מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק א)

המצוה הראשונה שנצטווינו בה במעמד הר סיני היא מצות ידיעת השם, וכבר הגדרנו אותה וביארנו אותה מעט במאמרים הראשונים בסדרת "מצוות משנה תורה". מהות המצוה הזו היא ללמוד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם כלשון חז"ל, וביארנו במאמרים האמורים שמדובר בעיקר במצוה ללמוד מדעים, שבלימודם האדם לומד על פעולותיו של הקב"ה ועל האופנים שבהם הוא ברא ומנהיג את העולם – ומתוכם האדם לומד להכיר את בוראו.


היבט מרכזי נוסף של מצות ידיעת השם הוא ידיעת אמיתת עצמותו של הקב"ה ככל יכולת האדם, וזו למעשה פסגת הפסגות של מצות ידיעת השם. ומכיוון שלא ניתן ללמוד על הבורא מאומה בתארים חיוביים (הקב"ה הוא כך או כך), כל מה שנותר לנו הוא שלילת הגשמות והתארים, כלומר טיהור וזיכוך המושגים המחשבתיים ביחס לבורא-עולם עד שכל הסיגים הגשמיים למיניהם ולרוב סוגיהם צורפו וסולקו מן המחשבה. היבט זה בידיעת השם מוגדר כמצות ייחוד השם, אך כמובן שהוא עוסק בידיעת השם, שהרי הוא למעשה נוגע באופן ישיר בדיון על אמיתת עצמות הבורא יתעלה. ויתרה מזאת, מצות ידיעת השם הינה למעשה התשתית והיסוד למצות ייחוד השם, כי הכרת-מי-שאמר-והיה-העולם פותחת את השער לאדם להתרומם ולידע את הקב"ה לא רק באמצעות פעולותיו כלומר ידיעת המדעים, אלא גם באמצעות התבוננות ולימוד על אמיתת עצמותו בדרכים האפשריים.


ריחוק מידיעת המדעים, כלומר ריחוק מידיעת והכרת מי-שאמר-והיה-העולם, מוביל כמעט בהכרח לשגיאות מחשבתיות חמורות בכלל ובמצות ייחוד השם בפרט. רבנו זיהה את הקשר האמיץ שבין ידיעת המדעים לבין ידיעת ייחוד השם והשקפות נכונות ביחס לבורא-עולם, ולכן הוא קושר באופן ישיר את העדר ידיעת החכמות לשגיאות מחשבתיות איומות ונוראות ואף לתפישות מגשימות כעורות ביותר, והנה דבריו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו):


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [=באגדותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה אחריו עד ימינו כל חכמי ישראל], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות, עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [!] וכל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו".


והנה דברי רבנו מתוך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב), ביחס לזיקה החזקה שבין הסכלות והריקנות מן המדעים לבין גיבוש תפישות מגשימות:


"אבל אחדים ממי שמצאתי [מחכמי ישראל] [...] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהם [=רש"י ובית מדרשו]. [...]. והם מדמים [=נדמה להם ולסובבים אותם] שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...], [ולכן] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [את] יסודות הדת על דרך ההודעה [=מסקנות הדיונים הפילוסופיים בלבד] לא על דרך הלמידות [=דרך ההוכחה על אותם יסודות מחשבתיים], כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה [א, לד]".


זאת ועוד, מצות ידיעת השם במובנה הרחב כוללת בתוכה גם את לימוד טעמי המצוות, כי גם מתוך לימוד טעמי המצוות אנחנו מתרוממים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, כי מתוך מערכת הציוויים והאזהרות שניתנו לנו אנחנו לומדים על האידיאלים שחשובים לפני ה' יתעלה, ועל שלמות חוכמתם. כמו כן, כל לימוד של מושג אמת והשקפת אמת יש בו ממצות ידיעת השם, כי כל השקפת אמת וכל מושג אמת שמצטיירים בנפש האדם, מקרבים את האדם למילוי ייעודו והוא הכרת בוראו. זאת ועוד, משמעותה הרחבה של מצוה זו היא גם להפעיל את המחשבה ולבדוק כל השקפה ודעה בעין השכל, ובמלים אחרות, להיות אנשים חושבים ולא רובוטים, כי לא ניתן ללמוד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם בקיום מצוות רובוטי-טכני, ואפילו אם המצוות שאנחנו מקיימים הן-הן המצוות שניתנו למשה בסיני!


