top of page

'משנה-תורה' בעקבות 'חמשה-חומשי תורה'

מדוע תורת-משה פותחת במעשה בראשית?


בהקדמתו למורה, רבנו משיב לשאלה: מדוע התורה פותחת במעשה בראשית ואינה פותחת בלימוד המצוות המעשיות? כלומר, ספרי הפסיקה האורתודוקסים: "ארבעה טורים", "שולחן ערוך" וכל יתר "ספרי הפסיקה" שבאו בעקבותיהם, כולם פותחים בתיאור המצוות המעשיות. אולם, דרכה של תורת משה שונה מאד מדרכם, שהרי מעטות מאד הן המצוות שיש בספר בראשית, ורק לאחר הקדמות מרובות, התורה מתחילה לבאר אט-אט את המצוות המעשיות.


לאחר שחידדנו מעט את השאלה, נחל לעיין בתשובתו של רבנו במורה (עמ' ח):


"הלא תראה, כי ה' יתעלה זִכְרוֹ, כאשר רצה להביאנו לידי שלמות ותקינות מצבי חֶבְרָתֵנוּ במצוותיו המעשיות, אשר לא ייתכן זה אלא לאחר מושגים מושכלים" וכו'.


כלומר, המצוות המעשיות נועדו להביאנו לידי תקינות ושלמות מצבי החברה, ברם, לא ניתן ליישׂם את המצוות המעשיות ולכונן חברה מתוקנת טרם קניית מושגים מושכלים. ומדוע לדעת רבנו לא ניתן ליישׂם את המצוות המעשיות טרם רכישת מושגים מושכלים? וכי לא ניתן לקיים את המצוות באופן חיצוני כמו חטיבת עצים ביער או חפירת גומה בקרקע? ובכן, לקמן נלמד כי אין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת אותם "מושגים מושכלים", מפני שאין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת רוממות המצַווה וללא הבנת ערך המצוות מהותן ותכליתן: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ל, ט).


כדי להבין מהם אפוא אותם "מושגים מושכלים", נמשיך לעיין בדברי רבנו שם:


"תחילתן [=מושכל ראשון הוא] השגתו יתעלה כפי יכולתנו, אשר לא ייתכן דבר זה כי אם במדע האלהי, ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד כפי שנתבאר למי שעיין בכך [מורה א, לד], ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו [=התורה] במעשה בראשית שהוא מדע הטבע כמו שבארנו".


למדנו מדבריו, כי מושכל ראשון הוא הבנת חובתנו להשיג את ה' יתעלה ככל יכולתנו. ברם, לא ניתן להשיג את ה'-אלהים-אמת אם אין אנו יודעים שהוא מצוי, ולכן חובה ללמוד תחילה את מדעי הטבע: להכיר באמצעותם את מי-שאמר-והיה-העולם ולהבין דרכם מעט על דרכי הנהגתו ואופני פעולותיו בעולם. רק לאחר מכן ניתן להשכיל ולהשיג את ה' יתעלה. ובמלים אחרות, רק לאחר לימוד פעולותיו של הקב"ה ניתן להכירו וללמוד על אמיתת עצמותו.


נמצא, שרק לאחר הכרה במציאותו והשׂגת אמיתתו ברמה בסיסית מסוימת יש ערך למצוות המעשיות ויהיה ניתן לכונן באמצעותן חברה בריאה ומתוקנת, שהרי רק עתה האדם מכיר במציאות המצַווה וברוממותו ואף עשוי להתרומם ולהבין בהמשך את ערך המצוות ותכליתן – וזו הסיבה שהתורה פותחת במעשה בראשית, כדי ללמד על מציאותו של בורא-עולם וכדי לטפח בקרבנו את התשוקה להשגתו, שהרי אין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת המצַווה.


בנוסף לכך, בסיפורי האבות וגדולי האומה התורה מרחיבה מאד בענייני מוסר יושר צדק ואמת, וכל הדברים הללו מתוארים ומוגשים לפנינו הרבה לפני שהתורה מתחילה ללמד על המצוות המעשיות. מזאת ניתן להוסיף וללמוד שלא די בהכרה במציאותו ובהשגת רוממותו, אלא, טרם שמתחילים ללמוד על המצוות המעשיות יש ללמוד גם יסודות בענייני מידות ומוסר, וכפי שנוהג רבנו בספרו "משנה תורה", בהקדמת ענייני מחשבה ומידות למצוות המעשיות.


