מבואו של קאפח למורה

מאמר זה נכתב במקורו בשנות עלומיי בהיותי תלמיד ומעריץ של קאפח הנוכל. הלכתי אחריו בעיניים עיוורות, אם בשל העובדה שטרם עמדתי על דעתי, ואם בשל ההערצה הרבה כלפי קאפח אשר הקיפתני מכל עבר וכבלה אותי אליה בעבותות עבים, מטמטמים ומעיקים. באותם ימים כלל לא הבנתי את חומרת ההנאה מדברי תורה, ומכיוון שהתבוננתי על קאפח בעיניים מעריצות נתעוורתי לחלוטין מלהבין את שלל שגיאותיו וכל-שכן את נכלוליו ומעלליו. והנה עתה, לאחר שעמדתי על דעתי וכבר חשׂפתי רבות משגיאותיו ותעלוליו של רב-הנוכלים הלז, ולאחר שב"ה סיימתי לבאר את כל חלק א ממורה-הנבוכים, הנני בא לערוך מחדש את סדרת המאמרים הזו, ובה אתקן את המעֻוות ואחזיר את קאפח למקומו הראוי לו בזיכרון האנושי.

מאמר זה היה במקורו מאמר הערצה לקאפח ולמבואו למורה-הנבוכים, והואיל וכבר סקרתי את מבואו לא אדלג על סקירתי זו, אך אערוך את סקירתי זו באופנים עמוקים מאד, ומי יודע, אולי בכלל אחשוף במבואו ענייני נוכלות ועקמימות – וכפי שחשׂפתי במקומות לא מעטים אשר עברתי עליהם לאחר שעמדתי על דעתי, ולאחר שהבנתי שמדובר באדם שהכסף והכבוד וטובות-ההנאה עמדו אצלו לפני אהבת ויראת ה' יתעלה – ואיך העז לחלל כך שם שמים?! כלומר, איך הוא העז לחלל שם שמים ביד רמה כירבעם: בהפיכת דרך האמת לעוד זרם בביוב האורתודוקסי, אשר המיט על עם-ישראל את ייסורי הגלות האיומים הנוראים והמחרידים.

***

אחל אפוא, כידוע קאפח תרגם מחדש את מורה-הנבוכים. תרגומו לצד המקור הערבי יצא לאור בשנת תשל"ב בהוצאת המוסד הסגור של הקוקו. קאפח קובע במבואו שהמורה הוא ספר מופת, ספר חיוני והכרחי לכל אדם שנמנה על ההולכים בתורת משה. להלן תיאורו של קאפח לחשיבותו ונחיצותו של המורה, ושימו לב בעיקר לתיאור תוצאות העדר לימודו של המורה:

"הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל, שכל אדם מישראל חייב ללומדו ולשננו כדי שיוכל לפחות ל'סור מרע', ויזכה הזוכה להגיע ל'ועשה טוב', שבוודאי הייתה משׂאת נפשו של רבנו לתרגמו ללשון הקודש כדי להיטיב עד כמה שאפשר ליותר ויותר בני אדם. להציל נפשות רבות מֵרַחֵף במרחבי התהו המחשבתי, ולהביאם אל מרבצי הדעת והתבונה, למלטם מן ההעדר ולהנחותם אל היש, ומן האפסות אל המציאות".

מדברי קאפח בסוף שנות ה-60 עולה, שהוא הבין היטב את תוצאות העדר לימודו של מורה הנבוכים. קאפח קובע מפורשות שהספר הזה הוא "נשמתה ומהותה של דת משה", ספר שבלעדיו לא ניתן ל"סור מרע", ספר ש"מציל נפשות מלרחף בתהו", ספר שכל מי שלא לומדו ומשננו אינו מצוי ב"מרבצי הדעת והתבונה", להיפך! הוא מצוי ב"העדר" וב"אפסות"! ושאלה גדולה קמה וניצבה, אם קאפח ידע זאת היטב, איך הוא מעריץ ומרומם את כל מאות "חכמי ישראל" הטיפשים והנבובים ובראשם קארו הקראי, שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו?!

