האבד או דבר שהוא לצורך המועד, ועוד, והנה לפניכם הלכה אחת בעניין זה (שביתת יום טוב ז, ט): "כל מלאכות שהן לצורך המועד [...] הרי אלו עושין בצנעה לצורך המועד". לפיכך, רבנו אוסר לכתוב בחול-המועד ספרי-תורה תפילין ומזוזות מפני שכתיבתם היא בגדר מלאכה שאינה לצורך המועד, וכֹה דברי רבנו בהלכות שם (ז, יג): "ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות".


ברם, בהמשך ההלכה שם (ז, יג) רבנו פוסק כך: "אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו וטווה תכלת לבגדו, ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו".


נמצא אפוא, שרבנו מתיר לאדם לכתוב תפילין לעצמו בחול-המועד! וברור שלא רק לכתוב לעצמו במו-ידיו אלא גם למַנות סופר שיכתוב לו, וכמו שנאמר בהלכות ספר תורה (ז, א): "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו", וכי כל עם-ישראל סופרי סת"ם? ובהמשך ההלכה שם נאמר: "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו" – וברור שהוא הדין כאן, כי חיוב הסופר ומי שאינו סופר במצות התפילין – שווה.


מכל מקום, מיד נשאלת השאלה, אם אסור להניח תפילין בחול-המועד ואין להם שום צורך במועד – מדוע התיר רבנו לכתבן בחול-המועד? נראה אפוא ברור, כי לדעת רבנו חובה להניח תפילין בחול-המועד, וכבר ראינו שעצם האיסור להניח תפילין בלילות ובשבתות ובימים-טובים אינו ברור כל צרכו, ולכן סמכו אותו לפסוקים רבים ככל שניתן – כיצד אפוא נרהיב עוז להוסיף עליו ונאסור גם הנחת תפילין בחול-המועד?


ואגב הדברים נעיר על דברי יוסוף קרדאווי בהלכות שביתת-יום-טוב שם, וזה לשונו: "ומה שכתב 'ואם אין לו מה יאכל' וכו', נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחול-המועד דבכלל יום-טוב הוא, ואם-כן אין להתיר בכתיבת תפילין יותר במלאכה אחרת". יוסוף טען, שאם רבנו התיר באופן מיוחד לכתוב ולמכור לאחרים בחול-המועד רק כאשר אין לסופר מה לאכול – סימן שאסור להניח תפילין בחול-המועד.


אולם, יוסוף שגה מאד וגרם לעצמו לעקם הלכה פשוטה, שהרי אם לדעת רבנו אסור להניח תפילין בחול-המועד, וכל ההיתר לכתבן בחול-המועד הוא רק כאשר אין לסופר מה לאכול – מדוע רבנו פוסק: "כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו"? וכי יעלה על הדעת שאדם שאין לו מה לאכול יכין לעצמו תפילין וישלם לעצמו בעבורן? ואיך בדיוק יתפרנס ממכירת תפילין לעצמו? וכי הוא יקנה אוכל בחול-המועד בכסף שישלם לעצמו?


אלא, כך יש להבין את ההלכה: "אבל כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו [...]; ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו" – הרישא של ההלכה עוסקת בבירור כאשר אין לסופר תפילין בחול-המועד ולכן התיר לו רבנו לכתוב תפילין כדי לקיים בהם מצות הנחת תפילין (והוא הדין לכתוב לחברו כי כאמור חיוב שניהם במצות התפילין שווה). לעומת זאת, הסיפא עוסקת כאשר יש לסופר תפילין להניח בחול-המועד, אך אין לו מה לאכול, ולכן היה צורך להוסיף ולפסוק היתר מיוחד לכתוב תפילין, כי הן אינן לצורך קיום מצוה בחול-המועד, אלא לצורך פרנסתו וקיום גופו בחול-המועד.


דברינו תואמים גם את דברי התלמוד במסכת מועד קטן (יט ע"א):


"תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו [...] ולאחרים בטובה [=אבל לא בשכר], דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר-בר-חנה, לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו".


נראה ברור, כי גם ר' מאיר וגם ר' יהודה, שמחמירים ואוסרים לכתוב תפילין לשם פרנסה בחול-המועד, מתירים כאשר מדובר בצורך של מצוה, שהרי ר' מאיר אומר: "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו", ור' יהודה אומר: "מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו" – כלומר לדעת שני החכמים המחמירים אין כל ספק שמותר לכתוב תפילין לעצמו! ומדוע? כי היה להם ברור כשמש שיש חובה להניח תפילין בחול-המועד!


נחזור ליוסוף קרדאווי, בהלכות תפילין (ד, י) הוא סותר את דברי עצמו בהלכות שביתת-יום-טוב (ז, יג), וזה לשונו בהלכות תפילין: "יש אומרים שמניחין תפילין בחול-המועד, וכן נראה מדברי רבנו, שכתב בפ"ז משביתת יום-טוב הל' יג: כותב אדם תפילין לעצמו". כלומר, בהלכות תפילין יוסוף לומד מהִלכת שביתת יום-טוב שחובה להניח תפילין בחול-המועד, אך בהִלכת שביתת יום-טוב שם, כפי שראינו לעיל, יוסוף לומד מאותה ההלכה את ההיפך הגמור: שאסור להניח תפילין בחול-המועד. ועל סתירות מעין אלה בדברי מחברי הפירושים למיניהם, אומר רבנו בהקדמתו ל"מורה הנבוכים" (עמ' יד):


"אבל אם תהיינה הסתירות גלויות בשני הדברים [...], אלא שהוא שכח את הראשונה בשעה שכתב את השנייה במקום אחר בחיבורו, הרי זו מגרעת גדולה מאד, ואין להביא את זה בחשבון מי שצריך להתחשב בדבריו". ומוסיף שם מָרי בהערה 17: "וסוג זה של פרשנים ומחברים רבים מאד מאד". וכידוע, חיבוריו העילגים של יוסוף קרדאווי מלאים בסתירות באי-דיוקים ובשיבושי לשון אם נבחר לשון עדינה.


