ד. איגרת לקהילות ארגון שבספרד
האיגרת הבאה שהובאה בקובץ הנדון (עמ' 15–16) נכתבה מחכמי סרגוסה לקהילות אראגון שבספרד, באיגרת הם מרוממים מאד את הרמב"ם ורק מתוך קטע קצר ניתן ללמוד מעט על מה שהתרחש באותם הימים, וכך נאמר שם בעמ' 16 על שלמה המין ממונפלייה ושני תלמידיו השטן מגירונדי ודוד בן שאול: "עד אשר החרימו כל הקורא בספר המדע ומורה הנבוכים".
לקראת סוף האיגרת הכותבים מגנים מאד את שלמה ותלמידיו המינים הנזכרים. גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות מייגעות, ולמעט המשפט שהבאתי לא מצאתי בה דברי חפץ.
לאחר האיגרת מסרגוסה מובאת עוד אגרת ארוכה ומייגעת של מליצות, הכל חוזר על עצמו, וגם בה לא מצאתי מאומה מן החידוש. לאחר מכן מובאת עוד איגרת, שוב לקהילות ארגון, ושם מצאתי בין כל המליצות המטמטמות, משפט אחד שראוי להזכירו: "וכאשר כתבו אלינו מחכמי פרובינציה שהחרימו כל לומד שום חכמה מהחכמות החיצונות, והקורא בספר המדע ומורה הנבוכים" (עמ' 17). וכוונתם בחכמות החיצונות ללימודי המדעים, וזו עדות מובהקת לתיעובם של המינים הכסילים את לימודי המדעים ולהחרמת לימודם, כביכול היו לימודי כפירה. וכבר הסברתי במקומות רבים כיצד הבערות והסכלות הכרחיות לביסוס מעמדם כגדולי אסלה.
ה. האיגרת שנשלחה לבר-המן
האיגרת הבאה היא אגרת שכתב מאיר הלוי מטולידו להרמב"ן, גם איגרת זו מלאה וגדושה לעייפה בדברי מליצות שריבוין והשתלטותן המוחלטת על הטקסט פשוט מעוררים בחילה. גם מאיר הזה, כמו קודמיו, גם המצדדים ברבנו וגם המתנגדים לו, גם הוא כותב דברים עמומים מאד, עד אשר קשה להבין לאיזה צד הוא חובר? לצד המינים או לצד רבנו? רק ממשפט אחד או שניים לקראת סוף האגרות או באמצען ניתן אולי להבין מדברי הכותבים העקושים הללו, לאיזה צד הם נוטים. גם באיגרת הזו אתמקד רק בדברים הברורים, ורק מי שיעיין באיגרות הללו יבין עד כמה הן עמוסות בערֵמות של מליצות והבלים, עד שהריקנות שאחזה בכותבי האיגרות הללו וכן יכולתם לתעתע וללהטט באמרים עמומים ומטושטשים, כמעט בלתי נתפשות! על-כל-פנים נמשיך לנסות להפיק את זרזיפי המידע המעטים מתוך האיגרות המייגעות הללו.
בראש האיגרת הנדונה מאיר הלז כותב דברי חנופה להרמב"ן, וזה לשונו (עמ' 17–19):
"מגדל ומצודה, לתורה ולתעודה, מורה דעה, מבין שמועה, נבון לחשים, וחכם חרשים, ידידי ויקירי דר עם אלהים ואנשים, ועם קדושים נאמן [...] רבי משה ב"ר נחמן [שר"י]" וכו'.
לאחר מכן מאיר פונה לתקוף את המגינים על ספר המדע ומורה הנבוכים, והוא מעליל על רבנו שהוא ביטל את כל המצוות המעשיות למעט ידיעת ה' והשגתו: "ואין רצונו כי אם להשיג כל איש בלבבו, ידיעת קונהו וחכמת מרכבו [...] לעשות חונף ולדבר על ה' תועה, להריק נפש רעב למצוות [...] להמית נפשות" וכו'. לאחר שהוא תוקף ומגנה במליצות ארוכות ומייגעות את דרכו של רבנו וכן את ההולכים בה, הוא עובר לרומם ולפאר ולשבח את המין ממונפלייה:
"והנה נמצא בתוכם גזע אמונה, מקור לחכמה ולתבונה, הרב המובהק רבי שלמה ב"ר אברהם הוא החל להיות גיבור בארץ, לשובב נתיבות ולגדור פרץ [...] תקע בשופר חכמה [...] ובראשם ילדיו מעשה ידיו, שני תלמידיו, נטעי שעשועים, אנשים חכמים נבונים וידועים" וכו'.