כל חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, ואיני חושש להכליל כי באמת מדובר בכל חכמי ישראל למעט בודדים אשר נער יספרֵם, כולם-כולם נטו וסטו אחרי המאגיה הפגאנית, כולם תעו ולעו בהזיות ובאמונות תפלות, כולם העמיסו עלינו כתבי ליסטים עקושים ויקושים אשר השחיתו את תורת משה לחלוטין, ובראש ובראשונה את יסודותיה המחשבתיים וההלכתיים. איך אפוא רב הנוכלים הלז מעז לקרוא לקארו הקראי "מרן"? או לשאר השוטים "אדירי התורה" או "קדושי עליון"? או "מרנן ורבנן"? איך הוא העז להנציח את המינות שעשקה את עמֵּנו?

ועל כלל חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, ושוב הנני אומר, איני חושש להכליל כי באמת רק בודדים נדירים מקרבם הצליחו להימלט מלפיתת המינות האשכנזית – על כולם הנני קורא את דברי הנביא ישעיה ע"ה, אשר מודיעֵנו נאמנה כי סכלותם היא עונש מאת ה' יתעלה:

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההִתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת... והדבר אך טבעי הוא, שהרי מי שעובד את ה' יתעלה באיבריו החיצוניים בלבד, ללא השקפות ודעות נכונות, סופו שגם עבודתו החיצונית תהיה משובשת ומעוקלת, כי המעשה הוא בבואה ישירה של עולם המחשבה, וכאשר עולם המחשבה מושחת, עולם המעשה מושפע ממנו ישירות.

וכידוע, אבדה החכמה והתבונה, עד שכומרי המינות באלף השנים האחרונות ועד ימינו, אותם אנשי השֵּׁם חלולי הדעת, הם הנחשבים לגדולים ולמקורבים ביותר לה'-אלהים-אמת!

נחזור לקאפח, כאמור קאפח הנוכל הבין היטב בסוף שנות ה-60 את ריחוקם של פטרוניו ושאר הקולגות שלו מדרך האמת, הוא הבין היטב שהם אינם יודעים את ה' יתעלה ועובדים הלכה למעשה אלהים אחרים. אולם מיד בהמשך דבריו קאפח מתעתע בנו, הוא פתאום מחליט שמי שמזניח את לימוד הספר מורה-הנבוכים, עדיין בגדר מי ש"פונה אל דרך הקודש"! שמעתם? רק לפני כמה שורות הוא קובע שמי שאינו לומד את המורה "מרחֵף בַּתֹּהוּ" רחוק מ"מרבצי הדעת והתבונה", ואף שקוע ב"העדר" וב"אפסות", והנה פתאום הוא מצוי בדרך הקודש!

וזה לשונו של קאפח במבואו (עמ' 17):

"כי רבים-רבים הם אשר עסקו בפרטים ושכחו את עיקר העיקרים [=וכוונתו בזה למינים חוקרי האקדמיה] ויש אשר אמנם פנו אל דרך הקודש אך שיקעו את ימיהם בדיונים ובפלפולים בהמצאות אשר מי יודע אם יארעו אי פעם, והזניחו את יסוד היסודות ועמוד החכמות ידיעת ה' ברוך הוא כמו שפתח רבנו את ספרו הגדול משנה-תורה: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא יִמָּצאו אלא מאמיתת הִמָּצאו [...] הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [ירמיה י, י]".

וברור שכוונתו של קאפח במלים שהדגשתי היא ליושבי הישיבות למיניהם, אלה ששוקעים בלימוד הגמרא והפלפולים ואשר מכלים את ימיהם בזוטות ובהזיות – ועל אלה, על יושבי ישיבות המינות קאפח אומר שהם "פנו לדרך הקודש"! כל חטאם הוא אך ורק שהם "שכחו"... כאילו הם שוגגים וקאפח מבקש להזכיר להם, ולאחר שהם ישמעוהו הם יִזָּכרו וישובו! ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת של קאפח?! וכי יושבי הישיבות "שכחו"? או "הזניחו"? והלא כומריהם במשך אלף שנים נלחמים מלחמת חורמה בתורת האמת ובהשקפותיה הישרות, אלף שנים הם מלעיטים את עמֵּנו במאגיה המרקיבה ובהזיות הפגאניות מחריבות הדעת והמחשבה! על מה בכלל הוא מדבר? ואיך הוא מעז לומר על יושבי הישיבות מחללי שם שמים, אשר הפכו את תורת משה לקורדום חוצבים פגאני, והשחיתו לחלוטין את תורת משה שקיבלנו בסיני – איך הוא מעז לומר על הארורים הפרו-נוצרים הללו שהם "פנו לדרך הקודש"? מהי החנופה הזו?

