לכבד מלמדיהָ ויודעיהָ

בכרוז להלכות תלמוד תורה פוסק רבנו כך:


"הלכות תלמוד תורה, יש בכללן שתי מצוות עשה: [א] ראשונה ללמוד תורה; [ב] שנייה לכבד מלמדיה ויודעיה. ובאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו".


במאמר זה נחל ללמוד את הפרק השישי בהלכות תלמוד תורה, ובו רבנו עוסק במצות עשה השנייה שנזכרה בכרוז לעיל, דהיינו המצוה לכבד את מלמדי התורה ויודעיהָ. טרם שנמשיך, נעיר על הכפילות: "מלמדי התורה ויודעיהָ", ונראים הדברים ש"מלמדי התורה" הם החכמים, ו"יודעיה" הם תלמידי החכמים אשר טרם הגיעו לדרגת חכמים אשר מלמדים לרבים. וכפי שנראה לקמן, יש מצות עשה מן התורה, לכבד גם את החכמים וגם את תלמידי החכמים.


נעבור עתה לעיין בדברי רבנו בספר המצוות בביאור מצוה זו, וכֹה דבריו:


"והמצוה התשע ומאתיים, הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמוד מפניהם כדי להדרם, והוא אמרוֹ יתעלה: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב]. ולשון ספרא: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' – קימה שיש בה הידור [כלומר, לא קימה מאולצת שמשדרת לֵאות וטורח, ולא קימה מתוך היסח הדעת, אלא עמידה של הידור]. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפרק הראשון דקידושין".


טרם שנעבור לעיין בהלכה, ראוי להעיר, כי מעטים מאד מקרב הנחשבים לחכמים ראויים לכבוד, והמעטים הבודדים אשר ראויים לכבוד ממילא מוחלים על כבודם... ומדוע? מפני שרוב ואולי אף כל הנחשבים בימינו לחכמים ולתלמידי חכמים, או שהם בעצמם הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים כמו ערוסי וקאפח, או שהם מחזקים את ידי החוצבים, ולעתים אף מעריצים אותם, כך שגם אותם אסור לכבד מפני שהם מחזקים את ידיהם של מחללי-שם-שמים.


כל זה במקרה הטוב, דהיינו במקרה שמדובר בדרדעים ודומיהם אשר עוד מכירים בדרך האמת למחצה לשליש או לרביע. ברם, במקרה הפחות טוב, כאשר מדובר במינים ובצאצאיהם, לובשי השחורים וגלימות הכומרים, אלה אסור באיסור חמור לכבדם, מפני שמדובר בהוזי הזיות אשר עיוותו והשחירו את דת האמת, והפכו אותה לדת פרו-נוצרית נחותה וחשוכה. ולא רק שאסור לכבדם, אלא שמצוה גדולה ורבה לזלזלם ולבזותם, מכוח החובה לבער טומאת עבודה-זרה.


ושימו לב לדברי הנביא מלאכי (ב, ח–ט) אשר הינם תוכחה לדורות למינים ולצאצאיהם: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".


מהי הסיבה אפוא שהחרדים כל-כך נבזים שפלים שנואים ומתועבים? ואחזור על דברי הנביא מלאכי הפעם תוך התמקדות בתשובה: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [...] כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".


לאחר דברי ההקדמה ההכרחיים לדעתי נעבור לעיין בהלכות תלמוד תורה (ו, א):


"כל תלמיד חכמים מצוה להדרו ואף-על-פי שאינו רבו [דהיינו אף-על-פי שאינו רבו המובהק], שנאמר: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' [ויק' יט, לב] – זה שקנה חכמה. ומאמתי חייבין לעמוד מפני החכם? משיקרב ממנו בארבע אמות [=כשני מטר] עד שיעבור מפניו".


ובהלכות תלמוד תורה (א, ו) מוסיף רבנו:


"הרואה חכם אינו עומד מלפניו עד שיגיע לו לארבע אמות, וכיוון שעבר יושב".