ברם, מחמת עמקות מעשה בראשית ובריאת היקום, נאמרו מדעי הטבע בתורה במשלים וחידות ודברים סתומים, כדי שההמון יבין מהם על מציאותו ורוממותו של בורא-עולם באופנים הבסיסיים ההכרחיים לקיום המצוות, ואילו הנבונים הראויים לבוא בהיכל הדעת יצליחו להבינם לעומקם ולהתענג על ערֵבותם, והנה המשך דברי רבנו במורה שם (עמ' ח):


"ומחמת גודל הדבר [מעשה בראשית] ומחמת חוסר יכולתנו להשיג את הדברים הגדולים כפי שהם [וגם בימינו, ימי המדע הזוהרים, מתחבטים החוקרים בשאלה כיצד נברא העולם, ורוב דבריהם הם בגדר השערות], נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלהית להודיענו אותם [כאמור, היה הכרח לפתוח במעשה בראשית, כלומר במדעי הטבע, אחרת לא נדע שהוא מצוי ולא נשכיל להבין את רוממות המצַווה – ואי ידיעתנו זו תגרע מהבנת המצוות המעשיות וקיומן כראוי] במשלים וחידות ודברים סתומים מאד, כמו שאמרו חז"ל: 'להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר', לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו' [...] וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]".


כלומר, היה הכרח ללמד תחילה לעם-ישראל את מעשה בראשית, כדי שמתוך לימוד זה נשכיל להכיר במציאותו של בורא-עולם – וזהו כאמור היסוד להשגתו ולידיעת רוממותו, וגם היסוד להבנת ערך המצוות מהותן תכליתן ומטרותיהן. ברם, מכיוון שמדובר בדברים עמוקים ונעלמים מאד, הם נאמרו במשלים וחידות, וכמו שאומר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (עמ' ח):


"ועשה את הדיבור בכל זה [=במעשה בראשית] בשמות המשותפים כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינֵם האדם השלם שכבר למד באופן אחר [=שכבר למד מדעים והשקפות מחשבה ישרות והתרומם להבין את עומק משלי התורה וחידותיה]".


'משנה תורה' בעקבות 'חמשה-חומשי-תורה'


אמנם, לפני שהתורה מתחילה ללמד באופן שיטתי על המצוות המעשיות – מפרשת משפטים ואילך (כי לפני כן המצוות המעשיות המעטות שהתורה מלמדת אותנו מובאות רק אגב סיפור ההתרחשויות והאירועים) – היא עושה דבר נוסף שרבנו לא מזכיר במורה שם: התורה מלמדת אותנו השקפות מחשבתיות ודרכי מוסר והנהגה, ואף שרבנו אינו מזכיר זאת במורה שם, כך הוא נוהג הלכה למעשה: כי לפני שרבנו מתחיל לבאר את המצוות המעשיות, הוא פותח בספר המדע – ספר אשר מוקדש: לידיעת ה' ולהבנת אחדותו באופנים הבסיסיים שכל אחד מסוגל ומחויב לידע, להשקפות מוסריות ומחשבתיות, להרחקה מעבודה-זרה, ללימוד תורה לשמה, לשיבה מחשבתית ומוסרית לפני ה' יתעלה, ולכלל היסודות המחשבתיים של דת משה.


דרכו של ה' יתעלה בחיבור ובסידור ספר התורה המרומַם וענייניו, מלמדת אותנו על האופן שבו אנו צריכים ללמוד גם את התורה-שבעל-פה, וכך כאמור פעל רבנו: הוא הלך בעקבות דרכיו והנהגותיו של ה' יתברך, ואף הוא פתח את ספרו "משנה תורה" במדעי הטבע ובמדעי האלהות. כמו כן, רק לאחר חיבור ספר שלם שעוסק בהקניית השקפות ודעות נכונות – "ספר המדע" (=ספר הדעת) – רק לאחר מכן הרמב"ם פונה לבאר את שאר המצוות המעשיות. רבנו הבין, כי רק בדרך זו ניתן לקיים את מצוות ה' בשלמות, ורק בדרך זו ניתן לכונן לאורן חברה מתוקנת מושלמת ומאושרת, חברה אשר תמלא את ייעודה בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, חברה אשר תהיה ראויה שייאמר עליה: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