כללו של דבר, קאפח אמנם קובע את האמת בתחילת דבריו, אך אפילו בשנות ה-60 הוא לא היה מסוגל ללכת בדרך האמת, וכאמור, מיד בהמשך דבריו הוא מערבּבנו בהזיה אשר מנוגדת לחלוטין לרסיסי האמת שבראש דבריו, לפיה יושבי הישיבות, למרות שהם נלחמים מלחמת חורמה בתורת-האמת ובספר מורה-הנבוכים, למרות כל זאת הם מצויים בדרך הקודש...

"וְאוּלָם אַתֶּם [=הדרדעים השׂכירים] טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלְּכֶם, מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה, שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ: הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן? הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ? הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן, הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם" (איוב יג).

"וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (יש' מג, כז), ושם תרגם יונתן: "וּמַלְּפָךְ [מוריך ורבניך] מְרַדוּ בְּמֵימְרִי".

***

בהמשך דבריו במבואו, קאפח מרומם את יסוד ידיעת ה' אשר ציטט מספר המדע לעיל:

"כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת, עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצוות באיברים החיצוניים, ללא ידיעת המצוֶה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן, אינן אלא כפי הגדרת רבנו בחלק ג פרק נא [במורה:] 'כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער'".

אך קאפח ממשיך לתעתע, ואסביר: קאפח מטשטש מאד את הביקורת של רבנו על מי שעושה מצוות בלא ידיעת ה' ובלא ידיעת מטרתן ותכליתן, שהרי לפי קאפח לעיל, כל הנזק של העדר ידיעת ה' הוא עשיית המצוות ללא ידיעה: "כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". אולם, הוא בוחר להשמיט את עיקר ביקורתו של רבנו שמובאת במקור: "אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם'".

והנה דברי רבנו במורה שם (ג, נא):

"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [=מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [=מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".

כלומר, רבנו קובע שכל אלה שמקיימים מצוות באיבריהם החיצוניים – רחוקים מה'! וברור מדוע, שהרי רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהִלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות התורה המחשבתיים, סופו לעוות את הדת באופן חמור מאד עד-כדי מינות והתעיית עמֵּנו אחרי התֹּהו, ואת זה קאפח מוחק! כמו כן, עצם ציטוט העוון שבפסוק מירמיה מבטא ביקורת חריפה וקשה שקאפח משמיט, שהרי בפסוק שלפניו מקיימי המצוות באיבריהם החיצוניים, הרחוקים מה', נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו אף מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:

"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה, אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).

קצרו של דבר, לפי קאפח קיום המצוות ללא ידיעת ה' וללא ידיעת תכלית המצוות הינן אך ורק עשייה בעלמא, דהיינו עשייה נעדרת מחשבה: "חפירת גומה בקרקע וחטיבת עצים ביער", דבר אשר לא נשמע רע כל-כך, מעין פרווה – ואילו במקור הדברים במורה מדובר בעוון חמור שהעונש עליו קשה מאד, מוות כצאן לטבח: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".

***

בהמשך דבריו קאפח ממשיך לתעתע בנו, קאפח מבקש להציג את יושבי הישיבות אשר "פנו לדרך הקודש" כלשונו לעיל, אך ורק כמי שעוסקים בדברים שאין בהם צורך, כמו בדעות דחויות בגמרא. הוי אומר, לפי קאפח, יושבי הישיבות אינם ספוגים עד לשדם בהזיות פגאניות, הם לא החריבו לחלוטין את תורת משה ויסודותיה הטהורים, ואף לא עיקמו וזיהמו את כללי ההלכה – כל חטאם של יושבי הישיבות אשר "פנו לדרך הקודש" כאמור, כל חטאם הוא שהם שוגים בדברי בית שמאי או תנאים ואמוראים אחרים שנדחו מן ההלכה, ולדעת רבנו אין בזה צורך.