בימינו, תפישת העולם הדתי גורסת שעל האדם לקיים את המצוות באופן רובוטי-טכני בלבד. ויתרה מזאת, כמעט כל חכמי הדת באלף השנים האחרונות מחקו את מצות ידיעת השם וייחודו ואת כל המצוות המחשבתיות מספרי ההלכה והפרשנות, ובדרך זו הם יצרו למעשה דת חדשה אשר נעדרת ידיעת ה' לחלוטין! העדר ידיעת ה' גרם להם בסופו-של-דבר לעוות גם את המצוות הטכניות שנותרו בידם, כי העדר ידיעת ה' והעדר הבנת תכליתן ומטרתן של המצוות חושף את האדם לתעתועי יצרו הרע, אשר משחק בו וגורם לו להיות מופקר בידי תאוותיו עד שהוא נעשה כבהמה. בהגיעו למצב זה, האדם כבר אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין טמא לטהור אף שנדמה לו שהוא "קדוש עליון", וכך, גדולתו המדומה יחד עם סכלותו העצומה גורמות לו לשנות ולעוות את מצוות התורה ככל העולה על רוחו העכורה.


במלים אחרות, העדר ידיעת השם גרם ל"קדושי העליון" לבורות ולסכלות אשר רוקנה את לבם מחכמה וממושגי האמת. התוצאה הייתה שנטייתם ושאיפתם אחר הבהמיות גברה, ומכיוון שבכסילותם הם לא הבינו את תכלית המצוות ומטרתן ואיזונן העדין והמופלא, הם נכנעו לתאוותם וליצרם הרע, ועיקמו ועיקשו את מצוות התורה: אם על-ידי מחיקת המצוות החשובות ביותר בתורה כמו שעשו בשריפת "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים"; אם ברפורמות קשות וחריפות שערכו במצוות הטכניות שבידם עד שהקשר שלהן עם המקור אבד לחלוטין; ואם בתוספת מנהגים וחומרות שיסודם במנהגי הבל של הוזי הזיות שנחשבים לחכמים, ולעתים קרובות מאד, יסודם אף במנהגי העמים עובדי האלילים הקדמונים כגון ההודים ודומיהם, והחדשים כגון הנוצרים על שלל כיתותיהם שיטותיהם ודמיונותיהם.


כמעט כל הפוסקים שנחשבים "לקדושי עליון" לדורותיהם חלו במחלת הסכלות שהחריבה את נפשם, וזאת אירע להם בשל העדר ידיעת השם: הרא"ש ובנו הטור, השו"ע והרמ"א, ולמעשה כמעט כל חכמי הדת לדורותיהם עד ימינו. "החכמים" ו"הגדולים" הללו מקדשים את קיום המצוות הרובוטי-טכני ללא שום מחשבה עיון ובדיקה למהות המצוות ומטרתן, וללא כל זיקה להכרת מי-שאמר-והיה-העולם. תפישתם הקלוקלת הזו, הולידה בימינו גם את ההשקפה כי לימוד המדעים, לא רק שהוא מיותר הוא בגדר כפירה! ולא רק לימוד המדעים, המושג "השכלה" במובנו הרחב הפך למילת גנאי בקרב אותם טיפשים, ואת יסוד-היסודות-ועמוד-החכמות לידע את ה' ולייחדו, הפכו הם ללימודי "פילוסופיה ארורה" (כדברי הגר"א) אשר "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (מש' ב, יט). ובמלים אחרות, הם מדמים את לימוד ידיעת ה' וייחודו הטהור לעוון החמור של הבא על אשת-איש!


לדעת אותם הפוסקים והחכמים בעיניהם לדורותיהם, אין כל משמעות למחשבה של האדם, ואין כל משמעות להשקפותיו, כל עוד הוא מקיים את המצוות באופן רובוטי-טכני וכל עוד הוא מתנהג באופן חיצוני כיהודי ומצביע "ג" או "שס" בקלפי... האדם לפי שיטתם רשאי לזהם את שכלו בכל ההזיות והדמיונות האליליים ביותר, ועדיין הוא יהיה בגדר "קדוש עליון, צדיק, חסיד או אדמו"ר". העדר ידיעת ה' גרמה להם לשגות בהבנת היהלום היקר ביותר שהקב"ה העניק לאדם והוא כוח המחשבה, "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בר' ט, ו). הם אינם מבינים כי זיהום הכוח הטהור הזה שהקב"ה העניק לנו הינו עבירה חמורה ביותר, עבירה אשר גורמת לאדם לשגות אחר עבודה-זרה, ואף לעקם לעוות ולעקש את התורה עד שהיא הופכת לו לסם המוות, ויחד עם זאת נדמה לאותו סכל שהוא ממלאכי השרת.


במשך אלף שנים שכנעו אותנו חכמי ופרשני ישראל לדורותיהם, כי אין כל משמעות לאופן שבו אנחנו יודעים את בורא-עולם, עד שלאחרונה קבע הטבח קוק שאין זה משנה איך אנחנו תופשים את בורא-עולם, שיהיה בעינינו בעל גוף אנושי או אליל יווני, אין זה משנה כל עוד אנחנו מאמינים שיש אלהים! ובמלים אחרות, כל עוד אנחנו מקיימים את "המצוות" שהורו לנו "גדולי" ישראל לדורותיהם, וכל עוד אנחנו שומעים להם אפילו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל (אגב, זה נאמר אך ורק ביחס להוראות הסנהדרין) – אנחנו למעשה קרובים לה' יתעלה וראויים להיות "גדולים בתורה" ואף "קדושי עליון" (וזכאים לחצוב את כל טובות ההנאה שנובעות מכך, טובות והקלות כלכליות וחברתיות וטובות הנאה דמיוניות אחרות).


