תפילה אחת לפי הרמב"ם

עודכן ב: 6 ינו 2019

רבנו הרמב"ם פוסק ב"משנה תורה" כפי עיקר הדין, שעל הציבור להתפלל לחש וחזרה בתפילת עמידה, וזה לשונו (בהלכות תפילה ט, ב–ג): "והכל עומדין [...] ומתפללין בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק [...]. ואחר שיפסע שליח צבור [...], מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל. והכל עומדין ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה".

ברם, משתי תשובות שכתב הרמב"ם לאחר כתיבת "משנה תורה" עולה בבירור, שירידת הדורות גרמה לכך שלא ניתן לקיים את ההלכה הזו כהלכתה. ולכן, משום עת לעשות לה' וכדי למנוע חילול השם, הוא הורה להתפלל תפילה אחת בשבת גם בשחרית וגם במוסף, וכך נהג בעצמו בבית-הכנסת שלו, וז"ל בתשובה (מובא בפירושו של מָרי שם, עמ' קצז):

"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...], כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מלה במלה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח ציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משוחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא מברך כמעט ברכה לבטלה [החמורה מאד לדעת רבנו משום "לא תשׂא"] כיוון שאין מאזין להם [...], ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תהלים קיט, קכו], כל שכן בתקנת התפילה [שתקנוה חכמים], ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג, ויש בזה מהוצאת בני אדם מידי חובה [כלומר הצלתם מידי חטא]. אבל כאשר אנו מתפללים בשאר ימות החול בציבור מועט רציני, אנו עושים כתקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם".

ובתשובה אחרת כתב רבנו וזה לשונו (שם, עמ' קצח): "אבל מה שרבים מתפללים פעם אחת בלבד בקדושה הוא היותר טוב והיותר רצוי. [...] כי בעת שמתפלל שליח הציבור בקול רם, הופך פניו כל מי שכבר התפלל ויצא ידי חובתו, ופונה או לשיחה או לדברי הבל, והופך פניו מכנגד הרוח שמתפללין אליו, ורוקק ומוציא כיחו וניעו [...]. [ולכן,] יתפללו כולם עם שליח הציבור תפילה אחת בקדושה [...], ופני כל הצבור כנגד הרוח שמתפללין אליה בכוונה, ובכך הכל יצאו ידי חובתן, ויהיה הדבר בסדר וביושר [...], וזהו היותר רצוי לדעתי בזמנים הללו מן הטעמים שהזכרנו".

ושם מָרי יוסף קאפח מסכם את העניין, וז"ל: "ובימינו לא אכשור דרי, ובשעת החזרה יוצאים החוצה, משוחחים בדברי הבל ובעניינים של מה בכך, ומתי המעט הנשארים בבית-הכנסת גם הם יושבים ומדברים, והמתחסדים לוקחים ספר ומעיינים בו, ואין איש שם לבו למה שמגלגל הש"ץ. [...] ולדעתי נֵטיב לעשות אם ננהג בכנות עם עצמנו לפחות בגשתנו להתרצות לפני מלכנו מלכו של עולם, וננהג כפי שתקן רבנו זצ"ל וכפי שאנו נוהגים, כי זהו המנהג הרצוי שאין בו שום דופי וכדברי רבנו". עד כאן דבריו, ועליהם יש לומר: "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים", "כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת" (משלי כד, כו; ושם ח, ט).

תכלאל תורת-אבות

לאחר שראינו את דעת הרמב"ם בתשובותיו, וקיצרתים מאד כדי שלא יארך המאמר אף שיש בהם ראיות נוספות לדרכנו, תמוהים הדברים שנאמרו במבוא לסידור תורת-אבות, כנגד הנוהגים להתפלל תפילה אחת. להלן כמה ציטוטים משם (עמ' ד):

"מן הסתם ימָּצְאו [...] שלא תהיה דעתם נוחה מסידור זה ובמיוחד אותם 'המסכילים' 'למיניהם', אשר לא טרחתי כלל להזכיר את גרסותיהם ומנהגיהם השונים [...]. אעיר כאן רק על דבר אחד [...] וישמעו אֵלו שנגררו אחריהם מחוסר ידיעה [...] ולא מצאו ידיהם ורגליהם [...] והרואה יראה ששקר ענה פיהם [!] [...] בורות גדולה וחוסר הבנה היא זו ואולי סילוף במתכווין [!] [...] כדרכם בכל מקום לברור מה שנוח להם [האומנם?]".