בהמשך דבריו, מאיר הטמבל פונה לחברו הרמב"ן, ומדבריו עולה, שמאיר הלז יודע היטב שבר-המן בתוככי ליבו הולך יחד יד-ביד עם שלמה המין ממונפלייה – וכמו שראינו בחלק הקודם, שם ניתחנו את איגרת הרמב"ן ומתעתועיה עלה שהוא כתבהּ כמי שכפאו שד, ושהיא אף טומנת בחובה דברי גינוי לדרכו הישרה של הרמב"ם, הרבה יותר מאשר דברי גינוי למינים.
על-כל-פנים מאיר הלז מטוליטולה (טולדו), קובל על הרמב"ן שהוא לא אמר דברי גינוי נחרצים כנגד הרמב"ם, ושהוא בחר ללכת בדרכי העמימות וביקר את רבנו רק באופנים משתמעים.
וזה לשונו: "והנה הבינותי מאיגרת ידידי ויקירי, ומאיגרת קצת קהל הקודש הנלווים אליו, כי אימת הזיפים, ופחד המסלפים [=כוונתו לאוהדי משנת רבנו] נפלה עליו ועל החונים על דגליו [...] כי שלחו איגרותם בכל עבר ובכל דרך [...] לגנוב לבבות ולהחניף המחשבות" וכו'.
בהמשך דבריו של מאיר להרמב"ן, הוא חושף שהרמב"ן היה בתחילה בעצה אחת עם מאיר הלז ועם חכמי פרובינציה אשר החרימו את ספר המדע ומורה הנבוכים, וזה לשונו:
"ועל דברי יקירי וידידי אשר ביקש ממני לקנא לכבוד תורתנו ולדברי רבותינו, ולהיותנו באגודה אחת עם רבותינו הצרפתים כאשר הסכימו בו לכבוד אלהים ולגדור גדר בעמו הפרוץ".
כלומר, בתחילת המחלוקת לפני שנפלה אימתה ופחד על הרמב"ן הוא ביקש ממאיר הלז שיעמוד לצידו ולצד רבותיהם הצרפתים במלחמתם בספר המדע ובמורה הנבוכים! אלא שהרמב"ן ראה את עוצמת ההתנגדות למינים הצרפתים, ופחדו בציון חטאים, וחזר בו מלומר דברים מפורשים כנגד רבנו וספריו – ועל-כך קובל מאיר הלז, דהיינו על בגידת הרמב"ן.
והוא מוסיף ומוכיח את הרמב"ן על הפניית עורפו להסכמתם ללכת בדרכי המינים הצרפתים, ורומז לו שגם אצלו יש מתנגדים חריפים לדרכו, אך הוא, שלא כמו הרמב"ן, לא נבהל מהם, ולא חדל מהתנגדותו הנחרצת לספר המדע ומורה הנבוכים: "הלא ידעת אם לא שמעת, כי גם אנכי סרבים וסלונים אותי ועל עקרבים תחנותי, גם מתמול גם משלשום גם טרם בוא ספר הנבוכים מורה, היה למקצת העם בדת הבורא לב סורר ומורה [...] אף כי אני [בניגוד אליך הרמב"ן] – אניאם, ובמסורת הברית – אביאם, לבלתי הגות בספר מורה הנבוכים".
נמצא, שהרמב"ן היה בעצה אחת עם מאיר מטולדו לחזק את ידיהם של המינים הצרפתים!
כלומר, מדברי מאיר הלז עולה די בבירור כי הרמב"ן נמנה על קבוצת המינים שהתנגדה לספר המדע ולמורה הנבוכים, אך הרמב"ן היה פוליטיקאי ופחדן ורשע ונוכל, והבין שרוח ההמון נוטה ומכרעת לצידו של הרמב"ם, ושהוא יפסיד ממאבק ישיר כנגד דרכו של רבנו. ולכן, הוא כתב איגרת מתעתעת ביותר, האיגרת שניתחנו בחלק הקודם, ושם הוכחתי שדעתו האמיתית של הרמב"ן היא כדעת המינים חכמי צרפת, אלא שהוא הסתיר אותה בתעתועי כזבים.