הזכרנו את המין בלבושו המודרני הלא הוא הטבח קוק שרקח לנו תבשילים נתעבים, אך כמובן שקדמו לטבח הטיפש הזה פירושיו המזעזעים של רש"י שהיה מין גמור, וכן ממשיכי דרכו כגון הרמב"ן, וכן יוצאי חלציו שנולדו מכוחו כגון ספר הזהר וכל עולם ההזיות והמיסטיקה שנקרא בשקר "עולם הקבלה" – וכולהו אליבא דישוע הנוצרי שר"י.


קריסת המערכות המחשבתית של העולם הדתי באלף השנים האחרונות גררה עמה כאמור גם לקריסת מערכות הלכתית, כי העדר ידיעת השם גרם ליצירת שיטות ניתוח הלכה ופסיקה משובשות ביותר, אשר מתעלמות התעלמות כמעט מוחלטת: מכללי הפסיקה התורניים והתלמודיים (כגון ביטול מעמד הסנהדרין והענקת ממד נצחי לפסיקת כל שוטה בשטעטעל הפולני-ליטאי שהקב"ה החריב בייסורים נוראים); מטעמי המצוות ותכליתן; מאיזונן העדין והמופלא אשר מוכיח שהן ממקור אלהי; ומהאיסור המפורש של "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א), ועוד. והחמור מכל, העדר ידיעת השם גרם להם לרמוס ולדרוס ברגל גסה אכזרית ובהמית את כל יסודות הדת המחשבתיים, וזאת באמצעות פסיקת הלכות הזויות והחדרת מנהגי הבל אליליים שיסודם בבורות זרים ונשברים אשר לא יכילו המים.


א. רתוי להם כאילו לא באו לעולם


זיהום המחשבה בהבלים ובהזיות הינו עבירה חמורה ביותר, כי טינוף הכוח האלהי הזה שה' נתן לנו הינו בעיטה נוראה בטובה הגדולה ביותר שה' העניק לנו! ולכן חז"ל איימו עלינו במשנה באיום מבעית ומזעזע (חגיגה ב, א): "וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלן מה למטן מה לפנים מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם". כלומר, אפילו מי שמתבונן בעניינים המדעיים באופן מעוות – רתוי לו כאילו לא בא לעולם, כל-שכן וקל-וחומר מי שמתבונן במדעי האלהות ומשליך על בורא-עולם את סכלותו ומחשבותיו המטונפות – רתוי לו כאילו לא בא לעולם!


והנה לפניכם ביאורו של רבנו למשנה זו:


"ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו: 'כל המסתכל בארבעה דברים [רתוי לו כאילו לא בא לעולם'] וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים: 'כל שלא חס על כבוד קונו [רתוי לו כאילו לא בא לעולם']".


כלומר, לדעת רבנו הביטוי "וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם", אינו עוסק רק בלימוד ענייני מדע, אלא הוא כולל בתוכו את לימוד כל ענייני מדעי האלהות, והחשוב שבהם הוא קביעת הדעות וההשקפות ביחס לבורא-עולם! ואין צורך לומר שאינו דומה דינו של מי שהשליט את מחשבתו הגסה בענייני מעשה בראשית, למי שהשליט את מחשבתו הכעורה במדעי האלהות ובמי-שאמר-והיה-העולם! וכמו שרבנו כותב במורה (א, לו): "כי כל מה שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים מאשר כשהם קשורים במה שמעלתו למטה מזה".


בהמשך רבנו מבאר את עצם הביטוי "רתוי לו כאילו לא בא לעולם", וכֹה דבריו שם:


"ורתוי לו כאילו לא בא לעולם, פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [כלומר עדיף שהיה נברא בהמה!], מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו, כי לא יְדַמֶּה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בענייני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד, שמדמה אותם כעלייה על גבי בית, וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון".


עד כאן רבנו מתאר את מעלת לימודי המדעים וחומרת שליחת המחשבה בענייני מעשה בראשית ללא הכשרה ראויה וללא יראת שמים. ואגב, מזאת אנחנו למדים על קדושתם של לימודי המדעים, ולא רק שאינם כפירה כדברי הכופרים באמת, אלא שידיעתם היא פסגת הפסגות של האדם השלם! בהמשך דבריו, רבנו מתייחס לביטוי "וכל שאינו חס על כבוד קונו" וכו', בזיקה למדעי האלהות ולשליחת המחשבות כלפי בורא-עולם שאין-כיוצא-בו:


"והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע את ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו: 'מאי שלא חס על כבוד קונו? זה העובר עברה בסתר' [חגיגה טז ע"א], ואמרו במקום אחר: 'אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות' [תנחומא נשא, ה]. וזה אמת, לפי שבעת התאווה איזו תאוה שתהיה, אין השכל שלם".