ההלכות הללו ברורות, ולקמן אף נלמד פרטים נוספים שיוסיפו לנו ביאור, לפיכך נעבור לעיין בטעם חובת הכבוד לחכמים ולתלמידי החכמים, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, לו):


"וכן כבוד נושאי התורה תועלתו ברורה, כי אם לא יהיה להם הידור בנפשות [=אם לא ירחשו להם כבוד] לא יהיו דבריהם נשמעים במה שהם מנחים אליו מן ההשקפות והמעשים. ובכלל מצוה זו גם קניית מידת הבושה, כלומר אמרוֹ: 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' [ויק' יט, לב]".


נמצא, שמצות העשה הזו אשר מורה לנו לכבד את החכמים ותלמידיהם, נועדה בראש ובראשונה להביא לידי משמעת תורנית לדבר ה' ולציוויו. ובמלים אחרות, כאשר מכבדים את החכמים ותלמידי החכמים, דבריהם נשמעים והשקפותיהם הישרות מתקבלות, וכך העם כולו נמשך ללכת בדרך האמת והצדק, ומתרומם לידע ולהשכיל את בוראו ככל יכולת האדם.


לפיכך, כאשר מדובר בכומרים רשעים אשר מתחפשים לכהני דת, אסור באיסור חמור לכבדם, מפני שכל מי שמכבדם מחריב את דת משה בכיבודם, שהרי הוא גורם לכך שדברי המינות העקושים יחדרו לליבו של עם-ישראל, ושהשקפותיהם המזוהמות ישחיתו את דת משה.


הסיבה הנוספת לחובת כבוד החכמים ותלמידי החכמים האמיתיים היא, שבכיבוד החכם נקנית לאדם המכבדו מידת הבושה והענווה, שהרי האדם מכיר בעובדה שהוא חסר ושעליו לדרוש את קרבתו של האדם השלם ממנו כדי שיסייע לו להתקרב לשלמותו. ומי שמכיר בעובדה שהוא חסר, ושהוא זקוק לחכם כדי שיקרבוֹ לשלמותו, כבר התקרב לדרך האמת.


***

נוסיף עתה ללמוד בעניין המצוה הנדונה, בהלכות תלמוד תורה (ו, ב) פוסק רבנו כך:


"אין עומדין מפניו [=מפני החכם או תלמיד החכמים] לא בבית המרחץ, ולא בבית הַכְסֵא, שנאמר: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' [ויק' יט, לב], קימה שיש בה הידור [=קימה שמבטאת יחס של כבוד ורוממות]. ואין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן, שנאמר: 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ', מה הידור שאין בו חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס".


נשים לב, כי ביחס לרבו המובהק אסור לתלמיד להיכנס עמו לבית המרחץ כלל, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, י): "ולא ייכנס עם רבו [המובהק] למרחץ"; ודרך אגב, הוא הדין לאביו ולחמיו ולבעל אחותו, וכפי שפוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (כא, טז): "ולא ייכנס עימו [עם חמיו] למרחץ. וכן לא ייכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו".


אמנם, בהלכות איסורי ביאה (כא, טז) נוסף פרט חשוב בעניין הרב והתלמיד, ולפיו, אם הרב צריך לתלמיד, מותר לתלמיד להיכנס עם רבו לבית המרחץ, וכֹה דברי רבנו שם: "וכן לא ייכנס אדם למרחץ [...] ולא עם תלמידו, ואם היה צריך לתלמידו, מותר להיכנס עימו".


אולם, בשונה מבית המרחץ, רבנו אינו אוסר להיכנס לבית הַכְסֵא עם רבו המובהק או עם החכם או עם אביו וכו', ונראה ברור שלדעת רבנו מותר להיכנס לבית הַכְסֵא אפילו עם רבו המובהק, מפני שאסור באיסור חמור להשהות את הנקבים, ולפיכך אין בזה איסור.