ובמלים אחרות, קאפח מבקש להציל את יושבי הישיבות מהפסד זמן, וכמו שר' יהושע הוכיח במשנה שנראה לקמן את חבריו. הוי אומר, יושבי הישיבות הם כמו חכמי המשנה והתלמוד, עוסקים ב"דרך הקודש" ורק צריך להנחות אותם במה לעסוק... ולשם כך, קאפח מצטט בהמשך מבואו את פירושו של רבנו למסכת נדה ספ"ו, שם דנים חכמי המשנה באשה שראתה דם בין השמשות וביום ידוע ומסוים, ועל עצם קיום הדיון מוכיח ר' יהושע במשנה את חבריו, מפני שהוא ביטול זמן יקר. כלומר, אין לעסוק בדברים שאפשרות מציאותן רחוקה, ואם נעסוק ונדון בדברים כגון אלה שהסיכויים להתרחשותם אפסיים, נטריד את זמננו היקר מלעסוק בדברים הנחוצים לנו לחיי היום יום, ונפסיד את לימוד יסודות התורה ומצוותיה המעשיות.

והנה לפניכם דבריו של קאפח בהמשך מבואו שם:

"ושמא כדאי להביא את פירושו [של הרמב"ם] במסכת נדה ספ"ו [על המשנה:] 'אמר ר' יהושע עד שאתם מתקנין את השׁוטות בואו ותקנו את הפקחות', ופירש שם רבנו: 'ועניין דברי ר' יהושע, שהוא אומר: במקום שנדבר ונדון בטועות, נדון בשאינן טועות היאך דיניהן. כאילו רומז שסוג זה של דיון שאנחנו בו קשה מאד ודיניו מרובין, ואין אנו יכולים להגיע לתכלית החילוקים הרבים שאפשרות מציאותן קרובה, ולמה לנו להניח הנחות שאפשרותן רחוקה, כגון זו שתראה בין השמשות דווקא וביום יודע ומסוים, וזה רחוק שיארע, ואם נתעסק בדיון במה יהיה הדין בזה יתרחב הדבר וְנִטָּרֵד מלעסוק בנחוץ יותר' [ע"כ]. והדברים ברורים שר' יהושע מזהיר אותנו לבל נַרְבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, כי אינן אלא הטרדת זמן יקר שחייבים היינו למצותו בידיעת 'מה יעשה ישראל' כלומר בידיעת האסור והמותר המציאותי, וביסוד היסודות אשר עליו ציווה דוד לשלמה בנו 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ' (דה"א כח ט)".

שום מילה מקאפח על השחתת התורה ויסודותיה על-ידי התרבות האורתודוקסית של יושבי הישיבות – מאומה! כל ביקורתו היא רק על שהם נוהגים כחכמי המשנה שנזכרו לעיל, דהיינו שהם שגגו לפנות לעסוק בתרחישים הלכתיים שהאפשרות להִתרחשותם היא אפסית... ואיֵּה דבריו הראשונים? היכן הם דבריו שכל מי שלא לומד את המורה מצוי באפסות המחשבה?

קאפח מציין שרבנו הרמב"ם עקבי בגישתו זו, אף שאין לה כמעט שום קשר ליושבי הישיבות, שהרי הם סטו לגמרי מתורת האמת, תעו ולעו במינות הארורה, ולא רק שגגו בדבר שולי וכפי שעולה מדבריו של קאפח. על-כל-פנים, קאפח ממשיך ומצטט את דברי רבנו במסכת נזיר (ב, א), שם, במחלוקת תנא קמא ור' יהודה היאך היא שיטת בית שמאי, אומר רבנו דבר מדהים כשלעצמו: "וכיוון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי ודברי בית שמאי דחויים לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו". קאפח מוסיף ומצביע על העובדה ש"עולם התורה" בימינו היה דוחה "גישה זו בשצף קצף, 'עמארצות' והמיושבים היו אומרים 'בעל ביתיות'" (שם, עמ' 17–18).

אך כאמור, אף שעצם הלימוד של דברי רבנו מחנך להשקפות נכונות, אין הנדון דומה כלל לראיה, יושבי הישיבות אינם חכמים ונבונים, הם במקרה הפחות-גרוע צאצאי מינים, ובמקרים לא מעטים אף מינים גמורים שדינם מורידין ולא מעלין, הם השחיתו את יסודות תורתנו והרסו את כללי ההלכה שקיבלנו בסיני, ואת כל זאת הם עושים בעזות פנים וביד רמה כירבעם.

"וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (ירמיה ג, ג).