רבנו מלמד אותנו כי השכל הוא כבוד ה'! ומי שמשחית את שכלו בשדים בהזיות ובדמיונות רתוי לו כאילו לא בא לעולם! ואפילו אם הוא מקיים את כל המצוות באמת, וכל-שכן כאשר הוא אינו מקיים את המצוות כפי אמיתתן, אלא כפי המצאות ודמיונות הדת החדשה הפרו-נוצרית שהנחילו לנו חכמי אשכנז לדורותיהם ורוב חכמי ספרד ותימן. ואלה האחרונים, מרוב אהבתם לאדוניהם ולתאוותיהם, רצעו את שתי אוזניהם ואת המעט שנותר משכלם להזיות השטעטעל הפולני-ליטאי, וכך הם נסרחו אפילו יותר מהבורות הנשברים שחצבו להם.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי [=חכמי ספרד ותימן] הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל! שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יא–יג).


עוד רבנו מלמד, שמי "שאינו יודע את ערך הדבר הזה שניתן לו – הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה", כלומר כל מי שאינו עובד את ה' מתוך ידיעה הרי הוא מופקר בידי תאוותיו, כי אין לו שום חיבור לשכלו! ובמלים אחרות, אין לו שום חיבור לבורא-עולם! וריחוקו מבורא-עולם מותיר אותו חשוף לתעתועי יצרו הרע, ונשיו ותאוותיו שולטות בו ללא מצרים. והם-הם הדברים שאמרנו לעיל, שהעדר ידיעת ה' גורם לכניעה לתאוות ולדמיונות, וסוף האדם הזה לשבש את התורה ככל העולה על רוחו כדי להתאים את הלכותיה לשרירות לבו הרע.


ב. הרהורי עבירה קשין מעבירה


במורה (ג, ח) רבנו מוסיף ומבאר עד כמה יסודית וקריטית היא הבנת האדם את ערך שכלו, ועד כמה עליו להיזהר בו שלא לשלוח אותו לעמקי השפלות המחשבתית, וכֹה דבריו שם:


"כבר ידעת אמרם: 'הרהורי עבירה קשין מעבירה' [יומא כט ע"א]. ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאוד, והוא, שהאדם אם עשה עברה, הרי עשה את העברה מחמת המקרים הנספחים לחומרו כמו שביארתי, כלומר שהוא עבר בבהמיותו. אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [לצלם האלוה כלומר לכוח המחשבה שניתן לאדם], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירות, הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל, כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד, כי הצורה הזו האנושית וכל סגולותיה הנספחים לה, אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לה להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".


נמצא, כי המחשבה היא הנכבדה ביותר בחלקי האדם, ומי שמזהם אותה במחשבות ובהשקפות מטונפות ובפרט ביחס לבורא יתעלה, לא רק שהוא פושע וחוטא וְעַוָּל, הוא גם כופר בטובה הגדולה שה' העניק לו והוא כוח המחשבה הנפלא הזה שבו אנחנו לומדים ומשכילים את החכמות, וגדולה שבחכמות היא להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


והנה המשך דברי רבנו שם:


"וכל מי שנשתמש במחשבתו או דיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או תשמיש יותר מן הדרוש ["לקיומו ולקיום המין" (מָרי שם)], או יאמר בכך שירים, הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה, ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב ולהמרות ציוויו, ויהיה כמי שנאמר בהם: 'וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל' [הו' ב, י]".


ואף שרבנו מתמקד בענייני חוש המישוש, כלומר בתאוות החושניות, ברור ואין שום ספק כי טהרת המחשבה ביחס לבורא-עולם חשובה לא פחות ואף יותר! ומי שקובע במחשבתו את הבורא בתארים גופניים או בתארים נפשיים-מידותיים – חוטא חטא גדול לאלהים. והוא הדין לכל מי שמזהם את שכלו בהזיות דמיוניות מכל סוג שהוא, וכל-שכן כאשר מדובר בהזיות מאגיות אליליות, כגון כל עולם המיסטיקה הארור שהחל באשכנז וחדר לספרד, ואותו יש להרוס לעקור ולבער מקרבנו כדין עבודה-זרה, כדי שנזכה להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ג. השכל – הקשר שלנו עם בורא-עולם


רבנו במורה (א, נא) מבאר, כי הקשר שלנו עם בורא-עולם הוא באמצעות המחשבה, ומטרת-העל של כל המצוות היא להכשיר אותנו להעסיק את מחשבתנו בה' יתעלה! נמצא, שכתר עבודת ה' באמת הוא כוח המחשבה, וחילולה וטינופה בהזיות ודמיונות והשקפות רעות הוא עבירה חמורה אשר מרחיקה את האדם מבוראו, ואף גורמת לו כאמור להתדרדר לשפל הבהמיות בפנימיותו, אף שבחיצוניותו הוא יכול להתעות ולהיראות בעיני עצמו ובעיני החסידים השוטים הסובבים אותו כ"קדוש עליון"...


