top of page

תפילה אחת לפי הרמב"ם!

רבנו הרמב"ם פוסק ב"משנה תורה" כפי עיקר הדין התלמודי, שעל הציבור להתפלל לחש וחזרה בתפילת העמידה, וכֹה דבריו בהלכות תפילה (ט, ב–ג):


"והכל עומדין [...] ומתפללין בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק [...] ואחר שיפסע שליח צבור [...] מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל. והכל עומדין ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה".


ברם, משתי תשובות שכתב רבנו לאחר פסק ההלכה לעיל עולה בבירור, שנסיבות המציאות גרמו לכך שלא ניתן לקיים את ההלכה הזו כהלכתה. ולכן, משום עת לעשות לה' וכדי למנוע חילול-שם-שמים, הוא הורה להתפלל תפילה אחת בשבת גם בשחרית וגם במוסף, וכך נהג בעצמו בבית-הכנסת שלו, וכֹה דבריו בתשובתו (מובאת בפירושו של קאפח שם, עמ' קצז):


"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה [החמורה מאד לדעת רבנו משום "לא תשׂא"] כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה [שתקנוה חכמים], ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג, ויש בזה מהוצאת בני אדם מידי חובה [כלומר תקנתו זו מוציאה ומצילה את בני האדם מידי חטא]. אבל כאשר אנו מתפללים בשאר ימות החול בציבור מועט רציני, אנו עושים כתקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם".


ובתשובה אחרת כתב רבנו, וכֹה דבריו (שם, עמ' קצח):


"אבל מה שרבים מתפללים פעם אחת בלבד בקדושה הוא היותר טוב והיותר רצוי [...] כי בעת שמתפלל שליח הציבור בקול רם, הופך פניו כל מי שכבר התפלל ויצא ידי חובתו, ופונה, או לשיחה או לדברי הבל, והופך פניו מכנגד הרוח שמתפללין אליו, ורוקק, ומוציא כיחו וניעו [...] [לפיכך] יתפללו כולם עם שליח הציבור תפילה אחת בקדושה [...] ופני כל הציבור כנגד הרוח שמתפללין אליה בכוונה, ובכך הכל יצאו ידי חובתן, ויהיה הדבר בסדר וביושר [...] וזהו היותר רצוי לדעתי בזמנים הללו מן הטעמים שהזכרנו".


נשים לב, כי בתשובה השנייה רבנו כבר לא מזכיר את האפשרות של תפילה "בציבור מועט רציני", אלא קובע באופן גורף שתפילה אחת "הוא היותר טוב והיותר רצוי". ונראים הדברים שבתחילה רבנו סבר שניתן לשמור על הדין התלמודי בשני התנאים שהזכיר, דהיינו בציבור מועט שהוא גם רציני, ועם הזמן הבין, שחוץ אולי מבית-הכנסת שבו הוא התפלל, אין באמת בנמצא ציבור מועט ורציני אשר מסוגל להתפלל שתי תפילות מבלי לחלל שם שמים.


ונצרף גם את דברי יוסף קאפח השכיר, אשר מתאר את המציאות בימינו, וזה לשונו:


"ובימינו לא אכשור דרי, ובשעת החזרה יוצאים החוצה, משוחחים בדברי הבל ובעניינים של מה בכך, ומתי המעט הנשארים בבית-הכנסת גם הם יושבים ומדברים, והמתחסדים לוקחים ספר ומעיינים בו, ואין איש שם לבו למה שמגלגל הש"ץ [...] ולדעתי נֵיטיב לעשות אם ננהג בכנות עם עצמנו לפחות בגשתנו להתרצות לפני מלכנו מלכו-של-עולם, וננהג כפי שתיקן רבנו זצ"ל וכפי שאנו נוהגים, כי זהו המנהג הרצוי שאין בו שום דופי וכדברי רבנו".


תכלאל תורת-אבות


לאחר שראינו את דעת רבנו הרמב"ם בשתי תשובותיו, וקיצרתי אותן מאד כדי שלא יארך המאמר אף שיש בהן ראיות נוספות לדרכנו, תמוהים מאד הדברים שנאמרו במבוא לסידור תורת-אבות, כנגד הנוהגים להתפלל תפילה אחת. להלן כמה ציטוטים משם (עמ' ד):


"מן הסתם יימָּצְאו [...] שלא תהיה דעתם נוחה מסידור זה, ובמיוחד אותם 'המסכילים' 'למיניהם', אשר לא טרחתי כלל להזכיר את גרסותיהם ומנהגיהם השונים [...] אעיר כאן רק על דבר אחד [...] וישמעו אֵלו שנגררו אחריהם מחוסר ידיעה [...] ולא מצאו ידיהם ורגליהם [...] והרואה יראה ששקר ענה פיהם [...] בורות גדולה וחוסר הבנה היא זו ואולי סילוף במתכוון [...] כדרכם בכל מקום לברור מה שנוח להם [האמנם?]".


