ידיעת ה'

ישנן שתי דרכים לידע את ה', הדרך האחת היא הגדרת ה' על דרך החיוב, זאת-אומרת על-ידי תיאורו בתארים מוגדרים, אך זו טעות גדולה, מפני שכל תאריו בתנ"ך אינם מתארים את אמיתת עצמותו אלא מתארים את פעולותיו. וכך חותם רבנו את סוף פרק נח בספרו "מורה הנבוכים" אשר מדריך לידיעת ה': "אם יבואו הלשונות לרוממו בתארים תשוב כל בהירות – ליאות [=יגיעה ועייפות נפשית] וגמגום [=קוצר יכולת הבעה ומחשבה]".


הנקי מן החומר והראשון וצור לכל – ה' יתעלה ויתרומם, הדרך היחידה ללמוד על אמיתת עצמותו היא על-ידי שלילת המגרעות ממנו. בדומה לכך לפי משל: כשנתקשה לזהות אלמנט במרחק גדול או כשראייתנו לקויה, נשערוֹ בשכלנו בעזרת שלילת תארים, כגון: שאינו בגודל ובצורה להיות מבנה, שאינו ירוק-חום בכדי להיות עץ, ושאינו עומד כמשהו צומח או דומם.


ידיעת אמיתת עצמותו של בורא עולם רחוקה מאד משכלנו, ולכן מחויבים אנו להשיגהּ דווקא בדרך השלילה של התארים ולא בדרך החיוב (האל כך או כך), שהרי כל התארים לקוחים מעולמנו החומרי ואדוקים בקשר חזק לחומריות ולגופניות.


לפיכך, תיאור האל בתארים בדרך החיוב (האל כך או כך) לעולם יהיו רחוקים לפי אמיתתם מתיאור אמיתי של הבורא יתעלה, כי אין בינינו לבינו שום נקודת דמיון השקה או השוואה, כי כל התארים מעולמנו מנותקים לחלוטין מאמיתתו. ונצרף שתי דוגמאות לתיאור האל על דרך השלילה: האל אינו מתפעל ולפיכך פועל לפי צדק ומשפט, האל אינו בעל שׂכל ולפיכך אינו מצומצם בידיעתו.


יש לדעת, חקר האמת דורש התמדה ויגיעה בספרים מהימנים, וכן נחת-רוח ולמידה איטית, וכמובן, אהבת ה' אשר מתבטאת ברצון להכיר את דרכיו ופעולותיו, דהיינו, להתבונן בבריאה הסובבת אותנו, להתפעל ממנה, וללמוד על המדעים השזורים בה – וזו הדרך השנייה לידע את ה', וכמו שאמרו חז"ל: להכיר את מי שאמר והיה העולם, וזו גם הדרך שיש להתחיל בה.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נד) בעניין חשיבותה של ידיעת ה':

"מי שידע את ה' הוא שימצא חן בעיניו, ולא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שידעוֹ הוא הרצוי המקורב, ומי שסכל ידיעתו הוא הזעום המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק".


***


במאמרים רבים למדנו על העדר ידיעת ה' בקרב הזבובים השחורים, ועל השפעת העדר זה על כל אורחות חייהם, וברור שמי שלא עמל לידע את הפועֵל יימנע גם מלמידת פעולותיו, ורצוני לומר בכך: שאין ברצונם לידע את ההוראות האמיתיות של האל והיא תורת משה.


בקרב אוכלוסיית הזבובים והתועים הנוהים אחריהם השתרש חוסר דעת מזעזע, אשר מוביל לשיתוף ולהגשמה מבלי שהם שמים לב לכך, לדוגמה: הם אימצו לחיקם את השקפת התארים שרווחת בנצרות, ומייחסים לבורא לדוגמה "חכמה" אשר דומה לחכמה האנושית, הם אינם מבינים שהתואר "חכם" ביחס לבורא לא נועד לבטא מציאות כהווייתה, אלא ללמד שהוא ברא את עולמנו ומנהלו ומשגיח על כל ברואיו באופנים מחוכמים ומשוכללים.


דוגמה נוספת, הזבובים מייחסים לבורא רחמנות וחנינה, ואינם מבינים שבורא עולם אינו רחום וחנון במובן האנושי של המלה! אך הם בטוחים שאבא הזקן יושב בשמים וחס וחומל ומרחם עליהם כמו שנכמרים רחמיו של האב על בנו...


לצד תעייתם ביסודות הדת החשובים ביותר, הם גם מזמזמים השקפות הזויות אשר מותירות את שומעיהם לתהות: היאך עליהם להגיב? וזאת מעוצם ריחוקם מנורמות המוסר והדעת האמיתיות של דת משה.


תעייתם דרדרה אותם לעוות ולזייף את רצון ה' כדי שמעשיהם הרעים יהיו "לשם שמים" – דהיינו לשם האלהים האחרים שיצרו בדמיונם ואשר מתאימים לסכלותם, מעלליהם, תעלוליהם ולמאווייהם, ועליהם נאמר (ויק' כו, כח): "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם". הם ימשיכו לעוות את שכלם ולכפור בדרך האמת; וסופם יהיה כישוע הנוצרי שאמר בעת צליבתו: "סלח להם אבי כי אינם יודעים מה הם עושים".