והנה דברי רבנו שם (ג, נא) לפניכם:


"נשוב לעניין הפרק, והיא ההדגשה בהפעלת המחשבה בה' לבדו, אחר השגת הידיעה אותו [...], וזו היא העבודה המיוחדת למשיגי האמת, וכל מה שמוסיפים לחשוב בו ולעמוד לפניו [=במחשבות ובהשקפות אמת] נוספת עבודתם. [...] וכאשר תשיג את ה' ופעולותיו כפי שמחייב השכל – אחר-כך תעסוק בהתייחדות [המחשבתית] אליו, ותסעה [והכוונה צעידה והליכה מחשבתית ממושכת לבורא-עולם] כלפי קרבתו, ויתעבה המגע אשר בינך ובינו והוא השכל. אמר: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ' וגו' [דב' ד, לה], ואמר: 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ' וגו' [דב' ד, לט], ואמר: 'דְּעוּ כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים' [תה' ק, ג]".


רבנו מבאר, כי לאחר שהאדם זוכה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם נפתח לו השער והדרך להידבק בבורא-עולם במחשבתו, ורק באמצעותה האדם מתקרב באמת אל ה' יתברך. ומעניין מאד המשל הזה שבו רבנו בוחר לתאר את הקשר עם בורא-עולם, כאילו מדובר בחבל אשר הולך ומתעבה עם הפניית המחשבה יותר ויותר לבורא-עולם: "ויתעבה המגע אשר בינך ובינו", ומזה אנו למדים כי הקשר בה"א-הידיעה עם בורא-עולם הוא באמצעות כוח המחשבה, וזיהומו וטינופו הוא תכלית הריחוק וההתרחקות מבורא-עולם.


זאת ועוד, רבנו מלמד שם (ג, נא) כי מי שמעסיק את מחשבתו בה' יתעלה ללא ידיעת ה', אינו קרוב אליו כלל, והוא למעשה מעסיק את מחשבתו באלהים אחרים שאינו אלא דמיון שווא ואף עבודה-זרה, והנה דבריו שם:


"אבל מי שחושב בה' ומרבה לזוכרו בלי ידיעה, אלא שהולך אחר סתם דמיון מסוים, או אחרי דעה שקיבל מזולתו, הרי הוא לדעתי עם היותו מחוץ לחצר [המלך] ורחוק ממנו, אינו זוכר את ה' באמת ואינו חושב בו – כי אותו הדבר אשר בדמיונו ואשר הוא מזכיר בפיו אינו מתאים למצוי כלל, אלא הוא מוצר שיצר אותו דמיונו כמו שבארנו בדברינו על התארים [=שמתארים את ה' בתארים ונדמה להם שעם זאת הוא אחד, ואחדות ה' היא בפיהם בלבד ולא בליבם, כמו הנוצרים]. אלא ראוי לעסוק במין זה של עבודה אחר ההכרה השכלית".


רבנו חותם את הקטע הזה שם במלים הבאות (ג, נא):


"הנה נתבאר, כי המטרה אחר ההשגה [היא] ההתייחדות אליו, והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד, וזה נעשה יותר בהתבודדות וההתייחדות, ולפיכך מרבה כל חסיד להתבודד ולא ייפגש עם אדם אלא בהכרח".


ואגב למדנו, כי "ההתבודדות" של החסידים השוטים לרוב מיניהם אינה אלא דמיון שווא, כי במחשבתם רוחש דמיון כוזב של אלהים אחרים, והתבודדותם עלולה לגלוש בקלות לסכלות ואלילות. ושמעתי לאחרונה על ראובן אשר כעס וקילל את יוסף במהלך אמירת הסליחות, כי יוסף אמר לו שמשפטי הבקשות "אלהינו בשמים" אשר בהם נאמר: "תן חיים ושלום למלך אדונינו; תן בליבו ובלב כל יועציו ושריו רחמנות להיטיב עלינו" – הינם ביחס למנהיגיו של עם-ישראל. אך ראובן השוטה כעס והתעקש שמדובר בסודות עמוקים וברמזים נשגבים על הקב"ה! ואף האשים את שמעון שהוא הולך בדרכי הכופרים הדרדעים...