דברים קשים אלה נשענים על הטענה, לפיה גם הרמב"ם סובר שיש להתפלל לחש וחזרה, וזה לשונו שם: "ושמעתי מהם [מן המשׂכילים] הטוענים שהרמב"ם ביטל את החזרה ותיקן שלעולם אין להתפלל אלא תפילה אחת [...]. והרמב"ם בתשובתו, שׁשׁם המקור לתקנתו, כותב בפירוש שהסיבה היא מחמת שלא שומעים את החזרה וגם גורמים לחילול השם [...], ואדרבה במקום שיתקנו הדבר שלא ידברו, מקלקלים עוד יותר ומבטלים לגמרי תקנת חכמים".

ואיני יודע כיצד נעלמו מעיני עורך הסידור הלשונות הברורים והמפורשים בתשובות הרמב"ם לעיל. זאת ועוד, אם היה ניתן "לתקן את הדבר" כלשונו, האם הרמב"ם לא היה עושה כן בעצמו? האם לחינם תיקן הרמב"ם תקנה שתמנע חילול השם?

ואף אם נניח שהדבר מסופק ויש ראיות לכאן ולכאן (אף שהראיות מכריעות בבירור לטובת "המשׂכילים"), האם נכון לקבוע קביעות נחרצות במקום שיש ספק? ועוד להאשים ב"קלקול", ב"סכלות" ("המסכילים"), ב"שקר", ב"בורות", ב"חוסר הבנה", וב"סילוף במתכוון"? עד כדי כך חרה אפו? ועל מה? האם יש להאשמותיו בסיס אמתי להישען עליו? ואם היו דבריו במילי דעלמא לא היה ראוי להשיב עליהם.

ויתרה מזאת, מי שיקרא את טענות עורך הסידור ללא עיון בתשובות הרמב"ם, עלול בקלות לטעות ולהסיק מסקנות שאינן נכונות: א) מדבריו עולה, שהרמב"ם תיקן תפילה אחת בעיקר מפני "שלא שומעין את החזרה", כביכול אם היה החזן בעל קול רם, היה הרמב"ם מורה להתפלל שתי תפילות; ב) עוד עולה מדבריו, שהוראת הרמב"ם להתפלל תפילה אחת נאמרה בתשובתו בהתייחסות שולית שאינה הלכה למעשה; ג) וחמור מכל, עלולים להבין מדבריו שיש חלילה עוון בתפילה אחת.

והאמת היא שבכולן ההיפך הוא הנכון: א) הסיבה המרכזית שהרמב"ם תיקן תפילה אחת היא מפני חילול השם ולא מפני "שלא שומעין את החזרה"; ב) דווקא אמירת לחש וחזרה נאמרה בתשובתו בהתייחסות שולית שאינה הלכה למעשה (בסוף התשובה הראשונה); ג) והחמור מכל, עוון הוא לדעת הרמב"ם להתפלל שתי תפילות שהרי לא אכשור דרא, והעוון הוא משום חילול השם.

סוף דבר

זכורני לפני כחמש-עשרה שנה שבא אורח להתפלל בבית-הכנסת והגשתי לו סידור תורת-אבות. אותו אדם הודה לי, אך במשך כל התפילה לא נגע ואפילו לא הביט בסידור כלל וכלל. כשחקרתי אחר הדברים התברר לי, שכואב לו על הדברים הקשים שכתב עורך הסידור שלא בצדק. ונסיים בדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בתשובה נוספת וזה לשונו (מובא שם בעמ' רד):

"כבר נודע ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו. רָאָה [אבא מרי, כלומר הרמב"ם], שכשחוזר הש"צ התפילה בקול רם אחר הלחש, לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסר כעמידה בתפילה, אלא עומדים כעומד בעל כורחו ומתעסקים להשׂיח זה עם זה [...], וְרָאָה שיש בזה מכשול ועוון גדול [...], ויש בו מן הזלזול בכבוד שמים [...]. ונתפרסם זה התיקון בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל, וניצוֹלו העם מן המכשול שהיו נכשלים בו, ולא חָלַק עליו אחד מחכמי דורו בזה [...] כי לא היה ביניהם אז מחלוקת ולא קנטור, ולא היה אז מי שיַקשה על המורים [מורי ההוראה] מִקִּצְרֵי הַיְּדִיעָה וּבַעֲלֵי הַדִּמְיוֹנוֹת כמו שקורה בזמננו זה, מאותם שחולקים על מה שסידרנו אותו מהתועלות הגדולות והחיובים העצומים". אחר הדברים המפורשים האלה, מי הוא זה ואי זה הוא שדרכו בכל מקום לברור מה שנוח לו?


#חינוך #הלכה #תפילה #מוסר

164 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!