והנה לפניכם דברי רבנו בסוף הלכות מאכלות אסורות:


"אסרו חכמים [=משמע בבירור שכל האיסורים הללו שנאמרו שם הם איסורי דרבנן] [...] וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים. וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חולאים רעים שיביא על עצמו, ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל את עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק [=יהיה מאוס] בפני בני אדם [במה שיפיח ויתגנה], ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו. וממרק נפשו לשם הקדוש-ברוך-הוא שנאמר: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי' [ויק' יא, מד]".


ואף-על-פי שמדברי חז"ל ורבנו הללו עולה שמדובר באיסור די חמור, אף-על-פי-כן, בפירושו להלכות תלמוד תורה (ו, ב), בעניין האיסור להיכנס עם רבו המובהק לבית המרחץ, קאפח כותב כך: "וכך גם בבית הַכְסֵא, דעזות היא להיכנס עם רבו וכדאיתא בברכות סב ע"א". כלומר, לפי קאפח אסור לאדם להיכנס עם רבו המובהק לבית הַכְסֵא. אולם, בניגוד לדבריו אין פסק בעניין זה בדברי רבנו, לא כאן בהלכות תלמוד תורה, וכל-שכן לא בסוף הלכות מאכלות אסורות שראינו לעיל, אשר משם עולה כאמור שהשהיית הנקבים היא איסור חמור ביותר.


ויתרה מזאת, דומני שהראיה שקאפח מביא ממסכת ברכות סב ע"א היא שיבוש. ואסביר: לפי קאפח יש ראיה ממסכת ברכות שם שאסור להיכנס עם הרב המובהק לבית הַכְסֵא. אולם, נראה לי שקאפח שגה בהבנת העניין שמובא בגמרא שם. שהרי כפי שנראה לקמן, לא מדובר כאשר התלמיד נזקק לנקביו ונכנס יחד עם רבו לבית הַכְסֵא, אלא כאשר התלמיד ביקש לחדור לפרטיותו של רבו וללמוד ממנו כיצד יש לנהוג בבית הַכְסֵא, כיצד נפנים, כיצד מקנחים, וכיו"ב, דהיינו כניסה שיש עמה חדירה חודרנית מאד לפרטיות, ולא בסתם כניסה לעשיית נקבים – ומכיוון שלא מדובר בכניסה רגילה לבית הַכְסֵא רבנו לא פסק את הברייתות הללו להלכה.


והנה לפניכם לשון התלמוד במסכת ברכות (סב ע"א):


"תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הַכְסֵא ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה בן עזאי: כל כך העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הַכְסֵא ולמדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל, אמר לו ר' יהודה: כל כך העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".


ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו, שהרי כפי שרבי עקיבא נהג ברבו כך בן עזאי נהג בו.


ושגיאתו המסתמנת של קאפח בהבנת הגמרא גרמה לו לשגות בפסיקת ההלכה, שהרי לפי קאפח אסור לתלמיד להיכנס עם רבו לבית הַכְסֵא, אלא עליו להמתין בחוץ ולהשהות את נקביו, עד אשר רבו ייצא מבית הַכְסֵא, וכאמור, אסור באיסור חמור להשהות את הנקבים.


ונחתום באופן שבו החכמים נוהגים בבית הַכְסֵא, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, י):


"צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנס לבית הַכְסֵא יהיה צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם. ואם נפנה אחורי גדר יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו את נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות בבית הַכְסֵא ביום כך נוהג בלילה. ולעולם ילמֵּד אדם עצמו להִפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק".


***

נמשיך בהלכות תלמוד תורה שם (ו, ג), וכֹה דברי רבנו:


"ומנין שלא יעלים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר: 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ' [ויק' יט, לב], הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'".


בפסוק נאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ", ללמדנו שהדבר מסור ללב כדברי רבנו, דהיינו שעלינו לזכור שה' יתעלה יודע את כל מעשינו ומחשבותינו, ולכן אסור לנו לנהוג בעוול ולעשות את עצמנו כאילו אינו רואים את החכם, כי לא נעלם מה' דבר.


***

ובהל