והאמת שכל הבקשות הללו הינן עבודה-זרה, כי מי התיר לנו להמציא בקשה שחוזרים עליה שוב ושוב כמו מנטרה אלילית אשר קובעת כי "אלהינו בשמים"? וכי הקב"ה יושב בשמים?! והחזרה על המנטרה הזו מחדירה לאדם בעל-כורחו ונגד רצונו את המחשבה המטונפת כי הקב"ה יושב בשמים – וזו הגשמה מפורשת וברורה, כי מי שסבור אפילו בתת-המודע כי הקב"ה יושב בשמים, בהכרח תופש את ה' כבעל גוף – כי רק בעל גוף תופש מקום מוגדר ומסוים, ורק בעל גוף ניתן לתארו בתנוחת ישיבה.


כמו כן, איך עלה על דעתו של ראובן השוטה שמדובר בתפילה על ה' יתעלה? וכי הקב"ה זקוק לתפילותינו? וכי הוא זקוק ל"חיים ושלום"? וכי יש חשש לחייו? וכי יש חשש שהוא לא שרוי בשלום? ומה זה בכלל "תן בליבו ובלב כל יועציו רחמנות"? וכי יש להקב"ה לב ומידות ורחמים כמו בני האדם? ותפישתו של אותו שוטה אשר נחשב בבית-הכנסת שלו ל"מארי", הינה הגשמה ועבודה-זרה גמורה ומוחלטת! ואין פלא כי בבית-הכנסת הזה לומדים את פירוש רש"י באופן קבוע מדי שבת, ובסכלותם אף מתהדרים בלימוד זה כאילו הם לומדים את רוממות מדעי האלהות וסתרי התורה...


אגב, גם המנטרה "רחמנא" גרועה מאד לדעת רבנו, כי שוב ושוב חוזרים ומתארים בה את הקב"ה כבעל מידת הרחמנות, וזו סכלות שיתוף והגשמה: שיתוף, כי האומר זאת מניח שיש להקב"ה תואר נוסף על אמיתת עצמותו (וראו מאמרי: "ועל הסליחות ייאמר: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם"); והגשמה, כי רק לבני האדם יש תכונות נפשיות-אנושיות אשר נתונות לשינויי מצבים ולהשפעות חיצוניות.


נחזור עתה לדברי רבנו, בהמשך דבריו שם (א, נא) הוא מביא קטע נוסף, ובו הוא מוסיף ומלמד אותנו על חשיבות השכל, ועל תפקידו המרכזי והייחודי בקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם: "כבר ביארנו לך כי השכל הזה אשר שפע עלינו מאיתו יתעלה הוא המגע אשר בינינו לבינו, והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבותו – עשה, ואם תרצה להחלישו לאט-לאט עד שתפסקהו – עשה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו בכיוון זה כמו שביארנו, והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו".


נמצא, כי החלשת הקשר המחשבתי עם בורא-עולם גורמת לניתוק מוחלט מה' יתעלה, שהרי רבנו כותב: "ואם תרצה להחלישו לאט-לאט עד שתפסקהו – עשה". וכמה רחוקים מה' יתעלה אותם הרשעים אשר שרפו את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים", מפני שהם ניתקו לחלוטין את המגע שבינם לבין בורא-עולם, ואף שרפו ולא הותירו כל זכר לשרידי החבל שקרעו בסכלותם... וכמה שוטים וטיפשים אותם "חכמי ישראל" אשר אמנם לא שרפו את הספרים הללו במו ידיהם, אך למעשה ממשיכים בדרכם של אותם השורפים הארורים, שהרי הם הנציחו ומנציחים את השריפה האלילית הזו במה שהם מחקו את כל מצוות המחשבה מספריהם! ועליהם נאמר בספר ויקרא (כו, לט): "וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ".


רבנו מוסיף ומלמד אותנו שם (ג, נא) ואומר כך:


"ודע, כי אף אם היית החכם בבני אדם באמיתת המדע האלהי, הרי בשעה שאתה מרוקן את מחשבתך מה' ומתעסק בכל ישותך באכילה הכרחית או בעסק הכרחי, הנך מפסיק את אותו המגע אשר בינך ובין ה', ואינך עמו אז, וכן אין הוא עמך, כי אותו היחס אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל באותה השעה. ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [=שלא בהקב"ה], והזהירו על כך ואמרו: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם' [שבת קמט ע"א], ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומר, אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול".


כלומר, אפילו החסידים הראשונים אנשי האמת, כאשר עסקו באכילה הכרחית כדי לקיים את גופם ונפשם (לא חלילה בתאוות בשרים ושתייה לשכרה), אפילו הם, הקשר שלהם עם בורא-עולם נפסק באותם הזמנים. מה נאמר אפוא על "קדושי העליון" השוטים המהובלים אשר אינם יודעים כלל מהי ידיעת ה'? ואף חושבים אותה לכפירה? מה נאמר על אלה אשר זיהמו את מחשבתם וציירו את הקב"ה באופנים מגשימים נתעבים? אוי לנו שאותם תועים ומינים הפכו להיות גדולים וקדושי עליון בעם-ישראל: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).