ד. "מנהג" תימן


נעבור עתה לבחון את דברי מָרי בהלכות תפילין (ד, י), וזה לשונו באות כב:


"ואשר למנהג תימן, לא מצאתי שום גילוי או ראיה לא לכאן ולא לכאן, אלא שמצאנו המנהג בימינו שאין מניחים, ולי לא ברור אם זה מנהג מקרוב או מקדם [...], גם אין שיטת רבנו ברורה לי, כיון שהעתיק לשון הירושלמי ללא הערה". ובהלכות שביתת יום-טוב (ז, יג) הוא הוסיף באות כו: "והבאתי ראיה [בהלכות תפילין] שחול-המועד בכלל יום-טוב, וראה גם לקמן חמץ ומצה פ"ג אות כד".


ואיני מבין את ההיגיון שבדבריו, וכי הנחת תפילין בחול-המועד היא דבר שתלוי במנהג? והלא מצות הנחת תפילין היא דין תורה! ובמקומות לא מעטים מָרי קובע כלל ש"אין לא ראינו – ראיה", מדוע אפוא עתה ודווקא כנגד דין תורה "לא ראינו" מהווה ראיה? ואם אבותינו הקדמונים או המאוחרים נגררו אחר התועים וחדלו מלהניח תפילין בחול-המועד, האם נכון להביא מהם ראיה לדרך האמת? אלא, מן הצדק לבדוק מהו דין התלמוד ומהי פסיקת הרמב"ם, במנותק לחלוטין ממנהג אבותינו, ואם יתברר לנו ששגו לא נאמץ את מנהגם המשובש אלא נחזיר עטרה ליושנה – ונקבל האמת ממי שאמרו.


וכאמור, לפי דעתי הוכח באותות ובמופתים, כי לפי דין התלמוד חובה להניח תפילין בחול-המועד! וכך הוא גם פסק רבנו, שהרי בכל מקום שהוא הזכיר בפסיקתו "ימים טובים" כוונתו לששת ימים-טובים הידועים בלבד, ולא נכללים בהם ימי חול-המועד כפי שהוכח. וכיצד מָרי לא ראה זאת? כיצד הוא לא ראה שכוונת רבנו, בכל קרוב למאה המקומות בספרו שבהם נאמר "ימים טובים", היא לששת הימים-הטובים הידועים בלבד? ושגיאה גוררת שגיאה, שהרי טחו עיניו מראות גם את דברי ר' יוחנן בירושלמי, והוא לא הבין מדוע רבנו פוסק כלשון הירושלמי ללא הערה, וכבר ביארנו את הדברים לעיל.


גם המשך דבריו תמוה מאד, כי אף אם יש מקרים נדירים ביותר שבהם לא נמנעו חכמי התלמוד לקרוא לחול-המועד "יום טוב", האם נכון ללמוד ממקרים נדירים ביותר לגבי הכלל? ושמא גרסת הגמרא אינה מדוקדקת במקרים הנדירים הללו נער יספרם? ובמיוחד שבעניין הנחת תפילין לשון חז"ל אינה סתם "ימים טובים" אלא "שבתות וימים-טובים", ללמדך שהימים-הטובים כאן הם כשבתות ואין לכלול בהם את ימי חול-המועד. ויתרה מזאת, כפי שראינו, רבנו הרמב"ם מדייק בדבריו היטב במשנה-תורה, ולעולם הוא אינו כולל את ימי חול-המועד בכלל "ימים טובים". כך שרבנו הרמב"ם הבין שמדובר כאן בששת ימים-טובים הידועים שאינם כוללים בתוכם את ימי חול-המועד.


ובכלל, גם אם נתעלם מכל הראיות שהבאנו, האם יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם ישאיר מקום של ספק בעניין קיום שתי מצוות מן התורה? האם יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם לא היה אומר מפורשות שאין להניח תפילין במועדים אם אכן כך הייתה דעתו? והאם הבנתו של הרמב"ם את ספרות חז"ל אינה נאמנה דיה כדי להצדיק דין אמת להניח תפילין בחול-המועד? ואף אם נניח הנחה מופרכת, שיש כאן ספק שמא ימי חול-המועד נכללים בהגדרת "ימים טובים", ידוע ומפורסם הכלל שבדברי-תורה פוסקים לחומרה, מדוע אפוא שנפסוק כאן לקולא, ונבטל שתי מצוות-עשה במשך שבועות שלמים בשנה?


ושוב, לצערי, לא נותר לי אלא להסביר טעות קשה זו בשותפותו של מָרי בממסד הרבנים השכירים, וביראתו מהם שהִטתה את שיקול דעתו לדחוק בדוחקי דוחקין, שאין להניח תפילין בחול-המועד: נגד פסק חז"ל המפורש, נגד פסק רבנו המפורש, נגד הראיה המכרעת מהלכות שביתת יום-טוב, ונגד ההיגיון שהוא עצמו מנחה אותנו אליו: שאין לא ראינו – ראיה. "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


ובעניין חומרת השותפות בתיאטרון הרבנים השכירים מחריבי הדת, ראו מאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד).


בתמונת שער הרשומה: יריעה של תפילין שנמצאו בקומראן, סריקה, התמונה מאת יגאל ידין.

מדוע אין מניחין תפילין בחול-המועד (חלק א
.
Download • 195KB

428 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!