וזו הסיבה כאמור שמאיר המין הלז מתלונן על הרמב"ן וחושף שאימתה ופחד נפלו עליו. ועל הרמב"ן אומר שלמה במשלי (כו, כה): "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ".
בהמשך דברי מאיר הלז הוא מתאר את הספר מורה הנבוכים, וזה לשונו:
"ואני כבוא ספר הזה אלי מלאני לבי לעבור בין בתריו, ולשוב משער לשער בשעריו, ואראה והנה [...] רוממות אל בגרונה ומוות וחיים בלשונה, פעם להשמאיל ופעם להימין, מקרבת בשמאל ודוחה בימין, ואבינה כי תהפוכות בקרבה לא ינקה כל הנוגע בה, הרחקתי מעליה דרכי ולא נתתי לחטוא חכי [...] אך הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמה, הוגים במורה הנבוכים ביד רמה, וגבר אשר אין לאל ידו להוכיח אנשי מקומי [...] אף כי דברי רבותינו רבני צרפת [כלומר, המינים הצרפתים הארורים] דברי תורה הן ואינן צריכין חיזוק" וכו'.
בהמשך דבריו מאיר הרשע גם מחרף ומגדף את "ספר המדע", וזה לשונו:
"ואעמוד על ספר המדע אשר דיבר בהלכות תשובה, על העולם-הבא שאין בו גוף וגוויה, קנא קינאתי לצור ישראל וקדושו, וליסוד הצדק ושרשו, בראותי כי אבדה אמונת תחיית המתים".
והמין המתחסד הזה גם חשף את בהמיותו בשוללו את ההשקפה שחיי העולם-הבא הם חיי נצח רוחניים נעדרי גופות והנאות חומריות, וגם כפר באחד מיסודות התורה: שהרי הוא מחבר בין יסוד העולם-הבא ליסוד תחיית המתים, ואם הוא הופכם ליסוד אחד, הרי שהוא מוחק הלכה למעשה יסוד אחד מיסודות דתנו, וכל המערער על יסודות דתנו דינו מורידין ולא מעלין.
ועל חומרת הפיכת העולם-הבא לעולם של הנאות גופניות ובהמיות, ראו בהרחבה: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", "לשם מה נועדו הברכות והקללות שבתורה?". ועל הטענה השקרית לפיה רבנו כפר ביסוד תחיית המתים, ראו: "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם", ומן המאמרים הללו יוארו מרגליותיו של רבנו, ופסולת הסיגים שבידי המינים.
והנה שיר קצר שכתב רב ששת בן יצחק הנשיא נגד מאיר הלז: "שאלוני ידידיי איך יכונה / בשם מאיר והוא הולך חשכים / השיבותים: כבר קראו חכמים / ללילה אור, והוא מן ההפכים".
ונגע לליבי, והזכיר לי מאיר אחֵר אשר הלך עמי, והפנה עורף וגֵו מיראת שכירים ארורים.
ו. איגרת מאת אברהם בן שמואל בן חסדאי
איגרת זו היא איגרת חנופה שנכתבה ליהודה אלפאכר המין הרופא שנזכר בחלק א. באיגרת זו, מנסה אברהם בן שמואל לפתות את יהודה המין הרופא במליצות ובדברי חנופה לחזור בו מדבריו ומדרכו כנגד רבנו הרמב"ם וכנגד ספר המדע ומורה הנבוכים, פשוט להקיא.