נצרף לפרק זה גם את המשך דברי רבנו שם, ודי בכך למי שרוצה להבין יושר דברי אמת. ומי שאינו רוצה להבין, ומוסיף ללכת בדרכי הכופרים הגדוילים ומתעקש לקדש את עגלי הזהב וצלמי הטחורים – הוא ימשיך להרחיק את שכלו מה' יתעלה ויוסיף לסכן את נפשו בהכרתתה מחיי העולם-הבא. והנה דברי רבנו שם (א, נא) בשתי הפסקות הבאות:


"ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו [כלומר כאשר אתה מתעסק במצוותיו, מחשבתך עוסקת בו יתעלה ולא בהבלי העולם-הזה – וזו מטרת-העל של המצוות בנוסף להכשרת נפש האדם למידות נעלות כתשתית להשגת החכמות והמדעים].


ולכן, אם אתה מתפלל בנענוע שפתיך ופניך אל הקיר ומחשב בממכרך ומקחך, וקורא את התורה בלשונך וליבך בבניין ביתך מבלי להתבונן במה שאתה קורא, וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [=מי הוא אשר ציווה במעשה הזה], ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


רבנו מלמד אותנו, שמטרת-העל של המצוות היא כאמור, שֶׁנַּפְנֶה את מחשבתנו לבורא-עולם במקום להפנות אותה להבלי-העולם החולפים ועוברים כרוח קלה. עוד רבנו מלמד, שמי שלבו-בל-עמו כאשר הוא מקיים את המצוות – לא השיג מאומה. ואין לי ספק, כי כל-שכן וקל-וחומר למי שמזהם ומטנף את מחשבתו ומשליך על בורא-עולם את השקפותיו הכעורות, שלא רק שלא השיג מאומה, הוא אף מחרף ומגדף את השם הגדול הנכבד והנורא.


נשים גם לב לדברי רבנו: "מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [=מי הוא אשר ציווה במעשה הזה], ולא מה תכליתו". כלומר, מי שאינו מתבונן במצוות וטעמיהן, ולא בידיעת ה' אשר ציווה בהן, ולא בידיעת תכליתן ומטרתן – הרי שהוא קרוב למי שנאמר בהם: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" [יר' יב, ב]. ואל יהא זה קל בעיניכם, כי בפסוק שנאמר לאחריו מתואר העונש המזעזע והמחריד על הריחוק המחשבתי מה' יתעלה, וכאמור, הריחוק המחשבתי מה' יתעלה, מוביל וגורר בחוזקה לכל התועבות המחשבתיות, והתועבות המחשבתיות גוררות בהכרח להתגברות התאוות ולקריסת מערכות מוסרית – והנה הוא לפניכם: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


וכאשר אני קורא את העונש הקשה הזה, איני מסוגל שלא להיזכר בשואה הנוראה שפקדה את יהדות אשכנז אשר בעטה ברגל גסה בידיעת ה' וייחודו, ובעקבות כך קידשה אינסוף הבלים והזיות אליליות, וברור לי שאף התדרדרה לשחיתות מוסרית קשה בגלוי ובחדרי חדרים. ולאחרונה אני מטפל בקשיש פולני יקר מהעיירה לודז', אשר ניצל מהשואה בזכות שאביו החליט לעלות לארץ בשנת 1935 להפריח את השממה. אחד הדברים שהוא אינו מצליח להבין, מדוע שישה מיליון יהודים הלכו כצאן לטבח? הוא אינו מצליח להבין עד היום מדוע לא תקפו את הגרמנים, אז היו מתים מאה או אלף או עשרת אלפים כלשונו, אך היו מצליחים להציל מאות רבות של אלפים! והפסוק הזה שמתאר הליכה כצאן לטבח מסביר היטב, כי הקב"ה גרם לכך שילכו בשקט כמו צאן לטבח ושאין זו אלא התערבות אלהית.


"אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ [="הגדוילים"] יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב, כז–כח). וזכורני שאותו זקן גם תמה בתסכול עצום על-כך, שכל האדמו"רים והגדולים של יהדות אשכנז לא הצליחו למנוע את השואה, או כלשונו להטיל "קללה" על היטלר ויועציו ולהמית אותם במיתה משונה, שהרי היו להם "כוחות"...


"הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז? [...] הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ – עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהַיִךְ [...]. אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ, פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ, מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ, לוֹא, כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ" (יר' ב).


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם [...], וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ, לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" (יר' ב, ה–ט). ודינה של יהדות אשכנז חמור בהרבה מדינו של עם-ישראל שמתואר בפסוקים הללו, כי אלה שמתוארים כאן עוד זכו לשבת בארץ-ישראל, ואילו יהדות אשכנז נאחזה בגלות השטעטעל באהבה כל כך עצומה שמעוררת בחילה.


"וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי, עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי, נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם [...], הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (יש' מז, יא–יד). "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כז–כט). והרעיון שעובר כחוט השני בפסוקים הללו הוא, שקריסת מערכות מחשבתית הובילה וגררה באופן אלים וכוחני לקריסת מערכות מוסרית.