***

בהמשך דבריו קאפח עוסק בהיקף החומר העצום שעל האדם ללמוד כדי לדעת את ה' אלהיו, כלומר אם האדם יְכַלה את ימיו בפלפולים ובזוטות, וכל-שכן בהזיות מינות ובאמונות פגאניות מטַמטמות, אין לו שום סיכוי לדעת את בוראו. ברם, קאפח שוב מתעתע כי לא זו הבעיה של יושבי הישיבות, הם השליכו אחרי גוום את "דרך הקודש" ובחרו לסטות לדרכי מינות אשר מחריבות את כלל יסודות תורתנו! ועל כל פנים, כך אומר קאפח בהמשך מבואו בעניין זה:

"ואילו רבנו הגדול לא כן עימו, יודע הוא היטב את היקף החומר העצום שעל האדם מישראל ללמוד כדי לדעת את מצוות ה' אלהיו, אשר על כך נצטווינו: 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם' [דברים ה, א] – לְמִידה הבאה לידי שמירה, לְמִידה הדרושה לחיי היום יום, לבל יהיה האדם בור המדמה להיות ירא חטא [וכמה בורים בוערים ונבערים עטויי שחורים איכא בשוקא]".

הוי אומר, כדי שהאדם יכיר את בוראו ויֵידע את מצוות ה' אלהיו עליו לעשות מאמץ רוחני אדיר, וכל זאת לצד פרויקטים רבים שעל האדם לנהל בחייו, כגון: נשיאת אשה, פרנסה, חינוך ילדים, והתמודדות עם קשיים ומשברים שונים בחיים. אם האדם לא יקדיש את כל כוחות נפשו ואונו לידיעת המצוות בדרך הנכונה וישׁגה בלימודים זניחים, הוא יְכַלה את ימיו בהבלים ומכסת שנותיו לא תספיק לו להקיף ולדעת באמת את מצוות ה' אלהיו. כל-שכן אם האדם שקע בלימודי מינות, כמצבם של יושבי הישיבות בימינו, אלה לעולם לא יצליחו להינצל משוחת הטמטום והסכלות שלופתת אותם, אלא-אם-כן ינָּתקו עבותות השליטה והניצול של הכומרים האורתודוקסים בהמוני המגבעות השחורות, שהולכים אחריהם בעיוורון כצאן לטבח יובל.

אגב, זכורני כאשר באתי בשערי הכויילל האורתודוקסי שבאוניברסיטת בר-אילן, אחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא שבספרית יהדות שבאוניברסיטה יש מאות אלפי ספרים, ולבסוף הבנתי שאם לא אמצא את הדרך הנכונה אל האמת, לא יספיקו לי אלף שנות חיים כדי להגיע אליה. ים הספרים מבלבל את האדם ומרחיק אותו מלימוד היסודות החשובים לידיעת המצוות ולידיעת ה'. ואצרף דבר חכמה אשר מלווה אותי מאז ועד היום: אם היו מַקְצים לאדם עשר שעות לחטיבת עץ, עליו להקדיש תשע מהן לחידוד והכשרת הגרזן. והמסר ברור, טרם שהאדם צולל לים המידע בבקשוֹ חכמה, עליו למצוא את הדרך הנכונה שתוביל אותו לה' יתעלה. ואכן, הקדשתי את שמונה השנים הראשונות בבית-המדרש אך ורק למציאת דרך האמת, עברתי בין דרכים שונות, עד שגיליתי את דרך הרמב"ם, וממנה לא נטיתי, כי היא העולה בית-אל.

וכמה ניסו לטמטם אותי בכויילל בהזיה שיש "לצאת ידי חובת כל הפוסקים"... והיום אני מבין שאיבוד הדרך המחשבתית גורם לכך שיושבי הישיבות מבקשים להשתיק את המיית נפשם העשוקה וזעקתה ב"יציאה ידי חובת כל הפוסקים" – כלומר, הואיל והם תועים ומגששים באפֵלה, ההישמעות לכל הפוסקים מרגיעה אותם במעט, שהרי לפי דמיונם אחת מכל הדרכים הללו שהם ילכו בה, אחת מהן וודאי הנכונה, ולא ידעו ולא יבינו שכל דרכיהם דרכי מינות. כמו כן, בשל טמטומם וריחוקם מדעת, ההלכה התנפחה עד לממדים מבהילים ומבחילים, וגם בזה הם השחיתו את תורתנו שהרי חכמים פסקו מפורשות "עשה לך רב" ולא כומרים הרבה...