מה רחוק הוא רבנו הרמב"ם בתפישׂת עולמו ממחברי "ספרי הפסיקה" למיניהם, רבנו הבין היטב שקיום מצוות טכני ללא גיבוש השקפות נכונות וללא הבנת יסודות התורה, אינו בגדר קיום מצוות אלא "כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". אדם שמבקש להגיע לשלמות דרכיו ומצביו, וחברה שרוצה להגיע לשלמות תקינותה החברתית, חייבים לשם כך להכיר ולידע את ה' יתעלה. דרכו של רבנו הרמב"ם היא אפוא דרך האמת, הדרך היחידה שבה נצליח למלא את ציווי השם ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לגויים.


ריחוקו של רבנו מ"ספרי הפסיקה" למיניהם נכון ומדויק לאור ההנחה ש"ספרי הפסיקה" הללו מכילים בתוכם רק פסקי אמת והלכות ישרות ונאמנות. אולם, רבנו לא רק רחוק מהם שנות אור, יותר נכון לומר שמדובר בשני מישורי מציאות שונים לחלוטין כגון הרוחני והחומרי. כי האמת היא, ש"ספרי הפסיקה" הללו לא רק שאינם הולכים בדרכה של תורה ואינם מלמדים השקפות טהורות וישרות: הם מלאים וגדושים בהזיות ודמיונות מבחילים, בהלכות שווא תפל ומדוחים, במנהגי מינות נגעלים, בטמטום ספרותי, בעילגות לשונית ותחבירית, ובשיבושים מחשבתיים והלכתיים על כל צעד ושעל – כשחין פורח אבעבועות במחשבת עם-ישראל, בני בכורי ישראל, אשר בגללם נכשל ונחבל באפלת אלילות סמיכה שניתן למששה בידיים.


ואין להתפלא על-כך, כי זוהי התוצאה של ביטול "המושגים המושכלים" שנזכרו לעיל. כלומר, מי שמבטל את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה', מי שמבטל את מחויבותנו להשיג את בורא-עולם ככל יכולתנו, מי שאינו מכיר את המצַווה ואינו יודע את רוממותו, מי שמבטל את חשיבות לימוד מדעי הטבע והבנת טעמי המצוות מהותן ותכליתן, ואף רואה ביסודות הדת הללו וברוב יסודי הדת ענייני כפירה ואפיקורסות – אין פלא שהשקפותיו יהיו השקפות מינות, והלכותיו הִלכות סכלות, ומנהגיו מנהגי אלילות והולֵלות, וכל מעשיו יהיו לשם הכסף הכבוד וטובות ההנאה – וסכלותם היא ההוכחה הגדולה ביותר לצִדקת דרכה של התורה ולצדקת דרכו של רבנו.


באותם הימים שבהם תרבה הדעת כמים לים מכסים, כולם יכירו באמיתת דרכו של רבנו משה, ובזכות זאת ישׂכילו להכיר באמיתתה של דת משה, ויבינו את איזוניה העדינים המופלאים, את יושרתה, טהרתה, צִדקתה ואהבתה לאמת – או אז יסורו מרע באמרם: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), ואף יעשו טוב בקריאתם לעבוד את בורא-עולם שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


סוף דבר


הזכרנו בדברינו לעיל את הביטוי "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער", ושמא ראוי לחזור ולעיין במקור הדברים כדי לזכור ולהזכיר את חשיבותם, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא), בעניין החובה לידע את הבורא ואת תכלית המצוות:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


והעוון שירמיה מתאר חמור מאד וכפי שכבר למדנו, ובפסוק שלפניו הפושעים הללו אף נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן אף מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


"הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", ועמֵּנו כבר מבין את משמעות הפסוקים הללו, אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג). ונחתום מאמר זה בנחמת הדעת שעתידה לאפוף את עמֵּנו, כי היא הנחמה האמיתית:


"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

'משנה-תורה' בעקבות 'חמשה-חומשי-תורה'
.pdf
הורידו את PDF • 154KB

175 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page