לסיכום, השכל הוא המתנה הגדולה ביותר שה' העניק לנו וסוד הקשר הנשגב שבינינו לבורא-עולם, וכל מי שמשחית את שכלו בהזיות ובהבלים בשדים ובדמיונות, וכל-שכן וקל-וחומר מי שמזהם ומטנף את שכלו בהשקפות רעות ביחס לבורא-עולם – חטאו קשה מנשוא, וסופו להיות מופקר בידי תאוותיו ולהיות גרוע מן הבהמה, וכמו שרבנו מתאר ב"מאמר תחיית המתים" את חכמי אשכנז המגשימים שהם "יותר תועים מהבהמות".


ולמרבה הצער, כאשר היהודי כופר בייעודו ומתעקש להיות גרוע מהבהמה, הקב"ה שולח את הגויים להתייחס אליו בדיוק באותו אופן שבו התעקש לנהוג: גרוע מהבהמה – מידה כנגד מידה. ולא לחינם הנאצים הארורים התייחסו ליהודים כגרועים מהבהמות, כאילו היו חולדות ומזיקים שהשמדתם היא טובה גדולה לבני האדם (ראו לדוגמה: כאן, וכאן), וברור שסרטונים אלה של המפלגה הנאצית ודומיהם הכשירו את הקרקע להשמדה ההמונית ולפתרון הסופי.


ד. טעמי המצוות


רבנו כותב בדבריו לעיל במורה שלא רק שמוטלת עלינו חובה לידע את ה' כאשר אנחנו באים לקיים את המצוות, אלא חובה עלינו "להתבונן בעניין אותו המעשה" כלומר להתבונן במהותו תכליתו ומטרתו. אולם, חכמי אשכנז לא רק שביטלו את החובה לידע את ה' וראו בענייני המחשבה דברי כפירה, הם גם ביטלו את ההשקפה שיש חכמה ותכלית מאחורי כל מצוה ומצוה. והנה דברי מָרי בפירושו להלכות עבודה-זרה (יב, א), אשר מסביר שהטור (ר' יעקב בן אשר) החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו בעניין זה, וכֹה דבריו:


"והטור [ביו"ד] סי' קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות [="ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו, אף אם לא נדע טעמן"]. [...] אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה (ג, נא). ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם פרק לא".


וכך כותב רבנו ביחס לאותו החולִי, וכֹה דבריו במורה (ג, לא):


"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת, הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא יזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".


כלומר, רבנו סובר שכל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה, ויש להן תכלית ומטרה, והנה דבריו שם (ג, כו; ג, לא) בשתי הפסקות הבאות:


"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".


"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא, שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".


ואחת הראיות שחכמי אשכנז יצרו דת חדשה היא ממה שלא הגויים ולא היהודים הרחוקים מתורה ומצוות אומרים: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן", ההיפך, רבים מאד מבזים מחרפים ומגדפים את אנשי הדת אשר הפכו את דת משה לקרדום חוצבים ועיוותו את דיניה לבלי היכר, ושוב אני מפנה אתכם לעיין בסרטונים שהבאתי את הקישור שלהם לעיל.


ה. האם הפילוסופיה היא כפירה?


רבנו הרמב"ם מבאר, שככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כלומר מדעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות החלקלק, וכֹה דבריו במורה (ג, כט): "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה מאומת ה"צאבה"] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו משנה-תורה ב"ספר המדע", כלומר בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.


ברם, רבים הם אשר תקפו את רבנו הרמב"ם, רבים הם אשר לא עָרַב לחיכּם מבטו החודר והנוקב עד התהום, וכפי שתיארם רבנו בצוואת ספרוֹ "מורה הנבוכים":


"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים [...] ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל [...], הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם ענין, ועוד, כי מהם יתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו לו, כדי שלא תֵּחָשֵׂף תרמיתם] שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


בחתימת דברי רבנו טמון יסוד מיסודות ההשגחה שקשור ליסוד השכר והעונש. כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ומהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר, מידה כנגד מידה.


סוף דבר, עתה ברורה תשובתו של מָרי יוסף קאפח לשאלה, מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה של ספרו "משנה תורה" בשם: "יסודי התורה", וכֹה דבריו: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו – גם תורה אין לו".


ונסיים חלק זה בקריאת האמת מרטיטת הלבבות של ישעיה הנביא (נא, א): "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".


בחלק הבא של מאמר זה נלמד את הלכות רבנו בעניין מרכזיותה של מצות ידיעת ה', ושהיא המטרה של האדם עלי אדמות, ולא לחינם רבנו פותח את ספרו משנה תורה במצוה זו ומתאר אותה כ"יסוד היסודות ועמוד החכמות" לידע את ה' יתעלה.


בריך רחמנא דסייען.

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!