ואחתום בביקורתו של רבנו בחיי על העיסוק בזוטי זוטות (אף שאין זו הבעיה המרכזית של יושבי הישיבות אשר בחרו בדרכי שחץ ומינות ועושים ביד רמה), דהיינו על העיסוק בַּשאלות ההלכתיות הנדירות, וכל שכן בהטרדת הזמן היקר בפלפול סוגיות הגמרא או באסיפת חבילות-חבילות של סברות ושיטות של מינים מחריבי-דעת חכמים בעיניהם, וז"ל בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' כד): "ונשאל אחד החכמים על שאלה נדירה מדיני הגירושין, והשיב לשואלו: אתה השואל על מה שלא יזיקֵהו אי ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהן, עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות וקושיותיהן, אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מגרעת שבמִדותיך הנפשיות? אבל, אני הריני נשבע שקיבלתי על עצמי לעיין במה ששייך לי מחובות דתי זה שלושים-וחמש שנים, וידועים לך השתדלותי ואפשרויותיי בהשגת הספרים, ולא נתפניתי עד כֹּה למה שנתפנית אתה לשאול עליו. והאריך בכך בתוכחת חמורה ובהכלמה קשה".

***

למדנו לעיל על היקף הלימוד התורני ועל המאמץ הרוחני הנדרשים מהאדם כדי להקיף ולדעת את מצוות ה' אלהיו. הצלחה במשימה מורכבת זו תלויה בהתמקדות בלימוד יסודות התורה, ובהשלכה אחרי גוונו את כל הדעות הדחויות ואת אינסוף פסיקות המינות המייגעות שהתרחקו מדרך האמת. ברם, לא רק היקף לימוד תורני נדרש כדי להתרומם למעלת היושבים לפני ה', חובה ללמוד מדעים, שמכשירים את האדם ואת שכלו לזהות את האמת ולהעמיק בחכמות.

בעניין זה קאפח עוסק בהמשך מבואו שם (עמ' 18), וכך הוא אומר: "יודע הוא רבנו את רוחב היקף ההכנות במדעים הלימודיים שחייב אדם ללמוד, כדי שיהא בו הכוח והיכולת לחדור לעומק הדברים שהוא חייב לדעתם שהם: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת את ה'".

לאחר הערה קצרה זו בעניין חשיבותם של לימודי המדעים, קאפח עובר לחשיבות לימוד יסודות התורה, ולא רק שלושה-עשר היסודות המפורסמים שכל הנוטה מהם דינו "מורידין ולא מעלין", אלא כלל ההלכות וההשקפות אשר הן-הן יסודות תורתנו, ואשר בהן עוסק רבנו בספר-המדע הוא ספר הדעת, ואותו כידוע הציב בראש ספריו ההלכתיים, וכך אומר קאפח שם:

"וכך מדגיש הרמב"ם יסוד זה [כוונתו ליסוד ידיעת ה'] בכל מקום מאז שחר עלומיו, ואם אפשר לומר מאז הכירוֹ את בוראו ועד אחרית ימיו, וכך כתב כבר בתחילת פירושו למשנה סוף מסכת ברכות [בהיותו כבן 23 שנים בלבד]: 'כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד', ועד אחרית ימיו בחברו ספרו זה [...] כלום מסוגלים אנו לחדור לעומק דבריו אלה שהוא חוזר עליהן גם בפתיחתו לספרו הגדול 'משנה-תורה' [=יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'], דומה שכולנו קוראים אותן כמלהג לחש לסגולה ולא יותר".

קאפח מודע לכך ששומעי לקחו, דהיינו הדרדעים האורתודוקסים והקרובים להם, ברובם הגדול אינם עוסקים בלימודי המדעים אשר מובילים לידיעת ה', ואף זנחו כמעט לחלוטין את העיסוק בספר-המדע אשר אף הוא מוביל לידיעת ה' בלימוד השקפות נכונות וישרות. הוי אומר, קאפח יודע שתלמידיו השליכו אחרי גוום לחלוטין את מצות ידיעת ה' – והוא אף האשם העיקרי בכך! שהרי הוא זה אשר רומם את דת המינות האורתודוקסית שרואה בלימודי המדעים והמורה וספר-המדע – כפירה, ורוממה את לימוד הגמרא באופן פשטני ושטחי, על כל האגדות שבה... ואם תשאלו את ה"עילויים" המטומטמים אשר מתנענעים כאחוזי טירוף בישיבות, מהי ידיעת ה' וייחוד ה'? לא יידעו לומר לכם מאומה על המצוות הללו שניתנו בסיני והן יסודות תורתנו.