דברים קשים אלה נשענים על הטענה המתעתעת, לפיה גם רבנו הרמב"ם סובר שיש להתפלל לחש וחזרה, וזה לשונו של המהדיר שם:


"ושמעתי מהם [מן המשׂכילים] הטוענים שהרמב"ם ביטל את החזרה ותיקן שלעולם אין להתפלל אלא תפילה אחת [...] והרמב"ם בתשובתו, שׁשׁם המקור לתקנתו, כותב בפירוש שהסיבה היא מחמת שלא שומעים את החזרה וגם גורמים לחילול השם [...] ואדרבה, במקום שיתקנו הדבר שלא ידברו, מקלקלים עוד יותר ומבטלים לגמרי תקנת חכמים".


ואיני יודע כיצד נעלמו מעיני עורך הסידור הלשונות הברורים והמפורשים בתשובות הרמב"ם לעיל. זאת ועוד, אם היה ניתן "לתקן את הדבר" כלשונו, האם רבנו הרמב"ם לא היה עושה כן בעצמו? האם לחינם תיקן רבנו הרמב"ם תקנה ייחודית שתמנע חילול-שם-שמים?


ואף אם נניח שהדבר מסופק ויש ראיות לכאן ולכאן (אף שהראיות מכריעות בבירור לטובת "המשׂכילים"), האם נכון לקבוע קביעות נחרצות במקום שיש ספק? ועוד להאשים ב"קלקול", ב"סכלות" ("המסכילים"), ב"שקר", ב"בורות", ב"חוסר הבנה", וב"סילוף במתכוון"? עד-כדי-כך חרה אפו? ועל מה? האם יש להאשמותיו החפוזות והמשולחות בסיס אמיתי להישען עליו? ואם היו דבריו במילי דעלמא לא היה ראוי להשיב עליהם – וכל רוחו יוציא כסיל.


ויתרה מזאת, מי שיקרא את טענות עורך הסידור המתעתעות ללא עיון בתשובות הרמב"ם עלול בקלות לטעוֹת ולהסיק מסקנות שאינן נכונות (וברור שרק יחידים למדו את התשובות הללו באופן יסודי, ועורך הסידור יודע זאת ולכן הוא מרשה לעצמו לרמות ולתעתע):


א) מדבריו עולה, שרבנו תיקן תפילה אחת בעיקר מפני "שלא שומעין את החזרה", כביכול אם היה החזן בעל קול רם, היה הרמב"ם מורה להתפלל שתי תפילות; ב) עוד עולה מדבריו, שהוראת רבנו הרמב"ם להתפלל תפילה אחת נאמרה בתשובתו בהתייחסות שולית שאינה הלכה למעשה; ג) וחמור מכל, עלולים להבין מדבריו שיש חלילה עוון בתפילה אחת.


והאמת היא שכל מסקנותיו שגויות ודווקא היפך טענותיו הוא הנכון והאמת:


א) הסיבה המרכזית שרבנו הרמב"ם תיקן תפילה אחת היא מפני חילול-שם-שמים ולא מפני "שלא שומעין את החזרה"; ב) דווקא אמירת לחש וחזרה נאמרה בתשובתו בהתייחסות שולית שאינה הלכה למעשה (בסוף התשובה הראשונה); ג) והחמור מכל, עוון הוא לדעת רבנו הרמב"ם להתפלל שתי תפילות שהרי לא אכשור דרא, והעוון הוא משום חילול-שם-שמים.


ועל מקור תעתועיו של המהדיר כבר אמר שלמה במשלי (יד, ח): "וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה".


זאת ועוד, המהדיר הזה מוסיף הבל וכותב בהקדמתו לסידורו כך:


"ושמעתי מהם הטוענים שהרמב"ם ביטל את החזרה ותיקן שלעולם אין להתפלל אלא תפילה אחת. ויש מהם הנוהגים כך גם ביום-הכיפורים, ולא מצאו ידיהם ורגליהם באמירת הווידוי, שליחיד הוא בסוף התפילה, ולשליח הציבור הוא באמצע התפילה".


ואיני יודע מה הוא מלהג, שהרי רבנו אומר במפורש לעיל, שככל שהציבור גדול יותר כך יש לחוש יותר לחילול-שם-שמים, וכידוע, ביום-הכיפורים הציבור גדול מאד בבתי-הכנסיות. וברוב בתי-הכנסיות, רוב הבאים הינם חדשים מקרוב באו, אינם יודעים מימינם ומשמאלם ואינם יודעים בדיוק את ההבדל שבין שירה בציבור במועדון הקהילתי, לבין תפילה בבית-הכנסת ביום-הכיפורים הנורא, ויש בהם גם מחללי שבת בפרהסיה ונערים פוחזים וריקים מדעת.