והנה לפניכם חלק מדברי חנופתו של בן חסדאי הלז ליהודה המין אלפאכר (עמ' 19–20):
"שרשך הנכבד נשמע בגויים, ויסודך הזך נודע באיים [...] חכמים [...] הגידו סוד התהילות [...] אשר ראו ואשר שמעו באבותיך הקדושים קדושי עליון, כולם אנשים לא סר שבט מלכות מהם, ומחוקק תום ויושר מבין רגליהם, והיה צדק אזור מתניהם [...] יען וביען כי הם שורש כל טובה, ויסוד כל תהילה ועמוד כל גדולה, הם הנקודה ויתר כל מידות יקרות הסגולה, בהם נחלו כבוד ועוז ויתר כל הנחלות, תהילה לאל לא נופל אתה מהם, כמוך כמוהם הנחילוך [...] וירשת נחלת חכמה מפוארה, ירושה היקרה, למרבה המשרה, אתה עתה תעשה מלוכה בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה [...] כי למי היה מטה עוז מקל תפארה, ולמי הלא להם עצה וגבורה [...] לא נטיו רגלינו [...] מנתיב כבודו ואהבתו היקרה, ולא סרנו מני דרך הטובה הגמורה לערוך לפניו שולחן שלומים רבים וכן שלמים, ולצאת בכל עת לקראתו לשחר פני מעלתו, ולסור לשאול בשלום תורתו, ירום לעד קרן חכמתו ותינשא מלכותו, חי ה' וברוך צורי אם איחרתי עד עתה מבוא אחריך ומהודיע כל זאת יקריך, אלא מפני שמעט הימים אשר התענגתי בכבוד חברתך וחסיתי בצל החכמה צל אהבתך [...] ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך [...] על כן כתבתי לכבודך כל הדברים בארוכה [...] כי גרשונו מהסתפח בנחלת חברתכם והסכמתכם [כלומר, חבירתו של יהודה המין הרופא לשלמה המין ממונפלייה גרמה לקרע, עד שלא זכה בן חסדאי הזה עוד לחברותו ולהסכמתו של יהודה המין הרופא, כמה עלוב!] [...] בפי מי בלעדיכם להבין שמועה וביד מי מקל ורצועה [...] אחלי אדוני! [...] על כן משחך ה' אלהיך ונתן לך לב לדעת, עין רואה ואוזן שומעת, לשמור את דרך עץ החיים, ומלך עולם אלהים חיים ייתן לך אורך ימים ושנות חיים, כרצון נאמן מעלתך שומר ברוב תהילתך ועבד אהבתך".
בכל איגרת החנופה הזו אין אפילו ניסיון אחד לשכנע באופן ענייני את יהודה המין, אין שום הצגה של טיעון אמיתי, הכל ריק ונבוב לחלוטין: דברי חנופה ליהודה המין, דברי גינוי לשלמה המין ממונפלייה ותלמידיו, ותחינה מעוררת רחמים ליהודה המין שיפנה עורף למינים.
אוי לו לרבנו שאלה היו מגיניו ושאלה היו תלמידיו ושאלה היו לוחמי דרך האמת והצדק.
אמנם, בין דברי החנופה הרבים יש גם תוכחה כלפי יהודה המין הרופא, תוכחה אשר מוכיחה שבן חסדאי הבין היטב שלא שגגה היא זו אשר נפלה תחת ידיו של יהודה המין הרופא, ואף-על-פי-כן הוא נוקט בכל דברי החנופה שראינו לעיל ובעוד דברי חנופה שלא צירפנו לעיל.
והנה הדברים אשר מוכיחים שיהודה המין הרופא הרשיע ביודעין, וזה לשונו של חסדאי:
"ולא עוד אלא גונבי לבבות חושבים לרעה רבות מחשבות, אנשי מצות ומריבות גנבו דעתך וזממיך, השיאוך יכלו לך אנשי שלומיך, בחבלי לשון משכוך בעבותות לצון לקחוך, הסיתוך נחשים ללכת לקראת נחשים, לחלל צאן קדש קדשים, ולהלל בנים כחשים, ומרחוק נצחוך אנשי תואנה לקחת בידך חרב היונה, ככל הכתוב בספרך המלא סודות המדבר בשפת משלים וחידות, אל החכם הנכבד הדר זקנים ונשוא פנים רבי דוד בן קמחי ירא אלהים, האיש כמוך יסיתך נחש, אם אנוש כערכך תפתנו כל רוח וישאנו נחש, איה עיני שכלך? העיני בשר לך?".
בתמונת שער הרשומה: שריפת ספרי יהודים על-ידי הנאצים בברלין בשנת 1933. אגב, מאמר זה פורסם בתאריך 10.5.23, 90 שנה בדיוק לאחר ששריפה זו התרחשה בתאריך 10.5.1933.
Comments