***

בהמשך דבריו במבואו, קאפח מצטט את ביקורתו של רבנו כנגד "גדולי ישראל" המתעים את עם-ישראל אחרי ההבל וההזיות, תוך שהוא מוסיף, בדחילו ורחימו, מעט משלו, וזה לשונו:

"ומכאן באה התקפתו העזה של רבנו על אותם 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים' [יש' סו, יז; והכוונה למינים שמדמים שהם 'קדושים' ו'טהורים'], הלוך וטפוף ילכו [=מנופחים מחשיבות עצמית], האומרים 'אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ' [יש' סה, ה; והכוונה שהם מזהירים את הסובבים אותם שלא יקרבו ל'קדושתם' פן יטמאום], אשר נדמה להם שהם יודעים לישא וליתן במלחמתה של תורה [=וגם זה ציטוט של רבנו]. ולמה לי לומר מלים משלי? [למה לא? וברור שהנוכל השׂכיר ציטט אך ורק פסוקים ומובאות מדברי רבנו מפחד מפטרוניו האורתודוקסים. זאת ועוד, דברים אלה נכתבו בסוף שנות ה-60, אך בשנות ה-80 ואילך כבר נשמעו זמירות אחרות מגרונו, והוא כבר מרומם את הוזי ההזיות וקורא להם 'גדולי עולם' ו'אדירי התורה' וכו'], אביא את לשון רבנו כלשונו ודיי [למה?] וזה לשון [רבנו] בפתיחתו למאמרו הנפלא 'מאמר תחיית המתים':

וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר 'משנה תורה'] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב את פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת [=שהוא נחשב לגדול מ'גדולי הדור', ובמאמר אחר הובהר שמדובר בפוחז הידוע מפוסקיירא], ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף.

אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [גם בימינו אנו עֵדים למציאות זו, כאשר נושאי הדת משלחים את עושי דברם לתקוף ולהשתלח ואף לאיים על אנשי האמת שעלולים לחשוף את פסולת הסיגים שבידם, ומסיתים נגדם בהאשמות ריקות של 'כפירה' ו'אפיקורסות' וכיו"ב], ותפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהן, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו.

וכאשר ידענו את אלה [=גדולי האסלה] המפסידים מאד [=שהרי הם רחוקים מה' בתכלית הריחוק], ושהם מסופקים [=שרויים בספק, האם ה' הוא בעל גוף או לא? האם יש לו יד ורגל ומעיים או שלא?] והם מדמים [=נדמה להם ולסובבים אותם] שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [בעיקר במשנה תורה] [את] יסודות הדת על דרך ההודעה [=מסקנות הדיונים הפילוסופיים בלבד] לא על דרך הלמידות [=דרך ההוכחה על אותם יסודות מחשבתיים], כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שביארנו במורה [א, לד].

ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=יסודות הדת המחשבתיים] מקובלים אצל הכל לא פחות מזה, ולפיכך הזכרנו בהקדמת 'פירוש המשנה' יסודות [...] כלומר, מה שקשור בייחוד [ה'], ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא 'משנה תורה' [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אותם הנקראים 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם [רבנו הרמב"ם בז לתארי הכבוד הרבניים למיניהם מפני שהם ריקים וחלולים ומעידים על רדיפת הכבוד והשׂררה], בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גֵּוָם, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".

ע"כ ציטוט דברי רבנו שהביא קאפח. וברור שקאפח עצמו הסתפק בציטוט פסוקים ומובאות של רבנו מפחד מפטרוניו האורתודוקסים, ובשנות ה-80 אף נשמעו זמירות אחרות מגרונו...

אגב, דברי רבנו לעיל: "ראינו שראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [משנה-תורה ופיהמ"ש] את יסודות הדת", נאמרו על רקע הביקורת הקשה שספג רבנו מפני שלימד השקפות נכונות בכתביו. רבנו משיב בזה לאותם מבקרים פרו-נוצרים ואומר להם למעשה שהעדר הדעת בקרב "גדולי ישראל" הפתאים, הוא הראיה החזקה ביותר לנחיצות לימוד השקפות אמיתיות.