כמו כן, מדוע הוא מעליל על המתפללים תפילה אחת ביום-הכיפורים, שהם "לא מצאו את ידיהם ורגליהם באמירת הווידוי"? וכי יש דבר פשוט יותר מתפילה אחת? כולם מתפללים יחד עם שליח הציבור ואומרים את הווידוי יחד עמו, וכמו שאין אומרים "מודים דרבנן" בתפילה אחת, כך אין אומרים את הווידוי שליחיד שבסוף התפילה, ואין כאן אפילו זיק של קושי.


והוא הדין בתפילות ימי התעניות, אין שום צורך להתפלל פעמיים רק בגלל תוספת ברכת "עננו". אלא, יאמרו אותה כולם ביחד עם שליח הציבור, וידלגו עליה ב"שומע תפילה", שהרי כבר אמרוה, ואין שום צורך להתלבט להתחבט ולהסתפק בעניין כל-כך פשוט וברור.


"נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" (מש' יט, כט).


סוף דבר


זכורני בהיותי כבן עשרים ושלוש שנים, הגיע אורח מסוים להתפלל בבית-הכנסת והגשתי לו את הסידור תורת-אבות. אותו אדם הודה לי, אך במשך כל התפילה לא נגע ואפילו לא הביט בסידור. כשחקרתי אחר הדברים התברר לי, שחרה לו על דברי הבלע שאמר המהביל.


ונחתום בדברי ר' אברהם בן רבנו בתשובה נוספת, וזה לשונו (מובאת שם בעמ' רד):


"כבר נודע ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו. רָאָה [אבא מרי, כלומר הרמב"ם], שכשחוזר שליח הציבור על התפילה בקול רם אחר הלחש, לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסר כעמידה בתפילה, אלא עומדים כעומד בעל כורחו ומתעסקים להשׂיח זה עם זה [...] וְרָאָה שיש בזה מכשול ועוון גדול [...] ויש בו מן הזלזול בכבוד שמים [...] ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל, וניצוֹלו העם מן המכשול שהיו נכשלים בו, ולא חָלַק עליו אחד מחכמי דורו בזה [...] כי לא היה ביניהם אז מחלוקת ולא קנטור, ולא היה אז מי שיַקשה על המורים [מורי ההוראה] מִקִּצְרֵי הַיְּדִיעָה וּבַעֲלֵי הַדִּמְיוֹנוֹת כמו שקורה בזמננו זה [וגם בזמננו זה, ואין כל חדש תחת השמש], מאותם שחולקים על מה שסידרנו אותו מהתועלות הגדולות והחיובים העצומים".

אחר הדברים המפורשים האלה, מי הוא זה שדרכו בכל מקום לברור מה שנוח לו?


"לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (מש' יח, ב).


"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (קה' ב, יד).

תפילה אחת לפי הרמבם!
.pdf
הורידו את PDF • 148KB

2,162 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


לפי מה שכתב הרמבם בהקדמתו ספר משנה תורה כולל את כל התורה ואין צריך לספר נוסף, ולכאורה זה כולל גם את תשובותיו.


מעתה, אם הרמבם היה סבור שזו הלכה תקנה כללית לכל, למה הוא לא הוסיף את זה למשנה תורה?


שאלתי כוללת כמובן מקרים נוספים איך יש להתייחס להוראות בתשובות שהן סותרות את ההלכה במשנה תורה. ומה הטעם לכך.


אודה להסבר מחכים

Like
Replying to

הרמב"ם לא היה נביא וגם לא היה מושלם, ולכן במשך הזמן התעורר צורך להבהיר עניינים נוספים: בדרך-כלל מתוך סכלות בני האדם אשר אינם מבינים מושכל במלים קצרות וברורות ויש צורך להסביר להם במלים ארוכות ובהסברים מפורטים ומיותרים לדעתי, או מתוך הצורך של בני האדם לתשומת לב, ולעתים בודדות גם מתוך צורך אמיתי שצמח, כמו בעניין התשובה הנדונה במאמר זה בעניין תפילה אחת.


לגבי הוראות בתשובות הרמב"ם שסותרות את "משנה תורה" או את השקפותיו או את לשונו וסגנונו או את מידותיו ואורחות חייו או את חתירתו לאמת ולצדק וכו', לעולם יש ללכת אחרי משנה-תורה (למעט מקרים נדירים מאד-מאד שמוסברים היטב בתשובה כמו במקרה הנדון במאמר) -- וזאת בעיקר מפני שרבות מן התשובות שמיוחסות להרמב"ם מזויפות, וכמו שהוכח במאמרים באתר אור הרמב"ם,…

Like
bottom of page