והואיל וקאפח השתפן במחילתו וחיבק ונישק וגיפף את הונו וכבודו ושׂררתו, ובשל כך טומטם שכלו ולכן הוא לא קבע מסמרות בעיני המינים כראוי להם, ראוי להרחיב את תיאוריו ורמיזותיו, ולהכות את המינים על קודקודם ככל שאפשר. ובכן, "עולם התורה" באלף השנים האחרונות ועד ימינו גדוש במתחזים: "המתקדשים והמטהרים", המכונים בימינו: "קדושי עליון" ו"אדירי התורה" ו"גדולי עולם", וכיו"ב מן ההזיות – והם אשר פוסעים הלוך וטפוף מנופחים מחשיבות עצמית, מתבוננים במבט מתנשא ויהיר על הנחותים מהם לפי דמיונם, ומרחיקים את עצמם מפשוטי העם שמא יטמאו את גלימתם השחורה... אך לא רק במידות כשלו ונכשלו, גם בהיבט התורני מעלתם האמיתית אפסית, מפני שרק נדמה להם שהם יודעים לישא וליתן במלחמתה של תורה, אך לפי האמת שוגים הם בהבל וריק ורחוקים מן האמת כרחוק מזרח ממערב.

וקאפח ידע את זאת בסוף שנות ה-60, אך הוא בחר להיות חלק מהמינות האורתודוקסית, הוא בחר להיות בשר מבשרה וראש מראשיה, דיין בכיר בערכאה לערעורים – ואת כל זאת גרמו לו המשכורות העצומות שאסף בעוול גדול במשך יובל שנים, ושלל המענקים והפרסים וטובות ההנאה, וגם ההערצה והכבוד העצומים שקיבל מהמדינה ומגופים מושחתים רבים, וכן הפחד לאבד את שׂררתו והפנסיה שלו ומעמדו הרם כאילו הוא מלאך עלי אדמות... כל זאת ועוד גרמו לקאפח להפוך את עורו, להרים את גלימתו, ולרוץ ריצת אמוק אחרי פטרוניו המינים לעבר השיקוצים האורתודוקסים תוך שהוא רומס ודורס את דרך האמת, והופך את מורשת סבו לחוכא ואטלולא, וכל מי שמודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ודיין בכיר כקאפח שמודה בעבודה-זרה וכורע ומשתחווה למינים ולדרכי המינות – גדול עוונו מנשוא.

עוד אומר קאפח בהמשך מבואו שם (עמ' 18): "ולפיכך תקנו לנו אנשי-כנסת-הגדולה בברכת אמת ויציב 'אשרי איש אשר ישמע אל מצוותיך', העשייה המופשטת באיברים החיצוניים עדיין אינה הכל, לא זכה ל'אשרי' מפי אנשי כנסת-הגדולה אלא מי ששומע אל המצוות, מי שחש אותן באדמיותו, או כלשון התורה 'בצלם אלהים' אשר בו, וכפי שהגדיר רבנו את הדבר היטב בחיבורו בהלכות איסורי ביאה [יד, ג]: 'שאין צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצוות אלו ויודען'. וברור כי כוונתו ב'בעל החכמה' מי שידע את ה' והכיר את בוראו ידיעה אמיתית".

ורבנו קבע שמי שמקיים את המצוות באיבריו החיצוניים "קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם'" ועוון גדול הוא כאמור, ואילו קאפח טוען שיש בכך מעלה לא קטנה: "העשייה [...] באיברים החיצוניים עדיין אינה הכל" – וכי מי שמקיים מצוות באיבריו החיצוניים כבר השיג את הרוב?! ומה שקאפח מצטט מהלכות איסורי ביאה, מדובר בהתעייה, כי שם מדובר על הדברים שהדיינים אומרים לגרי הצדק כאשר הם נכנסים תחת כנפי השכינה, וברור שאין לייאשם ולומר להם שאין כמעט שום ערך לקיום המצוות ללא ידיעה מקיפה ומעמיקה.

בתמונת שער הרשומה: כתב-יד תימני של המורה מן המאה הי"ו, הוצג במוזיאון ישראל.

מבואו של קאפח למורה.pdf

הורידו את PDF • 225KB